האישה האחרת

סיידי

יש משהו מוזר בקשר לבית הזה. משהו שמטריד אותי, גורם לי אי־נוחות, אף על פי שאני לא יודעת מה הדבר שגורם לי להרגיש ככה. על פני השטח, הבית אידיאלי ומושלם, אפור בעל מרפסת מקורה שמשתרעת לכל רוחב חזית הבית. הוא מרובע וגדול, בית חווה איתן שבו חלונות מסודרים בשורות, סימטרי באופן נעים לעין לטעמי. הרחוב עצמו מקסים, משופע ומוצל בעצים, וכל הבתים נאים ומתוחזקים היטב.

על פני השטח אין בבית הזה ולו דבר אחד שאפשר להסתייג ממנו, אבל אני כבר יודעת שאין להתייחס לדברים באופן שטחי. זה שהיום עצמו אפור כמו הבית, לא הקל על הרגשתי. אילו השמש הייתה מאירה, אולי הייתי מרגישה אחרת.

״זה הבית,״ אני אומרת לוויל, ומצביעה עליו, כי הוא זהה לבית שבתמונה שניתנה לוויל על ידי האפוטרופוס של הנכס. ויל טס לפה בשבוע שעבר, לפורטלנד, לטפל בכל הניירת הרשמית. ואז הוא טס בחזרה כדי שנוכל לנסוע לכאן יחד. אז לא היה לו זמן לראות את הבית עצמו.

ויל מאט, ועוצר את המכונית ברחוב. הוא ואני רוכנים בעת ובעונה אחת לפנים ומתרשמים מהבית, וכמונו הבנים במושב האחורי. אף אחד לא פוצה פה, לא בהתחלה, לא עד שטייט פולט שהבית ענקיסטי — מדגיש את הק׳ ומוסיף ׳סטי׳ כמו שנוטים לעשות ילדים בני שבע. ויל צוחק, מרוצה מאוד מכך שמישהו מלבדו מסוגל לראות את היתרון שבמעבר שלנו למיין.

הבית לא ענק, לא ממש, אבל הוא גדול בהשוואה לדירת ה־110 מטרים רבועים שבה גרנו, בייחוד כשלבית זה יש חצר משלו. לטייט מעולם לא הייתה חצר משלו.

ויל לוחץ על דוושת הדלק, ומקדם את המכונית אל שביל הגישה. אחרי שהוא חונה אנחנו יוצאים, חלקנו מהר מהאחרים, אף על פי שהכלבות הן הזריזות מכולם. אנחנו מותחים את הרגליים, אסירי תודה לפחות על סיום הנסיעה הארוכה. האוויר בחוץ שונה מזה שאני רגילה לו, מדיף ניחוח של אדמה לחה, של אוקיינוס מלוח ושל יער. ריח שונה לגמרי מהריח של המקום שהשארנו מאחור. הרחוב שקט באופן שאינו חביב עליי. שקט מוזר, שקט מטריד, ובבת אחת אני נזכרת ברעיון שיש ביטחון כשיש אנשים רבים. שהסבירות שדברים רעים יקרו בין המונים, קטנה יותר. קיימת תפיסה מוטעית, שחיים בכפר טובים ובטוחים יותר מחיים בעיר. זה פשוט לא נכון. לא כשמביאים בחשבון את המספר הלא פרופורציונלי של אנשים המתגוררים בערים, את מערכת הבריאות הלא מספקת שקיימת באזורים הכפריים.

אני מביטה בוויל שפוסע לעבר מדרגות המרפסת. הכלבות רצות לצידו וחולפות על פניו. הוא לא מסויג כמוני. הוא הולך בצעדים מהירים, להוט להיכנס לבית ולבדוק אותו מבפנים. זה מעורר בי התנגדות, כי בכלל לא רציתי לבוא לפה.

למרגלות המדרגות הוא מהסס, שם לב שנשארתי במקומי ליד המכונית. הוא פונה אליי ושואל, ״הכול בסדר?״ אני לא עונה, לא בטוחה אם הכול בסדר.

טייט שועט אחרי ויל, אבל אוטו בן הארבע־עשרה מתמהמה כמוני, מסויג אף הוא. שנינו מגיבים תמיד באופן דומה.

״סיידי,״ אומר ויל, ושואל באופן שונה, ״את באה? קר בחוץ,״ הוא מציין עובדה שלא שמתי לב אליה, כי התמקדתי בדברים אחרים, כמו איך שהעצים סביב הבית מתנשאים לגובה וחוסמים את האור, ואיך הרחוב התלול חלקלק באופן מסוכן כשיורד שלג. גבר עומד בקצה הגבעה במדשאה שלו ומחזיק מגרפה. הוא הפסיק לגרף ונעמד לנוח, מתבונן בי, כך נדמה לי. אני מרימה יד ומנופפת לו, כפי שיאה לשכנה לעשות. הוא לא מנופף לי בחזרה. הוא מסתובב וחוזר לגרף. אני מחזירה את מבטי אל ויל, שלא אומר דבר בקשר לאיש. הוא ודאי ראה אותו בדיוק כמוני.

״בואי,״ הוא אומר במקום זה, מסתובב ועולה במדרגות כשטייט לצידו.

״בואו ניכנס,״ הוא מחליט. מול הדלת הקדמית תוחב ויל את היד לכיס ומוציא את מפתחות הבית. הוא נוקש תחילה, אבל לא מחכה שמישהו יקבל את פניו. כשוויל פותח את הדלת והודף אותה לרווחה, אוטו מתרחק ממני ומשאיר אותי מאחור. גם אני הולכת, רק משום שאינני רוצה להישאר לבד בחוץ.

בפנים אנחנו מגלים שהבית ישן, ובו פנלים מעץ מהגוני, וילונות כבדים, תקרות עשויות לוחות מתכת, קירות בגוני חום וירוק יער. יש בו ריח מעופש. הוא אפל, מטיל אימה.

אנחנו מצטופפים יחד בכניסה ומתרשמים מהבית. הקומה הראשונה מתוכננת באופן מסורתי עם חדרים סמוכים. הרהיטים רשמיים ואינם מזמינים.

תשומת הלב שלי נמשכת לרגליים המעוקלות של שולחן האוכל, לפמוט המוכתם שעליו, לריפוד המצהיב של הכיסאות. אני בקושי רואה אותה עומדת בראש המדרגות. לולא נקלטה בזווית עיני תנועה קלה, אולי בכלל לא הייתי מבחינה בה. אבל היא עומדת שם, דמות עגמומית לבושה בשחור. מכנסי ג׳ינס שחורים, חולצה שחורה, רגליים יחפות. שערה שחור, ארוך, ופוני מוסט באלכסון לרוחב פניה. עיניה מאופרות בקו אייליינר שחור עבה. הכול בה שחור פרט לכיתוב לבן על חולצתה: אני רוצה למות. במחיצת אפה נעוץ עגיל פירסינג. עורה, בניגוד לכל דבר אחר, הוא לבן חיוור כמו של רוח רפאים. היא רזה.

גם טייט רואה אותה. הוא מתרחק מייד מוויל ומתחבא מאחוריי, טומן את פניו בגבי. אין לטייט סיבה לפחד. אין לי סיבה לפחד, ובכל זאת אני מודעת היטב לכך ששערותיי סומרות.

״הלו,״ אני אומרת בקול חלש.

גם ויל רואה אותה כעת. עיניו נפנות אליה, הוא אומר את שמה, מתחיל לעלות במדרגות לעברה, והן חורקות תחת רגליו, מוחות על הגעתו. ״אימוג׳ן,״ הוא אומר ופורש את זרועותיו לקראתה, מצפה, כך אני חושבת, שהיא תצטנף בהן ותניח לו להחזיק בה. אבל היא לא עושה את זה, כי היא בת שש־עשרה, ומולה עומד גבר שהיא בקושי מכירה. אני לא מאשימה אותה. ובכל זאת, נערה מהורהרת ומלנכולית לא הייתה בדיוק מה שדמיינתי, כשגילינו שניתנה לנו אפוטרופסות על ילדה.

נימת קולה מרירה כשהיא מדברת בשקט ואינה מרימה את קולה.היא לא צריכה. אילו הייתה צורחת, זה לא היה מטריד יותר מהטון המהוסה שלה. ״אל תתקרב אליי, לעזאזל,״ היא אומרת בקור.

היא שולחת מבט רושף אל מעקה המדרגות. ידיי נעות מאליהן לאחור אל אוזניו של טייט. ויל נעצר במקומו. הוא מוריד את זרועותיו. ויל כבר ראה אותה בשבוע שעבר, כשבא להיפגש עם האפוטרופוס של הנכס. הוא חתם אז על המסמכים ולקח אחריות פיזית עליה, למרות שהסידורים נעשו למענה על ידי חבר, כשוויל, הבנים ואני נסענו לפה.

הנערה שואלת בקול כעוס, ״למה היית חייב לבוא?״

ויל מנסה להגיד לה. התשובה קלה, כי אלמלא אנחנו, סביר להניח שהיא הייתה נכנסת למערכת האומנה עד שימלאו לה שמונה־עשרה, אלא אם כן הייתה זוכה לעצמאות, מה שלא סביר בגילה, אבל היא אינה מצפה לתשובה. היא מפנה לו עורף ונעלמת באחד מחדרי הקומה השנייה, ואנחנו שומעים אותה מזיזה דברים ברוגז. ויל נע כדי ללכת בעקבותיה, אבל אני אומרת לו, ״תן לה זמן,״ והוא מסכים.

הנערה הזאת אינה זהה לילדה הקטנה שוויל הראה לנו בתצלום. ילדה כבת שש, מנומשת, שיער חום כהה, עליזה למראה. הנערה הזאת אחרת, היא השתנתה מאוד. השנים לא היטיבו עימה. היא באה כעסקת חבילה עם הבית, משהו נוסף שהושאר לנו בצוואה, כלול בבית ובירושה ובמה שנשאר בבנק. היא בת שש־עשרה, כמעט מסוגלת לעמוד ברשות עצמה — נקודה שנויה במחלוקת שניסיתי להתווכח עליה, כי לבטח יש לה חברה או כמה מכרים שיכולים לדאוג לה עד שימלאו לה שמונה־עשרה — אבל ויל סירב. עם מותה של אליס היינו בני המשפחה היחידים שנותרו לה, אף על פי שהיא ואני נפגשנו לראשונה רק עכשיו. היא צריכה להיות עם משפחה, אמר לי ויל לפני ימים ספורים בלבד, הגם שנדמה כי עברו מאז שבועות. משפחה שתאהב אותה ותדאג לה. היא לבד בעולם, סיידי. האינסטינקט האימהי שלי התעורר אז, כשחשבתי על היתומה שנותרה לבד בעולם, כשאנו קרוביה היחידים.

לא רציתי לבוא לפה. טענתי כי עליה לבוא אלינו. אבל נדרשנו לשקול דברים רבים כל כך, עד שבאנו בכל מקרה למרות ההסתייגויות שלי.

אני תוהה כעת, ולא בפעם הראשונה השבוע, איזו השלכה הרסנית תהיה לשינוי הזה על משפחתנו. לא יכול להיות שזאת תהיה ההתחלה החדשה שוויל מאמין בה בציפייה ובתקווה.

סיידי

שבעה שבועות לאחר מכן...

יללת הצופר העירה אותנו בשלב מסוים באמצע הלילה. אני שמעתי את הצווחה שלה. ראיתי את האורות המסנוורים שזרמו מחלון חדר השינה, כשוויל התיישב בבת אחת במיטה, לקח את משקפיו משידת הלילה וסידר אותם על האף שלו.

״מה זה?״ שאל, עוצר את נשימתו, מבולבל ולא ממוקד. אמרתי לו שזו סירנה. ישבנו בשקט רגע אחד, מקשיבים ליללה שהתרחקה, נחלשת אך לא משתתקת לחלוטין. עדיין שמענו אותה, נעצרת במקום כלשהו בהמשך הרחוב.

״מה קרה, לדעתך?״ שאל ויל, וחשבתי רק על הזוג המבוגר בגוש הבניינים, הגבר שמוביל את אשתו בכיסא גלגלים הלוך ושוב ברחוב, אף על פי שהוא עצמו בקושי הולך. שניהם לבני שיער, פניהם חרושות קמטים, גבו מעוקם כמו של הגיבן מנוטרדאם. הוא תמיד נראה לי עייף, כאילו דווקא היא זו שאמורה להובילו בכיסא, מה עוד שהרחוב שלנו בשיפוע לעבר האוקיינוס, מה שמוסיף למאמץ.

״הנילסונים,״ אמרנו ויל ואני בו בזמן, ואם מקולנו נעדרה אמפתיה, זה משום שככה מצופה מאנשים זקנים. הם נפגעים, חולים, והם מתים.

״מה השעה?״ שאלתי את ויל, אבל הוא כבר החזיר את משקפיו למקומם לצד המיטה.

"אני לא יודע, "אמר לי ונדחק קרוב אליי, מניח את זרועו על מותניי. חשתי את הרתיעה התת־מודעת של גופי מגופו.

נרדמנו שוב ככה, שוכחים לגמרי מיללת הצופר ששלפה אותנו מחלומותינו.

*

בבוקר אני מתקלחת ומתלבשת, עדיין עייפה משנת הלילה הטרופה. הבנים במטבח, אוכלים ארוחת בוקר. אני שומעת את ההמולה למטה כשאני פוסעת באי־נוחות מחדר השינה, מרגישה זרה בבית בגלל אימוג׳ן. כי אימוג׳ן גורמת לי להרגיש לא רצויה, אפילו אחרי כל הזמן הזה.

אני מתחילה לצעוד במסדרון. הדלת של אימוג׳ן פתוחה כדי סדק. היא בתוכו, מה שנראה לי מוזר, כי הדלת שלה אף פעם אינה פתוחה כשהיא בפנים. היא אינה יודעת שהדלת פתוחה, שאני במסדרון מסתכלת בה. בגבה אליי היא רוכנת אל הראי, מעבירה אצבע על פסי האייליינר שמעל עיניה.

אני מציצה מהפתח הצר לחדר של אימוג׳ן. הקירות כהים, ועליהם מודבקות תמונות של אומנים ושל להקות קצב שנראים דומים לה מאוד, עם השיער השחור הארוך והעיניים השחורות והלבוש השחור. משהו דק שחור תלוי מעל מיטתה, חופה כלשהי. המיטה סתורה, שמיכת פוך בצבע אפור־כהה מונחת על הרצפה. הווילונות הקודרים משוכים עד הסוף כדי לחסום את האור. אני חושבת על ערפדים.

אימוג׳ן מסיימת עם האייליינר. היא סוגרת אותו במכסה, מסתובבת במהירות ורואה אותי לפני שאני מספיקה לסגת. ״מה את רוצה, לעזאזל?״ היא שואלת, והכעס והוולגריות שבשאלתה עוצרים את נשימתי. אני לא יודעת למה. זו אינה הפעם הראשונה שהיא מדברת אליי ככה. אפשר היה לצפות שכבר אתרגל לכך. אימוג׳ן ניגשת לדלת כל כך מהר, שברגע הראשון אני חושבת שהיא עומדת להכות אותי, מה שלא עשתה אף פעם, אבל מהירות תנועתה והבעת פניה גורמות לי לחשוב שהיא עלולה לעשות זאת. כנגד רצוני אני נרתעת לאחור, ואילו היא טורקת בפניי את הדלת. אני אסירת תודה על כך, על זה שטרקה בפניי את הדלת ולא הרביצה לי. הדלת מחטיאה את אפי בסנטימטר.

ליבי הולם בחזי. אני עומדת במסדרון בקושי נושמת. אני מכחכחת בגרוני, מנסה להתגבר על ההלם. אני מתקרבת, נוקשת בפרקי אצבעותיי על דלת העץ ואומרת, ״אני יוצאת למעבורת בעוד כמה דקות. אם את רוצה טרמפ,״ בידיעה שהיא לא תיענה להצעה. קולי נסער באופן שאני מתעבת. אימוג׳ן לא עונה.

אני מסתובבת ויורדת במדרגות אל ריחות ארוחת הבוקר. ויל עומד ליד הכיריים כשאני מגיעה. הוא חגור בסינר והופך פנקייקים, שר אחד מאותם שירים קלילים ונמרצים שטייט אוהב לשמוע בתקליטורים, משהו עליז מדי לשעה שבע ורבע בבוקר.

ויל משתתק כשהוא רואה אותי. ״את בסדר?״ הוא שואל.

הכלבות מסתובבות לרגליו, בתקווה שיזרוק להן משהו. הן כלבות גדולות והמטבח קטן. אין פה די מקום לארבעתנו, קל וחומר לשישה. אני קוראת לכלבות, וכשהן מתקרבות אליי אני מוציאה אותן לשחק בחצר האחורית.

ויל מחייך אליי כשאני חוזרת ומגיש לי צלחת. אני מסתפקת בקפה ומזרזת את אוטו לסיים את הארוחה. הוא יושב אל שולחן המטבח, רכון על הפנקייק שבצלחתו, כתפיו שמוטות לפנים להקטין את עצמו. חוסר הביטחון שלו מדאיג אותי, אף שאני אומרת לעצמי שזה נורמלי בגיל ארבע־עשרה, כל ילד עובר את זה, אבל תוהה אם זה אכן כך.

אימוג׳ן נכנסת למטבח בצעדים רועשים. מכנסי הג׳ינס השחורים שלה קרועים בירכיים ובברכיים. לרגליה מגפיים שחורים בסגנון צבאי בעלי עקבים בגובה של כמעט שישה סנטימטרים. גם בלי המגפיים היא גבוהה ממני. גולגולות עורב מתנדנדות בתנוכי אוזניה. על חולצתה כתוב — אנשים נורמליים מבאסים. טייט שיושב ליד השולחן, מנסה לקרוא אותו בקול כמו שהוא נוהג מול כל הטי־שירטס של אימוג׳ן. הוא קורא היטב, אבל היא אינה עומדת במקומה די זמן שיספיק לו לראות את כל המילים. אימוג׳ן אוחזת בידית של דלת ארון, פותחת אותה לרווחה, סוקרת את תכולת הארון, ואז סוגרת את הדלת בטריקה.

״מה את מחפשת?״ שואל ויל, להוט לרצות תמיד, אבל אז מוצאת אימוג׳ן את מבוקשה, חטיף קיט־קט, קורעת את העטיפה ונוגסת בו.

״הכנתי ארוחת בוקר,״ אומר ויל, אבל אימוג׳ן מעבירה את עיניה הכחולות על פני אוטו וטייט, רואה את המקום השלישי הריק ערוך בשבילה, ומפטירה, ״יופי לך.״

היא פונה ויוצאת מהחדר, כשמגפיה הולמים ברצפת העץ. אנחנו שומעים את הדלת הקדמית נפתחת ונסגרת, ורק אז, כשהיא איננה, אני מסוגלת לנשום.

אני ניגשת אל קנקן הקפה, ממלאת ספל לדרך, ואז מנסה לשלוח יד מעבר לוויל, לקחת את הדברים שלי: תיק ומפתחות שמונחים הרחק ממני. הוא רוכן לנשק לי לפני שאני הולכת. אני לא מתכוונת לכך, אבל מהססת באופן אינסטינקטיבי, ונסוגה מהנשיקה שלו.

״את בסדר?״ שואל ויל שוב, מתבונן בי בסקרנות, ואני תולה את ההיסוס שלי בהתקף בחילה. זה לא לגמרי לא נכון. עברו חודשים מאז הרומן שלו, ועדיין ידיו כמו נייר זכוכית כשהוא נוגע בי, וכשהוא עושה זאת, אני לא יכולה שלא לתהות היכן היו הידיים האלה לפני שנגעו בי.

התחלה חדשה, הוא אמר, אחת מהסיבות הרבות שאנחנו מוצאים את עצמנו עוברים לבית זה במיין, שהיה שייך לאחותו היחידה של ויל, אליס, לפני שמתה. אליס סבלה במשך שנים מפִיבְּרוֹמִיאַלְגְיָה1 לפני שהתסמינים ניצחו אותה, והיא החליטה לשים קץ לחייה. כאבי פיברומיאלגיה חזקים ומייסרים. הם מתפשטים בכל הגוף, ולעיתים קרובות מלווים בתשישות בלתי נסבלת. ממה ששמעתי וראיתי, הכאב עז — לעיתים דוקר, לעיתים הולם — גרוע יותר בבוקר מאשר בהמשך שעות היום, אבל אף פעם אינו מרפה לגמרי. זו מחלה שקטה, כי אי אפשר לראות כאב. ובכל זאת זה מתיש.

אליס יכלה לעשות רק דבר אחד כדי להתמודד עם הכאב ועם התשישות — לעלות לעליית הגג עם שרפרף ועם חבל. אבל לא לפני שנפגשה עם עורך דין והכינה צוואה, שבה הורישה לוויל את הבית ואת כל מה שבתוכו, והשאירה לו את בתה.

אימוג׳ן בת השש־עשרה מבלה את ימיה באלוהים יודע מה. ככל הנראה חלק קטן היא מקדישה לבית הספר, כי רק לפעמים מדווחים לנו משם על היעדרות. אבל אני לא יודעת מה היא עושה בשאר שעות היום. כשוויל או אני שואלים אותה על כך, היא מתעלמת מאיתנו או אומרת משהו מתחכם: שהיא נלחמת בפשע, מקדמת שלום עולמי, מצילה את הלווייתנים המזוינים. מזוין בהטיות השונות היא אחת המילים החביבות עליה. היא משתמשת בה לעיתים תכופות.

התאבדות עשויה לגרום לניצולים כאימוג׳ן לחוש כעס ועוינות, דחויים, נטושים, מלאי זעם. אני מנסה לגלות הבנה. זה הופך למשימה קשה.

כילדים וכמתבגרים ויל ואליס היו קרובים זה לזה, אבל עם השנים הם התרחקו. מותה טלטל אותו, אבל הוא לא בדיוק התאבל. למען האמת, אני חושבת שיותר מכול הוא הרגיש אשם על כך שהתרשל בשמירה על קשר, על שלא היה מעורב בחייה של אימוג׳ן ועל שבכלל לא קלט את חומרת מחלתה של אליס. הוא מרגיש שאכזב אותן.

בתחילה כשנודע לנו על הירושה, הצעתי לוויל למכור את הבית ולהביא את אימוג׳ן לשיקגו לגור איתנו, אבל אחרי מה שקרה בשיקגו — לא רק הרומן שניהל, אלא כל מה שהיה כרוך בזה, הכול — הייתה זו הזדמנות בשבילנו להתחלה חדשה, לפתיחת דף חדש. לפחות זה מה שוויל אמר.

אנחנו כאן פחות מחודשיים, כך שאנחנו לומדים עדיין להכיר את השטח, אף שמהר מאוד מצאנו עבודה, ויל ואני. הוא עובד כמרצה שלא מן המניין ומלמד אקולוגיה אנושית מחוץ לאי, יומיים בשבוע.

ולי, כאחת משתי הרופאות היחידות באי, שילמו כדי לבוא.

הפעם אני מצמידה את שפתיי לפיו של ויל, כרטיס היציאה שלי מהבית.

״נתראה בלילה,״ אני אומרת, וקוראת שוב לאוטו להזדרז, שלא

נאחר. אני לוקחת את החפצים שלי מהדלפק ואומרת לאוטו שאחכה לו במכונית. ״שתי דקות,״ אני אומרת בידיעה שהוא ימתח אותן לחמש או לשש דקות כמנהגו מדי יום.

אני מנשקת לטייט הקטן לפרידה לפני שאני הולכת. הוא עומד בכיסאו, כורך את זרועותיו הדביקות סביב צווארי וצועק לתוך אוזני, ״אני אוהב אותך, אימא,״ ובמקום כלשהו בתוכי מחסיר הלב שלי פעימה, כי אני יודעת שלפחות אחד מהם עדיין אוהב אותי.

*

המכונית שלי חונה בשביל הגישה ליד הסדאן של ויל. אומנם יש לנו חניה סגורה צמודה לבית, אבל היא מלאה בקופסאות שעדיין לא פתחנו.

המכונית קרה ומכוסה בשכבת כפור דקה שהצטברה במשך הלילה גם על החלונות. אני פותחת את מנעול הדלת באמצעות השלט. האורות הקדמיים מהבהבים, ואור נדלק בפנים.

אני שולחת יד לידית, אבל לפני שאני אוחזת בה, אני רואה על שמשת החלון משהו שעוצר אותי. קווים מפוספסים חורצים את הכפור. הם החלו נמסים בחום שמש הבוקר והתרככו בקצוות. אבל הם עדיין שם. אני מתקרבת ורואה שאלה אינם קווים אלא אותיות חרוטות בשכבת הכפור של החלון ויוצרות את המילה: תמותי.

ידי נשלחת אל פי. אני לא צריכה להתאמץ לחשוב מי השאיר לי את ההודעה. אימוג׳ן אינה רוצה בנו פה. היא רוצה שנעזוב.

ניסיתי להפגין הבנה כי אני יודעת עד כמה נורא מצבה. החיים שלה התהפכו. היא איבדה את אימא שלה, וכעת היא חייבת לחלוק את ביתה עם אנשים שהיא לא מכירה. אבל זה לא מצדיק איום עליי. כי אימוג׳ן אינה זורקת מילים סתם. היא מתכוונת למה שכתבה. היא רוצה שאני אמות.

אני חוזרת למדרגות המרפסת וקוראת לוויל.

״מה קרה?״ הוא שואל בבואו מהמטבח. ״שכחת משהו?״ הוא מטה את ראשו ורואה את המפתחות, את התיק ואת ספל הקפה שלי. לא שכחתי כלום.

״אתה צריך לראות את זה,״ אני אומרת בלחש כדי שהבנים לא ישמעו.

ויל בא בעקבותיי ברגליים יחפות, למרות שהבטון קר מאוד. כשאנחנו במרחק כמטר מהמכונית אני מצביעה עליה, על המילה שמשורבטת על החלון. ויל רואה את זה. אני רואה את זה בהבעת פניו, בדרך שהוא פונה מייד אליי, בהבעתו המוטרדת שמשקפת את שלי.

״שיט,״ הוא אומר, כי כמוני הוא יודע מי עשה זאת. הוא משפשף את מצחו וחושב. ״אני אדבר איתה,״ הוא אומר, ואני שואלת בהתגוננות, ״איזו טובה תצמח מזה?״

דיברנו עם אימוג׳ן פעמים רבות בשבועות האחרונים. שוחחנו איתה על השפה שלה, על המילים שהיא אומרת, בייחוד ליד טייט; על הצורך בשעת חזרה הביתה; וכן הלאה. דיברנו אליה יהיה מדויק יותר מאשר דיברנו איתה, כי זו לא הייתה שיחה, אלא הטפה. היא עומדת כשאחד מאיתנו מדבר. היא מקשיבה, אולי. היא עונה לעיתים נדירות. היא לא לוקחת שום דבר ללב והולכת לה.

כעת ויל אומר בקול שקט, ״אנחנו לא יודעים בוודאות שהיא כתבה את זה,״ הוא אומר חרש, מציף אליי רעיון שאני מעדיפה לא לשקול ברצינות. ״לא יכול להיות,״ שואל ויל, ״שמישהו השאיר את המסר הזה לאוטו?״

״אתה חושב שמישהו השאיר איום במוות על החלון שלי לילד בן הארבע־עשרה שלנו?״ אני שואלת, למקרה שוויל החמיץ את משמעות המילה תמותי.

״זה אפשרי, לא?״ הוא שואל, ואף על פי שאני יודעת שזאת אפשרות, אני אומרת לו, ״לא.״ אני אומרת את זה בקול משוכנע יותר מכפי שאני מרגישה בתוכי, כי אינני רוצה להאמין בזה. ״לא שוב,״ אני מתעקשת. ״השארנו את כל זה מאחור כשעברנו לפה.״

אבל האומנם כך הדבר? אי אפשר להוציא מכלל אפשרות, שמישהו מתנהג ברשעות כלפי אוטו. שמישהו מתנהג אליו בבריונות. זה קרה בעבר. זה עלול לקרות שוב.

אני אומרת לוויל, ״אולי נתקשר למשטרה.״

אבל ויל מנענע את ראשו לשלילה. ״לא לפני שנדע מי עשה את זה. אם זאת אימוג׳ן, באמת יש סיבה לערב את המשטרה? היא פשוט ילדה כועסת, סיידי. היא מתאבלת, משתלחת. היא לא תעשה לעולם משהו לפגוע בנו.״

״אתה בטוח?״ אני שואלת, הרבה פחות בטוחה מוויל. אימוג׳ן הפכה לנקודת מחלוקת נוספת בנישואינו. ויל והיא קרובי בשר ודם, קשר שלי אין איתה.

כשוויל לא עונה, אני ממשיכה לטעון, ״לא משנה מי הנמען של האיום, ויל, זה עדיין איום במוות. זה דבר חמור מאוד.״

״אני יודע, אני יודע,״ הוא אומר, מביט מעבר לכתפו לוודא שאוטו לא יוצא עדיין מהבית. הוא אומר במהירות, ״אבל אם נערב את המשטרה, סיידי, זה ימשוך תשומת לב אל אוטו. תשומת לב לא רצויה. הילדים יסתכלו עליו אחרת, אם זה לא כך עדיין. לא יהיה לו סיכוי. תני לי להתקשר קודם לבית הספר. לדבר עם המורה שלו, עם המנהל, לוודא שאוטו לא הסתבך עם מישהו. אני יודע שאת מודאגת,״ הוא אומר, קולו מתרכך כשהוא שולח את ידו ומעביר אותה על זרועי בתנועה מעודדת. ״גם אני מודאג,״ הוא אומר, ״אבל את מוכנה לקבל את ההצעה שלי לפני נתקשר למשטרה?״ הוא שואל, ״ואני יכול לפחות לנהל שיחה עם אימוג׳ן, לפני שנצא מנקודת הנחה שהיא כתבה את זה?״

זהו ויל. תמיד קול ההיגיון בנישואינו.

״בסדר,״ אני אומרת לו, באי רצון, מודה שהצדק איתו. אני שונאת את המחשבה שאוטו מנודה בבית הספר החדש, שהוא מאוים בצורה כזאת.

אבל אני גם לא מסוגלת להכיל את המחשבה שאימוג׳ן חשה כלפינו טינה שכזאת. אנחנו חייבים לרדת לשורש הבעיה בלי להחמיר את המצב. ״אבל אם זה יקרה שוב, אם משהו כזה קורה שוב,״ אני אומרת, ומוציאה את ידי מהתיק, ״אנחנו פונים למשטרה.״

״סגרנו,״ מסכים ויל ונושק לי על המצח. ״אנחנו נטפל בזה,״ הוא אומר, ״לפני שיהיה לזה סיכוי להגיע רחוק מדי.״

״אתה מבטיח?״ אני שואלת, מייחלת לכך שוויל יקיש באצבעותיו וישפר את המצב פשוט ככה.

״אני מבטיח,״ הוא אומר, ואני מסתכלת אחריו כשהוא מדלג במדרגות בחזרה לתוך הבית ונעלם מאחורי הדלת. אני מוחקת את האותיות, ומוחה את ידיי במכנסיי לפני שאני נכנסת למכונית הקרה. אני מתניעה ולוחצת על כפתור ההפשרה, מתבוננת איך עקבות ההודעה נעלמים כלא היו, הגם שיישארו איתי במשך כל היום.

הדקות בשעון שעל לוח המחוונים עוברות, שתיים ואז שלוש. אני מביטה בדלת הקדמית, מצפה לראותה נפתחת ואת אוטו מופיע, מדשדש למכונית בהבעה חסרת פשר, שאינה נותנת אינדיקציה כלשהי למה שמתחולל במוחו. כי זו הבעת הפנים היחידה שלו בימים אלה.

אומרים שהורים אמורים לדעת את הדברים האלה — על מה הילדים שלנו חושבים — אבל זה לא נכון. לא תמיד. אף פעם איננו מסוגלים לדעת מה מישהו אחר חושב.

ובכל זאת, כשילדים בוחרים בחירות אומללות, דבר ראשון מאשימים את ההורים.

איך הם לא ידעו? שואלים המבקרים לעיתים קרובות. איך הם התעלמו מאותות האזהרה?

למה הם לא שמו לב למה שהילדים שלהם עושים? וזאת השאלה המועדפת בעיניי, כי נרמז בה שלא ידענו.

אבל אני ידעתי.

לפני, אוטו היה שקט ומופנם. הוא אהב לצייר בעיקר קומיקס, דמויות מגניבות בעלות שיער פרוע ועיניים גדולות מהחיים. הוא כינה אותן בשמות, את הדמויות בבלוק הציור שלו, וחלם ליצור יום אחד רומן גרפי משלו, שמבוסס על ההרפתקאות של אסא ושל קן.

לפני, היו לאוטו רק שני חברים, שניים בלבד, והם קראו לי גברתי. כשהם באו לארוחת ערב, הם פינו את הכלים שלהם מהשולחן. הם השאירו את הנעליים שלהם ליד הדלת. החברים של אוטו היו ילדים טובים. הם היו מנומסים.

אוטו הצליח בבית הספר. הוא לא היה תלמיד מצטיין, אבל ציון ממוצע הספיק לו, לוויל ולי. הציונים שלו היו בטווח שבין שבעים לשמונים. הוא הכין שיעורי בית והגיש אותם בזמן. הוא אף פעם לא ישן בשיעורים. המורים שלו חיבבו אותו, ותמיד הייתה להם רק תלונה אחת: הם היו רוצים שאוטו ישתתף יותר בשיעור.

אני לא התעלמתי מסימני אזהרה, כי לא היו כאלה.

כעת אני בוהה בבית, מחכה שאוטו יבוא. אחרי ארבע דקות אני מפסיקה להסתכל בדלת, ואז משהו מחוץ לחלון המכונית תופס את עיניי. מר נילסון דוחף את גברת נילסון בכיסא הגלגלים שלה לאורך הרחוב. השיפוע תלול, ונדרש מאמץ להמשיך ללפות את ידיות הגומי של הכיסא. הוא פוסע לאט, בעיקר על עקבי רגליו, כאילו הם בלמי מכונית שהוא לוחץ עליהם כל הדרך במורד הרחוב.

השעה עדיין לא שבע וחצי בבוקר, ושניהם מאורגנים ולבושים, הוא במכנסיים ארוכים ובסוודר, והיא במין חליפה סרוגה בצבע ורוד בהיר. שערה מתולתל, מסודר יפה ומחוזק בספריי, ואני חושבת עליו, כורך בקפדנות כל קווצת שיער מסביב לרול ומהדק בסיכה. אני חושבת ששמה פופי. ושמו אולי צ׳רלס. או ג׳ורג׳.

ממש לפני ביתנו מבצע מר נילסון פנייה אלכסונית, והולך לצד הנגדי של הרחוב.

תוך כדי זה הוא ממשיך להביט בחלק האחורי של מכוניתי, משם האגזוז פולט עננים לבנבנים.

לפתע חוזר אליי קול יללת הסירנה מהלילה שעבר, הדעיכה שלו אחרי שחלף על פני ביתנו ונעלם אי שם בהמשך הרחוב.

כאב קל לופת את בטני, אבל אני לא יודעת למה.