לינקולן אקספרס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לינקולן אקספרס
מכר
מאות
עותקים
לינקולן אקספרס
מכר
מאות
עותקים

לינקולן אקספרס

4.4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Lincoln Highway
  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 560 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 34 דק'

תקציר

אמור טאוולס, מחבר רב המכר ג'נטלמן במוסקבה (בעברית בהוצאת מטר) חוזר עם מסע דרכים מרתק ומרגש המתרחש באמריקה של שנות החמישים.

ביוני 1954 חוזר אמט ווטסון בן ה־18 לביתו בנברסקה במכוניתו של מנהל מוסד לעבריינים צעירים, שבו ריצה 15 חודשי מאסר על הריגה בשוגג. היות שאמו נעלמה מזמן, אביו מת לאחרונה, והבנק עיקל את החווה המשפחתית, אמט מתכוון לאסוף את בילי, אחיו בן השמונה, ולנסוע לקליפורניה כדי לפתוח דף חדש. אבל כשמנהל המוסד נוסע, אמט מגלה ששני חברים מהמוסד הסתתרו בתא המטען של מכוניתו. לשניים יש תוכנית שונה לחלוטין לעתידו של אמט, תוכנית שתיקח אותם למסע גורלי בכיוון ההפוך – לעיר ניו יורק. ההרפתקה נמשכת עשרה ימים בלבד ומסופרת מכמה נקודות מבט. ספרו של טאוולס יעניק לקוראים תענוג קריאה אמיתי בעזרת סגנונו הספרותי העשיר ברבדים, בשלל דמויות שובות לב ומלאות חיים ובנושאים רעננים ועתירי דמיון לכל אורכה של אמריקה של שנות החמישים.

אמור טאוולס נולד וגדל בבוסטון. הוא בוגר אוניברסיטת ייל ובעל תואר שני בספרות אנגלית מאוניברסיטת סטנפורד. הוא עבד כבנקאי השקעות במנהטן כ־20 שנה, וכעת הוא מתמסר אך ורק לכתיבה.

"חכם, פראי ומלא שנינות נעורים."
- The New York Times

"פנטסטי. כמו כל מספרי הסיפורים הטובים ביותר, טאוולס שואב השראה ממסעות הגיבורים הגדולים מהאודיסאה, האמלט, האקלברי פין ועכברים ואנשים."
- ביל גייטס

נבחר על ידי Oprah Daily, Time, NPR (National Public Radio), The Washington Post, וברק אובמה כספר הטוב ביותר של השנה.

פרק ראשון

עשרה ימים

אמט

12 ביוני — 1954 הנסיעה מסַלינָה למורגֶן ארכה שלוש שעות, ואמט לא פצה פה ברובה. במשך מאה הקילומטרים הראשונים בערך השתדל ויליאמס, מנהל המוסד לעבריינים צעירים, לנהל שיחה ידידותית. הוא סיפר כמה סיפורים על ילדוּתו במזרח ארצות הברית ושאל כמה שאלות על ילדוּתו של אמט בחווה. אבל זאת היתה הפעם האחרונה שיִשהו זה בחברת זה, ואמט לא חשב שיש טעם לדבר על כל זה עכשיו. לכן, כשחצו את הגבול מקנזס לנברסקה וּויליאמס הדליק את הרדיו, בהה אמט מבעד לחלון על הערבה ושמר את מחשבותיו לעצמו.

כשהיו במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה, הצביע אמט דרך השמשה הקדמית.

— בפנייה הבאה ימינה. זה הבית הלבן בעוד שישה־שבעה קילומטרים.

מנהל המוסד האט את מכוניתו ופנה ימינה. הם חלפו על פני הבית של מֶקַאסקֶר, ואחר כך ליד הבית של משפחת אנדרסֶן עם צמד האסמים האדומים הגדולים. כעבור כמה דקות ראו את הבית של אמט עומד לצד חורשת אלונים קטנה במרחק כשלושים מטרים מהכביש.

בעיני אמט, כל הבתים בחלק זה של המדינה נראו כאילו נפלו מהשמים. הבית של משפחת ווטסון פשוט נראה כאילו הנחיתה שלו היתה קשה יותר. הגג שקע משני צדי הארובה, ומסגרות החלונות התעוותו עד כדי כך שחצי מהחלונות כמעט לא נפתחו, והחצי השני כמעט לא נסגרו. בעוד רגע יוכלו לראות איך הצבע נשר מלוחות העץ. אבל כשהיו במרחק כשלושים מטרים מהחניה, עצר מנהל המוסד בצד הדרך.

— אמט, אמר מנהל המוסד כשידיו על ההגה, לפני שניכנס לשם, אני רוצה להגיד לך משהו.

אמט לא ממש הופתע שהמנהל ויליאמס רוצה להגיד משהו. כשאמט רק הגיע לסלינה, מי שניהל את המוסד לעבריינים צעירים היה בחור מאינדיאנה בשם אַקֶרלי, שלא נטה לבטא במילים עצות שהיה אפשר לחלק בצורה יעילה יותר עם מקל. אבל המנהל ויליאמס היה אדם מודרני עם תואר שני וכוונות טובות ותמונה ממוסגרת של פרנקלין ד' רוזוולט שהיתה תלויה מאחורי שולחן העבודה שלו. היו לו רעיונות שליקט מספרים ומניסיון, ועמד לרשותו המון של מילים שאותן הפך לעצות.

— בשביל חלק מהבחורים שמגיעים לסלינה, פתח ואמר, לא משנה איזו שרשרת אירועים הביאה אותם לתחום ההשפעה שלנו, זאת רק ההתחלה של מסע ארוך בחיים מלאים קשיים. אלה נערים שבילדותם לא למדו מה טוב ומה רע ועכשיו הם לא חושבים שיש טעם ללמוד את זה. לא משנה אילו ערכים או שאיפות אנחנו מנסים להנחיל להם, סביר להניח שהם ישליכו אותם ברגע שיֵצאו מטווח הראייה שלנו. לצערי, זאת רק שאלה של זמן לפני שהנערים האלה ימצאו את עצמם בכלא בטוֹפּיקה, או גרוע מזה.

מנהל המוסד הסתובב אל אמט.

— מה שאני מנסה להגיד, אמט, זה שאתה לא אחד מהם. אנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל מהזמן שהייתי איתך, אני רואה שהמוות של הנער ההוא מכביד על המצפון שלך. אף אחד לא חושב שמה שקרה באותו לילה משקף כוונת זדון או את האופי שלך. הִגרלת קלף לא טוב. אבל כחברה מתורבתת, אנחנו רוצים שגם אלה שבלי כוונה לקחו חלק במזל הרע של אחרים יקבלו איזה עונש. ברור שחלק מהעונש נועד לפצות את מי שסבל מהמזל הרע הזה — כמו המשפחה של הנער. אבל אנחנו גם דורשים את העונש הזה לטובת הבחור שהיה הסיבה למזל הרע. כשהוא מקבל הזדמנות לשלם את חובו, גם הוא זוכה לקצת נחמה, לאיזו תחושה של כפרה, וכך הוא מתחיל בתהליך ההתחדשות. אתה מבין את זה, אמט?

— כן, אדוני.

— אני שמח לשמוע את זה. אני יודע שכרגע אתה צריך לדאוג לאחיך, והעתיד המיידי אולי נראה מרתיע; אבל אתה בחור פיקח וכל החיים לפניך. אחרי ששילמת את חובך במלואו, אני רק מקווה שתפיק את המקסימום מהחופש שלך.

— זה מה שאני מתכוון לעשות, אדוני.

ובאותו רגע אמט התכוון לכך. מפני שהוא הסכים עם רוב הדברים שמנהל המוסד אמר. הוא ידע במלוא מובן המילה שכל החיים לפניו והוא ידע שהוא צריך לדאוג לאחיו. הוא גם ידע שהוא הסיבה למזל הרע, גם אם לא הגה אותו. אבל הוא לא הסכים ששילם את חובו במלואו. מפני שלא משנה איזה תפקיד היה ליד המקרה, כששמת קץ במו ידיך לחייו של אדם אחר עלי אדמות, אתה צריך להקדיש את שארית חייך למעשים שיוכיחו לאלוהים שאתה ראוי לרחמיו.

מנהל המוסד החליף הילוך ופנה לבית משפחת ווטסון. ברחבה ליד מרפסת החזית עמדו שתי מכוניות — מכונית משפחתית וטנדר. מנהל המוסד חנה ליד הטנדר. כשהוא ואמט יצאו מהמכונית, יצא אל המרפסת גבר גבוה עם כובע קאובוי בידו.

— הֵי, אמט.

— הֵי, מר רנסום.

מנהל המוסד הושיט את ידו לחוואי.

— אני המנהל ויליאמס. תודה שטרחת לפגוש אותנו.

— זה לא הטריח אותי, אדוני.

— אני מבין שאתה מכיר את אמט הרבה זמן.

— מאז שנולד.

מנהל המוסד הניח את ידו על כתפו של אמט.

— אז אני לא צריך להסביר לך איזה בחור טוב הוא. בדיוק אמרתי לו במכונית שאחרי שהוא שילם את חובו לחברה, כל החיים לפניו.

— בהחלט, הסכים מר רנסום.

שלושת הגברים עמדו ושתקו.

מנהל המוסד גר במערב התיכון פחות משנה, אבל מעמידה למרגלות מרפסות של בתי חווה אחרים ידע שבשלב זה של השיחה קרוב לוודאי שיזמינו אותו להיכנס ויציעו לו איזה משקה קר; וכשיקבל את ההזמנה, עליו להיות מוכן לקבל אותה מפני שסירוב ייחשב לגסות רוח, גם אם מחכה לך נסיעה בת שלוש שעות. אבל לא נראה שאמט או מר רנסום מתכוונים להזמין את המנהל להיכנס.

— טוב, אמר כעבור רגע, נראה לי שכדאי שאחזור.

אמט ומר רנסום אמרו תודה אחרונה למנהל המוסד, לחצו את ידו, ואחר כך הביטו בו כשנכנס למכוניתו ונסע. מנהל המוסד היה במרחק כחצי קילומטר משם כשאמט החווה בראשו לעבר המכונית המשפחתית.

— של מר אוֹבֶּרמַאיֶיר?

— הוא מחכה במטבח.

— ובילי?

— אמרתי לסאלי להביא אותו קצת יותר מאוחר, כדי שאתה וטום תוכלו לסדר את העניינים.

אמט הנהן.

— אתה מוכן להיכנס? שאל מר רנסום.

— בוא נגמור עם זה מהר, אמר אמט.

 

הם מצאו את טום אוברמאייר יושב ליד שולחן המטבח הקטן. הוא היה לבוש בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים ועניבה. אם לבש גם ז'קט של חליפה, הוא בטח השאיר אותו במכוניתו מפני שהז'קט לא היה תלוי על משענת הכיסא.

אמט ומר רנסום נכנסו למטבח וכנראה הפתיעו את הבנקאי, מפני שהוא הדף לפתע את הכיסא בחריקה, קם והושיט את ידו, הכול בתנועה אחת.

— אה, הֵי, אמט. טוב לראות אותך.

אמט לחץ את ידו של הבנקאי בלי לענות.

הוא הסתכל מסביבו ושם לב שהרצפה נקייה, השיש פנוי, הכיור ריק, הארונות סגורים. המטבח נראה נקי יותר מכפי שאמט זכר.

— בואו, אמר מר אוברמאייר והחווה לעבר השולחן. אולי נשב כולנו.

אמט התיישב בכיסא מול הבנקאי. מר רנסום המשיך לעמוד והשעין את כתפו על מסגרת הדלת. על השולחן היתה תיקייה חומה עבה, מלאה בניירות. היא נחה הרחק מטווח ידו של הבנקאי, כאילו מישהו אחר השאיר אותה שם. מר אוברמאייר כחכח.

— קודם כול, אמט, תרשה לי לומר כמה אני מצטער על אבא שלך. הוא היה איש טוב וצעיר מכדי למות ממחלה.

— תודה.

— אני מבין שכשבאת ללוויה, וולטר איבֶּרסטאט הספיק להושיב אותך ולדבר איתך על העיזבון של אבא שלך.

— כן, אמר אמט.

הבנקאי הנהן בהבעה של הבנה והשתתפות בצער.

— אז אני מנחש שוולטר הסביר שלפני שלוש שנים אבא שלך לקח הלוואה חדשה בנוסף למשכנתה הקודמת. באותו זמן הוא אמר שזה כדי לשדרג את הציוד שלו. בעצם, אני מנחש שבחלק גדול מההלוואה הזאת הוא השתמש כדי להחזיר כמה חובות קודמים, כי ציוד החווה החדש היחיד שמצאנו פה היה ה"ג'ון דיר" באסם. אבל לא נראה לי שזה חשוב.

נראה שאמט ומר רנסום מסכימים שזה לא חשוב, מפני שאף אחד מהם לא התאמץ לענות. הבנקאי כחכח שוב.

— מה שאני מנסה להגיד זה שבשנים האחרונות היבול לא היה כמו שאבא שלך קיווה; והשנה, מפני שאבא שלך נפטר, לא יהיה שום יבול. אז לא היתה לנו ברירה אלא לדרוש החזר מלא. אני יודע שזה לא נעים, אמט, אבל אני רוצה שתבין שהבנק לא קיבל את ההחלטה הזאת בקלות.

— דווקא נראה לי שבשלב הזה, זה בא לכם בקלות, אמר מר רנסום, כשחושבים כמה ניסיון יש לכם בזה.

הבנקאי הסתכל על החוואי.

— בחייך, אד, אתה יודע שזה לא הוגן. הבנקים לא מלווים כסף בתקווה לעקל.

הבנקאי פנה שוב אל אמט.

— הלוואה, מטבע הדברים, דורשת החזר של ריבית וקרן במועד. למרות זאת, כשלקוח אמין מפגר בתשלומים, אנחנו משתדלים ללכת לקראתו. לתת לו ארכה ולדחות את הגבייה. אבא שלך הוא דוגמה מושלמת. כשהוא התחיל לפגר בתשלומים, נָתַנּוּ לו עוד זמן. וכשהוא חלה, נָתַנּוּ לו עוד ארכה. אבל לפעמים אי־אפשר להתגבר על מזל רע של בנאדם, לא משנה כמה זמן עוד נותנים לו.

הבנקאי הושיט את זרועו והניח יד על התיקייה החומה, וסוף־סוף הביע עליה בעלות.

— יכולנו לעקל את הנכס ולמכור אותו לפני חודש, אמט. היתה לנו זכות לעשות את זה. אבל לא עיקלנו. חיכינו עד שתרַצה את העונש שלך בסלינה ותחזור הביתה לישון במיטה שלך. רצינו שתהיה לך הזדמנות להסתובב בשקט בבית עם אחיך, לסדר את החפצים האישיים שלכם. לעזאזל, אפילו ביקשנו מחברת החשמל לא לנתק את הגז והחשמל, על חשבוננו.

— זה יפה מאוד מצדכם, אמר אמט.

מר רנסום נהם.

— אבל עכשיו, אחרי שחזרת הביתה, המשיך הבנקאי, אולי עדיף לכל המעורבים בדבר שנסגור את העניין הזה. כמנהל העיזבון של אבא שלך, אנחנו צריכים שתחתום על כמה מסמכים. ועוד כמה שבועות, צר לי לומר, נצטרך לבקש ממך ומאחיך לעזוב.

— אם צריך לחתום על משהו, בוא נחתום עליו.

מר אוברמאייר הוציא כמה מסמכים מהתיקייה. הוא סובב אותם כך שיפנו אל אמט, דפדף קצת אחורה, הסביר את מטרת הסעיפים ותתי־הסעיפים הנפרדים, תרגם את המינוח, והצביע על המקומות שבהם צריך לחתום בשם מלא ובראשי תיבות.

— יש לך עט?

מר אוברמאייר הושיט לאמט את העט שלו. אמט חתם על המסמכים בשם מלא ובראשי תיבות בלי לעיין בהם, ואחר כך החליק אותם על פני השולחן.

— זה הכול?

— יש עוד משהו, אמר הבנקאי, אחרי שהחזיר את המסמכים בבטחה לתיקייה שלהם. המכונית באסם. כשעשינו רשימת מצאי של הבית, לא מצאנו את רישיון הרכב ואת המפתחות.

— בשביל מה אתה צריך אותם?

— ההלוואה השנייה שאבא שלך לקח לא ציינה ציוד חקלאי ספציפי. היא כללה כל פריט ציוד שנקנה לשימוש החווה, ולצערי זה כולל מכוניות אישיות.

— לא למכונית הזאת.

— תשמע, אמט...

— לא, מפני שהציוד הזה לא שייך לאבא שלי. הוא שלי.

מר אוברמאייר הסתכל על אמט בתערובת של ספקנות ואהדה — שני רגשות שלדעת אמט לא צריכים לעלות על אותו פרצוף באותו זמן. אמט הוציא את הארנק שלו מכיסו, הוציא את הרישיון והניח אותו על השולחן.

הבנקאי לקח אותו וסקר אותו.

— אני רואה שהמכונית רשומה על שמך, אמט, אבל לצערי, אם אבא שלך קנה אותה בשמך...

— הוא לא.

הבנקאי העיף במר רנסום מבט בתקווה לתמיכה. משלא זכה לה, הסתובב שוב אל אמט.

— שנתיים בקיץ, אמר אמט, עבדתי אצל מר שוֹלטי כדי להרוויח את הכסף לקנות את המכונית הזאת. עבדתי בבניין. סידרתי רעפים על גגות. תיקנתי מרפסות. בעצם, אפילו עזרתי לבנות את הארונות החדשים במטבח שלך. אם אתה לא מאמין לי, אתה מוזמן לשאול את מר שולטי. אבל בכל מקרה, אתה לא נוגע במכונית הזאת.

מר אוברמאייר הזעיף פנים. אבל כשאמט הושיט את ידו לרישיון, הבנקאי החזיר אותו בלי התנגדות. וכשהלך עם התיקייה שלו, הוא לא הופתע במיוחד שלא אמט ולא מר רנסום לא טרחו ללוות אותו לדלת.

 

לאחר שהבנקאי הלך, יצא מר רנסום החוצה לחכות לסאלי ולבילי והשאיר את אמט להסתובב בבית לבדו.

אמט ראה שהסלון, כמו המטבח, מסודר יותר מהרגיל — הכריות הוצבו בפינות הספה, המגזינים נחו בערמה קטנה ומסודרת על שולחן הקפה, ושולחן העבודה של אביו היה סגור ומכוסה. למעלה, בחדר של בילי, המיטה היתה מוצעת, אוסף מכסי הבקבוקים ונוצות הציפורים היה מסודר יפה על המדפים, ואחד החלונות נפתח כדי לאוורר קצת את החדר. מישהו בטח פתח חלון גם בצד השני של המסדרון, כי הרוח הספיקה להניע את מטוסי הקרב שנתלו מעל מיטתו של בילי: העתקים מדויקים של סְפּיטְפַייר, וורהוֹק ותַאנדֶרבּוֹלט.

אמט חייך ברוֹך למראם.

הוא הרכיב את המטוסים האלה כשהיה בערך בגילו של בילי. אמו נתנה לו את העֶרכּות ב-1943 כשאמט וחבריו לא הפסיקו לדבר על הקרבות המתחוללים באירופה ובאוקיינוס השקט, על פֶּטון שעמד בראש הארמייה השביעית והסתער על חופי סיציליה, ועל טייסת "הכבשה השחורה" של פּאפּי בּוֹיִינגטון שלעגה לאויב מעל ים שלמה. אמט הרכיב את הדגמים על שולחן המטבח בדיוק של מהנדס. הוא צבע את הסמלים ואת המספרים הסידוריים על גוף המטוס בעזרת ארבעה בקבוקים זעירים של צבע אמייל ומכחול עדין. כשסיים עם הדגמים, סידר אותם על השידה שלו בשורה אלכסונית כאילו היו על סיפון של נושאת מטוסים.

בילי העריץ אותם מגיל ארבע. לפעמים, כשאמט היה חוזר הביתה מבית הספר, הוא היה מוצא את בילי עומד על כיסא לצד השידה ומדבר לעצמו בשפה של טייס קרב. אז כשבילי היה בן שש, אמט ואביו תלו את המטוסים מהתקרה מעל מיטתו של בילי כהפתעה ליום הולדתו.

אמט יצא למסדרון והלך לחדרו של אביו, וגם שם מצא ראיות לסֵדר: המיטה מוצעת, התמונות על השידה נקיות מאבק, הווילונות קשורים בסרט. אמט התקרב לאחד החלונות והשקיף על פני האדמה של אביו. אחרי עשרים שנה של חרישה ושתילה, הספיקה עונה אחת של הזנחה, וכבר היה אפשר לראות את התקדמותו הבלתי נלאית של הטבע — הלענה ובני החרצית ועשבי הפרא קנו להם אחיזה בין עשבי הערבה. אם יד אדם לא תיגע עוד כמה שנים בשדות, לא יהיה אפשר לדעת בכלל שמישהו עיבד את כל הדונמים האלה.

אמט נענע את ראשו.

מזל רע...

כך מר אוברמאייר קרא לזה. מזל רע כזה שלא היה אפשר להתגבר עליו. והבנקאי צדק, במובן מסוים. בכל הנוגע למזל רע, לאבא של אמט היה תמיד די והותר. אבל אמט ידע שזה לא הסתכם בכך. מפני שבכל הנוגע לכושר שיפוט לקוי, לצ'רלי ווטסון היה די והותר גם כן.

אבא של אמט הגיע לנברסקה מבוסטון ב-1933 עם אשתו הטרייה ועם חלום על עיבוד אדמה. בעשרים השנים הבאות הוא ניסה לגדל חיטה, תירס, פולי סויה, אפילו אספסת, ונכשל שוב ושוב. אם היבול שבחר לגדל שנה אחת נזקק לשפע של מים, שררה בצורת במשך שנתיים. כשהחליף ליבול שנזקק לשפע של שמש, התקבצו במערב ענני גשם. אפשר לטעון שהטבע חסר רחמים. הוא אדיש ולא צפוי. אבל חוואי שמחליף בכל שנתיים או שלוש את היבול שהוא מגדל? אפילו כילד ידע אמט שזה מעיד על גבר שלא יודע מה הוא עושה.

מאחורי האסם עמדה מכונה מיוחדת שיובאה מגרמניה לקציר דוּרה. בשלב מסוים הוחלט שהיא חיונית, אך עד מהרה לא היה בה צורך, ועכשיו לא היה בה שימוש — מפני שאביו לא השכיל למכור אותה ברגע שהפסיק לגדל דורה. הוא פשוט הניח לה לעמוד ברחבה מאחורי האסם, חשופה לגשם ולשלג. כשאמט היה בגילו של בילי, וחבריו היו באים מהחוות הסמוכות לשחק — בנים שבשיא המלחמה השתוקקו לטפס על כל מכונה ולהעמיד פנים שהיא טנק — הם אפילו לא התקרבו למַקצֵרה, מפני שחשו אינסטינקטיבית שהיא מבשרת רעות, שהיא נושאת בגופה המחליד מורשת של כישלון, שיש להתרחק ממנה, אם מתוך נימוס או מתוך רצון לשרוד.

אז ערב אחד, כשאמט היה בן חמש־עשרה ושנת הלימודים כמעט הסתיימה, הוא רכב העירה על אופניו, דפק על דלתו של מר שולטי וביקש עבודה. מר שולטי נדהם כל כך מבקשתו של אמט שהוא הושיב אותו לשולחן ארוחת הערב ודאג שיביאו לו פרוסת פאי. אחר כך שאל את אמט מה פתאום נער שגדל בחווה רוצה לדפוק מסמרים כל הקיץ.

אמט לא עשה זאת מפני שחשב שמר שולטי הוא טיפוס ידידותי, או מפני שהוא גר באחד הבתים הכי יפים בעיירה. אמט פנה למר שולטי מפני שחשב שלא משנה מה יקרה, לנגר תמיד תהיה עבודה. לא משנה כמה טוב הבית בנוי, הוא תמיד מתבלה. צירים מתרופפים, רצפת העץ נשחקת, חיבורי גג מתנתקים. כל מה שהיה צריך לעשות זה לשוטט בבית ווטסון כדי לראות את שפע הדרכים שבהן הזמן מטביע את חותמו על הבית.

בחודשי הקיץ היו לילות שצוינו ברעם מתגלגל או בשריקה של רוח צחיחה, ואמט שמע את אביו זע בחדר סמוך, לא מסוגל לישון — ומִסיבה טובה. מפני שחוואי עם משכנתה הוא כמו איש שהולך על מעקה של גשר בזרועות פשוטות ובעיניים עצומות. זאת היתה דרך חיים שהיה אפשר למדוד בה את ההבדל בין שפע לחורבן בכמה סנטימטרים של גשם או בכמה לילות של כפור.

אבל שנתו של נגר לא נדדה בלילה בשל חשש ממזג האוויר. הוא קיבל בברכה את עוצמתם של איתני הטבע. הוא קיבל בברכה את סופות השלג והממטרים העזים והטורנדו. הוא קיבל בברכה את תחילתו של העובש ואת הסתערות החרקים. אלה היו כוחות טבע שחתרו לאט, אבל בטוח, תחת שלמותו של בית, החלישו את יסודותיו, הרקיבו את קורותיו ופוררו את הגבס שלו.

אמט לא אמר את כל זה כשמר שולטי שאל את שאלתו. הוא הניח את המזלג מידו ופשוט אמר:

— כמו שאני רואה את זה, מר שולטי, לאיוב היו שוורים ולנוֹח היה פטיש.

מר שולטי צחק וקיבל את אמט לעבודה בו במקום.

אם בנם הבכור של רוב החוואים במחוז היה בא ערב אחד הביתה ומספר שהוא הולך לעבור אצל נגר, הוא היה זוכה למנה הגונה שלא היה שוכח הרבה זמן. ואז, נוסף לכך, החוואי היה נוסע לבית הנגר ומחליף איתו כמה מילים — כמה מילים שיזכור בפעם הבאה שיתחשק לו להתערב בחינוך של בן שאינו שלו.

אבל בערב, כשאמט בא הביתה וסיפר לאביו שהוא הולך לעבוד עם מר שולטי, אביו לא התרגז. הוא הקשיב בתשומת לב. כעבור רגע של מחשבה, אמר שמר שולטי הוא איש טוב, ושנגרות היא מיומנות מועילה. וביום הראשון של הקיץ, הוא הכין לאמט ארוחת בוקר הגונה וארז לו אוכל לצהריים, ואחר כך שלח אותו בברכה ללמוד מקצוע מאדם אחר.

ואולי גם זה העיד על שיקול דעת לקוי.

המשך הפרק בספר המלא

סקירות וביקורות

בדרכים רן בן-נון ביקורת העורך 28/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Lincoln Highway
  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 560 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות ו 34 דק'

סקירות וביקורות

בדרכים רן בן-נון ביקורת העורך 28/04/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
לינקולן אקספרס אמור טאוולס

עשרה ימים

אמט

12 ביוני — 1954 הנסיעה מסַלינָה למורגֶן ארכה שלוש שעות, ואמט לא פצה פה ברובה. במשך מאה הקילומטרים הראשונים בערך השתדל ויליאמס, מנהל המוסד לעבריינים צעירים, לנהל שיחה ידידותית. הוא סיפר כמה סיפורים על ילדוּתו במזרח ארצות הברית ושאל כמה שאלות על ילדוּתו של אמט בחווה. אבל זאת היתה הפעם האחרונה שיִשהו זה בחברת זה, ואמט לא חשב שיש טעם לדבר על כל זה עכשיו. לכן, כשחצו את הגבול מקנזס לנברסקה וּויליאמס הדליק את הרדיו, בהה אמט מבעד לחלון על הערבה ושמר את מחשבותיו לעצמו.

כשהיו במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה, הצביע אמט דרך השמשה הקדמית.

— בפנייה הבאה ימינה. זה הבית הלבן בעוד שישה־שבעה קילומטרים.

מנהל המוסד האט את מכוניתו ופנה ימינה. הם חלפו על פני הבית של מֶקַאסקֶר, ואחר כך ליד הבית של משפחת אנדרסֶן עם צמד האסמים האדומים הגדולים. כעבור כמה דקות ראו את הבית של אמט עומד לצד חורשת אלונים קטנה במרחק כשלושים מטרים מהכביש.

בעיני אמט, כל הבתים בחלק זה של המדינה נראו כאילו נפלו מהשמים. הבית של משפחת ווטסון פשוט נראה כאילו הנחיתה שלו היתה קשה יותר. הגג שקע משני צדי הארובה, ומסגרות החלונות התעוותו עד כדי כך שחצי מהחלונות כמעט לא נפתחו, והחצי השני כמעט לא נסגרו. בעוד רגע יוכלו לראות איך הצבע נשר מלוחות העץ. אבל כשהיו במרחק כשלושים מטרים מהחניה, עצר מנהל המוסד בצד הדרך.

— אמט, אמר מנהל המוסד כשידיו על ההגה, לפני שניכנס לשם, אני רוצה להגיד לך משהו.

אמט לא ממש הופתע שהמנהל ויליאמס רוצה להגיד משהו. כשאמט רק הגיע לסלינה, מי שניהל את המוסד לעבריינים צעירים היה בחור מאינדיאנה בשם אַקֶרלי, שלא נטה לבטא במילים עצות שהיה אפשר לחלק בצורה יעילה יותר עם מקל. אבל המנהל ויליאמס היה אדם מודרני עם תואר שני וכוונות טובות ותמונה ממוסגרת של פרנקלין ד' רוזוולט שהיתה תלויה מאחורי שולחן העבודה שלו. היו לו רעיונות שליקט מספרים ומניסיון, ועמד לרשותו המון של מילים שאותן הפך לעצות.

— בשביל חלק מהבחורים שמגיעים לסלינה, פתח ואמר, לא משנה איזו שרשרת אירועים הביאה אותם לתחום ההשפעה שלנו, זאת רק ההתחלה של מסע ארוך בחיים מלאים קשיים. אלה נערים שבילדותם לא למדו מה טוב ומה רע ועכשיו הם לא חושבים שיש טעם ללמוד את זה. לא משנה אילו ערכים או שאיפות אנחנו מנסים להנחיל להם, סביר להניח שהם ישליכו אותם ברגע שיֵצאו מטווח הראייה שלנו. לצערי, זאת רק שאלה של זמן לפני שהנערים האלה ימצאו את עצמם בכלא בטוֹפּיקה, או גרוע מזה.

מנהל המוסד הסתובב אל אמט.

— מה שאני מנסה להגיד, אמט, זה שאתה לא אחד מהם. אנחנו לא מכירים הרבה זמן, אבל מהזמן שהייתי איתך, אני רואה שהמוות של הנער ההוא מכביד על המצפון שלך. אף אחד לא חושב שמה שקרה באותו לילה משקף כוונת זדון או את האופי שלך. הִגרלת קלף לא טוב. אבל כחברה מתורבתת, אנחנו רוצים שגם אלה שבלי כוונה לקחו חלק במזל הרע של אחרים יקבלו איזה עונש. ברור שחלק מהעונש נועד לפצות את מי שסבל מהמזל הרע הזה — כמו המשפחה של הנער. אבל אנחנו גם דורשים את העונש הזה לטובת הבחור שהיה הסיבה למזל הרע. כשהוא מקבל הזדמנות לשלם את חובו, גם הוא זוכה לקצת נחמה, לאיזו תחושה של כפרה, וכך הוא מתחיל בתהליך ההתחדשות. אתה מבין את זה, אמט?

— כן, אדוני.

— אני שמח לשמוע את זה. אני יודע שכרגע אתה צריך לדאוג לאחיך, והעתיד המיידי אולי נראה מרתיע; אבל אתה בחור פיקח וכל החיים לפניך. אחרי ששילמת את חובך במלואו, אני רק מקווה שתפיק את המקסימום מהחופש שלך.

— זה מה שאני מתכוון לעשות, אדוני.

ובאותו רגע אמט התכוון לכך. מפני שהוא הסכים עם רוב הדברים שמנהל המוסד אמר. הוא ידע במלוא מובן המילה שכל החיים לפניו והוא ידע שהוא צריך לדאוג לאחיו. הוא גם ידע שהוא הסיבה למזל הרע, גם אם לא הגה אותו. אבל הוא לא הסכים ששילם את חובו במלואו. מפני שלא משנה איזה תפקיד היה ליד המקרה, כששמת קץ במו ידיך לחייו של אדם אחר עלי אדמות, אתה צריך להקדיש את שארית חייך למעשים שיוכיחו לאלוהים שאתה ראוי לרחמיו.

מנהל המוסד החליף הילוך ופנה לבית משפחת ווטסון. ברחבה ליד מרפסת החזית עמדו שתי מכוניות — מכונית משפחתית וטנדר. מנהל המוסד חנה ליד הטנדר. כשהוא ואמט יצאו מהמכונית, יצא אל המרפסת גבר גבוה עם כובע קאובוי בידו.

— הֵי, אמט.

— הֵי, מר רנסום.

מנהל המוסד הושיט את ידו לחוואי.

— אני המנהל ויליאמס. תודה שטרחת לפגוש אותנו.

— זה לא הטריח אותי, אדוני.

— אני מבין שאתה מכיר את אמט הרבה זמן.

— מאז שנולד.

מנהל המוסד הניח את ידו על כתפו של אמט.

— אז אני לא צריך להסביר לך איזה בחור טוב הוא. בדיוק אמרתי לו במכונית שאחרי שהוא שילם את חובו לחברה, כל החיים לפניו.

— בהחלט, הסכים מר רנסום.

שלושת הגברים עמדו ושתקו.

מנהל המוסד גר במערב התיכון פחות משנה, אבל מעמידה למרגלות מרפסות של בתי חווה אחרים ידע שבשלב זה של השיחה קרוב לוודאי שיזמינו אותו להיכנס ויציעו לו איזה משקה קר; וכשיקבל את ההזמנה, עליו להיות מוכן לקבל אותה מפני שסירוב ייחשב לגסות רוח, גם אם מחכה לך נסיעה בת שלוש שעות. אבל לא נראה שאמט או מר רנסום מתכוונים להזמין את המנהל להיכנס.

— טוב, אמר כעבור רגע, נראה לי שכדאי שאחזור.

אמט ומר רנסום אמרו תודה אחרונה למנהל המוסד, לחצו את ידו, ואחר כך הביטו בו כשנכנס למכוניתו ונסע. מנהל המוסד היה במרחק כחצי קילומטר משם כשאמט החווה בראשו לעבר המכונית המשפחתית.

— של מר אוֹבֶּרמַאיֶיר?

— הוא מחכה במטבח.

— ובילי?

— אמרתי לסאלי להביא אותו קצת יותר מאוחר, כדי שאתה וטום תוכלו לסדר את העניינים.

אמט הנהן.

— אתה מוכן להיכנס? שאל מר רנסום.

— בוא נגמור עם זה מהר, אמר אמט.

 

הם מצאו את טום אוברמאייר יושב ליד שולחן המטבח הקטן. הוא היה לבוש בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים ועניבה. אם לבש גם ז'קט של חליפה, הוא בטח השאיר אותו במכוניתו מפני שהז'קט לא היה תלוי על משענת הכיסא.

אמט ומר רנסום נכנסו למטבח וכנראה הפתיעו את הבנקאי, מפני שהוא הדף לפתע את הכיסא בחריקה, קם והושיט את ידו, הכול בתנועה אחת.

— אה, הֵי, אמט. טוב לראות אותך.

אמט לחץ את ידו של הבנקאי בלי לענות.

הוא הסתכל מסביבו ושם לב שהרצפה נקייה, השיש פנוי, הכיור ריק, הארונות סגורים. המטבח נראה נקי יותר מכפי שאמט זכר.

— בואו, אמר מר אוברמאייר והחווה לעבר השולחן. אולי נשב כולנו.

אמט התיישב בכיסא מול הבנקאי. מר רנסום המשיך לעמוד והשעין את כתפו על מסגרת הדלת. על השולחן היתה תיקייה חומה עבה, מלאה בניירות. היא נחה הרחק מטווח ידו של הבנקאי, כאילו מישהו אחר השאיר אותה שם. מר אוברמאייר כחכח.

— קודם כול, אמט, תרשה לי לומר כמה אני מצטער על אבא שלך. הוא היה איש טוב וצעיר מכדי למות ממחלה.

— תודה.

— אני מבין שכשבאת ללוויה, וולטר איבֶּרסטאט הספיק להושיב אותך ולדבר איתך על העיזבון של אבא שלך.

— כן, אמר אמט.

הבנקאי הנהן בהבעה של הבנה והשתתפות בצער.

— אז אני מנחש שוולטר הסביר שלפני שלוש שנים אבא שלך לקח הלוואה חדשה בנוסף למשכנתה הקודמת. באותו זמן הוא אמר שזה כדי לשדרג את הציוד שלו. בעצם, אני מנחש שבחלק גדול מההלוואה הזאת הוא השתמש כדי להחזיר כמה חובות קודמים, כי ציוד החווה החדש היחיד שמצאנו פה היה ה"ג'ון דיר" באסם. אבל לא נראה לי שזה חשוב.

נראה שאמט ומר רנסום מסכימים שזה לא חשוב, מפני שאף אחד מהם לא התאמץ לענות. הבנקאי כחכח שוב.

— מה שאני מנסה להגיד זה שבשנים האחרונות היבול לא היה כמו שאבא שלך קיווה; והשנה, מפני שאבא שלך נפטר, לא יהיה שום יבול. אז לא היתה לנו ברירה אלא לדרוש החזר מלא. אני יודע שזה לא נעים, אמט, אבל אני רוצה שתבין שהבנק לא קיבל את ההחלטה הזאת בקלות.

— דווקא נראה לי שבשלב הזה, זה בא לכם בקלות, אמר מר רנסום, כשחושבים כמה ניסיון יש לכם בזה.

הבנקאי הסתכל על החוואי.

— בחייך, אד, אתה יודע שזה לא הוגן. הבנקים לא מלווים כסף בתקווה לעקל.

הבנקאי פנה שוב אל אמט.

— הלוואה, מטבע הדברים, דורשת החזר של ריבית וקרן במועד. למרות זאת, כשלקוח אמין מפגר בתשלומים, אנחנו משתדלים ללכת לקראתו. לתת לו ארכה ולדחות את הגבייה. אבא שלך הוא דוגמה מושלמת. כשהוא התחיל לפגר בתשלומים, נָתַנּוּ לו עוד זמן. וכשהוא חלה, נָתַנּוּ לו עוד ארכה. אבל לפעמים אי־אפשר להתגבר על מזל רע של בנאדם, לא משנה כמה זמן עוד נותנים לו.

הבנקאי הושיט את זרועו והניח יד על התיקייה החומה, וסוף־סוף הביע עליה בעלות.

— יכולנו לעקל את הנכס ולמכור אותו לפני חודש, אמט. היתה לנו זכות לעשות את זה. אבל לא עיקלנו. חיכינו עד שתרַצה את העונש שלך בסלינה ותחזור הביתה לישון במיטה שלך. רצינו שתהיה לך הזדמנות להסתובב בשקט בבית עם אחיך, לסדר את החפצים האישיים שלכם. לעזאזל, אפילו ביקשנו מחברת החשמל לא לנתק את הגז והחשמל, על חשבוננו.

— זה יפה מאוד מצדכם, אמר אמט.

מר רנסום נהם.

— אבל עכשיו, אחרי שחזרת הביתה, המשיך הבנקאי, אולי עדיף לכל המעורבים בדבר שנסגור את העניין הזה. כמנהל העיזבון של אבא שלך, אנחנו צריכים שתחתום על כמה מסמכים. ועוד כמה שבועות, צר לי לומר, נצטרך לבקש ממך ומאחיך לעזוב.

— אם צריך לחתום על משהו, בוא נחתום עליו.

מר אוברמאייר הוציא כמה מסמכים מהתיקייה. הוא סובב אותם כך שיפנו אל אמט, דפדף קצת אחורה, הסביר את מטרת הסעיפים ותתי־הסעיפים הנפרדים, תרגם את המינוח, והצביע על המקומות שבהם צריך לחתום בשם מלא ובראשי תיבות.

— יש לך עט?

מר אוברמאייר הושיט לאמט את העט שלו. אמט חתם על המסמכים בשם מלא ובראשי תיבות בלי לעיין בהם, ואחר כך החליק אותם על פני השולחן.

— זה הכול?

— יש עוד משהו, אמר הבנקאי, אחרי שהחזיר את המסמכים בבטחה לתיקייה שלהם. המכונית באסם. כשעשינו רשימת מצאי של הבית, לא מצאנו את רישיון הרכב ואת המפתחות.

— בשביל מה אתה צריך אותם?

— ההלוואה השנייה שאבא שלך לקח לא ציינה ציוד חקלאי ספציפי. היא כללה כל פריט ציוד שנקנה לשימוש החווה, ולצערי זה כולל מכוניות אישיות.

— לא למכונית הזאת.

— תשמע, אמט...

— לא, מפני שהציוד הזה לא שייך לאבא שלי. הוא שלי.

מר אוברמאייר הסתכל על אמט בתערובת של ספקנות ואהדה — שני רגשות שלדעת אמט לא צריכים לעלות על אותו פרצוף באותו זמן. אמט הוציא את הארנק שלו מכיסו, הוציא את הרישיון והניח אותו על השולחן.

הבנקאי לקח אותו וסקר אותו.

— אני רואה שהמכונית רשומה על שמך, אמט, אבל לצערי, אם אבא שלך קנה אותה בשמך...

— הוא לא.

הבנקאי העיף במר רנסום מבט בתקווה לתמיכה. משלא זכה לה, הסתובב שוב אל אמט.

— שנתיים בקיץ, אמר אמט, עבדתי אצל מר שוֹלטי כדי להרוויח את הכסף לקנות את המכונית הזאת. עבדתי בבניין. סידרתי רעפים על גגות. תיקנתי מרפסות. בעצם, אפילו עזרתי לבנות את הארונות החדשים במטבח שלך. אם אתה לא מאמין לי, אתה מוזמן לשאול את מר שולטי. אבל בכל מקרה, אתה לא נוגע במכונית הזאת.

מר אוברמאייר הזעיף פנים. אבל כשאמט הושיט את ידו לרישיון, הבנקאי החזיר אותו בלי התנגדות. וכשהלך עם התיקייה שלו, הוא לא הופתע במיוחד שלא אמט ולא מר רנסום לא טרחו ללוות אותו לדלת.

 

לאחר שהבנקאי הלך, יצא מר רנסום החוצה לחכות לסאלי ולבילי והשאיר את אמט להסתובב בבית לבדו.

אמט ראה שהסלון, כמו המטבח, מסודר יותר מהרגיל — הכריות הוצבו בפינות הספה, המגזינים נחו בערמה קטנה ומסודרת על שולחן הקפה, ושולחן העבודה של אביו היה סגור ומכוסה. למעלה, בחדר של בילי, המיטה היתה מוצעת, אוסף מכסי הבקבוקים ונוצות הציפורים היה מסודר יפה על המדפים, ואחד החלונות נפתח כדי לאוורר קצת את החדר. מישהו בטח פתח חלון גם בצד השני של המסדרון, כי הרוח הספיקה להניע את מטוסי הקרב שנתלו מעל מיטתו של בילי: העתקים מדויקים של סְפּיטְפַייר, וורהוֹק ותַאנדֶרבּוֹלט.

אמט חייך ברוֹך למראם.

הוא הרכיב את המטוסים האלה כשהיה בערך בגילו של בילי. אמו נתנה לו את העֶרכּות ב-1943 כשאמט וחבריו לא הפסיקו לדבר על הקרבות המתחוללים באירופה ובאוקיינוס השקט, על פֶּטון שעמד בראש הארמייה השביעית והסתער על חופי סיציליה, ועל טייסת "הכבשה השחורה" של פּאפּי בּוֹיִינגטון שלעגה לאויב מעל ים שלמה. אמט הרכיב את הדגמים על שולחן המטבח בדיוק של מהנדס. הוא צבע את הסמלים ואת המספרים הסידוריים על גוף המטוס בעזרת ארבעה בקבוקים זעירים של צבע אמייל ומכחול עדין. כשסיים עם הדגמים, סידר אותם על השידה שלו בשורה אלכסונית כאילו היו על סיפון של נושאת מטוסים.

בילי העריץ אותם מגיל ארבע. לפעמים, כשאמט היה חוזר הביתה מבית הספר, הוא היה מוצא את בילי עומד על כיסא לצד השידה ומדבר לעצמו בשפה של טייס קרב. אז כשבילי היה בן שש, אמט ואביו תלו את המטוסים מהתקרה מעל מיטתו של בילי כהפתעה ליום הולדתו.

אמט יצא למסדרון והלך לחדרו של אביו, וגם שם מצא ראיות לסֵדר: המיטה מוצעת, התמונות על השידה נקיות מאבק, הווילונות קשורים בסרט. אמט התקרב לאחד החלונות והשקיף על פני האדמה של אביו. אחרי עשרים שנה של חרישה ושתילה, הספיקה עונה אחת של הזנחה, וכבר היה אפשר לראות את התקדמותו הבלתי נלאית של הטבע — הלענה ובני החרצית ועשבי הפרא קנו להם אחיזה בין עשבי הערבה. אם יד אדם לא תיגע עוד כמה שנים בשדות, לא יהיה אפשר לדעת בכלל שמישהו עיבד את כל הדונמים האלה.

אמט נענע את ראשו.

מזל רע...

כך מר אוברמאייר קרא לזה. מזל רע כזה שלא היה אפשר להתגבר עליו. והבנקאי צדק, במובן מסוים. בכל הנוגע למזל רע, לאבא של אמט היה תמיד די והותר. אבל אמט ידע שזה לא הסתכם בכך. מפני שבכל הנוגע לכושר שיפוט לקוי, לצ'רלי ווטסון היה די והותר גם כן.

אבא של אמט הגיע לנברסקה מבוסטון ב-1933 עם אשתו הטרייה ועם חלום על עיבוד אדמה. בעשרים השנים הבאות הוא ניסה לגדל חיטה, תירס, פולי סויה, אפילו אספסת, ונכשל שוב ושוב. אם היבול שבחר לגדל שנה אחת נזקק לשפע של מים, שררה בצורת במשך שנתיים. כשהחליף ליבול שנזקק לשפע של שמש, התקבצו במערב ענני גשם. אפשר לטעון שהטבע חסר רחמים. הוא אדיש ולא צפוי. אבל חוואי שמחליף בכל שנתיים או שלוש את היבול שהוא מגדל? אפילו כילד ידע אמט שזה מעיד על גבר שלא יודע מה הוא עושה.

מאחורי האסם עמדה מכונה מיוחדת שיובאה מגרמניה לקציר דוּרה. בשלב מסוים הוחלט שהיא חיונית, אך עד מהרה לא היה בה צורך, ועכשיו לא היה בה שימוש — מפני שאביו לא השכיל למכור אותה ברגע שהפסיק לגדל דורה. הוא פשוט הניח לה לעמוד ברחבה מאחורי האסם, חשופה לגשם ולשלג. כשאמט היה בגילו של בילי, וחבריו היו באים מהחוות הסמוכות לשחק — בנים שבשיא המלחמה השתוקקו לטפס על כל מכונה ולהעמיד פנים שהיא טנק — הם אפילו לא התקרבו למַקצֵרה, מפני שחשו אינסטינקטיבית שהיא מבשרת רעות, שהיא נושאת בגופה המחליד מורשת של כישלון, שיש להתרחק ממנה, אם מתוך נימוס או מתוך רצון לשרוד.

אז ערב אחד, כשאמט היה בן חמש־עשרה ושנת הלימודים כמעט הסתיימה, הוא רכב העירה על אופניו, דפק על דלתו של מר שולטי וביקש עבודה. מר שולטי נדהם כל כך מבקשתו של אמט שהוא הושיב אותו לשולחן ארוחת הערב ודאג שיביאו לו פרוסת פאי. אחר כך שאל את אמט מה פתאום נער שגדל בחווה רוצה לדפוק מסמרים כל הקיץ.

אמט לא עשה זאת מפני שחשב שמר שולטי הוא טיפוס ידידותי, או מפני שהוא גר באחד הבתים הכי יפים בעיירה. אמט פנה למר שולטי מפני שחשב שלא משנה מה יקרה, לנגר תמיד תהיה עבודה. לא משנה כמה טוב הבית בנוי, הוא תמיד מתבלה. צירים מתרופפים, רצפת העץ נשחקת, חיבורי גג מתנתקים. כל מה שהיה צריך לעשות זה לשוטט בבית ווטסון כדי לראות את שפע הדרכים שבהן הזמן מטביע את חותמו על הבית.

בחודשי הקיץ היו לילות שצוינו ברעם מתגלגל או בשריקה של רוח צחיחה, ואמט שמע את אביו זע בחדר סמוך, לא מסוגל לישון — ומִסיבה טובה. מפני שחוואי עם משכנתה הוא כמו איש שהולך על מעקה של גשר בזרועות פשוטות ובעיניים עצומות. זאת היתה דרך חיים שהיה אפשר למדוד בה את ההבדל בין שפע לחורבן בכמה סנטימטרים של גשם או בכמה לילות של כפור.

אבל שנתו של נגר לא נדדה בלילה בשל חשש ממזג האוויר. הוא קיבל בברכה את עוצמתם של איתני הטבע. הוא קיבל בברכה את סופות השלג והממטרים העזים והטורנדו. הוא קיבל בברכה את תחילתו של העובש ואת הסתערות החרקים. אלה היו כוחות טבע שחתרו לאט, אבל בטוח, תחת שלמותו של בית, החלישו את יסודותיו, הרקיבו את קורותיו ופוררו את הגבס שלו.

אמט לא אמר את כל זה כשמר שולטי שאל את שאלתו. הוא הניח את המזלג מידו ופשוט אמר:

— כמו שאני רואה את זה, מר שולטי, לאיוב היו שוורים ולנוֹח היה פטיש.

מר שולטי צחק וקיבל את אמט לעבודה בו במקום.

אם בנם הבכור של רוב החוואים במחוז היה בא ערב אחד הביתה ומספר שהוא הולך לעבור אצל נגר, הוא היה זוכה למנה הגונה שלא היה שוכח הרבה זמן. ואז, נוסף לכך, החוואי היה נוסע לבית הנגר ומחליף איתו כמה מילים — כמה מילים שיזכור בפעם הבאה שיתחשק לו להתערב בחינוך של בן שאינו שלו.

אבל בערב, כשאמט בא הביתה וסיפר לאביו שהוא הולך לעבוד עם מר שולטי, אביו לא התרגז. הוא הקשיב בתשומת לב. כעבור רגע של מחשבה, אמר שמר שולטי הוא איש טוב, ושנגרות היא מיומנות מועילה. וביום הראשון של הקיץ, הוא הכין לאמט ארוחת בוקר הגונה וארז לו אוכל לצהריים, ואחר כך שלח אותו בברכה ללמוד מקצוע מאדם אחר.

ואולי גם זה העיד על שיקול דעת לקוי.

המשך הפרק בספר המלא