שתיקה שווה זהב

הקדמה

אני אומר לך את זה בתור חבר, אז בבקשה, אל תיקח את זה בצורה לא נכונה — אבל אני רוצה שתסתום את הפה, או בקיצור: סאפ.

לא למעני. למענך.

אם תלמד לסתום את הפה, זה ישנה את חייך. זה יעשה אותך חכם יותר, חביב יותר על הבריות, יצירתי יותר, וחזק יותר. זה עשוי אפילו לעזור לך לחיות שנים רבות יותר. לאנשים שמדברים פחות יש סיכוי רב יותר לקידום בעבודה, והם נוטים יותר לצאת ממשא ומתן כשידם על העליונה. דיבור עם כוונה — זאת אומרת, לא סתם לפלוט דברים בלי מחשבה — משפר את הקשרים הבין־אישיים שלך, עושה אותך הורה טוב יותר, ויכול לשפר במידה ניכרת את רווחתך הנפשית והגופנית. לפני כמה שנים גילו חוקרים באוניברסיטת אריזונה שבני אדם שמקדישים פחות זמן לפטפוטי סרק ויותר זמן לשיחות בעלות תוכן ממשי מאושרים יותר מכל אחד אחר — עד כדי כך שהם כתבו בסיכום המחקר ששיחות טובות "עשויות להיות מרכיב מפתח לחיים של סיפוק ונחת רוח."

לעומת זאת, אם לא תלמד לסתום את הפה, הפה שלך בהחלט יסתום לך את נקבוביות החיים.

שמע לי, אני יודע מה אני אומר. אני דברן יתר מושבע, וזה עלה לי ביוקר — במקרה אחד, עד כדי מיליוני דולרים. הבעיה איננה רק שאני מדבר יותר מדי; הבעיה היא שמעולם לא הצלחתי לעמוד בפיתוי לפלוט דברים בלתי הולמים ובלתי ראויים, ולא יכולתי לשמור את דעותיי לעצמי. לעיתים קרובות ידעתי בעוד המילים קולחות מפי שאני עתיד להתחרט ולסבול על כך שאמרתי אותן — ובכל זאת אמרתי.

למרבה המזל, במשך רוב הקריירה שלי עבדתי כעיתונאי, בסיקור נושאים טכנולוגיים לפורבס ולניוזוויק. דברני יתר יכולים לשרוד בעיתונאות. למעשה, כמעט אפשר לומר שאינך יכול לעסוק במקצוע הזה אלא אם כן אתה מחוצף מספיק לומר דברים שאנשים לא רוצים לשמוע. תוך כדי שעבדתי בכתבי העת התחלתי לכתוב קומדיה, עוד תחום שמותאם היטב לאנשים שלא יכולים לשים מחסום לפיהם. התחלתי בכך שכתבתי בלוג ובו העמדתי פנים שאני מנכ"ל אפל, סטיב ג'ובס, מה שהיה מצחיק, אבל באופן קצת הזוי ומטורלל לעיתים. הבלוג הוביל לחוזה לכתיבת ספר, שהוביל לעסקת טלוויזיה, שהובילה להעסקתי ככותב לקומדיה של HBO, עמק הסיליקון, וכל זה הוביל לכך שהתבקשתי לתת הרצאות. ככל שנעשיתי דברן חסר רסן, העניינים הלכו והשתפרו.

כמובן, הקארמה השיגה אותי בסופו של דבר. זה קרה כשהבנתי שיש לי הזדמנות לעשות בוחטה רצינית, והצלחתי להשתחל בדיבורי חלקות לתפקיד שיווקי בחברת הזנק של תוכנה שהייתה בדרך להנפקה בבורסה. החברה הציעה לי משכורת שמנה, הטבות מרחיקות לכת, וחבילה נדיבה של אופציות מניות. האתגר היה שעל מנת לממש את כל האופציות שלי היה עליי להישאר מועסק שם במשך ארבע שנים. דא עקא, עולם העסקים לא היה יכול לשאת את החריפות הנשכנית שלי.

"תצטרך לנשוך את שפתיך — הרבה," הזהיר אותי חבר עיתונאי.

"אני יודע. אבל אני יכול לעשות את זה."

"טוב, שיהיה לך בהצלחה," הוא אמר, "אבל לא נראה לי שתחזיק מעמד שנה."

עיתונאים רבים מצליחים לעשות את המעבר, כולל כמה מחבריי ועמיתיי לשעבר. אם הם יכלו לעשות את זה, למה לא אני? דמיינתי את עצמי כמתחרה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, משהו בסגנון הישרדות: סטארטאפ, שבה במקום לאכול חרקים, אצטרך לשתות גלונים של קול־אייד ולהעמיד פנים שיש לזה טעם גן עדן.

חשבתי לעצמי שההבטחה של קדרת הזהב בסוף הדרך תדרבן אותי לצעוד בתלם. במקום זה, לכלכתי על המנכ"ל בפוסט נמהר בפייסבוק, ונבחרתי להיות מודח מן האי אחרי עשרים חודשים. יום אחד, כעבור שש שנים, מתוך סקרנות גרידא, בדקתי את מחיר המניה של החברה, עשיתי את החישוב, וגיליתי למרבה הצער שלוּ

הייתי מחזיק מעמד ארבע שנים ומחזיק בכל המניות שלי, שוויין היה מגיע כיום לשמונה מיליוני דולרים.

זה היה האסון הכבד ביותר שלי מבחינת עלות כספית, אבל רחוק מלהיות מפח הנפש היחיד שהמטתי על עצמי, ואפילו לא הגרוע ביותר. בנקודה מסוימת הובילו הדברנות הכפייתית והעדר השליטה בדחפים שלי לפרדה מאשתי, וכמעט עלו לי בנישואיי. היה זה אז, כשחייתי לבד בבית שכור, הרחק מאשתי וילדיי, שערכתי מה שחברי אלכוהוליסטים אנונימיים קוראים "ספירת מלאי מוסרית נטולת מורא" של עצמי, והכרתי בכך שבמובנים גדולים וקטנים, דברנות היתר שלי משבשת את חיי. זה דחף אותי לצאת למסע חיפוש במטרה למצוא את התשובות על שתי שאלות: מדוע אנשים מסוימים הם דברנים כפייתיים? וכיצד אפשר לפתור את זה?

זה הוביל אותי לגלות משהו אחר, והוא שכולנו, לא רק דברני היתר שבינינו, יכולים להרוויח הרבה מכך שנדבר פחות, נקשיב יותר, ונְתַקְשֵׁר עם כוונה. זה מסלול לאושר, דרך להפוך את חייך לטובים לאין שיעור. אחרי שיצאתי לדרך בתקווה ללמוד כיצד למנוע אסונות ומפלות בחיים שלי, גיליתי רעיונות ופיתחתי שיטות שיכולים לשפר את חייו של כל אחד. הבעיה איננה רק אני. וזה לא רק אתה. כל העולם צריך לסתום את הפה.

כולנו דברני יתר

העולם מלא בדברני יתר. אתה נתקל בהם כל הזמן. הם אותו טיפוס טורדני במשרד שהורס כל יום שני בכך שהוא מספר באריכות כל דבר חסר כל עניין שהוא עשה במהלך סוף השבוע. הם אותו אידיוט חסר מודעות שמדבר בקולי קולות בארוחת ערב חגיגית מעל ההמולה הכללית בעת שכל יתר המסובים מפנטזים כיצד הם מחליקים בחשאי טבלית ארסניק קטנה לכוסית הפינו־נואר שלו. הם השכן שקופץ מבלי שהוזמן ומבלה שעה בסיפורים שכבר שמעת, השחצן היודע־כול שקוטע את דברי עמיתיו בפגישות, הקומיקאי שפולט השמצה גזענית ומחרב את הקריירה שלו, המנכ"ל שציוץ נמהר שלו גורר תביעה על עברה ביטחונית.

אם להודות על האמת, הם רובנו ככולנו.

זה לא לגמרי באשמתנו. אנחנו חיים בעולם שלא רק מעודד דברנות יתר, אלא ממש דורש את זה. עולם שבו הצלחה נמדדת על פי מידת תשומת הלב שאתה יכול להסב לעצמך: צבור מיליון עוקבים בטוויטר, הפוך למשפיען אינסטגרם, הפץ סרטון וידאו ויראלי, תן הרצאה בטד. אנחנו מוצפים בפודקאסטים, סרטוני יוטיוב, מדיות חברתיות, אפליקציות להתכתבויות, ערוצי טלוויזיה רבים. האם ידעת שקיימים יותר משני מיליוני פודקאסטים, שהפיקו 48 מיליון פרקים, ומחצית מאותם פרקים קיבלו פחות מ־26 הורדות? או שיותר משלושת אלפים אירועי טד־איקס מתקיימים כל שנה, עם עד עשרים דמויי מלקולם גלדוול משתתפים בכל אחד? או שאמריקנים לוקחים חלק ביותר ממיליארד פגישות בשנה, אך רק 11 אחוזים מהן פרודוקטיביות, ומחציתן בזבוז זמן גמור? אנחנו מצייצים לשם הציוץ, מדברים לשם הדיבור בעלמא.

ועם זאת, האנשים החזקים והמצליחים ביותר עושים בדיוק את ההפך. במקום לחפש תשומת לב, הם פוסעים צעד אחורה. כשהם מדברים, הם בוררים את מילותיהם, ומקפידים מאוד על מה שהם אומרים. מנכ"ל אפל טים קוק מניח להפוגות מביכות להשתרר במהלך שיחות. ג'ק דורסי היה שותף לייסוד טוויטר, וכיהן כמנכ"ל — אך הוא עצמו משתמש בטוויטר במשורה. אפילו ריצ'רד ברנסון, אדם בעל כישרון תיאטרלי בלתי נלאה שמקדם את עצמו בלא הרף, מעלה על נס את מעלות השתיקה בפגישות. אלברט איינשטיין שנא את הטלפון, ונמנע ממנו במידת האפשר. שופטת בית המשפט העליון המנוֹחה רות ביידר גינסבורג בררה את מילותיה בקפידה כה רבה, עם הפסקות ארוכות ביניהן, שהפקידים שלה סיגלו לעצמם הרגל שהם קראו לו "כלל שתיים־מיסיסיפי": סיים את מה שאתה אומר, ואז תספור "אחת מיסיסיפי... שתיים מיסיסיפי" לפני שאתה מדבר שוב. השופטת לא התעלמה ממך; היא חשבה... מאוד... לאט... כיצד להגיב. אחת העצות המפורסמות ביותר של גינסבורג הייתה שבנישואים ובמקום העבודה "זה עוזר להיות קצת חירש לפעמים."

דבר פחות, ותשיג יותר. הספר הזה מלמד כיצד לבוא במגע עם העולם בדרכים שמקנות לנו יתרון. אולי לא נמונה לבית המשפט העליון או נרוויח מיליארדים בעולם ההייטק, אבל נוכל לצלוח בצורה מיטבית את קשיי היומיום. קונה מכונית חדשה, או בית חדש? מקווה לעלות בסולם הדרגות בעבודה? מנסה לרכוש חברים ולהשפיע על אנשים? למד כיצד לסתום את הפה.

בכל ההיסטוריה האנושית לא היה מעולם עידן רועש כמו זה שאנחנו חיים בו, והוא הולך ונעשה רועש יותר מיום ליום. אנחנו לא בנויים למצב של גירוי יתר תמידי שכזה, וזה פוגע במוח שלנו — פשוטו כמשמעו, ממש גורם לנזק מוחי — ומאמץ יתר על המידה את מערכות הלב וכלי הדם. אנחנו מגורים, כועסים, טעוני קורטיזול, ולא בדיוק על הפס. הדרך להחלמה והתאוששות מתחילה בהיחלצות ממערבולת הרעש הזאת. זאת ועוד, אם נלמד לסתום את הפה, נוכל לשפר לא רק את חיינו, אלא גם את חיי הסובבים אותנו — ילדינו, בני הזוג שלנו, החברים שלנו ועמיתינו. במובן הרחב ביותר, אנחנו יכולים להפוך את העולם כולו למקום טוב יותר אם רק ננמיך כולנו קצת את הווליום.

באופן מוזר, זה לא כל כך קל לעשות.

חמש דרכים לסתום את הפה

שתיקה אמורה להיות הדבר הקל ביותר בעולם. כל מה שעליך לעשות זה לא לעשות כלום, נכון? אבל בפועל, שתיקה דורשת ריכוז רב. זה קרוב לוודאי קשה יותר מדיבור. יצא לך פעם לשהות בארץ זרה שבה אתה מדבר מעט מהשפה המקומית, אך לא מספיק כדי להרגיש טבעי, כך שבכל שיחה, אפילו הפשוטה ביותר, המוח שלך עובד שעות נוספות לתרגם מהשפה המקומית לשפה הטבעית שלך, וחזרה? בסוף היום אתה מותש. זאת ההרגשה בהתחלה כשאתה מנסה להתרכז ולהיות מודע לאופן שאתה מדבר. זה סוחט. לדברן יתר כמוני, זה יכול להיות כמעט מכאיב.

הטריק הוא לדבר לאט. במקום לחולל שינוי אחד גדול, אתה מתחיל עם כמה שינויים קטנים. אני ניגש לסאפ כתרגול יומיומי, כמו מדיטציה או יוגה. כשם שבמדיטציה אתה כופה את עצמך להיות מודע לנשימה שלך, אני כופה את עצמי להיות מודע לאופן שאני מדבר. אני מנמיך את הקול, מאט את קצב הדיבור, ולוקח... הפסקות... ארוכות.

החיפוש שלי אחר פתרונות היה עניין של ניסוי וטעייה, תוך שימוש בעצמי כנבדק הניסוי. ממחקרים וראיונות עם מומחים פיתחתי חמישה תרגולים שאני רואה בהם סוג של אימון כושר נפשי. הנקודה איננה לעשות את כולם בבת אחת, או אפילו לעשות אחד מהם במשך יום שלם. אתה לא מבלה שש־עשרה שעות ביום במכון הכושר, נכון? אלה תרגילים. בחר אחד, והשתמש בו במשך שיחת זום של שלושים דקות. או כשאתה במכונית עם בת זוגך, או אַת עם בן זוגך. או כשאתה יושב לשולחן ארוחת הבוקר עם בנך או בתך המתבגרים.

יהיו תרגולים מסוימים שתאהב יותר מאחרים. יהיו כאלה שתמצא מועילים, אחרים לא כל כך. זה בסדר גמור. קח ואמץ מה שמתאים לך, מה שעובד אצלך.

הנה חמש הדרכים שלי לסתום את הפה:

מתי שאפשר, אל תגיד כלום. ההומוריסטן מתחילת המאה העשרים ויל רוג'רס אמר פעם, "אל תחמיץ אף פעם הזדמנות טובה לשתוק." תתפלא לגלות כמה הזדמנויות טובות ישנן. תעמיד פנים שמילים הן כסף, ותוציא אותן מפיך בשום שכל. תהיה הארי המזוהם, לא ג'ים קרי.

שכלל את כוח ההשתהות בין מילים. אמץ את הטריק שהמציאו הפקידים של השופטת רות ביידר גינסבורג, שהרגילו את עצמם לחכות שתי שניות לפני שהם דיברו. קח נשימה עמוקה. המתן. תן לאיש שמולך לעכל את מה שאמרת כרגע. למד לרתום לשירותך את כוח ההשתהות.

פרוש מתקשורת חברתית. בת הדוד הראשונה של דברנות יתר היא צייצנות יתר, וכמעט אי אפשר שלא ליפול למלכודת. במות כמו פייסבוק וטוויטר תוכננו במכוון באופן שיגרום לך להתמכר. אם אינך יכול לפרוש לגמרי, לפחות צמצם במידה ניכרת.

חפש הפוגות של שקט. רעש עושה אותנו חולים. פשוטו כמשמעו. עומס מידע עושה אותנו עצבניים ומתוחים, מגורים כל הזמן יתר על המידה, וזה מביא לבעיות בריאות, ועלול אפילו לקצר את חיינו. התנתק. כבה. בלה זמן בלי הטלפון שלך. אל תדבר, אל תקרא, אל תצפה, אל תאזין. מתן מנוחה למוח שלך עשוי לאתחל את היצירתיות שלך ולעשות אותך בריא ופורה יותר. מחקרים מלמדים ששקט עשוי אפילו לעזור לנו להצמיח תאי מוח חדשים.

למד להקשיב. היכולת להקשיב נחשבת מיומנות עסקית חשובה כל כך שמנהלי עסקים הולכים לסדנאות מיוחדות כדי ללמוד איך לעשות את זה. וזאת עבודה קשה, כי הקשבה צריכה להיות עשייה פעילה, ולא סבילה. במקום רק לשמוע מישהו, הקשבה פעילה פירושה לחסום כל דבר אחר, ולהקדיש תשומת לב מרוכזת למה שבן שיחך אומר. אין דבר שעושה בני אדם למאושרים יותר מן ההרגשה שהם נשמעים ונראים באמת.

לא תאמין מה קורה הלאה

אני לא יכול לשמור תמיד על המשמעת הזאת, אבל כשאני עושה את זה, התוצאות הן כמו קסם. אני מרגיש רגוע יותר, פחות מודאג וחרד, ויותר בשליטה, והדבר מקטין את החשש שאגלוש חזרה לדברנות יתר. זה מעגל משוב חיובי. ככל שאני ממעט לדבר, אני מדבר פחות.

יתרה מזאת, אני רואה את ההשפעה על האנשים סביבי. בתי בת העשרה ואני יושבים על המרפסת בערב ומקיימים שיחות ארוכות, רצופות צחוקים. אם אתה הורה לילד בגיל התיכון, אתה יודע כמה זה פלאי. היא מספרת לי חלומות שלה, ומה היא חושבת שהיא אולי תרצה לעשות בחיים שלה. היא מספרת לי על פחדיה וספקותיה. במקום לנסות לפתור את הבעיות שלה, אני מקשיב. באופן בלתי נמנע, היא מוצאת את הדרך לפתור אותן בעצמה, ומגיעה למסקנה שיהיה בסדר, היא תסתדר, היא יודעת מה עליה לעשות. אני מגלה שהיא לא הרגישה מעולם בטוחה בנגינת מוצרט והיידן בפסנתר, ועכשיו, לקראת מחנה קיץ שבו תצטרך לנגן היידן בטריו, היא מתה מפחד. היא פוחדת שלא תוכל לעשות את זה, אבל באותו זמן מעדיפה לנסות ולהיכשל מאשר להשתפן. אני מגלה שהיא מבועתת לפעמים ללכת לשיעור צרפתית כי היא נרשמה לקורס קשה מדי בשבילה, שבו קרוב לוודאי לא תקבל ציון גבוה, אבל מן הסתם תלמד יותר בכך שתתמודד עם החומר הקשה. אני מגלה שאני לא רק מעריץ אותה, אני גם שואב ממנה השראה.

למידה לסתום את הפה פירושה ללכת נגד הזרם של עולם שמעודד אותנו לדבר יותר, לא פחות. בספר הזה אני מתאר דרכים לעשות את זה. אני מסביר כיצד אפשר ליישם סאפ בבית, בעבודה, ובעניינים של הלב — בילויים זוגיים וקשרים בין־אישיים. תלמד בספר הזה כיצד לדבר פחות ולהיות חזק יותר, וכיצד היכולת להיות אדם שיודע להקשיב תשנה את חייך מן היסוד.

שיטת הסאפ נטולת הפטנט שלי היא תרגול, לא תרופת פלא. זה לא יעזור לך להשיל מעליך עשרה קילוגרמים, להיראות צעיר יותר בעשר שנים, או להתעשר בלי לנקוף אצבע. אבל זה יעזור לך להיות קצת יותר מאושר, קצת יותר בריא, קצת יותר מצליח. עדיין תתפוס את עצמך מתלהב ומדבר יותר מדי. זה קורה לי כל הזמן. זה בסדר. אנחנו אנושיים. אנחנו מחליקים אחורה. אבל מחר נקום ונעשה צעד קדימה.

אני מקווה שתסיים את הספר בהרגשה שקיבלת השראה לחולל שינויים בחיים שלך — מצויד במפת דרכים כיצד להגיע לשם.