כבדו שערי עזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כבדו שערי עזה
מכר
מאות
עותקים
כבדו שערי עזה
מכר
מאות
עותקים

כבדו שערי עזה

5 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יעל דרזניק

יעל דרזניק היא מומחית בכירורגית ילדים. בעלת תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון ושני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב. לאורך שנותיה כרופאה עברו לה בין הידיים מאות מטופלים ומנותחים – במסלול הפתלתל שבין חיים ומוות.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

יום שבת, 7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, 06:29 בבוקר. ברגע שייזכר לדיראון עולם, כמו קו גבול הנמתח בין העולם שהיה לעולם עכשיו, מתחילות להישמע ברחבי הארץ אזעקות בלתי פוסקות, שהן רק הפתיח לאירוע רב־הנפגעים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. 

הספר שלפניכם מתאר ללא כפפות את היממה הדרמטית שעברה על הצוותים הרפואיים השונים, שהתמודדו ב-7 באוקטובר עם הרגעים הקשים ביותר בקריירה שלהם, כשרבים מהם גם אכולי דאגה לבני משפחה השוהים בבסיסים צבאיים או ביישובי עוטף עזה שנהפכו לחזית.

כבדו שערי עזה נוגע בלב העשייה הרוחשת בטיפול המוענק בשטח, בחדרי ההלם ובחדרי הניתוח, ובו מובאים עקרונות הטיפול בפצועי טראומה, עקרונות שנכתבו בדם. הוא מתאר את היממה הנוראה ביותר בתולדותינו מנקודת מבטם של אנשי רפואה מכל קשת הטיפול בגוף ובנפש: פרמדיקים, מנתחים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, אחים ועוד רבים. זהו הסיפור שלהם, אבל הוא חלק מסיפור גדול יותר: ממה שעבר על כולנו, אזרחי ישראל, ב-7 באוקטובר.

ד"ר יעל דרזניק היא מומחית בכירורגיית ילדים בבית החולים שניידר. היא מתנדבת בשירות המילואים כמדריכה בקורס טראומה ATLS. במהלך כתיבת ספר זה ערכה ראיונות עומק עם מגוון אנשי רפואה, סיעוד והצלה אשר עסקו בהצלת חיים ב-7 באוקטובר. ספרה הראשון, עשרים ושש, על תורנויות המתמחים, יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים במרס 2022. 

פרק ראשון

הקדמה

כשהמילים הראשונות של הספר הזה נכתבו, עדיין ספרנו את מתינו. מתקפת הטרור הרצחנית ביותר שהתרחשה על אדמת מדינת ישראל החלה בבוקר 7 באוקטובר 2023, כשבחוץ זרחה השמש על החג השני של סוכות, חג שמחת תורה. אלפי מחבלים פרצו לדרום מדינת ישראל בחסות מתקפת טילים מתוזמנת וטבחו בכ-1,200 בני אדם - תושבי הדרום, חיילים, אזרחים. הם ערפו ראשים, אנסו, כרתו גפיים, התעללו ושרפו למוות, ולקחו יותר מ-240 אנשים - כולל תינוקות וקשישים, נשים וילדים - בשבי חמאס.1

עוצמת ההפתעה והמחדל הותירו את מדינת ישראל בהלם נורא. העובדה שבדיוק 50 שנה קודם לכן הופתעה מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים רק הוסיפה לממד הבלתי נתפס של המחדל, של קונספציות שקרסו לתוך עצמן כמו שקרסה גדר ההפרדה עצמה בין עזה לישראל.

לפני כמעט 70 שנה, בשנת 1956, נרצח בקיבוץ נחל עוז, הסמוך לעזה, רועי רוטברג ז"ל. בן 21 היה במותו והותיר אחריו את אשתו ואת בנו התינוק. מסתננים מעזה חדרו לקיבוץ, רצחו אותו והתעללו בגופתו. על קברו נשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את אחד ההספדים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. קריאת המילים היום מצמררת.

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא - ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זאת גזרת דורנו. זאת ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו" (מתוך ההספד).

ב-7 באוקטובר 2023, עם בוקר, לא ראינו את האורבים לנפשנו על קו התלם. במהלך שטני ומתוכנן עד לפרטי פרטים נרצחו תינוקות, ילדים, נערים ונערות, נשים, גברים, סבים וסבתות. אזרחים וחיילים אשר הלכו לבנות את ביתם ואת מוצבם בשערי עזה, להיות חומה לנו. האור שבלבנו עיוור את עינינו ולא ראינו את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזנינו, ולא שמענו את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפינו ויוכלו לנו.

זהו סיפורם של אנשי הרפואה, הסיעוד וההצלה, ביום הנורא מכול אשר התרחש עלינו, על מדינת ישראל. זהו סיפור הרואי, המשלב בתוכו מסירות ללא קץ, הקרבה תחת אש והכלה ללא גבול, וכל זאת באחד האירועים הקשים ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית - וההיסטוריה הרפואית כולה.

ספר זה מוקדש להם.

פרק 1

טיול לווינה

"יש לך מרפסת?" שאלה אותי רותם יום לפני שנפגשנו. "כי זה מצריך סיגריה. הסיפור שלי".

רותם היא אחות במרכז הרפואי שיבא תל השומר כבר יותר מעשר שנים. היא עבדה שנים במחלקה הכירורגית, למדה לטפל בפצעים, בחבישות. השלימה קורס בטיפול נמרץ והשתלבה גם כחלק בלתי נפרד מצוות הטראומה. להיות אחות בצוות טראומה זה אומר, במילים אחרות, להיות אחות מתאמת טראומה, כזאת שיודעת לנהל, יחד עם הכירורג האחראי, אירועי טראומה שונים, ובהם תאונות דרכים, פגיעות ירי, פיגועים, אירועים רבי־נפגעים. התפקיד מצריך קור רוח ויכולת תיאום ברמה גבוהה. יש להכיר את כל הפיגורות הרלוונטיות, לדעת לתווך בין כולן, להכיר שילוב של פציעות ושל מצבי טראומה שונים בתחומי הנוירוכירורגיה, האורתופדיה והכירורגיה הכללית.

הכרנו כשהיינו בתחילת הדרך המקצועית, בחדר שבע במחלקה הכירורגית, עוד בתחילת הסטאז' שלי כרופאה. רותם רצתה ללמוד איך מכניסים עירוי וביקשה ממני להיות איתה בחדר, יחד עם מטופלת מאושפזת, סבתא נחמדה שעליה התלמדנו. שפריץ של דם אחד ועירוי שהוכנס בסופו של דבר בהצלחה מיצבו את נקודת ההתחלה של מסע ארוך ומשותף של שתינו. בשנים שבהן היא התקדמה וצמחה מאחות במחלקה הכירורגית לאחות מיומנת בטיפול נמרץ ובטראומה, היא גם תיווכה כמה טראומות אישיות בחייה הפרטיים. מין ערבוב בלתי ניתן להפרדה בין שני ההורים שלה שגססו, במרווח זמן בלתי נתפס של חודש, בדיוק ברגעים שבהם ילדה תאומות שנולדו פגות באופן קיצוני. היא שילבה בין טרגדיות אישיות לבין הדם, היזע והדמעות של המחלקה הכירורגית.

ועדיין, היא אומרת, בסיגריה הרביעית שלה על המרפסת שלי, לפעמים גם כשאתה חושב שאתה מומחה בתיאום טראומה - יש רגעים שבהם אתה לא.

הם משפחה מלוכדת, המשפחה של רותם. אחרי כל הטרגדיות האישיות, ההורים שנפטרו בזה אחר זה, המכות האחרות שניחתו על המשפחה, היה ברור שקמים, נפגשים כל שבוע ונשארים מלוכדים יותר מבעבר, גם כי השורות התמעטו, גם מתוך הצורך לשמר את המסורת עוד יותר. אנשי רפואה וסיעוד עובדים בזה גם בבית, ולא רק בייעוץ לחברים ולבני משפחה על כל מקרה רפואי, זניח ככל שיהיה. הם גם אלה שצריכים להדביק לפעמים את כולם יחד, כמו הדבק הביולוגי שמשתמשים בו כדי להדביק פצעים. זה להיות אלה שיודעים איך לחבוש את הפצעים של המשפחה, של האחות, האח, הגיס. זה גם לשמש דוגמה לאחיינית של רותם, שירה, שרוצה להיות אחות, מתברר. משהו במקצוע הזה גורם לאנשים להסתכל עלייך ולומר לך, כמה אני רוצה לעשות מה שאת עושה. וזה מה ששירה רוצה להיות, בול כמו רותם.

שירה היא חיילת בצבא, סוגרת שנה לגיוס, סביב תחילת אוקטובר 2023. תצפיתנית במוצב נחל עוז. היא הבת הבכורה בבית, יש לה שיער ארוך ועיניים כחולות כמו האוקיינוס, והיא יודעת שהיא העיניים של המדינה, שהיא והחברות שלה רואות מה קורה בגבול ומזהירות מפני האויב, והאמת שהיא מרגישה תחושת שליחות גדולה. לא כל אחת חולמת להיות תצפיתנית לפני שהיא מתגייסת. רבות מהמתגייסות לא יודעות במה מדובר בכלל. אבל במהלך הקורס וההכשרה מתגבשת ההכרה שזה תפקיד עם משמעות כבדה. תפקיד שיכול להציל חיים. בצוות של שירה בבסיס קוראים לה "שירה שאהובה על המחבלים", כי היא תמיד מצליחה למנוע חדירות ומתריעה מראש על אירועים מסוכנים. לפני זמן מה היה סיפור שמישהו מרצועת עזה שם על הגדר חפץ לא מזוהה, ושירה הכניסה את כולם לכוננות, ובסוף התברר שהיה מדובר באבטיח, וכמה היא התפדחה על הסיפור הזה עם האבטיח, ונרגעה רק אחרי שהמג"ד שיבח אותה על הערנות ועל הזהירות.

כשאת חיילת, שום דבר לא באמת ודאי. את מנסה למקסם את הזמן שלך, את הרגעים האלה שאת פתאום בבית, עם המשפחה. לפעמים הכול מסתדר, החופשות נופלות טוב לכולם, ואז את נוסעת עם המשפחה לחו"ל בשבוע מסוים, נניח בשבוע הראשון של אוקטובר. ולפעמים את מחליטה לנסוע בשבוע שאחרי.

ושירה בדיוק מתכננת עם המשפחה את הטיול לווינה בשבת הראשונה של חג סוכות.

כשיש לנו ילדים בצבא, בתפקיד קרבי, יש רגעים שבהם אנחנו חושבים, למשל, למה הילדים שלנו הלכו לתפקיד קרבי ולא בחרו בתפקיד פחות מסוכן, למשל תצפיתנות.

ויש רגעים שלא.

בדיוק התחיל חג סוכות.

סוכות הוא חג מצוין לטיול בחו"ל, הוא בא אחרי ראש השנה ויום כיפור, יש גשר של לפחות שבועיים שבמהלכו הילדים לא פוקדים את בתי הספר והגנים, אנחנו לא באמת מתחילים את השנה, עם כל העומס וטרדות היומיום. יש עוד זמן לחופשות משפחתיות, למרות שרק עכשיו סיימנו את יולי־אוגוסט. וזה זמן מצוין במיוחד לחיילים ולחיילות לנסוע עם המשפחה שנמצאת בדיוק בחופש, רגע לפני האימון, או אחרי הקורס. והכול מסתדר כך ששירה מוצאת בדיוק את הזמן המתאים, אחרי שנה של טירונות וקורס וצבא, לנסוע עם המשפחה שלה - עם אמא שלה, שהיא אחות של רותם, ועם אבא, ועם האח הקטן - לווינה. קצת לפני הנסיעה היא מורחת לק ורוד, לק של חיילות שסוף־סוף נמצאות בחופשה קטנה מהצבא, שממהרות לטפח את עצמן בשעות, בימים, ברגעים שבהם הן לא צמודות למדים, לנשק, להופעה התקנית, לק שגורם גם לאבא של שירה לשאול אותה אם זה תקני.

 

חג שמחת תורה בפתח, הימים עוברים בעצלתיים, אפילו רמז לגשם עדיין אין. משפחות רבות בוחרות לצאת מהסוכות שהקימו בבית לאוהלים בחוץ, לקמפינג ברחבי הארץ, להפוגה בארץ אחרת - המחירים תמיד יקרים יותר והטיסות בהתאם, ולכן כל אתרי הקמפינג מלאים עד שקשה למצוא מקום בארץ כזאת קטנה. רותם מסיימת עוד יום עבודה בשיבא, בטיפול נמרץ, ושמחה שאחותה והילדים חזרו מווינה. הבנות הקטנות שלה קשורות מאוד לשירה, וכמעט בכל פעם שהיא חוזרת מהצבא הן נפגשות איתה, רק שהפעם, כאמור בעקבות הנסיעה לווינה, הן לא הספיקו להתראות. רותם רק שמעה משירה על חברה מהצבא שעמדה להשתחרר - הן עמדו לעשות שבת יחד אוטוטו, ושירה כתבה לה ברכה וקנתה לה מתנה ורצתה שיגיע כבר הרגע שגם היא תשתחרר.

זאת תקופת מעבר, כמו החגים עצמם. בשיבא מתכננים להיכנס לטיפול נמרץ חדש, ממוגן. הכול מוכן להיערכות ולקליטה, המעבר למבנה החדש והמצויד של הטיפול הנמרץ צריך להתרחש בתוך חודש. אף אחד לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, אבל המעבר מצריך המון היערכות. נוסף על העבודה בטיפול נמרץ, רותם עוברת את ההכשרה הנוספת שלה כאחות טראומה, והיא מתכננת להשלים קורס נוסף ולהגיע להכשרה בבית חולים אחר, הכול עדיין טרי יחסית ויש עוד כל כך הרבה ללמוד.

"אני זוכרת איך הייתי איתך פעם באר"ן2", רותם אומרת לי, פתאום נזרקת כמה שנים טובות לאחור. "אני זוכרת איך את וגרביץ טיפלתם בפצוע מדמם, הכול היה כאוס אחד גדול, בקושי הספקתם לשים כפפות", היא נזכרת.

אירוע רב־נפגעים הוא האירוע המכונן ביותר של כל בית חולים, בכל מקום בעולם. כל אירוע מכונן אחר - קונצרט גדול, פתיחת בית ספר, טקס רב־משתתפים - הוא כזה שמתכוננים אליו שבועות וחודשים ואפילו שנים מראש. אבל אירוע רב־נפגעים בבית חולים הוא אירוע שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להתכונן אליו באמת. מדי פעם נערך לצוותים הרפואיים רענון, ובו מכריזים על יום של אר"ן, אנחנו לובשים מדים מיוחדים, מטפלים בפצועים מדומים, מסיקים מסקנות ונערכים לרגע האמת, אבל כשרגע האמת מגיע הוא טורף את כל הקלפים.

כשאנחנו חושבים על אירוע רב־נפגעים, אנחנו בעיקר חושבים על שני אירועים שונים במהות שלהם ובסוגי הפגיעות שבהם לאורך ההיסטוריה האנושית. אירוע אחד הוא אסון טבע, כמו רעידת אדמה, צונאמי, הוריקן. אלה אירועים שכמעט בלתי אפשרי להתגונן מפניהם, אם בכלל, והם כוללים פגיעות גופניות מסוגים שונים, ובהם תשניק כתוצאה מטביעה, פגיעות מעיכה שונות, כוויות וכדומה. מבין אסונות הטבע, רעידות אדמה המלוות בצונאמי - כמו אלה שאירעו באוקיינוס ההודי ב-2004 וגבו את חייהם של יותר מ-270 אלף בני אדם - נחשבות לקטלניות ביותר בהיסטוריה, והיכולת לצפות אותן ולהיערך אליהן ברמה הרפואית היא כמידת אפסותו של האדם אל מול איתני הטבע.

המשך הפרק בספר המלא

יעל דרזניק

יעל דרזניק היא מומחית בכירורגית ילדים. בעלת תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון ושני בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב. לאורך שנותיה כרופאה עברו לה בין הידיים מאות מטופלים ומנותחים – במסלול הפתלתל שבין חיים ומוות.

עוד על הספר

כבדו שערי עזה יעל דרזניק

הקדמה

כשהמילים הראשונות של הספר הזה נכתבו, עדיין ספרנו את מתינו. מתקפת הטרור הרצחנית ביותר שהתרחשה על אדמת מדינת ישראל החלה בבוקר 7 באוקטובר 2023, כשבחוץ זרחה השמש על החג השני של סוכות, חג שמחת תורה. אלפי מחבלים פרצו לדרום מדינת ישראל בחסות מתקפת טילים מתוזמנת וטבחו בכ-1,200 בני אדם - תושבי הדרום, חיילים, אזרחים. הם ערפו ראשים, אנסו, כרתו גפיים, התעללו ושרפו למוות, ולקחו יותר מ-240 אנשים - כולל תינוקות וקשישים, נשים וילדים - בשבי חמאס.1

עוצמת ההפתעה והמחדל הותירו את מדינת ישראל בהלם נורא. העובדה שבדיוק 50 שנה קודם לכן הופתעה מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים רק הוסיפה לממד הבלתי נתפס של המחדל, של קונספציות שקרסו לתוך עצמן כמו שקרסה גדר ההפרדה עצמה בין עזה לישראל.

לפני כמעט 70 שנה, בשנת 1956, נרצח בקיבוץ נחל עוז, הסמוך לעזה, רועי רוטברג ז"ל. בן 21 היה במותו והותיר אחריו את אשתו ואת בנו התינוק. מסתננים מעזה חדרו לקיבוץ, רצחו אותו והתעללו בגופתו. על קברו נשא הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את אחד ההספדים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. קריאת המילים היום מצמררת.

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא - ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זאת גזרת דורנו. זאת ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו" (מתוך ההספד).

ב-7 באוקטובר 2023, עם בוקר, לא ראינו את האורבים לנפשנו על קו התלם. במהלך שטני ומתוכנן עד לפרטי פרטים נרצחו תינוקות, ילדים, נערים ונערות, נשים, גברים, סבים וסבתות. אזרחים וחיילים אשר הלכו לבנות את ביתם ואת מוצבם בשערי עזה, להיות חומה לנו. האור שבלבנו עיוור את עינינו ולא ראינו את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזנינו, ולא שמענו את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפינו ויוכלו לנו.

זהו סיפורם של אנשי הרפואה, הסיעוד וההצלה, ביום הנורא מכול אשר התרחש עלינו, על מדינת ישראל. זהו סיפור הרואי, המשלב בתוכו מסירות ללא קץ, הקרבה תחת אש והכלה ללא גבול, וכל זאת באחד האירועים הקשים ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית - וההיסטוריה הרפואית כולה.

ספר זה מוקדש להם.

פרק 1

טיול לווינה

"יש לך מרפסת?" שאלה אותי רותם יום לפני שנפגשנו. "כי זה מצריך סיגריה. הסיפור שלי".

רותם היא אחות במרכז הרפואי שיבא תל השומר כבר יותר מעשר שנים. היא עבדה שנים במחלקה הכירורגית, למדה לטפל בפצעים, בחבישות. השלימה קורס בטיפול נמרץ והשתלבה גם כחלק בלתי נפרד מצוות הטראומה. להיות אחות בצוות טראומה זה אומר, במילים אחרות, להיות אחות מתאמת טראומה, כזאת שיודעת לנהל, יחד עם הכירורג האחראי, אירועי טראומה שונים, ובהם תאונות דרכים, פגיעות ירי, פיגועים, אירועים רבי־נפגעים. התפקיד מצריך קור רוח ויכולת תיאום ברמה גבוהה. יש להכיר את כל הפיגורות הרלוונטיות, לדעת לתווך בין כולן, להכיר שילוב של פציעות ושל מצבי טראומה שונים בתחומי הנוירוכירורגיה, האורתופדיה והכירורגיה הכללית.

הכרנו כשהיינו בתחילת הדרך המקצועית, בחדר שבע במחלקה הכירורגית, עוד בתחילת הסטאז' שלי כרופאה. רותם רצתה ללמוד איך מכניסים עירוי וביקשה ממני להיות איתה בחדר, יחד עם מטופלת מאושפזת, סבתא נחמדה שעליה התלמדנו. שפריץ של דם אחד ועירוי שהוכנס בסופו של דבר בהצלחה מיצבו את נקודת ההתחלה של מסע ארוך ומשותף של שתינו. בשנים שבהן היא התקדמה וצמחה מאחות במחלקה הכירורגית לאחות מיומנת בטיפול נמרץ ובטראומה, היא גם תיווכה כמה טראומות אישיות בחייה הפרטיים. מין ערבוב בלתי ניתן להפרדה בין שני ההורים שלה שגססו, במרווח זמן בלתי נתפס של חודש, בדיוק ברגעים שבהם ילדה תאומות שנולדו פגות באופן קיצוני. היא שילבה בין טרגדיות אישיות לבין הדם, היזע והדמעות של המחלקה הכירורגית.

ועדיין, היא אומרת, בסיגריה הרביעית שלה על המרפסת שלי, לפעמים גם כשאתה חושב שאתה מומחה בתיאום טראומה - יש רגעים שבהם אתה לא.

הם משפחה מלוכדת, המשפחה של רותם. אחרי כל הטרגדיות האישיות, ההורים שנפטרו בזה אחר זה, המכות האחרות שניחתו על המשפחה, היה ברור שקמים, נפגשים כל שבוע ונשארים מלוכדים יותר מבעבר, גם כי השורות התמעטו, גם מתוך הצורך לשמר את המסורת עוד יותר. אנשי רפואה וסיעוד עובדים בזה גם בבית, ולא רק בייעוץ לחברים ולבני משפחה על כל מקרה רפואי, זניח ככל שיהיה. הם גם אלה שצריכים להדביק לפעמים את כולם יחד, כמו הדבק הביולוגי שמשתמשים בו כדי להדביק פצעים. זה להיות אלה שיודעים איך לחבוש את הפצעים של המשפחה, של האחות, האח, הגיס. זה גם לשמש דוגמה לאחיינית של רותם, שירה, שרוצה להיות אחות, מתברר. משהו במקצוע הזה גורם לאנשים להסתכל עלייך ולומר לך, כמה אני רוצה לעשות מה שאת עושה. וזה מה ששירה רוצה להיות, בול כמו רותם.

שירה היא חיילת בצבא, סוגרת שנה לגיוס, סביב תחילת אוקטובר 2023. תצפיתנית במוצב נחל עוז. היא הבת הבכורה בבית, יש לה שיער ארוך ועיניים כחולות כמו האוקיינוס, והיא יודעת שהיא העיניים של המדינה, שהיא והחברות שלה רואות מה קורה בגבול ומזהירות מפני האויב, והאמת שהיא מרגישה תחושת שליחות גדולה. לא כל אחת חולמת להיות תצפיתנית לפני שהיא מתגייסת. רבות מהמתגייסות לא יודעות במה מדובר בכלל. אבל במהלך הקורס וההכשרה מתגבשת ההכרה שזה תפקיד עם משמעות כבדה. תפקיד שיכול להציל חיים. בצוות של שירה בבסיס קוראים לה "שירה שאהובה על המחבלים", כי היא תמיד מצליחה למנוע חדירות ומתריעה מראש על אירועים מסוכנים. לפני זמן מה היה סיפור שמישהו מרצועת עזה שם על הגדר חפץ לא מזוהה, ושירה הכניסה את כולם לכוננות, ובסוף התברר שהיה מדובר באבטיח, וכמה היא התפדחה על הסיפור הזה עם האבטיח, ונרגעה רק אחרי שהמג"ד שיבח אותה על הערנות ועל הזהירות.

כשאת חיילת, שום דבר לא באמת ודאי. את מנסה למקסם את הזמן שלך, את הרגעים האלה שאת פתאום בבית, עם המשפחה. לפעמים הכול מסתדר, החופשות נופלות טוב לכולם, ואז את נוסעת עם המשפחה לחו"ל בשבוע מסוים, נניח בשבוע הראשון של אוקטובר. ולפעמים את מחליטה לנסוע בשבוע שאחרי.

ושירה בדיוק מתכננת עם המשפחה את הטיול לווינה בשבת הראשונה של חג סוכות.

כשיש לנו ילדים בצבא, בתפקיד קרבי, יש רגעים שבהם אנחנו חושבים, למשל, למה הילדים שלנו הלכו לתפקיד קרבי ולא בחרו בתפקיד פחות מסוכן, למשל תצפיתנות.

ויש רגעים שלא.

בדיוק התחיל חג סוכות.

סוכות הוא חג מצוין לטיול בחו"ל, הוא בא אחרי ראש השנה ויום כיפור, יש גשר של לפחות שבועיים שבמהלכו הילדים לא פוקדים את בתי הספר והגנים, אנחנו לא באמת מתחילים את השנה, עם כל העומס וטרדות היומיום. יש עוד זמן לחופשות משפחתיות, למרות שרק עכשיו סיימנו את יולי־אוגוסט. וזה זמן מצוין במיוחד לחיילים ולחיילות לנסוע עם המשפחה שנמצאת בדיוק בחופש, רגע לפני האימון, או אחרי הקורס. והכול מסתדר כך ששירה מוצאת בדיוק את הזמן המתאים, אחרי שנה של טירונות וקורס וצבא, לנסוע עם המשפחה שלה - עם אמא שלה, שהיא אחות של רותם, ועם אבא, ועם האח הקטן - לווינה. קצת לפני הנסיעה היא מורחת לק ורוד, לק של חיילות שסוף־סוף נמצאות בחופשה קטנה מהצבא, שממהרות לטפח את עצמן בשעות, בימים, ברגעים שבהם הן לא צמודות למדים, לנשק, להופעה התקנית, לק שגורם גם לאבא של שירה לשאול אותה אם זה תקני.

 

חג שמחת תורה בפתח, הימים עוברים בעצלתיים, אפילו רמז לגשם עדיין אין. משפחות רבות בוחרות לצאת מהסוכות שהקימו בבית לאוהלים בחוץ, לקמפינג ברחבי הארץ, להפוגה בארץ אחרת - המחירים תמיד יקרים יותר והטיסות בהתאם, ולכן כל אתרי הקמפינג מלאים עד שקשה למצוא מקום בארץ כזאת קטנה. רותם מסיימת עוד יום עבודה בשיבא, בטיפול נמרץ, ושמחה שאחותה והילדים חזרו מווינה. הבנות הקטנות שלה קשורות מאוד לשירה, וכמעט בכל פעם שהיא חוזרת מהצבא הן נפגשות איתה, רק שהפעם, כאמור בעקבות הנסיעה לווינה, הן לא הספיקו להתראות. רותם רק שמעה משירה על חברה מהצבא שעמדה להשתחרר - הן עמדו לעשות שבת יחד אוטוטו, ושירה כתבה לה ברכה וקנתה לה מתנה ורצתה שיגיע כבר הרגע שגם היא תשתחרר.

זאת תקופת מעבר, כמו החגים עצמם. בשיבא מתכננים להיכנס לטיפול נמרץ חדש, ממוגן. הכול מוכן להיערכות ולקליטה, המעבר למבנה החדש והמצויד של הטיפול הנמרץ צריך להתרחש בתוך חודש. אף אחד לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, אבל המעבר מצריך המון היערכות. נוסף על העבודה בטיפול נמרץ, רותם עוברת את ההכשרה הנוספת שלה כאחות טראומה, והיא מתכננת להשלים קורס נוסף ולהגיע להכשרה בבית חולים אחר, הכול עדיין טרי יחסית ויש עוד כל כך הרבה ללמוד.

"אני זוכרת איך הייתי איתך פעם באר"ן2", רותם אומרת לי, פתאום נזרקת כמה שנים טובות לאחור. "אני זוכרת איך את וגרביץ טיפלתם בפצוע מדמם, הכול היה כאוס אחד גדול, בקושי הספקתם לשים כפפות", היא נזכרת.

אירוע רב־נפגעים הוא האירוע המכונן ביותר של כל בית חולים, בכל מקום בעולם. כל אירוע מכונן אחר - קונצרט גדול, פתיחת בית ספר, טקס רב־משתתפים - הוא כזה שמתכוננים אליו שבועות וחודשים ואפילו שנים מראש. אבל אירוע רב־נפגעים בבית חולים הוא אירוע שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להתכונן אליו באמת. מדי פעם נערך לצוותים הרפואיים רענון, ובו מכריזים על יום של אר"ן, אנחנו לובשים מדים מיוחדים, מטפלים בפצועים מדומים, מסיקים מסקנות ונערכים לרגע האמת, אבל כשרגע האמת מגיע הוא טורף את כל הקלפים.

כשאנחנו חושבים על אירוע רב־נפגעים, אנחנו בעיקר חושבים על שני אירועים שונים במהות שלהם ובסוגי הפגיעות שבהם לאורך ההיסטוריה האנושית. אירוע אחד הוא אסון טבע, כמו רעידת אדמה, צונאמי, הוריקן. אלה אירועים שכמעט בלתי אפשרי להתגונן מפניהם, אם בכלל, והם כוללים פגיעות גופניות מסוגים שונים, ובהם תשניק כתוצאה מטביעה, פגיעות מעיכה שונות, כוויות וכדומה. מבין אסונות הטבע, רעידות אדמה המלוות בצונאמי - כמו אלה שאירעו באוקיינוס ההודי ב-2004 וגבו את חייהם של יותר מ-270 אלף בני אדם - נחשבות לקטלניות ביותר בהיסטוריה, והיכולת לצפות אותן ולהיערך אליהן ברמה הרפואית היא כמידת אפסותו של האדם אל מול איתני הטבע.

המשך הפרק בספר המלא