חמלה

חמלה אפשרית רק עם הבנה ומודעות. אתת מבין את האדם השני ומכבד אותו כאשר נוסף על כך הגעת לגרעין העמוק ביותר של הווייתך. אחרי שראית את לב לבה של הווייתך, אתה מסוגל לראות את לב הווייתו של האחר. עכשיו האחר לא קיים מבחינתך רק כגוף או כתודעה – הוא קיים כנשמה. ונשמות אינן נפרדות. כששתי נשמות נפגשות, הן אחת. חמלה היא הצורה הגבוהה ביותר של אהבה.

הספר מורכב מתמלילי שיחות מוקלטות של אושו לפני תלמידיו. הדברים נרשמו מפיו כפי שנאמרו באופן ספונטני, בלי שינויים. בתרגום השתדלתי לשמר את האופי הדיבורי החופשי של הדברים.

למילה mind אין תרגום מדויק בעברית. במקומות שבהם הדיוק אינו מתחייב, השתמשתי בהתאם להקשר במילים כמו תודעה, שכל, מוח, נפש, חשיבה, דעת. במקומות שמחייבים את המובן המדויק, השארתי את המילה ׳מיינד׳ כפי שהיא.

את המילה consciousness תרגמתי כהכרה או כמודעות, לפי ההקשר. (המתרגם)

מבוא

אנחנו יודעים מהי תשוקה (passion), ומכאן לא קשה מאוד להבין מה עשויה להיות חמלה (compassion). תשוקה פירושה מצב של קדחת ביולוגית, להט רגשות ויצרים – זה חם, זה לוהט, אתה נכבש כמעט כמו דיבוק ונסחף על ידי אנרגיות ביולוגיות לא מודעות. אתה כבר לא אדון לעצמך, אתה רק עבד.

חמלה פירושה שחרגת אל מעבר לביולוגיה, התעלית מעל לפיזיולוגיה. אתה כבר לא עבד, הפכת לאדון. עכשיו אתה מתפקד באופן מודע. אתה לא מונע, נדחף ונמשך על ידי כוחות לא מודעים, ולכן אתה יכול להחליט מה אתה רוצה לעשות באנרגיות שלך. אתה חופשי לגמרי. במצב הזה, אותה אנרגיה שהתבטאה עד כה כתשוקה עוברת התמרה לחמלה.

תשוקה היא תאווה, חמלה היא אהבה. תשוקה היא התאוות, חמלה היא העדר מאוויים. תשוקה היא חמדנות, חמלה היא שיתוף. תשוקה רוצה להשתמש באחר כאמצעי, חמלה מכבדת את האחר כמטרה לעצמו. תשוקה משאירה אותך כבול לאדמה, צמוד לבוץ, כך שאינך יכול להפוך ללוטוס. חמלה הופכת אותך ללוטוס. אתה מתחיל להתעלות ולהיתמר מעל לעולם הבוצי העכור של תשוקות, חמדנות, כעס. חמלה היא התמרה של האנרגיות שלך.

בדרך כלל אתה מפוזר, מקוטע. חלק מהאנרגיה מושקעת ואובדת בכעס שלך, חלק מושקע בחמדנות, חלק בתאווה, וכן הלאה, עוד ועוד. אתה מוקף כל כך הרבה תשוקות ומאוויים, שאתה נותר בלי אנרגיה. אתה נשאר ריק, חלול.

זכור את אמירתו של ויליאם בלייק – יש בה תובנה גדולה. הוא אמר, "אנרגיה היא עונג." אבל אתה נמצא במצב שלא נותרה לך אנרגיה. כל האנרגיה שלך מתבזבזת כל הזמן ויורדת לטמיון. כשכל האנרגיות האלה חדלות לרדת לטמיון, הן מתחילות למלא את האגם הפנימי שלך, את הווייתך הפנימית. אתה הולך ונעשה מלא. עונג גדול עולה וממלא אותך. כשאתה מתחיל לעלות על גדותיך ולגלוש אל סביבותיך, הפכת לבודהא, נהיית מקור בלתי נדלה.

וכשאתה הופך להיות בודהא, רק אז אתה חווה מהי חמלה. חמלה היא אהבה קרירה וחרישית – לא קרה, שים לב – אהבה קרירה ועדינה. זאת אהבה שהיא שיתוף השמחה שלך עם הבריאה כולה, עולם ומלואו. אתה הופך להיות ברכה לעצמך וברכה לעולם כולו. זאת חמלה. תשוקה היא קללה, חמלה היא ברכה.

חמלה, אנרגיה והשתוקקות

בודהא חי עוד ארבעים שנה אחרי שנהיה מואר. אחרי שכל מאווייו ותשוקותיו באו אל קיצם, והאגו נעלם, הוא הוסיף לחיות עוד ארבעים שנה. פעמים רבות שאלו אותו תלמידיו, "מדוע אתה עדיין בגוף? למה אתה מוסיף להלך על האדמה בעולם הזה?" כשהסיפור הסתיים, כשיריעת החיים באה אל סופה, אתה אמור להיעלם. זה נראה לא הגיוני: מדוע בודהא צריך להתקיים בגוף עוד רגע אחד נוסף? כשאין עוד השתוקקות, כשאין רצייה, כיצד הגוף יכול להוסיף להתקיים?

יש כאן משהו עמוק מאוד להבין. כשההשתוקקות נעלמת, האנרגיה שנעה בהשתוקקות נשארת – היא לא יכולה להיעלם. השתוקקות היא רק צורה של אנרגיה. זאת הסיבה שאפשר להפוך דחף אחד לשני. כעס יכול להפוך למין, מין יכול להפוך לכעס. מין יכול להפוך לחמדנות, ולכן אם תתבונן באדם חמדן מאוד תראה שהוא פחות מיני. אם הוא חמדן מקיר לקיר, מלא חמדנות כרימון, הוא לא יהיה מיני בכלל, הוא יהיה פרוש – כי כל האנרגיה שלו מתבטאת ופורקת את עצמה דרך החמדנות. אם אתה נתקל באדם מיני מאוד, תמצא תמיד שאינו חמדן, כי לא נשארה אנרגיה לחמדנות. אם תתבונן באדם שהדחיק את מיניותו, תראה שהוא כועס מאוד. הכעס שאצור בתוכו יהיה דרוך תמיד ומוכן לצוף ולעלות על פני השטח. תוכל לראות בעיניו, בפניו, שהוא רק כועס. כל האנרגיה המינית הפכה לכעס.

זאת הסיבה שכל אותם נזירים ופרושים למיניהם הם תמיד כועסים. אופן הילוכם מראה את כעסם. האופן שהם מסתכלים עליך מעיד על כעסם. השקט שלהם דק כעובי העור – גע בהם והכעס יתפרץ. המין הפך לכעס. אלה רק הצורות, החיים הם האנרגיה.

מה קורה כשכל התשוקות והמאוויים נעלמים? אנרגיה לא יכולה להיעלם, אנרגיה לא נתונה למחיקה. שאל את הפיזיקאים, ואפילו הם יאמרו שאי אפשר להעלים אנרגיה. אנרגיה מסוימת פעמה בגאוטם בודהא כשהוא הגיע להארה שלו. אותה אנרגיה נעה קודם לכן במין, בכעס, בחמדנות, במיליוני אפיקים. כשכל הצורות האלה נעלמו, מה עלה בגורלה של אותה אנרגיה? אנרגיה לא יכולה להתאייד מן הקיום. כשהמאוויים חדלים מלהתקיים, היא נעשית חסרת צורה, אבל עדיין קיימת. מה קורה לה? מה אופי התפקוד שלה מעתה ואילך? האנרגיה הזאת הופכת לחמלה.

אתה לא יכול להתבטא כחמלה, כי אין לך אנרגיה. כל האנרגיה שלך מפוצלת ומפוזרת על פני צורות שונות – לפעמים כמין, לפעמים ככעס, לפעמים כחמדנות. חמלה איננה צורה. רק כשכל המאוויים שלך נעלמים, האנרגיה שלך הופכת לחמלה.

אינך יכול לטפח חמלה, ליצור אותה באופן יזום. כשאתה נטול השתוקקות, חמלה מופיעה. כל האנרגיה שלך נעה אל אפיק החמלה. והתנועה הזאת שונה מאוד. השתוקקות מונעת על ידי מוטיבציה, יש לה יעד שהיא נעה אליו. חמלה היא חסרת מניע, אין לה יעד – זאת פשוט אנרגיה שופעת, שעולה על גדותיה וגולשת.

השתוקקות מונעת על ידי מוטיבציה, יש לה יעד שהיא נעה אליו. חמלה היא חסרת מניע, אין לה יעד – זאת פשוט אנרגיה שופעת, שעולה על גדותיה וגולשת.

חמלה היא אהבה שהבשילה

הדגש של גאוטם בודהא על חמלה היה תופעה חדשה בכל הנוגע למיסטיקנים של אותם ימים. גאוטם בודהא מהווה קו הפרדה היסטורי מכל מה שקדם לו. עד אליו, מדיטציה הייתה חזות הכול. איש לא הדגיש את החמלה יחד עם מדיטציה. הסיבה הייתה שמדיטציה מביאה הארה, היא מובילה אותך לפריחה שלך, לביטוי העילאי של הווייתך – מה עוד דרוש לך? מבחינתו של האינדיבידואל, מדיטציה מספיקה. גדולתו של בודהא היא בכך שהכניס את החמלה עוד לפני שאתה מתחיל למדוט. מן ההתחלה ולכל אורך הדרך עליך להיות אוהב יותר, אכפתי יותר, חומל יותר.

יש מדע נסתר מאחורי זה. לפני שאתה מגיע להארה, אם יש לך לב מלא חמלה, יש סיכוי שאחרי המדיטציה תעזור לאחרים להגיע לאותו יופי, לאותם גבהים, לאותה חגיגה שהגעת אליה. גאוטם בודהא יצר את האפשרות שהארה תהיה מידבקת.

אבל אם האיש מרגיש שהוא שב הביתה, למה לטרוח בקשר למישהו אחר? בודהא עשה את ההארה לראשונה בתולדות הרוח האנושית לבלתי אנוכית. הוא הפך אותה לאחריות חברתית. זה שינוי גדול בכל נקודת המבט. אבל חמלה צריכה להילמד לפני שההארה מתרחשת. אם לא נלמדה קודם לכן, אחרי ההארה אין מה ללמוד. כשאדם נעשה אקסטאטי בתוך עצמו, אפילו החמלה נתפסת כדבר שמונע את שמחתו, סוג של הפרעה להתעלות הפנימית. זאת הסיבה שלאורך ההיסטוריה היו מאות בני אדם מוארים, אך מעט מאוד מורי רוח גדולים.

העובדה שאתה מואר לא אומרת בהכרח שתהפוך למאסטר. להיות מאסטר פירושו שיש לך חמלה עצומה, ואתה מתבייש ללכת לבדך לאותם מרחבים יפים שההארה פותחת בפניך. אתה רוצה לעזור לבני האדם העיוורים, הפוסעים בחשכה, מגששים את דרכם. זאת שמחה גדולה בשבילך לעזור להם, לא הפרעה. אדרבה, זאת הופכת להיות התעלות עשירה יותר כשאתה רואה אנשים כה רבים פורחים סביבך. אתה חדל להיות עץ בודד שפרח ביער שאין בו עוד עצים פורחים. כשכל היער פורח אתך, השמחה גדלה אלף מונים: השתמשת בהארה שלך כדי להביא מהפכה לעולם.

גאוטם בודהא אינו רק אדם מואר, הוא מהפכן מואר. האכפתיות שלו ביחס לעולם, לבני אדם, היא עצומה. הוא לימד את תלמידיו שכאשר אתה מודט, ומרגיש שקט, שלווה, שמחה עמוקה מבעבעת בתוכך, אל תאחז בזה, תן את זה לעולם כולו. ואל תדאג, כי ככל שתיתן, תהיה מסוגל יותר לקבל את זה. מעשה הנתינה מקבל חשיבות עצומה מרגע שאתה יודע שהנתינה לא גורעת ממך דבר. להפך, היא מעצימה את החוויה שלך. אבל מי שלא חווה חמלה מימיו אינו יודע את סוד הנתינה, אינו יודע את סוד השיתוף.

אחד מתלמידיו של בודהא, תלמיד רגיל – הוא לא היה סניאסין (תלמיד שקיבל על עצמו את כללי הפרישות מן העולם והפך לתלמיד מן השורה), אבל הוא היה מסור מאוד לגאוטם בודהא – אמר, "אעשה את זה, אבל אני מבקש להוציא אדם אחד מן הכלל. אתן את כל השמחה וכל המדיטציה וכל האוצרות הפנימיים שלי לעולם כולו – פרט לשכן שלי, כי הוא אדם רע ונבזה."

שכנים הם תמיד אויבים. גאוטם בודהא אמר לו, "אם כך, שכח את העולם, תן רק לשכן שלך."

האיש היה המום, "מה אתה אומר?"

בודהא אמר, "אם תוכל לתת לשכן שלך, רק אז תשתחרר מן הגישה העוינת כלפי בני אדם בכלל."

חמלה פירושה ביסודו של דבר קבלת המגרעות והחולשות של בני אדם, בלי לצפות מהם להתנהג כמו אלים. בציפייה כזאת יש משהו אכזרי מעיקרו, כי הם לא יוכלו להתנהג כמו אלים, ואז תיפגם הערכתך כלפיהם, ועמה הכבוד העצמי שלהם. הטלת בהם מום, פגעת בכבודם ובשלמותם.

אחת מאבני היסוד של חמלה היא לכבד כל אחד, להביא למודעותו של כל אחד את האמת שמה שקרה לך יכול לקרות גם לו. שאף אחד אינו מקרה חסר תקווה, אף אחד אינו חסר ערך, והארה איננה משהו שעליך להיות ראוי לו, נחלתם של נבחרים. הארה היא הטבע השני שלך.

אבל המילים האלה צריכות לבוא מפיו של האיש המואר, רק אז הן יכולות ליצור אמון. אם הן באות ממלומד בלתי מואר, אין בכוחן לחולל אמון. המילה, כשהיא נאמרת מפי האיש המואר, מתחילה לנשום, לפעום עם חיים משלה. היא מקבלת חיים, וחודרת ישר ללב – אין כאן תחכום אינטלקטואלי או להטוטי מילים. אבל אצל המלומד זה עניין שונה לגמרי. הוא עצמו אינו בטוח במה שהוא אומר, במה שהוא כותב. הוא חי באותו חוסר ביטחון כמוך.

חמלה פירושה ביסודו של דבר קבלת המגרעות והחולשות של בני אדם, בלי לצפות מהם להתנהג כמו אלים. בציפייה כזאת יש משהו אכזרי מעיקרו.

גאוטם בודהא הוא אחת מאבני הדרך באבולוציה של ההכרה. תרומתו גדולה עד אין שיעור, ורעיון החמלה הוא היסודי ביותר בתרומתו כולה. אבל עליך לזכור שמכוח החמלה אינך נעשה גבוה יותר ממושא החמלה שלך, אחרת אתה מקלקל את כל הרעיון. זה הופך לאגו־טריפ. זכור לא להשפיל את האחר דרך עמדת החמלה. אחרת, אינך מגלה חמלה אמיתית – מאחורי המילים, אתה נהנה מהשפלתו.

חמלה דורשת הבנה, כי זאת אהבה שהגיעה לבשלות. בדרך כלל, אהבה היא דבר ילדותי מאוד, משחק טוב בשביל בני עשרה. ככל שאתה מקדים להתבגר ולצאת מזה כן מוטב, כי אהבתך היא כוח ביולוגי עיוור. אין לכך כל קשר עם צמיחתך הרוחנית. זאת הסיבה שכל פרשיות האהבים הופכות עם הזמן לפרי באושים, טעמן המתוק בתחילת הדרך הופך למר בהמשכה. אותו דבר שהיה מצודד כל כך, מסעיר, מאתגר, שהיית מוכן למות בשבילו... עכשיו אתה עדיין מוכן למות, אבל לא בשבילו, אלא כדי להיפטר ממנו!

אהבה היא כוח עיוור. האוהבים המצליחים ביותר היו אלה שלא הצליחו להשיג את אהובותיהם, או אהוביהן. כל סיפורי האהבה הגדולים... לילה ומג׳נו, שירי ופרהאד, סוני ומהיוואל, אלה שלושה סיפורים מן המזרח על אהבה גדולה, משהו מקביל לרומיאו ויוליה. אבל כל האוהבים הגדולים האלה לא היו יכולים להתאחד. החברה, ההורים, מכל עבר קמו עליהם למנוע בעדם את החיבור. אני חושב שאולי טוב שכך היה. מרגע שזוג אוהבים מתחתנים, נגמר סיפור האהבה.

שיחק למג׳נו המזל שלא הצליח להשיג את לילה. מה קורה כששני כוחות עיוורים מתחברים ביניהם? מאחר ששניהם עיוורים ובלתי מודעים, התוצאה לא יכולה להיות הרמוניה גדולה. התוצאה יכולה להיות רק שדה קרב של שליטה, של השפלה, של עימות וקונפליקט מכל מיני סוגים.

אבל כשהתשוקה נעשית ערה וערנית, כל האנרגיה של האהבה עוברת עידון, והופכת לחמלה. אהבה מופנית תמיד לאדם אחד, וכמיהתה העמוקה היא לשייך לה את השני, לכבול אותו אליה. אותו דבר נכון לשני, וזה מה שיוצר את הגיהנום ההדדי בין השניים.

אבל כשהתשוקה נעשית ערה וערנית, כל האנרגיה של האהבה עוברת עידון, והופכת לחמלה.

חמלה אינה מופנית כלפי מישהו מסוים. זה לא קשר, זאת פשוט ההוויה שלך עצמה. אתה נהנה לחוש חמלה כלפי העצים, כלפי הציפורים, בעלי החיים, בני אדם, כלפי כולם – בלי תנאי, בלי לבקש לך דבר בתמורה. חמלה היא חופש מביולוגיה עיוורת.

לפני שאתה נעשה מואר, עליך להיות ערני שאנרגיית האהבה שלך לא מודחקת. זה מה שעשו מאז ומעולם כל הדתות הוותיקות: הן מלמדות אותך לגנות את הביטויים הביולוגיים של אהבתך. אז אתה מדחיק את אנרגיית האהבה שלך – וזאת האנרגיה שיכולה לעבור התמרה לחמלה!

עם גינוי, אין כל אפשרות של התמרה. כך קורה שהקדושים שלכם נעדרי כל חמלה. כשאתה מביט בעיניהם, אינך רואה שם חמלה כלשהי. הם יבשים ומיובשים כמו עצמות ישנות, חסרי כל לחלוחית. מספיק לחיות עם קדוש עשרים וארבע שעות כדי לדעת איך נראה הגיהנום. אולי אנשים חשים את העובדה הזאת, ולכן הם נוגעים בכפות רגליהם של קדושים ובורחים מיד מהמקום.

אחד הפילוסופים הגדולים של דורנו, ברטרנד ראסל, אמר במפגיע, "אם יש גן עדן וגיהנום, אני רוצה ללכת לגיהנום." מדוע? רק כדי להימנע מן הקדושים, כי גן עדן יהיה מלא בכל אותם קדושים מתים, משעממים, מעלי אבק. ברטרנד ראסל אמר, "לא אוכל לשאת את חברתם אפילו דקה אחת. ולחשוב שאצטרך לבלות את הנצח, לעולמי עד, כשאני מוקף בגוויות המהלכות האלה, באותם טיפוסים משמימים שלא יודעים אהבה, שלא יודעים ידידות מהי, שלא יוצאים לעולם לחופשה...?!"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*