הזמן שחוזר

הוא ראה את המודעה בעודו מעלעל בעיתון, מחכה לאשתו.
מאיר נפטר.
הם סיימו הליכה בפארק שבסופה, כמו כל יום שישי, הלכו לשתות קפה ולחלוק כריך.  מכיוון שבית הקפה היה עמוס בשעה זו של הבוקר, הם מחלקים ביניהם את התפקידים: הוא תופס מקום, היא מזמינה. ואף שתמיד אמרה שהיא לא יודעת איזה כריך תזמין, תמיד הזמינה כריך טונה. לא בגללה, בגללו. כי ידעה שכריך טונה, הוא הכי אוהב. 
בניגוד לאימו, בת ה-85, שפתחה את העיתון במודעות האבל, וכשהבחינה במישהו שהכירה ולו בעקיפין, הייתה מתקשרת אליו, מודיעה לו בדרמטיות על המוות ומתעקשת איתו שהנפטר והיא היו קרובים הרבה יותר ממה שהיו באמת (קירבה שרק העצימה במהלך הימים הבאים והגיעה לשיא לאחר השבעה – אלא אם כן לא התנהגו אליה יפה), הוא לא קרא מודעות אבל. 
לפני חודש מלאו לו 58. הוא חשב שהוא צעיר מידי מכדי לקרוא מודעות אבל.  

המשך העלילה בסיפור המלא