אל תשכחי לכתוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תשכחי לכתוב
מכר
מאות
עותקים
אל תשכחי לכתוב
מכר
מאות
עותקים

אל תשכחי לכתוב

4.6 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Don't Forget To Write
  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 359 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 42 דק'

תקציר

השנה היא 1960 ושתי נשים מנסחות לחיים חוקים משל עצמן. ספר מושלם לקוראים של "שיעורים בכימיה", עם טוויסט בסוף שאין סיכוי שתצפו מראש. אל תשכחי לכתוב הוא רומן מסעיר, מצחיק ומרגש.

כאשר מרלין קליינמן בת העשרים נתפסת מתמזמזת עם בנו של הרב לעיני הקהילה כולה, הוריה שולחים אותה לדודתה המזדקנת איידה. אם יש מישהי שיכולה להציל את שמה הטוב של בתם, זאת השדכנית המובילה והקשוחה של פילדלפיה. ואם זה לא יצליח, מרלין תיאלץ להיפרד לשלום מחלומה ללמוד בקולג'. להפתעתה של מרלין, איידה לא דומה בשום דבר לדמות השמרנית וחסרת ההומור שהיא דמיינה: יש לה שיער בלונד פלטינה, צעיף הרמס וקדילק עם גג פתוח, היא חדה, שנונה, לוקחת את העבודה שלה מאוד ברצינות וחיה אך ורק לפי החוקים של עצמה... כמעט.

במהלך הקיץ הן נוסעות לחוף ג'רזי לחפש שידוכים פוטנציאליים, לכולן חוץ מלמרלין, כלומר. כי אם יש משהו שמרלין למדה מאיידה הוא שהיא לא צריכה להתפשר. עם תחילת שנת הלימודים החדשה, מרלין תעמוד בפני החלטה: האם לחזור לחייה המוכרים והנוחים, או לצאת לדרך חדשה ומסעירה משלה?

"מבט משעשע אך ריאליסטי... הספר ייקח אתכם אל הרגע שבו עשור של שינוי עבור נשים החל." 
Historical Novels Review

שרה גודמן קונפינו היא מחברת רבי המכר She's up to no good ו-For The love of Friends. המחברת הינה מורה לספרות ועיתונות בתיכון במרילנד, שם היא מתגוררת יחד עם בעלה, שני ילדים ושני כלבי שנאוצר קטנטנים. אל תשכחי לכתוב הוא ספרה הראשון שמתורגם לעברית. 

פרק ראשון

1

"תפסיקי עם זה," לחש לי אבי בכעס כשהקפצתי את הרגל.

ניסיתי לא לגלגל עיניים, אבל הדרשה של רבי שוורץ היתה משעממת כמו החדשות על מסע הבחירות לנשיאות. למרות שהבחור הזה קֶנֶדי היה ממש חלומי. לא היה מפריע לי לשמוע עליו.

אבל הדרשה הזאת על חובה וכבוד?

לאבא שלי היה מזל שנענעתי רק את הרגל.

הבטתי סביב אולם התפילה. לפחות דניאל, הבן של הרבי, מספק הסחת דעת. כשהיינו בבית הספר לא נתתי בו מבט שני. (לא שהיינו באותו בית ספר. אבא היה משתגע אם הייתי לומדת בבית ספר מעורב.) אבל עכשיו, כשנעלמו כל הגשרים מהשיניים וכבר לא היתה לו תספורת יוליוס קיסר מגוחכת שנראתה כאילו אמא שלו סיפרה אותו מעל לכיור המטבח — עכשיו הוא היה שווה מבט.

בדרך כלל אני מתרחקת מכל מי שמקורב לזקן שמברבר על איזה תיש במדבר. אבל הוא קרץ אלי בשבת שעברה כשאבא שלי דיבר עם אבא שלו אחרי התפילה. ואני אוהבת אתגרים.

מובן שלא היה לנו מקום מכובד בשורה הראשונה כמו למשפחה שלו, אבל היינו קרובים: רק שתי שורות מאחור וכמה מושבים הצִדה. בחנתי את הפרופיל שלו והתחלתי לספור. אם הוא יביט לאחור לפני שאני מגיעה לעשרים הוא יהיה טרף קל. אם לא, אני אראה בכך סימן שעלי להיות טובה.

בשבע־עשרה, הראש שלו התחיל לזוז, ובשמונה־עשרה עיניו הכחולות כבר היו נעוצות בשלי.

חייכתי לאט, והוא חייך בחזרה. הטיתי את הראש לעבר הדלת ואז פניתי אל אבי ולחשתי באוזנו שאני צריכה ללכת לשירותים.

יכולתי להרגיש את העיניים של דניאל נעוצות בי כשפסעתי החוצה, מאופקת עד כמה שניתן, בשמלה הצמודה שלי בעלת צווארון פיטר פן. הייתי מבוגרת מדי לאופנה כזאת, אבל כשהתלבשתי לבית הכנסת היה מוטב לא להתווכח. גם ככה כבר הייתי במצב רגיש עם הורי. בקושי הספקתי להיות שבוע בבית, וכבר הדיקן התקשר לאבא שלי וטען שאני אצטרך להתרכז יותר בלימודים ופחות בבחורים כשאחזור ללימודים בסתיו.

וזה היה מגוחך לגמרי, מפני שהסיבה היחידה שאבי שלח אותי לקולג' היתה כדי שאמצא שם בעל טוב.

הסיבה שהסכמתי ללכת היתה שאבא שלי לא יהיה שם ואני אוכל לעשות מה שאני רוצה.

נשענתי על קיר המבואה שמחוץ לאולם התפילה, סופרת שוב. דניאל לא ייתן לי לחכות אם הוא יודע מה טוב בשבילו.

הפעם הגעתי רק עד אחת־עשרה.

הוא סגר את הדלת בשקט וחיפש אותי. טפחתי לו על הכתף.

"הַיי," הוא אמר בשקט.

"כמה זמן יש לנו עד שההורים שלך יבחינו שאתה לא נמצא?" שאלתי והבזקתי חיוך פלרטטני.

דניאל משך בכתפיו. "אבא שלי לא ישים לב. הוא אף פעם לא מרים את המבט במהלך התפילות שלו." פלטתי צחקוק, והוא השתיק אותי.

"הוא בטח מאוד משעשע ליד שולחן ארוחת הערב," לחשתי. "אתה מבלה כאן יותר זמן ממני. לאן אנחנו יכולים ללכת לדבר כמו שצריך?"

"לא עדיף שנישאר כאן? במקום ציבורי?"

נענעתי בראשי וצפיתי במאבק בין טוב לרע שהתחולל על פניו. זה לא נמשך זמן רב. "לא יהיה אף אחד במשרד של אבא שלי," הוא אמר באטיות.

שילבתי את ידי בזרועו. "תוביל."

המשרד של רבי שוורץ היה מבולגן ותהיתי אם אני האישה הראשונה שדרכה בקודש הקודשים הזה. "בית שלום" היה חלק מתנועת בתי הכנסת הקונסרבטיביים — שעדיין היתה חדשה יחסית וקצת מבהילה עבור המתפללים היותר מסורתיים של הקהילה משום שהפכה חלק מהמנהגים הדתיים למודרניים יותר. גברים ונשים ישבו ביחד, אורך התפילה לא התקרב אפילו לזה שבבתי הכנסת האורתודוקסיים השכנים. עדיין ארוכה מדי לטעמי, אבל כשהייתי בבית בחופשה מהקולג', הבקרים של שבת לא היו פתוחים למשא ומתן, ולא משנה מה עשיתי ביום שישי בלילה.

ניירות וספרים כיסו כמעט כל משטח פנוי, כולל הכיסאות שמול שולחן הכתיבה הענקי מעץ דובדבן. שמתי לב שאפילו הספרים לא היו חסינים בפני הבלגן, מכיוון שניירות היו דחוסים בין הדפים. לא כך דמיינתי את האיש הנורא רציני הזה עובד. אבל לא רציתי לחשוב עליו. דניאל הוציא את ידי מזרועו והעביר את אצבעו על קו המתאר שלה, ורטט חשמלי עבר לאורך עמוד השדרה שלי.

המקום הפנוי היחיד היה שולחן קטן שניצב מול ויטראז', שנראה בדיוק כמו זה שבצד האחורי של ארון הקודש, מקום משכנם של ספרי התורה. התיישבתי על השולחן ושילבתי רגליים כך שהוא יראה היטב את הבירית. "יש לך חברה?" שאלתי.

"לא." הוא בלע רוק, והגרגרת שלו נעה מעלה מטה. "יש לך חבר?"

חיוך אִטי התפשט על שפתי. "אילו היה לי, הייתי איתך לבד כאן?"

הוא התקרב. "תגידי לי את."

הטלתי את הראש לאחור וצחקתי. "אלוהים אדירים, דניאל! אני ממש מלאך. אתה לא רואה אותי מרחפת בגן עדן עם כנפיים ונֶבל?"

הוא היה קרוב עוד יותר. "יהודים לא מאמינים בגן עדן."

"יופי," אמרתי. "בטח לא היו מכניסים אותי בלאו הכי."

"זה לא נשמע כיף גדול," הוא הסכים. הפניתי את הראש למעלה כדי להגיע לשפתיים שלו, והוא נישק אותי בעדינות. "זה בסדר?"

הנהנתי והושטתי את היד, אחזתי את העניבה שלו ומשכתי אותו אלי שינשק אותי שוב, מה שהוא עשה בפחות עדינות, דחף את גבי אל הוויטראז', ידיו שוטטו על צדי גופי ועלו אל השיער שלי ואז —

משהו נסדק ברעש, ולפתע נפלנו לאחור.

והדבר הבא שהבחנתי בו היה ששנינו קרסנו דרך ארון הקודש הפתוח, שברי זכוכית צבעונית סביבנו, וכל הקהילה מביטה באימה בשאריות של מה שהיה הצד האחורי של הכלי שהכיל את ספרי התורה הקדושים. ככל הנראה הוויטראז' במשרד של הרבי היה צדו האחורי של הוויטראז' שנראה לעין כשהוציאו את הכתבים הקדושים. הבטתי בדניאל, שפניו היו מרוחות באדום של השפתון שלי, ואז בחזרה באולם התפילה. כולם עמדו על רגליהם, כפי שהיה נהוג כשספרי התורה הועברו בקהל כדי שאנשים ייגעו בהם בספריהם או בטליתות שלהם.

"היה יכול להיות גרוע יותר," לחשתי לדניאל. אילו ספרי התורה היו בתוך ארון הקודש והיינו מפילים אותם על הרצפה, כל הנוכחים היו צריכים לצום במשך חודש.

"מרילין סוזן קליינמן." קולו של אבי הרעים כשאמי שקעה בתוך המושב שלה, וחברתה גברת זינגר נפנפה מעליה בסידור שלה.

"זה גרוע יותר," לחש דניאל כשאבא שלו התקרב במעבר בסערה, אחריו החזן המסכן ממהר ככל יכולתו כשהוא נושא את ספר התורה שהתנודד בצורה מסוכנת בידיו.

הבטתי מטה וראיתי דם על השמלה שלי. בדקתי את עצמי, מחפשת את המקור. ממש לא רציתי למות מפציעה של שברי ויטראז' שקרתה במהלך התמזמזות במשרד של הרבי בשבת.

כשלא מצאתי שום חבלה, הבטתי בדניאל, שנעשה לבן יותר מהגלימה שאביו לבש, ודם נזל מידו השמאלית. אחזתי בדבר הראשון שמצאתי, מפה של שולחן התפילה, תלשתי אותה ועטפתי בה את היד של דניאל בזמן שכולם פרט לאבות של שנינו הסתכלו בהבעת אימה אחידה.

אבא הגיע אלי ראשון, משך אותי מהבימה שמול אולם התפילה וציווה עלי לצאת החוצה. כולם עדיין הביטו בי, אז שחררתי את ידי מאחיזתו ונפנפתי לקהל המתפללים. "תודה, בית כנסת בית שלום," אמרתי בקול רם. "להתראות בשבוע הבא!"

אבי אחז בזרועי השנייה וגרר אותי החוצה, הצוואר שלו היה בצבע חציל.

2

מרטתי ברוגז את כיסוי המיטה שלי כאילו הייתי ילדה. הייתי בת עשרים, בשם אלוהים!

ואם חושבים על זה, הגיע הזמן לשפץ את החדר שלי. הטפט הוורוד והמצעים היו חמודים כשהייתי בת תשע, אבל עכשיו הרגשתי כאילו אני כלואה בתוך חתיכת צמר גפן מתוק שמוכרים בקוני איילנד.

אבל עדיין שמעתי את אבי רוטן למטה, ולא נשמעו קולות של הכנת ארוחת הצהריים. חציתי את החדר אל מושב החלון המכוסה כריות והבטתי מבעד לחלון על הרחוב שמתחת לבית הלבנים האדומות שלנו.

כשהייתי קטנה חלמתי בהקיץ שאני נסיכה הלכודה במגדל, ממתינה לנסיך שיבוא להציל אותי. כמו שעשתה כל ילדה קטנה, אני מניחה.

אבל עכשיו? נסיכים זוכים להערכה יתר על המידה. תראו את הילד בן האחת־עשרה עם אוזני הפיל שיהיה בסופו של דבר מלך אנגליה. ואם התחתנת עם נסיך, בוודאי שקיבלת תכשיטים יפים, אבל לעולם לא קיבלת בחזרה את החיים שלך. לא תודה. אני מעדיפה להציל את עצמי.

מה שהיה קל להגיד אבל לא לבצע ב-1960.

ניגשתי לארון באנחה והחלפתי לזוג מכנסיים צמודים וסוודר עם שרוולים קצרים.

בסופו של דבר, הצעקות של אבי גוועו ושמעתי את הצלילים המסגירים של הכנת ארוחת הצהריים. תהיתי אם יקראו לי או שישאירו אותי כאן למעלה לגווע ברעב. יכולתי תמיד להדליק אש בסגנון גברת רוצ'סטר,1 אם הם לא ידאגו לתת לי אוכל. זה בטח אומר הרבה שאני מעדיפה אותה על פני ג'יין אייר.

אבל זה לא היה מגיע לידי כך. הייתי בצרות מספיק פעמים כדי לדעת שבקרוב אשמע את הצעדים השקטים של אמי שמניחה צלחת מחוץ לדלת. אמהות יהודיות לא נותנות לך להישאר רעבה, ולא משנה מה עשית.

אם להיות הוגנת, זה היה אחד הפשעים הגדולים שלי. אבל כעבור כמה רגעים הצלילים המוכרים האלה הופיעו בפרוזדור. חיכיתי עד שהיא הלכה על מנת לקחת את הכריך — בריסקט מאתמול בערב, פרוס דק על חתיכות עבות של חלה. ארוחת הצהריים של שבת היתה מורכבת תמיד משאריות של הערב הקודם.

עם בטן מלאה, נשכבתי ונרדמתי מהר, לא מוטרדת מנקיפות המצפון שהיו אמורות להתלוות למעשי הנפשעים.

⟡⟡⟡

התעוררתי מצלצול הפעמון של דלת הכניסה ומקולות עמומים למטה. השעון המעורר שעל שידת הלילה שלי הראה שהשעה כמעט חמש — ישנתי יותר משלוש שעות.

ואז אבי שאג את שמי.

מה עכשיו?

חשבתי לא לרדת. אבל זה רק היה מחמיר את המצב. הדרך הטובה ביותר לטפל באבא היתה להעמיד פנים שאני מצטערת ואז לחזור ולעשות מה שרציתי כשהוא לא הסתכל.

פתחתי את הדלת ברוחב של סדק. "אני באה, אבא," קראתי. אחר כך הלכתי לשירותים שבקצה הפרוזדור לעשות את צרכי ולמרוח מעט שפתון. יהיה קל יותר לתמרן את מי שזה לא יהיה למטה אם אהיה עטויה בשריון שלי.

הזדרזתי לרדת במדרגות והחלקתי לעצירה בפתח הסלון. רבי שוורץ ישב על הספה הלבנה. זאת שעדיין היה אסור לי לשבת עליה בגיל עשרים אלא אם הורי סיפרו לי שמישהו מת. דניאל ישב לידו, תחבושת מהודקת עוטפת את ידו, וגברת שוורץ ישבה בצד השני.

שקלתי את האפשרויות שלי. יכולתי לברוח ולהיות נוודת. אבל אוהלים לא היו בדיוק הסגנון שלי. הצטרפות לקרקס תביא איתה את אותה בעיית האוהל וגם לא יכולתי לצעוד על חבל או לגדל זקן כדי להציל את חיי.

"שבי," ציווה אבי בטון שרמז שהמוות שעליו אשמע על הספה הוא שלי. עשיתי כפי שהורה והתיישבתי על הספה הזוגית מול השוורצים.

"תראו, הוא נישק אותי —" התחלתי. "הייתי יכולה להגיד שאני בסדר עם זה אבל צריך שניים לטנגו והכול." הגבות של אבי התקרבו זו לזו בצורה מסוכנת ונפגשו באמצע מצחו. ככל הנראה האשמת הבן של הרבי במעשים נפשעים לא שיפרה את המצב. סגרתי את הפה ושילבתי בצניעות את ידי בחיקי.

"ברור שמדובר בשערורייה לשתי המשפחות שלנו," אמר רבי שוורץ בכובד ראש. "וגם לכל הקהילה."

יופי. עכשיו הרסתי את כל בית הכנסת. שקלתי בדעתי ללכת על כל הקופה ולהגיד לו שאם הדרשה שלו לא היתה מרגשת כמו להסתכל על צבע מתייבש אז לא היינו במצב הזה. אבל לא הייתי בטוחה אם מוט ברזל יהיה מספיק חזק כדי להפריד בין הגבות של אבי. אז לא אמרתי כלום.

"למרבה המזל יש לנו פתרון שדניאל הסכים לו." רבי שוורץ דרבן את בנו, שהסתכל קודם כול על אמו, אחר כך על אביו. כשאף אחד מהם לא זז, הוא החליק מהספה וכרע ברך לפני.

"אז, אה," הוא אמר ובלע רוק, ונראה בהחלט פחות מושך מהרגעים שבהם היה עצבני במשרד של אביו. "הם חושבים — זאת אומרת — אני חושב" — הוא כחכח בגרונו — "אולי אנחנו צריכים להתחתן?"

הבטתי בו רגע ארוך. "אתה צוחק." הוא הביט ברצפה. "תגיד לי שאתה צוחק."

"אני — אה... זה יתקן את המצב." סוף־סוף הוא הרים אלי את מבטו. "ואת בחורה נחמדה. את מוצאת חן בעיני."

"אני מוצאת חן בעיניך? אתה לא מכיר אותי! אף פעם לא התמזמזת עם מישהי קודם?"

"מרילין!" אמא שלי נשמעה מבוהלת.

"אמא, באמת, זאת אפילו לא היתה נשיקה כל כך טובה —"

"מרילין!"

"תראה, אני מעריכה את זה שכולכם רוצים להציל את כבודנו, אבל עכשיו 1960, לא 1860. אני לא מתחתנת איתך רק כי תפסו אותנו מתנשקים."

"את בהחלט תתחתני איתו," אבא שלי הרעים בקולו.

קמתי והנחתי את ידי על המותניים. "אני לא. אני בקושי מכירה אותו. ואם אתחתן אי־פעם, אני רוצה אהבה, לא למצוא חן. חוץ מזה, זה לא שעשינו משהו שאכנס ממנו להיריון —"

חבטה חלשה נשמעה מאחורי. פניתי לאחור וראיתי את אמא שלי שוכבת חסרת הכרה על הרצפה. ככל הנראה הרחקתי לכת מול הרבי.

גרייס, העוזרת שלנו, באה בריצה והתחילה לנפנף מעל אמי, וחיזקה את החשד שלי שהיא הקשיבה מאחורי הדלת. היא הקישה על שורש כף ידה בדחיפות. "גברת קליינמן! גברת קליינמן!"

פניתי לדניאל, שעמד עכשיו נבוך ולא ידע מה לעשות בעניין חוסר ההכרה של חמותו המיועדת. "אני בטוחה שיש לך כוונות טובות, אבל אם מישהי מוצאת חן בעיניך, תזמין אותה לצאת איתך."

עוד על הספר

  • שם במקור: Don't Forget To Write
  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 359 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 42 דק'
אל תשכחי לכתוב שרה גודמן קונפינו

1

"תפסיקי עם זה," לחש לי אבי בכעס כשהקפצתי את הרגל.

ניסיתי לא לגלגל עיניים, אבל הדרשה של רבי שוורץ היתה משעממת כמו החדשות על מסע הבחירות לנשיאות. למרות שהבחור הזה קֶנֶדי היה ממש חלומי. לא היה מפריע לי לשמוע עליו.

אבל הדרשה הזאת על חובה וכבוד?

לאבא שלי היה מזל שנענעתי רק את הרגל.

הבטתי סביב אולם התפילה. לפחות דניאל, הבן של הרבי, מספק הסחת דעת. כשהיינו בבית הספר לא נתתי בו מבט שני. (לא שהיינו באותו בית ספר. אבא היה משתגע אם הייתי לומדת בבית ספר מעורב.) אבל עכשיו, כשנעלמו כל הגשרים מהשיניים וכבר לא היתה לו תספורת יוליוס קיסר מגוחכת שנראתה כאילו אמא שלו סיפרה אותו מעל לכיור המטבח — עכשיו הוא היה שווה מבט.

בדרך כלל אני מתרחקת מכל מי שמקורב לזקן שמברבר על איזה תיש במדבר. אבל הוא קרץ אלי בשבת שעברה כשאבא שלי דיבר עם אבא שלו אחרי התפילה. ואני אוהבת אתגרים.

מובן שלא היה לנו מקום מכובד בשורה הראשונה כמו למשפחה שלו, אבל היינו קרובים: רק שתי שורות מאחור וכמה מושבים הצִדה. בחנתי את הפרופיל שלו והתחלתי לספור. אם הוא יביט לאחור לפני שאני מגיעה לעשרים הוא יהיה טרף קל. אם לא, אני אראה בכך סימן שעלי להיות טובה.

בשבע־עשרה, הראש שלו התחיל לזוז, ובשמונה־עשרה עיניו הכחולות כבר היו נעוצות בשלי.

חייכתי לאט, והוא חייך בחזרה. הטיתי את הראש לעבר הדלת ואז פניתי אל אבי ולחשתי באוזנו שאני צריכה ללכת לשירותים.

יכולתי להרגיש את העיניים של דניאל נעוצות בי כשפסעתי החוצה, מאופקת עד כמה שניתן, בשמלה הצמודה שלי בעלת צווארון פיטר פן. הייתי מבוגרת מדי לאופנה כזאת, אבל כשהתלבשתי לבית הכנסת היה מוטב לא להתווכח. גם ככה כבר הייתי במצב רגיש עם הורי. בקושי הספקתי להיות שבוע בבית, וכבר הדיקן התקשר לאבא שלי וטען שאני אצטרך להתרכז יותר בלימודים ופחות בבחורים כשאחזור ללימודים בסתיו.

וזה היה מגוחך לגמרי, מפני שהסיבה היחידה שאבי שלח אותי לקולג' היתה כדי שאמצא שם בעל טוב.

הסיבה שהסכמתי ללכת היתה שאבא שלי לא יהיה שם ואני אוכל לעשות מה שאני רוצה.

נשענתי על קיר המבואה שמחוץ לאולם התפילה, סופרת שוב. דניאל לא ייתן לי לחכות אם הוא יודע מה טוב בשבילו.

הפעם הגעתי רק עד אחת־עשרה.

הוא סגר את הדלת בשקט וחיפש אותי. טפחתי לו על הכתף.

"הַיי," הוא אמר בשקט.

"כמה זמן יש לנו עד שההורים שלך יבחינו שאתה לא נמצא?" שאלתי והבזקתי חיוך פלרטטני.

דניאל משך בכתפיו. "אבא שלי לא ישים לב. הוא אף פעם לא מרים את המבט במהלך התפילות שלו." פלטתי צחקוק, והוא השתיק אותי.

"הוא בטח מאוד משעשע ליד שולחן ארוחת הערב," לחשתי. "אתה מבלה כאן יותר זמן ממני. לאן אנחנו יכולים ללכת לדבר כמו שצריך?"

"לא עדיף שנישאר כאן? במקום ציבורי?"

נענעתי בראשי וצפיתי במאבק בין טוב לרע שהתחולל על פניו. זה לא נמשך זמן רב. "לא יהיה אף אחד במשרד של אבא שלי," הוא אמר באטיות.

שילבתי את ידי בזרועו. "תוביל."

המשרד של רבי שוורץ היה מבולגן ותהיתי אם אני האישה הראשונה שדרכה בקודש הקודשים הזה. "בית שלום" היה חלק מתנועת בתי הכנסת הקונסרבטיביים — שעדיין היתה חדשה יחסית וקצת מבהילה עבור המתפללים היותר מסורתיים של הקהילה משום שהפכה חלק מהמנהגים הדתיים למודרניים יותר. גברים ונשים ישבו ביחד, אורך התפילה לא התקרב אפילו לזה שבבתי הכנסת האורתודוקסיים השכנים. עדיין ארוכה מדי לטעמי, אבל כשהייתי בבית בחופשה מהקולג', הבקרים של שבת לא היו פתוחים למשא ומתן, ולא משנה מה עשיתי ביום שישי בלילה.

ניירות וספרים כיסו כמעט כל משטח פנוי, כולל הכיסאות שמול שולחן הכתיבה הענקי מעץ דובדבן. שמתי לב שאפילו הספרים לא היו חסינים בפני הבלגן, מכיוון שניירות היו דחוסים בין הדפים. לא כך דמיינתי את האיש הנורא רציני הזה עובד. אבל לא רציתי לחשוב עליו. דניאל הוציא את ידי מזרועו והעביר את אצבעו על קו המתאר שלה, ורטט חשמלי עבר לאורך עמוד השדרה שלי.

המקום הפנוי היחיד היה שולחן קטן שניצב מול ויטראז', שנראה בדיוק כמו זה שבצד האחורי של ארון הקודש, מקום משכנם של ספרי התורה. התיישבתי על השולחן ושילבתי רגליים כך שהוא יראה היטב את הבירית. "יש לך חברה?" שאלתי.

"לא." הוא בלע רוק, והגרגרת שלו נעה מעלה מטה. "יש לך חבר?"

חיוך אִטי התפשט על שפתי. "אילו היה לי, הייתי איתך לבד כאן?"

הוא התקרב. "תגידי לי את."

הטלתי את הראש לאחור וצחקתי. "אלוהים אדירים, דניאל! אני ממש מלאך. אתה לא רואה אותי מרחפת בגן עדן עם כנפיים ונֶבל?"

הוא היה קרוב עוד יותר. "יהודים לא מאמינים בגן עדן."

"יופי," אמרתי. "בטח לא היו מכניסים אותי בלאו הכי."

"זה לא נשמע כיף גדול," הוא הסכים. הפניתי את הראש למעלה כדי להגיע לשפתיים שלו, והוא נישק אותי בעדינות. "זה בסדר?"

הנהנתי והושטתי את היד, אחזתי את העניבה שלו ומשכתי אותו אלי שינשק אותי שוב, מה שהוא עשה בפחות עדינות, דחף את גבי אל הוויטראז', ידיו שוטטו על צדי גופי ועלו אל השיער שלי ואז —

משהו נסדק ברעש, ולפתע נפלנו לאחור.

והדבר הבא שהבחנתי בו היה ששנינו קרסנו דרך ארון הקודש הפתוח, שברי זכוכית צבעונית סביבנו, וכל הקהילה מביטה באימה בשאריות של מה שהיה הצד האחורי של הכלי שהכיל את ספרי התורה הקדושים. ככל הנראה הוויטראז' במשרד של הרבי היה צדו האחורי של הוויטראז' שנראה לעין כשהוציאו את הכתבים הקדושים. הבטתי בדניאל, שפניו היו מרוחות באדום של השפתון שלי, ואז בחזרה באולם התפילה. כולם עמדו על רגליהם, כפי שהיה נהוג כשספרי התורה הועברו בקהל כדי שאנשים ייגעו בהם בספריהם או בטליתות שלהם.

"היה יכול להיות גרוע יותר," לחשתי לדניאל. אילו ספרי התורה היו בתוך ארון הקודש והיינו מפילים אותם על הרצפה, כל הנוכחים היו צריכים לצום במשך חודש.

"מרילין סוזן קליינמן." קולו של אבי הרעים כשאמי שקעה בתוך המושב שלה, וחברתה גברת זינגר נפנפה מעליה בסידור שלה.

"זה גרוע יותר," לחש דניאל כשאבא שלו התקרב במעבר בסערה, אחריו החזן המסכן ממהר ככל יכולתו כשהוא נושא את ספר התורה שהתנודד בצורה מסוכנת בידיו.

הבטתי מטה וראיתי דם על השמלה שלי. בדקתי את עצמי, מחפשת את המקור. ממש לא רציתי למות מפציעה של שברי ויטראז' שקרתה במהלך התמזמזות במשרד של הרבי בשבת.

כשלא מצאתי שום חבלה, הבטתי בדניאל, שנעשה לבן יותר מהגלימה שאביו לבש, ודם נזל מידו השמאלית. אחזתי בדבר הראשון שמצאתי, מפה של שולחן התפילה, תלשתי אותה ועטפתי בה את היד של דניאל בזמן שכולם פרט לאבות של שנינו הסתכלו בהבעת אימה אחידה.

אבא הגיע אלי ראשון, משך אותי מהבימה שמול אולם התפילה וציווה עלי לצאת החוצה. כולם עדיין הביטו בי, אז שחררתי את ידי מאחיזתו ונפנפתי לקהל המתפללים. "תודה, בית כנסת בית שלום," אמרתי בקול רם. "להתראות בשבוע הבא!"

אבי אחז בזרועי השנייה וגרר אותי החוצה, הצוואר שלו היה בצבע חציל.

2

מרטתי ברוגז את כיסוי המיטה שלי כאילו הייתי ילדה. הייתי בת עשרים, בשם אלוהים!

ואם חושבים על זה, הגיע הזמן לשפץ את החדר שלי. הטפט הוורוד והמצעים היו חמודים כשהייתי בת תשע, אבל עכשיו הרגשתי כאילו אני כלואה בתוך חתיכת צמר גפן מתוק שמוכרים בקוני איילנד.

אבל עדיין שמעתי את אבי רוטן למטה, ולא נשמעו קולות של הכנת ארוחת הצהריים. חציתי את החדר אל מושב החלון המכוסה כריות והבטתי מבעד לחלון על הרחוב שמתחת לבית הלבנים האדומות שלנו.

כשהייתי קטנה חלמתי בהקיץ שאני נסיכה הלכודה במגדל, ממתינה לנסיך שיבוא להציל אותי. כמו שעשתה כל ילדה קטנה, אני מניחה.

אבל עכשיו? נסיכים זוכים להערכה יתר על המידה. תראו את הילד בן האחת־עשרה עם אוזני הפיל שיהיה בסופו של דבר מלך אנגליה. ואם התחתנת עם נסיך, בוודאי שקיבלת תכשיטים יפים, אבל לעולם לא קיבלת בחזרה את החיים שלך. לא תודה. אני מעדיפה להציל את עצמי.

מה שהיה קל להגיד אבל לא לבצע ב-1960.

ניגשתי לארון באנחה והחלפתי לזוג מכנסיים צמודים וסוודר עם שרוולים קצרים.

בסופו של דבר, הצעקות של אבי גוועו ושמעתי את הצלילים המסגירים של הכנת ארוחת הצהריים. תהיתי אם יקראו לי או שישאירו אותי כאן למעלה לגווע ברעב. יכולתי תמיד להדליק אש בסגנון גברת רוצ'סטר,1 אם הם לא ידאגו לתת לי אוכל. זה בטח אומר הרבה שאני מעדיפה אותה על פני ג'יין אייר.

אבל זה לא היה מגיע לידי כך. הייתי בצרות מספיק פעמים כדי לדעת שבקרוב אשמע את הצעדים השקטים של אמי שמניחה צלחת מחוץ לדלת. אמהות יהודיות לא נותנות לך להישאר רעבה, ולא משנה מה עשית.

אם להיות הוגנת, זה היה אחד הפשעים הגדולים שלי. אבל כעבור כמה רגעים הצלילים המוכרים האלה הופיעו בפרוזדור. חיכיתי עד שהיא הלכה על מנת לקחת את הכריך — בריסקט מאתמול בערב, פרוס דק על חתיכות עבות של חלה. ארוחת הצהריים של שבת היתה מורכבת תמיד משאריות של הערב הקודם.

עם בטן מלאה, נשכבתי ונרדמתי מהר, לא מוטרדת מנקיפות המצפון שהיו אמורות להתלוות למעשי הנפשעים.

⟡⟡⟡

התעוררתי מצלצול הפעמון של דלת הכניסה ומקולות עמומים למטה. השעון המעורר שעל שידת הלילה שלי הראה שהשעה כמעט חמש — ישנתי יותר משלוש שעות.

ואז אבי שאג את שמי.

מה עכשיו?

חשבתי לא לרדת. אבל זה רק היה מחמיר את המצב. הדרך הטובה ביותר לטפל באבא היתה להעמיד פנים שאני מצטערת ואז לחזור ולעשות מה שרציתי כשהוא לא הסתכל.

פתחתי את הדלת ברוחב של סדק. "אני באה, אבא," קראתי. אחר כך הלכתי לשירותים שבקצה הפרוזדור לעשות את צרכי ולמרוח מעט שפתון. יהיה קל יותר לתמרן את מי שזה לא יהיה למטה אם אהיה עטויה בשריון שלי.

הזדרזתי לרדת במדרגות והחלקתי לעצירה בפתח הסלון. רבי שוורץ ישב על הספה הלבנה. זאת שעדיין היה אסור לי לשבת עליה בגיל עשרים אלא אם הורי סיפרו לי שמישהו מת. דניאל ישב לידו, תחבושת מהודקת עוטפת את ידו, וגברת שוורץ ישבה בצד השני.

שקלתי את האפשרויות שלי. יכולתי לברוח ולהיות נוודת. אבל אוהלים לא היו בדיוק הסגנון שלי. הצטרפות לקרקס תביא איתה את אותה בעיית האוהל וגם לא יכולתי לצעוד על חבל או לגדל זקן כדי להציל את חיי.

"שבי," ציווה אבי בטון שרמז שהמוות שעליו אשמע על הספה הוא שלי. עשיתי כפי שהורה והתיישבתי על הספה הזוגית מול השוורצים.

"תראו, הוא נישק אותי —" התחלתי. "הייתי יכולה להגיד שאני בסדר עם זה אבל צריך שניים לטנגו והכול." הגבות של אבי התקרבו זו לזו בצורה מסוכנת ונפגשו באמצע מצחו. ככל הנראה האשמת הבן של הרבי במעשים נפשעים לא שיפרה את המצב. סגרתי את הפה ושילבתי בצניעות את ידי בחיקי.

"ברור שמדובר בשערורייה לשתי המשפחות שלנו," אמר רבי שוורץ בכובד ראש. "וגם לכל הקהילה."

יופי. עכשיו הרסתי את כל בית הכנסת. שקלתי בדעתי ללכת על כל הקופה ולהגיד לו שאם הדרשה שלו לא היתה מרגשת כמו להסתכל על צבע מתייבש אז לא היינו במצב הזה. אבל לא הייתי בטוחה אם מוט ברזל יהיה מספיק חזק כדי להפריד בין הגבות של אבי. אז לא אמרתי כלום.

"למרבה המזל יש לנו פתרון שדניאל הסכים לו." רבי שוורץ דרבן את בנו, שהסתכל קודם כול על אמו, אחר כך על אביו. כשאף אחד מהם לא זז, הוא החליק מהספה וכרע ברך לפני.

"אז, אה," הוא אמר ובלע רוק, ונראה בהחלט פחות מושך מהרגעים שבהם היה עצבני במשרד של אביו. "הם חושבים — זאת אומרת — אני חושב" — הוא כחכח בגרונו — "אולי אנחנו צריכים להתחתן?"

הבטתי בו רגע ארוך. "אתה צוחק." הוא הביט ברצפה. "תגיד לי שאתה צוחק."

"אני — אה... זה יתקן את המצב." סוף־סוף הוא הרים אלי את מבטו. "ואת בחורה נחמדה. את מוצאת חן בעיני."

"אני מוצאת חן בעיניך? אתה לא מכיר אותי! אף פעם לא התמזמזת עם מישהי קודם?"

"מרילין!" אמא שלי נשמעה מבוהלת.

"אמא, באמת, זאת אפילו לא היתה נשיקה כל כך טובה —"

"מרילין!"

"תראה, אני מעריכה את זה שכולכם רוצים להציל את כבודנו, אבל עכשיו 1960, לא 1860. אני לא מתחתנת איתך רק כי תפסו אותנו מתנשקים."

"את בהחלט תתחתני איתו," אבא שלי הרעים בקולו.

קמתי והנחתי את ידי על המותניים. "אני לא. אני בקושי מכירה אותו. ואם אתחתן אי־פעם, אני רוצה אהבה, לא למצוא חן. חוץ מזה, זה לא שעשינו משהו שאכנס ממנו להיריון —"

חבטה חלשה נשמעה מאחורי. פניתי לאחור וראיתי את אמא שלי שוכבת חסרת הכרה על הרצפה. ככל הנראה הרחקתי לכת מול הרבי.

גרייס, העוזרת שלנו, באה בריצה והתחילה לנפנף מעל אמי, וחיזקה את החשד שלי שהיא הקשיבה מאחורי הדלת. היא הקישה על שורש כף ידה בדחיפות. "גברת קליינמן! גברת קליינמן!"

פניתי לדניאל, שעמד עכשיו נבוך ולא ידע מה לעשות בעניין חוסר ההכרה של חמותו המיועדת. "אני בטוחה שיש לך כוונות טובות, אבל אם מישהי מוצאת חן בעיניך, תזמין אותה לצאת איתך."