לנצח

1. 

"מה השעה?" קולה של אלה היה צרוד משֵינה. עיניה נשארו עצומות והיא התחפרה עמוק יותר בשמיכה, כשהיא מנסה להרחיק את פניה מידו המחליקה על לחיה. 
"מוקדם. עוד לא צריך לקום." הוא הסיט מעט את השמיכה והחזיר את ידו אל הלחי שלה, שהיתה קטיפתית וחמימה למגע. זה היה מאוד אנוכי מצידו, להעיר אותה בשעה כזו של טרם שחר, רק כי רצה ליהנות מהחום שלה וממגע עורה. אבל הוא חשב שלנוכח מה שצפוי לו בעוד כמה שעות, היא תסלח לו, רק הפעם. 
אלה מלמלה משהו, עדיין בעיניים עצומות, והוא ראה שהיא מנסה לחזור להירדם – כמו דג שנמשך כלפי מעלה, לכוד בקרס של חכה, והוא מנסה להחליק מעל הקרס ולשקוע בחזרה אל הזרמים השחורים, האינסופיים, של האוקיינוס. 

המשך העלילה בסיפור המלא