חופה שחורה בווינה

“...שערה היה שחור־אדמוני, הצבע כבר נמזג,

נשאר איזה רוך, אזור קטן של רוך

ואולי לא רוך. קשה לדייק בדברים כאלה.

קשה להסביר מדוע קשה לדייק.

גבר לא ידבר על כך. גבר לא יגלה.

אמרתי רוך ואפשר היה להוסיף,

לאחר מעשה אפשר תמיד להוסיף...”

מתוך “שיר מאוחר מדי”, נתן זך

אל הקורא

או: הניסיון לתאר את אותו אזור קטן של רוך

נולדתי ב־ו’ באב תשכ”ו, 23 ביולי 1966 למניינם, למשפחת עולים מרוסיה שהגיעו לארץ בשנת 1960, רופאה ומהנדס. גדלתי בקריית ביאליק. בגיל צעיר הקריאה לי אימי את האיליאדה והאודיסאה של הומרוס לפני השינה. היצירה הילכה עליי קסם, ומאז אני תמיד מחפש להעמיק עוד ועוד בתרבות הקלאסית, שהיא חלק גדול מהמטען התרבותי שלי. שפת אימי יידיש, יהדות הגולה ותרבותה אינן זרות לי, ומהן המעבר לשפה הגרמנית ולתרבותה, מייסורי ורטר הצעיר של גתה, דרך שירתו של הלדרליין ועד לשירת הניבלונגים, היה טבעי למרות מוראות השואה שסופרו לי בפרוטרוט, כמו גם הפאסיונים של באך, לידר של שוברט והמוזיקה של בטהובן, שומן וברהמס. התחנכתי בתנועת “השומר הצעיר”, הרביתי לקרוא שירה, ומרגע שעמדתי על דעתי חלמתי להיות סופר. אך בבית שגדלתי בו היו רק שני מקצועות לגיטימיים, רופא או מהנדס, ועל כן נרתמתי כג’ירפה למחרשה והתחלתי בלימודי אלקטרוניקה בתיכון של הטכניון בחיפה. גם שם, למרבה הפלא, מצאתי עניין בזכות רמתם האישית הגבוהה של מוריי.

שירַתי ארבע שנים ביחידת שדה בחיל האוויר, למדתי ביולוגיה באוניברסיטה העברית ואחר כך השלמתי תואר MBA בטכניון. הייתי מנהל ייצור בתעשיית הביוטק והמיקרואלקטרוניקה עד שבגיל שלושים ושתיים עזבתי כל אלה לטובת התחלה חדשה בלימודי מוסמך בלימודים קלאסיים ובנצרות קדומה, שבמהלכם רכשתי שליטה מסוימת גם בצרפתית ובלטינית. בה בעת הייתי מדריך חינוכי בצוות שהקים את המעון הנעול במוסד לנערות “מסילה” בירושלים. כך חלפו שנתיים של רנסנס רגשי ויצירתי, בעיקר בכתיבת שירה, שלא הובילו אותי לאקדמיה, ומשם הגעתי לתפקיד מבצעי במשרד ראש הממשלה שאותו מילאתי במשך חמש שנים. בתקופה זו התחתנתי ונולדו שתי בנותיי. אחרי חמש־עשרה שנות נישואין התגרשנו בצורה קשה, וחזרתי לגור בדירה שכורה. בשנות נישואיי השלמתי תואר שני מחקרי בתחום המים, ואחר כך דוקטורט במכון וולקני בתחום תיקון נזקי השקיה במי קולחים, שאותו עזבתי עם הגירושים לטובת יתר פניוּת לבנותיי. כל אלה בד בבד עם עבודתי כמורה, מחנך כיתה ורכז מגמה בכפר הנוער מוסינזון, ובשנים האחרונות כמדריך בתפקיד פיקוח במנהל לחינוך התיישבותי.

בשנת 2021, שנתיים אחרי הגירושים, חזרתי לכתוב במהלך סדנת כתיבה של הסופר יוסי סוכרי באוניברסיטה הפתוחה בכפר הירוק. הכתיבה לא באה בקלות, ועל מנת להקל את השיבה חזרתי לקובצי השירה הישנים תוך ניסיון לעבד, לזקק ולפתח את המפגשים האנושיים, האהבות, הַפְּרֵדוֹת והתהומות של אז לכדי טקסטים בפרוזה, המחיים וממשיכים את מה שחלף, אבד ונעלם מלב זה עשרים ושלושים שנה. כך נכתבו המשכים עתידיים ליחסים שנגדעו באיבם מזמן, מעלים באוב את שהוחמץ והותיר ריק גדול, מעוררים את הדו־שיח שנמשך במסתרים בהיעדרנו, נותר כנוכח־נפקד, ועתה ניתנו לו עתיד וקול משלו. האם יקום הגולם על יוצרו?

הסיפורים שנכתבו יצרו ייצוג בדיוני עצמאי של חיי, שאִפשר לי לפתח מהלכים שהקימו מעפר אפשרויות נשכחות. עצם כתיבתם היו בה עיבוד והנחת תחבושת מאוחרת על פצעים ישנים, אך גם מעין פתיל אריאדנה שאִפשר לי, כתזאוס, לרדת למבוך תת־הכרתי ולהרוג את המינוטאורוס שדרש מדי שנה את מנחתו, או בהקבלה מודרנית, את המפלצות הרעבות שנגסו בלי משים בחיוניות הליבידו החי, ומשם חזרה לקנוסוס, אל האור ולחיי כאיש אחר. זה אפילו מהדהד לי כחלק מאודיסאה אישית, הפותחת פתח לאיכות חדשה, למסע שיבה לליבת האמת, שכמו אצל הומרוס נוגע בזיקות השונות, בסכנות, בפיתויים, בסערות הים וקצפו, בדרך הזרועה תחנות, הבוחנות ומכשירות את הגיבור להמשך מסע השיבה.

השיקוי החם הרך

זה היה אחר צוהריים גורלי. עזבתי את עבודתי בחברת תרופות אחרי שנה, והתחלתי את לימודי המוסמך בטכניון. חיפשתי עבודה, וקורות חיים שנשלחו בעשרות הניבו תשובות שטפטפו לאיטן. אך בצוהרי יום זה הייתי בדרכי לפגישה עם מנכ"ל חברת דיאגון בע"מ, מתחום האבחון הרפואי, שחיפשה מנהל ייצור. הנסיעה מחיפה לירושלים, שבה סיימתי לפני שנתיים את התואר הראשון בביולוגיה, עוררה זיכרונות טובים מחיי הסטודנטיאליים. העיר, צלצול פעמוני הכנסיות בעין כרם, אהבות שהבטיחו ולא תמיד קיימו, הקונצרטים הקאמריים בכנסיית הגואל בעיר העתיקה ובכנסייה המורמונית בבין הערביים של ימי ראשון, עת אט־אט ירד הערב על כיפת הסלע והעיר העתיקה, לאחר שקיעה.

קבענו במפעל באזור התעשייה שבכניסה לעיר. הגעתי מוקדם. ירון המנכ"ל, הקיבוצניק ששירת כקצין בסיירת, הגיע באיחור, אך זה לא הפריע לשיחה לקלוח, להתפתח ולהגיע להסכמות, עד שהסתמן שאקבל את התפקיד. מכאן נסענו לביתו של בעל המפעל במבשרת ציון. ירון נהג כנהג מרוץ המגרד את גבולות החוק, ואילו אני ניסיתי להדביקו ולשמור על קשר עין. לבסוף הגענו לבית רחב מידות מוקף גינה יפה עם שיחים ועצים, וכלבי שמירה אימתניים מטיילים בקצהָ. נכנסנו. ד"ר שמואל קדוש התעניין בשירותי הצבאי, בידיעותיי במדעי החיים ובלימודיי בטכניון, ונדמה שמה ששמע השביע את רצונו. משם קצרה הדרך לדבר על כסף, ועוד באותו ערב מוקדם לחצנו ידיים וחתמנו על חוזה.

יצאתי במידה לא מבוטלת של התרוממות רוח לקרירות הערב, למכונית ולירידה לשער הגיא ומשם בואכה חיפה. אך כאן, נדמה, חלה תפנית, ובלהט קבלת התפקיד פניתי בהיסח הדעת במחלף לכיוון ירושלים והחלטתי לציית לגחמת המקרה. אם כבר ירושלים, נעצור בגבעת רם, אולי אמצא מודעה של דירה להשכרה בעיר. עצרתי ליד שער האוניברסיטה, ועל לוח המודעות צדה את עיניי מודעה כתובה בטוש סגול. תלשתי את מספר הטלפון וחייגתי בטלפון הציבורי. מעבר לקו נשמע קול אישה צעירה ושאל, "זה אתה, בועז?" כאן חשתי שהשעשוע שעימו זרמתי נהיֶה רציני, ומייד שאלתי, "איך את יודעת איך קוראים לי?" לילך מעבר לקו ענתה שבחור בשם בועז כבר התעניין בדירה אתמול ואמר שיצלצל היום, לכן חשבה שזה הוא. כאן השתלבה הזכייה בתפקיד, לצד הפנייה הלא־מתוכננת לירושלים וצירוף המקרים בטלפון, לכדי תחושה גורלית, ומשם שמתי פעמיי אל עבר דירה ברחוב אורוגוואי שבקריית יובל. חניה, מדרגות אבן יורדות ובית דו־קומתי ישן אך אינטימי, שקירותיו מצופים בלוחות אבן וסביבתו טובלת בגינה קטנה ונעימה, והינה הדלת משמאל, שעליה דפקתי בהיסוס, נפתחה.

בכניסה עמדה לילך, אישה צעירה בסוף שנות העשרים, שיער חום ארוך, פנים מאירים בחיוך, שנגע ושיכך מעט את אש התשוקה לניצחונות ולכיבושים שבערה בי. נכנסנו, התיישבנו, כוס תה המרווה שהכינה בידי, ומייד חשתי בית ושלווה במחיצתה, כמעט שייך לה. על פני השטח דיברנו על הדירה, על שכירת החדר השני, על מי אני ומי היא, קיבוצניקית מהדרום, מכשפה לא קטנה, קריסטלים, קלפי טארוט, פרחי באך, קטורת, ואיזו איכות מימית ועוטפת שקראה לי "הישאר". גם כאן דיברנו על החוזה, התלהבנו והפכנו שותפים לדירה הקטנה.

זה התחיל בשבוע טרם תחילת העבודה ועבר לעצימות תפקיד מנהל ייצור וכימאי המפעל למוצרים דיאגנוסטיים, הכנת תמיסות וקיטים דיאגנוסטיים למעבדות, ואחריות לקו הייצור של ערכות בדיקה ביתיות. המפגש עם המערכת, ללא סדר מספק ושיטתיות הנדרשים לצורך תנועה יעילה על עקומת הלמידה, היה קשה מאוד לאיש השיטה שהגיע מחיל האוויר ולתאוריה הסדורה שקיבל בטכניון בימי שלישי הארוכים שהסתיימו בנהיגה הארוכה לירושלים. כך הייתי טעון בגאווה על התפקיד הניהולי הראשון שלי מחד גיסא, ומאידך גיסא המתחים המקצועיים והבין־אישיים בעבודה הביאו אותי, פגיע ומשתוקק, לערבים בחדרי בבית שברחוב אורוגוואי.

השהייה תחת קורת גג אחת של גבר צעיר נסער ופגיע, אישה צעירה שחיה די לבדה בעיר הגדולה וקסם המפגש, הביאה אותנו זה לזרועות זה במחול מכושף שבו זכיתי בחמלה, בחום ובאהבה, שאז לא ידעתי להעריך את שכיחותה הנמוכה. אך בינתיים התמכרתי למחול, סגדתי לנשיותה והתמוססתי לרגליה. כך ריחפנו לתומנו, החורף חלף והתחלף באביב בשלל צבעים וריחות, הקיץ הגיע עם הירוק החד־עונתי שהפך לצהוב היבש ולקוציו המחודדים, עוד מעט הסתיו ומה יקרה עם הדירה, החוזה, העבודה ואיתנו – האם בעל החלומות יסתפק במתנה זו שזימנו לו חייו, או שלהב החיפוש, הגילוי, היהירות והשריטות יכריע אחרת? כמו בפעמים רבות בהמשך חיי, הטעות והטיפשות משלו בכיפה, עד שלא נמצאתי ראוי לאהבה המאירה, שבהמשך נגלתה לי רק במשורה.

נפרדנו בלא חמדה אחרי שאמרה, "כשתבין כבר יהיה מאוחר". הזמן מיהר, יום ויום ועוד יום, שנה ושנים, זרים שוטטו, גופים נפגשו, התקרבו, הפיקו אנחות, חיפשו אחיזה, התנתקו, חיפשו מקום בהמולה הנעה מפגימת הלבנה לסהר המלא, בחסד, בחסר ובמלאות המדומה, בכאב ובשמחה. עונות, טעמים ושמות התחלפו, ותובנות שנחצבו בעמל התפזרו לאין. הקמתי משפחה ובית, התהוללתי באוניברסיטאות ובתארים, משביע ומכסה בסקרנות, בתאוות הלימוד ובהישג את החושך ואת ההיעדר. אך גם ילדות שגדלו, שביל של אור מתפתל ובסופו שבר, עיים ואבק, ומעט היש התפזר כמוץ אשר תִדְפנוּ רוח.

שוב דירה שכורה ומרפסת לנוף הברושים. מזריחה באדום לדמדומים חיוורים ולנצנוצי אורות רחוקים בלילות. אני כבר לא אותו הצעיר שהגיע לעיר הקודש, כמעט שלושים שנים חלפו, גיל העצה מחייב והעץ נותן פירותיו בעיתו. בוקר, עבודה, ילדות, התנדבות, עבודות הבית, מילים, צלילים וחלומות על משכבי. אך יש שזה תופס אותי פתאום בשוכבי או בקומי או בלכתי בדרך, פגיע ולא מוכן. חוזר אליי אותו הרוך, השקט הממס, אותו האור בעינייך, המגיש לי לגימה קטנה מהשיקוי החם הרך – לא נשכח.