בני טובים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בני טובים
מכר
מאות
עותקים
בני טובים
מכר
מאות
עותקים

בני טובים

5 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 375 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 48 דק'

כנרת רוזנבלום

כנרת רוזנבלום, סופרת ויועצת ארגונית. בעלת הבלוגים "פריזאית" (שעם השנים הפך לסלון ספרותי) ו::רווחים:: על ניהול ומנהיגות, מייסדת־שותפה של עמוד האינסטגרם של המחאה Creativity for Democracy. מגדלת שתי בנות, מחמצת פעילה, בזיליקום, פיטנגו וקלמנטינות. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

יהודה בן טובים, המנכ"ל השאפתן והדומיננטי של חברת התשתיות אטלנטיס, לא ממהר לסמוך על אף אחד. בטח שלא על הבנים שלו, אריק ואייל; הרי את הפגמים שלהם הוא מכיר מקרוב. אבל הנסיבות מחייבות, ושני הבנים עומדים לתפוס את מקומו בחברה ולהוביל יחד פרויקט בנייה ביטחוני עצום בדרום הארץ. בארוחת ערב חגיגית שנערכת בנחלה המשפחתית המוקפת פרדסים, הם מכריזים על כך. אחרי הכול, הגיע תורם. ממש באותה שעה מגיעה למטה חברת אטלנטיס אליס, בחורה צעירה דוברת אנגלית שמלוּוה בכלב צייתן ובידה מפתח. היא מבקשת רק דבר אחד: לעלות למחסן שאביה המנוח, האח הצעיר והפרוע של יהודה, בנה על גג בניין החברה לפני שעזב את המשפחה ואת הארץ. מאותו רגע ואילך מתעוררים מרבצם סודות, שקרים ובריתות ישנות, וגיבורי הרומן נקלעים לסערה המושלמת.

בני טובים הוא רומן ישראלי מאוד המתאר את המקום הזה באהבה ובכאב. על קו התפר בין העולם הישן לעולם החדש בונה כנרת רוזנבלום רומן מסעיר שבמרכזו משפחה, כוח וכסף. כוונות טובות, סודות ומאבקים בין־דוריים על מקום וזהות נטווים באלגנטיות ובעוצמה לכדי עלילה סוחפת, הלוכדת את רוח הזמן.

פרק ראשון

0

שמש אביבית החליקה על פני כתמי הדם הלחים. היה צריך לעמוד בנקודה מסוימת על הגג כדי שהעין תוכל לתפוס בבהירות את עקבות ליל אמש. כן, רצפת העץ הגושני שוב הוכיחה את עצמה. היא נבחרה משיקולים פרקטיים: שתעמוד איתנה בשמש הקופחת ובגשמים שנעשו מעטים וקשים משנה לשנה, וכדי שלא יראו עליה לכלוך. להשקיע פעם אחת, כמו שצריך, יעלה כמה שיעלה. איש לא חשב מראש על הדם.

הכתם הארגמני במרכז הרחבה שעל גג בניין המשרדים זלג והתפשט על קורות העץ וביניהן, והשלולית הסמיכה, המתמצקת והולכת, נראתה כאילו נדרסה על ידי להק רוכבי אופניים.

זה היה כתם יפה, צריך להודות. ניכרו בו עומקים של צבע שהעין יכולה לטבוע בהם. דבר על הגג באותו בוקר לא היה חשוב או יפה כמותו. לא השולחן והכיסאות המתקפלים שנערמו בשולי הגג, לא שרשרת הנורות שנתלתה הלוך ושוב לרוחבו של הגג, לא הערב הרב של הצמחים ששגשגו במְכלים מאולתרים, שיחים של עגבניות מורשת וקישואים שגדלים בפחיות שמן זהובות, או הגפן שהשתרגה מתוך ג'ריקן פלסטיק צהוב ובשיאה הניבה ענבים. לא הצמיג העצום של הטרקטור שנחתך לרוחבו, מולא בתערובת אדמה וסוקולנטים הצטופפו בו. לא עצי האבוקדו הרכים בכדי חרס, שעליהם שואפים אל השמש, אבל פרי לא ייתנו לעולם. וּודאי שלא הצריף, שבשתיים מדופנותיו הוחלפו הקירות בחלונות עץ ישנים ששויפו ונצבעו מחדש.

גם המחלפים השחורים במרחק, שהמייתם נשמעה יומם וליל, בנייני המשרדים הסמוכים, ואפילו בניין המטה עצמו, גדול ומרשים ומשופץ לעילא - כולם איבדו מכוחם לנוכח הדם. הכתם הארגמני בלע לתוכו הכול.

למרבה ההקלה, את הכול בלעה בתורה המכולה שהובלה בחיפזון אל מרגלות הבניין: את שאריות הכיבוד מאתמול בערב, את הפרחים על כליהם, עלי הכותרת והאבקנים, הגבעולים והגזעים ומערכות השורשים, את מְכָלי המתכת, הפלסטיק והחרס והמון אדמה, את צינורות ההשקיה והטפטפות, הערסל, כיסאות הפלסטיק וכריות המושב הצבעוניות, המאפרות העמוסות בדלים וכמה מטענים לטלפונים שהיו מחוברים עדיין לשקעים.

ההנחיות היו ברורות: תעיפו הכול. הכול.

"והמחסן?" מנהל העבודה שאל והביט באייל בן טובים. והוא, כחוש ומותש, שעון על מעקה הגג, ביקש לחשוב על זה רגע.

בבוקרו של ערב פסח, כשתורים נמתחים בחנויות, שליחים גודשים את עורקי התנועה, כוחות צבא ומילואים מתגברים את גבול הצפון ונערכים גם לאורך הגבול הדרומי, בבוקר היפה הזה, השוקק, כתם הדם היה טבורו של היקום המסוים שבו הוא התקיים. ממנו בא הכול ואליו הכול התכנס, לפחות מאז אתמול לפנות ערב, כשעננים הוורידו בשמי האביב הבהירים, רוויי האנטנות הסלולריות.

עכשיו שני פועלים התקדמו משני שולי הגג על הברכיים. בתואם ובמיומנות הבריגו החוצה קרש אחר קרש שנשטפו בדם. אז הזדקפו וחיכו להנחיות. מנהל העבודה הדליק מנורת אולטרה סגול, ונתזים של הדם, בגדלים משתנים בין גרגירי אורז לשזיפים, התגלו לרוחב הרצפה, סימנו את תוואי המאבק. הוא השיט את המנורה אנה ואנה, ונתזים הזדהרו גם על מעקה האבן של הגג, גם על קרשי העץ שהרכיבו את המחסן.

"מה לעשות עם זה?" הוא שאל. "אני יכול לכסות את זה בצבע, אבל אז נצטרך לצבוע הכול."

"חבל על המאמץ. תעיף לי את זה מהעיניים."

מנהל העבודה הביט בשעון, ואייל אמר: "ערב חג, אני יודע." הוא הוציא מכיסו ערמת שטרות, סָפר בלב, ותחב כחצייה בחבילה מגולגלת לכיסו של מנהל העבודה. "חסלו הכול, עד ליריעות. סומך עליך, אחי," אמר וטפח על זרועו. לפועלים קרא, "תודה, חברים," ולו אמר: "היידה, זזתי. יש לי דברים לפרק גם בבית."

1-

ברגע עצמו, רגע הבקעת העור, חציית הגבול שבין פנים וחוץ מחרידה את שלוותם של הצופים במעשה. דווקא מי ששיניים ננעצות בה לא מרגישה בזמן אמת בשיניים החודרות לעור, לבשר השריר. גם הדם לא זולג מייד. הגוף מכווץ את הוורידים והעורקים, שומר את הדם ככל שיוכל.

רגעיה הראשונים של הנשיכה הם רגעים של התרוממות רוח בשביל הנושך, נחשול של תשוקה קמאית המתנפץ סוף סוף אל החוף, בצהלת הפורקן. כולם עומדים סביב, נחרדים, המומים, נתקפים בדחף לעשות משהו אבל לא יודעים מה ואיך, מבקשים לעצום עיניים ולהיעלם, רק לא להינשך בעצמם. אבל הוא לא רואה כלום. כל מהותו מזוקקת לרגע הזה ממש, שאליו התכונן כל חייו. השרירים, העצמות, המבנה - כולם נוצקו לשיא הנדיר שבו הוא, סוף סוף, מה שהוא. והוא לא אחד שמבקש רשות.

כדי להבין במה מדובר צריך להיווכח בשפתיים השחורות המופשלות בלהט, בחוטי הריר שנמתחים ביניהן, בשורת השיניים השנהביות, החדות, המבתקות את מעטפת העור הפרוותית. אבל הכלבה ננשכה מאחורי ראשה. קולין כיוון ישר לעורק הראשי, והיא לא יכולה לראות את מי ששיניו ננעלו על צווארה.

נשיכה, לפני שיודעים שהיא נשיכה, נדמית כחבטה מפתיעה, כמו של גוף כבד שנפל עליך מקומה גבוהה, אך מסרב להמשיך ליפול ממך הלאה, להמשיך בדרכו. הדחף להתנער ממנו ניגף אל מול משקלו של הנושך, אל מול כוח הנעילה של המלתעות. גוף שמעולם לא ננשך לא יֵדע כשהוא ננשך.

רק פניהם המזועזעות של האנשים שעומדים מסביב, התכונה, הצעקות, הבהירו למאשה־עוז את עוצמת הסכנה, ולתודעה הכלבית החלה לחדור ההבנה שהיא נתונה בקרב על חייה. חייה הנינוחים לא הכינו אותה לרגע הזה, ובעליה לא חש להציל אותה. רק אז פעפעו במוחה המבוית הדי זיכרונות עתיקים של מאבקים עד מוות. זה היה מאוחר מדי. כדי לשרוד צריך להיות מוכנים להרוג, ומאשה־עוז באה לעולמם של הבני טובים כמי שמוכנה להחיות.

קולין עשה בה כרצונו. שיניו שקעו ברקמות העוטפות את עורק הצוואר שלה והוא טלטל אותה אנה ואנה, עד שהייתה להמשך טבעי של הלסת השרירית שלו, של החוטם הלח. הם נעשו לבשר אחד. הרוק שלו, המטען הגנטי של אבותיו ואבות אבותיו, פגש בדמה שלה את זה של אבותיה ואבות אבותיה. ואימהותיה. על רצפת העץ הגושנית, הכהה, של הגג המאוחד סוף סוף של אטלנטיס ופאן־אופטיק, הם התגוללו אנה ואנה, היללות שלה קוצבות את תנועות הראש שלו.

דם ורוק, קצף ושתן רוססו לכל עבר עד שמאשה־עוז סוף סוף הבינה. אז התיישבה על אחוריה והתמסרה לאובדנה. נהמות היגון שהשמיעה נטמעו במהומה הכללית, הלכו ודעכו. הבני טובים העדיפו שמאשה־עוז תיתן פייט, מי יורדת מהבמה בכניעה כזאת? אבל שיניו של קולין ננעלו על צווארה, ושיניים של כלב מסוגו לא נפתחות לעולם.

האמת צריכה להיאמר: גם קולין התאכזב. במשך חיים שלמים נכבש באילוף ובזמם ובפקודות ובקליקר, שלט רחוק שגבירתו החזיקה בכיסה תמיד, שכל לחיצה עליו שלחה לצווארו שוק חשמלי קטן, לא מזיק אך מכאיב דיו לעצור אותו בתנופתו, את שריריו הדחוסים ושיניו החדות שהונדסו לקראת הרגע הזה. התכלית. עכשיו, בערבו של ערב החג, התברר לו שאחרי הנגיסה הראשונה, המסעירה עד כדי אובדן חושים, עולה בו גל של חשק עז, שאינו בר כיבוש, לעשות את זה שוב.

למאשה־עוז היה טעם של עוד.

כל בכירי אטלנטיס, בוני הארץ וסולליה, שיודעים לתקן שוּפֶל תקול בעיניים עצומות ובידיים חשופות, וכל מייסדי פאן־אופטיק, שיודעים לתאר במספרים ובגרפים עולים ויורדים לא רק את מה שהיה אלא גם את מה שיהיה, לא הצליחו לשחרר את אחיזתו של קולין בצווארה.

מדענית הנתונים הראשית מיהרה לעשות גוגל על "לפתוח לסת נעולה" וחיפשה קערה למלא במים כדי לשפוך על התוקף. מנהל חטיבת המוסכים לקח משולחן הכיבוד את הסכין החדה ביותר שמצא, ובזחילה אינדיאנית על מרפקיו התקרב לזירת האסון, לשאגות הצופים. אייל בן טובים תפס אותו בקרסול ומשך אותו אליו. הוא ידע שייתן לו בונוס על נאמנות, אבל שלא יקדם אותו לעולם בגלל היעדר שיקול הדעת. עודד, צעיר מייסדי החברה, צעק בטלפון לאנשי האבטחה שיעלו, ועודד לא צועק לעולם.

לעומתם סוניל, המטפל הנאמן של איציק הגדול וכלבתו, עמד מאחורי איציק, ידיו מונחות על ידיות כיסא הגלגלים. הוא לא קפץ ללב המאפליה וגם לא פינה ממנו את איציק. כך סימן לו איציק בכף ידו, יספר למיכל מאוחר יותר, ומיכל תתפלא אבל תדע שבאחרית ימיו, אף אחד לא הבין טוב יותר את איציק מאשר המטפל שלו בשכר.

קרב הכלבים הצטלם ומכמה זוויות. הטלפונים נשלפו, ומי שלא גיגל או נמלט או הזעיק עזרה - צילם. לא היה אפשר להסיר את העיניים מהמחזה. כפות הידיים של מיכל דווקא חנו על עדשת המצלמה שלה, כמרסנות אותה, את הדחף לצלם; לא את הקרב, זה היה מפורש מדי, אלים. דווקא את פני האנשים שמביטים בו היא ביקשה לשמור בזיכרונה: את האימה, הזעם, השלהוב, הסקרנות, תאוות הדם, תשוקת ההכרעה. בעיקר משך את מיכל מבטו של בעלה, יהודה בן טובים, נשיא החברה, המייסד והמנכ"ל שלה לשעבר, שעמד וצפה בבעיות שלו הנפתרות מאליהן במחיר שעוד לא הסכים לשלם. לו רק ידעה לצייר. את מבטו של יהודה היה צריך לצייר.

אף אחד לא הצליח להציל את כלבתו הנאמנה של איציק הגדול, משוש חייו הארוכים, הדופק שפעם מחוץ לגופו. כי קולין, יש לומר, לא עשה גוגל, לא פתח את האפליקציה של המיינדפולנס, ולא פער שוב את פיו, לשחרר את צווארה הקטיפתי של מאשה־עוז, כלבתו של סבה של גבירתו. כשהשמש עמדה לשקוע על אזור התעשייה רמת סיב, על בנייני המשרדים והתאגיד, על שדות החרציות שצמחו מאליהן ובקרוב יתייבשו ויאיימו להתלקח, על הרי השומרון שבמרחק, על הגג שחֶלקו פאן־אופטיק המבטיחה וחֶלקו אטלנטיס המקיימת, מוחו הכלבי של קולין לא הבין מדוע צווארה של מאשה־עוז מסרב להרפות משיניו.

1

שנתיים לפני כן

ראשונים הגיעו אל הדשא הקטנים, מתרוצצים כמו כדורוני כספית ממדחום שהתנפץ: חפופים, מסורקים, לבושים בחולצות לבנות. הדמיון ביניהם לא הותיר מקום לספק: המטען הגנטי של בן טובים מעניק עצמות לחיים גבוהות וסנטרים זוויתיים גם ארבעה דורות אחרי שעזבו את טרנסילווניה. בןבן של מעיין ודודי זכה בעיניים שחורות וריסים צפופים, אבל אפילו ממנו לא נחסך מבנה הפנים הסלאבי. שבעת הצעירים שבבני הדודים, סמוקים מחום המקלחת, עקבו אחר סהר, שהתקדם בבעיטות אחרי כדור. אחריהם דידו אימהותיהם, צונחות בזו אחר זו לכיסאות הנוח בצד שולחן האוכל הריבועי הערוך.

בגיל עשרים ותשע מעיין הייתה יפה יותר משהייתה בתיכון, אחרי שדעך בה הזעם המהפכני שכיווץ את פניה במשך כל גיל ההתבגרות, עניין שהבחין בו בן דודה אייל ואף טרח לציין, אך כדרכו, כך שלא תוכל להתרעם עליו. עכשיו עמדה בדשא ברגליים יחפות, בג'ינס גזור בקרסוליים ובחולצה לבנה, ושערה קצר מאוד אחרי כמעט־גלאח טרי. בתנועות מורגלות היא פתחה את אחד מבקבוקי היין הלבן ומזגה. היא הציעה להילה להצטרף אליה, אבל הילה הביטה במשחק הכדורגל של הילדים. הם לא יודעים לשתף, היא ליוותה אותם בעיניים מודאגות, מתלבטת אם להתערב. הנשים האחרות כבר לקחו לעצמן כוסות יין ומעיין שידלה את הילה להישען בכל זאת לאחור, להירגע. כף ידה שלה עקצצה במעבר על זיפי שערה הקצרים, והיא התענגה על הרתיעה שהתספורת החדשה שלה תעורר ביהודה. בתור מי שמזמן לוהקה על ידו לתפקיד האחיינית המרדנית, היא תכננה מה תענה לו כשיאמר לה מה שיאמר. בינתיים, עיניה תרו אחרי סבא שלה, ראש השושלת, איציק הגדול. למרות שלא היה אפשר לדעת אם יזהה אותה או לא, המחשבה עליו השיטה בה אדוות של התרפקות ילדית.

איציק טויב עדיין היה ראוי לכינויו, על אף הזקנה שכרסמה בו כפי שהיא מכרסמת אפילו בגדולים ובבני המזל. הוא דיבר מעט, ולא תמיד לעניין, אבל גם כשהיה דומם כאבן הוא היה אבן הראשה של המשפחה.

לאיציק היו פעם אצבעות ירוקות, ידי זהב ולב זהב, כרס עגולה שלא האטה אותו, עור צרוב חמה, עיניים שצבען כחול חריף, גומות חן עמוקות, צחוק בשרני וסוחף, ויותר מכל אלה - חוש להזדמנות. עכשיו, כשהיה ישוב בכיסא גלגלים רוב הזמן ומבעו מתקשה להתמקד, הצעירים שבצאצאיו אהבו ללטף את עורו שהזִקנה ריככה. כששקע בשרעפים ליד השולחן המשפחתי, בניו ונכדיו העדיפו להניח שהוא נזכר בסבתם פנינה. מותה של פנינה שבר את ליבו, וגם כעבור עשר שנים כולם התגעגעו אליה, לרוגע שהשרתה על כל התרחשות, לריבות הנהדרות שרקחה, לעמידתה האיתנה לצד בעלה. הם זכרו גם את תרומתה לאימפריה העתידית של בן טובים; כי ממנה הגיעה ההשקעה הראשונה, ה'סיד מאני', כמו שאייל אהב לקרוא לו.

הכול הרי התחיל מההשקעה הראשונית של לאסלו שיפר, אביה של פנינה, החותן של איציק הגדול. כולם במשפחה ידעו שהיה מאבות היישוב, למרות שמהשיר הנודע על ייסוד פתח תקווה נפקד מקומו. היה לו חלק משמעותי, גם אם מאוחר יותר, ברכישת האדמות שעליהן נבנתה העיר, והנה היום, לאחר מהלכים בעירייה, יש על שמו סמטה ללא מוצא באחת משכונות העיר שמחירי הנדל"ן בה מטפסים בהתמדה. לפני למעלה משבעים שנה שיפר האמין באיציק, הצבר הצעיר עם הכוונות הטובות והצחוק הרועם שהתאהב בבתו היחידה, שאותה גידל בעצמו אחרי מות אימה. יחד עם ידה של פנינה הוא מסר לו גם את הנחלה.

איציק עשה בנחלה קסמים, תחילה חקלאיים ובהמשך נדל"ניים. פרדסיו של איציק שגשגו יותר מאלה של שכניו והוא ידע לקנות את השטחים שלהם בזמן ובמחיר טוב, כך שצבר רצף טריטוריאלי על קרקעות שבהמשך, מעשה נס, הופשרו לבנייה. דבר לא היה קורה - ידעו כולם במשפחה - בלי היוזמה והחריצות של האיש הגדול וכבד הנשימה שבראש השולחן. לפיכך הקפידו כולם כאחד שלא להיות ערים לתופעות הזִקנה המופלגת שהיו נפלטות מגופו בלי שליטה, ועם הזמן גם בלי משים. ילדי המשפחה למדו להחניק צחוק למשמע עוד גרפס או פלוץ עוצמתי שבקעו מהצ'יף הגדול, ובוודאי שלא לנופף במפית או בכף יד. בהדרגה נערכו רוב הארוחות המשפחתיות באוויר הפתוח שבמדשאה המשותפת.

בשוליים של ארוחות הערב המשותפות, בימי הולדת גדולים, וגם כשלא היה ברור אם הוא מבין עדיין שמדברים בשבחו, סיפרו שאיציק, איציק הגדול והנדיב, לא חסך מהילדים שלו דבר, שלימד אותם חריצות ואת עבודת האדמה ודרך ארץ, אבל לא כפה עליהם ללכת בדרכו. כולם במשפחה ידעו שאיציק הרוויח הון קטן כפרדסן, עם פירות ההדר הנהדרים שגידל ועסקות היצוא שסגר, שהרווחים מהן הצטברו לכסף שאִפשר את רכישת הפרדסים סביבו.

במשפחה ידעו להודות על שאיציק לא חיכה שימות כדי שיתחילו לריב על הכסף. הוא נתן להם את הכסף שחסך כבר כשבניו פנו אליו, למרות שלא הבין מה פתאום לקנות עכשיו טרקטור. הטרקטור המיתולוגי של אטלנטיס, שיהודה ועודד קנו, עומד עד היום באי התנועה המגונָן בפטוניות בכביש שמוביל למטה החברה, מזכיר כי גם אם לא הבין את בניו, איציק סמך עליהם כבר בתחילת דרכם.

ואין מה לומר: בניו שיחקו יפה בקלפים שהחיים חילקו להם, כמו שציין איציק מדי פעם בהערכה מרוחקת. יש בהחלט מי שיאמר: שמא הכול בזכות בניו, שגם הם בעצמם כבר אבות וסבים. יהודה ועודד הם שהבינו שבעוד החקלאות תלויה בטבע ובאיתניו הגחמניים, ענף הבנייה תלוי רק בהם, בכישרון ובמאמץ, והקימו את אטלנטיס, בתחילה כחברה להשכרת ציוד מכני הנדסי: הטרקטור הראשון, המכליות והמנופים שבאו אחריו, ואז כחברה לעבודות עפר ואחר כך, לפי רוח הזמן, חברת תשתיות סלאש יזמות נדל"ן, בארץ ולפעמים גם בעולם, ביבשה אבל לפעמים גם בים.

אך בארוחות שהתכנסה בהן כל השושלת, או לפחות רובה, וכונו 'החגיגיוֹת', גברי המשפחה ביקשו לזקוף את הצלחתה המופלגת של אטלנטיס לזכות נשות המשפחה. הנשים הן שמגדלות את הילדים לתפארת, שפוטרות את הגברים מרוב מחויבויות הבית והמשפחה, שלא עושות חשבון כשהם נוסעים גם להירגע קצת בחופשת סקי או מאריכים נסיעות עסקים. הנשים הן בולמות הזעזועים שלנו, אמרו בכל דור ודור, הן שמן המנוע, הן הקסדות והשכפ"צ, הן אלה שדואגות שמשפחת בן טובים, אחרי הכול ולפני הכול, תהיה משפחה. כי מה שווה כל זה, אם המשפחה תיפגע?

המילים "כל זה" תפחו כשבוצעו בנימה ובכוריאוגרפיה המתאימה: ההברות נמשכו והתארכו כמה שאפשר היה, ותנועת היד הרחבה אספה את כל זה, בכפוף למקום שבו נאמרו. בנחלה - תנועת היד הרחבה אספה לא רק את הבתים היפים, הצנועים לכאורה, באחוזה שבפתח תקווה, שהכניסות אליהם נפרדות אבל הסלונים הרחבים שלהם נפתחים לחלקת הדשא המשותפת, את הבריכה החצי אולימפית ומגרש הכדורסל / רחבת הריקודים. תנועת היד אספה גם את בני המשפחה, את אלה שעצמות הלחיים הגבוהות שלהם עוטרו בנמשים ואלו מהם שהיו פחות רגישים לשמש, את מי שזכו לרשת את גומות החן ואת אלה שלא, את אלה שהצליחו בלימודים ואלה שכיכבו בצופים ובספורט, את בנות הזוג ובני הזוג שלא ביישו את הפירמה, חוץ מאולי פה ושם - נעזוב את זה עכשיו, זה לא הזמן ולא המקום - את הנכדים ועכשיו גם את הנינים. חוץ מהמשפחה אספה תנועת היד הרחבה גם את המשפחתיוּת, זאת שמאפשרת להם לעבוד יחד, לעשות יחד עסקים, לחיות יחד, לבלות יחד, לנסוע לחופשות משפחתיות ולא לשנוא אחד את השני, לפחות רוב הזמן.

כשהמילים "כל זה" הוזכרו במטה החברה, הן כללו את בניין החברה היפה, קנייה מצוינת לשעתה באזור תעשייה שהלך ונעשה מסודר ומבוקש, ואת כלי הרכב והעבודה שסביבו. אבל היו גם נכסים מוחשיים פחות, שנכללו בהם מוסר העבודה, החריצות והפיקחות שהביאו את אטלנטיס למה שהיא היום, הפרויקטים שנחתמו בלוגו החברה, ברשומות ובבטון. הן כללו את העובדים המסורים ואת משפחותיהם, את קבלני המשנה, את הכבישים שסללו, המנהרות שחפרו, הגשרים שהקימו, השכונה שבנו. "כל זה" היה בעיקר החברה, שאת שווייה איש לא ידע בביטחון, כי הייתה ונשארה פרטית, וכי אמנם אפשר להעריך את שוויים של המחצבות ומפעלי הבטון, את שווי החוזים לעשרות שנים שנחתמו זה מכבר, אבל איך תעריכי את המוניטין של אחת החברות הוותיקות בארץ, ששמה מתנוסס על מכליות, משאיות ומובילים הנעים בכבישי הארץ — ובעולם, הדגיש יהודה — ומתנופף בשחקים על זרועות של מנופים? איך אפשר להעריך את הקשרים של הבני טובים עם משרד התחבורה והתשתיות, עם מפקדים בכירים, עם ראשי ערים ומועצות מקומיות, עם פקידות שתפקידן לתעד את השעה המדויקת שבה הוגש המכרז?

המוניטין הבני טובימי ליווה את ילדי המשפחה לגנים, לבתי הספר, לנבחרת הנוער, ללהקת המחול המקומית, לקונסבטוריון העירוני; אבקנים של אותו פרח — אתה אח של? לא, זה בן דוד שלי — נושאים את שייכותם המשפחתית על אפם המנומש, על כתפיהם הרחבות, דואה מעל ראשיהם כמו חץ ניאון מהבהב: בן טובים.

מסיבות סוף השנה של היסודי והתיכון נחגגו אצל הבני טובים, פשוט כי זה היה כל כך פשוט. הנחלה הייתה ערוכה לחגיגות, פּלאג אֶנד פּלֵיי. באמת לא נעים שזה תמיד אצלם, הודו המורות וחברי ועד הכיתה, אבל בסוף זה מפשט את העניינים. וגם הכי כיף. ואם צריך היה לשים כמה שקלים כדי לפתור בעיה כמו מזגן מקולקל באחת הכיתות או לעזור בסתר למשפחה שהסתבכה, טלפון אחד ליהודה או לעודד והם, בלי לעשות עניין, ירשמו צ'ק. לפעמים יבקשו כמה הצעות מחיר וחשבונית אחת, וידגישו את הדיסקרטיות. מספיק שאנחנו יודעים.

"לזה אין מחיר!" היה מכריז יהודה, ראש המשפחה בפועל, בכל פעם ששתו לחיי הישג שהושג: חוזה שנחתם, פרויקט שהסתיים בהצלחה, שלשה שהובקעה במשחק של ליגת הנוער, תפקיד שקיבלה אחת הנכדות בתנועה, בגרות שהושלמה. אחיו עודד היה מהנהן הנהון איטי ומחויך של הסכמה וזורק הערה שבאמת לא פגעה באיש.

איציק הגדול היה כמעין נשיא חסר סמכויות במשפחתו, ובנו הבכור יהודה בן טובים החליק לנעליו. וכפי שניהל ביד רמה את אטלנטיס, כך ניהל גם את הארוחות החגיגיות. לאותן ארוחות הגיע תמיד בהידוס איטי ונינוח אחרי שכולם התכנסו. קומתו זקופה, חולצתו מגוהצת, בלוריתו הסמיכה מסורקת לימין וקמט צר של טרדה חוצה באלכסון את המצח. בואו סימן את עת הישיבה ליד השולחן, ואלו שעוד עמדו ופטפטו מיהרו למצוא את מקומם. אז נתן את מה שקראו לו מאחורי גבו 'פרשת השבוע'. הסיפור שעל סדר היום המשפחתי, שלו כולם היו מוכרחים להאזין. גם הילדים. עם סעיפים, נימוקים, מסקנות, חיבור לערכי המותג, עבר־הווה־עתיד, חלוקת צל"שים, הנעה לפעולה. קולו הרועם והדיבור האיטי של יהודה הפכו למנה הראשונה בכל ארוחה משפחתית, פסקול סמכותי של סיפור מוסכם, מאחד. ההערות המשעשעות של עודד, אחיו, ובהמשך גם של דור ב', בעיקר של אייל ושל פלג, היו בגדר בעיטות צד מתורגלות, שרק הרימו ליהודה לווֹלֶה ואפשרו לו לנגוח את הטיעון או המסקנות או המסר שלו אל השער. אגב, גם שערים ניידים של כדורגל היו בנחלה וגם משחקי כדורגל סוערים, שבהם למדו הילדים להפסיד בכבוד אבל בעיקר לנצח.

המשך הפרק בספר המלא

כנרת רוזנבלום

כנרת רוזנבלום, סופרת ויועצת ארגונית. בעלת הבלוגים "פריזאית" (שעם השנים הפך לסלון ספרותי) ו::רווחים:: על ניהול ומנהיגות, מייסדת־שותפה של עמוד האינסטגרם של המחאה Creativity for Democracy. מגדלת שתי בנות, מחמצת פעילה, בזיליקום, פיטנגו וקלמנטינות. 

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

"לא יכולתי לדמיין את 7 באוקטובר, דמיינתי אסונות אחרים" שירי לב-ארי כלכליסט 08/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
מיתולוגיה ישראלית רן בן-נון ביקורת העורך 07/04/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 375 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 48 דק'

סקירות וביקורות

"לא יכולתי לדמיין את 7 באוקטובר, דמיינתי אסונות אחרים" שירי לב-ארי כלכליסט 08/04/2024 לראיון המלא >
מיתולוגיה ישראלית רן בן-נון ביקורת העורך 07/04/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
בני טובים כנרת רוזנבלום

0

שמש אביבית החליקה על פני כתמי הדם הלחים. היה צריך לעמוד בנקודה מסוימת על הגג כדי שהעין תוכל לתפוס בבהירות את עקבות ליל אמש. כן, רצפת העץ הגושני שוב הוכיחה את עצמה. היא נבחרה משיקולים פרקטיים: שתעמוד איתנה בשמש הקופחת ובגשמים שנעשו מעטים וקשים משנה לשנה, וכדי שלא יראו עליה לכלוך. להשקיע פעם אחת, כמו שצריך, יעלה כמה שיעלה. איש לא חשב מראש על הדם.

הכתם הארגמני במרכז הרחבה שעל גג בניין המשרדים זלג והתפשט על קורות העץ וביניהן, והשלולית הסמיכה, המתמצקת והולכת, נראתה כאילו נדרסה על ידי להק רוכבי אופניים.

זה היה כתם יפה, צריך להודות. ניכרו בו עומקים של צבע שהעין יכולה לטבוע בהם. דבר על הגג באותו בוקר לא היה חשוב או יפה כמותו. לא השולחן והכיסאות המתקפלים שנערמו בשולי הגג, לא שרשרת הנורות שנתלתה הלוך ושוב לרוחבו של הגג, לא הערב הרב של הצמחים ששגשגו במְכלים מאולתרים, שיחים של עגבניות מורשת וקישואים שגדלים בפחיות שמן זהובות, או הגפן שהשתרגה מתוך ג'ריקן פלסטיק צהוב ובשיאה הניבה ענבים. לא הצמיג העצום של הטרקטור שנחתך לרוחבו, מולא בתערובת אדמה וסוקולנטים הצטופפו בו. לא עצי האבוקדו הרכים בכדי חרס, שעליהם שואפים אל השמש, אבל פרי לא ייתנו לעולם. וּודאי שלא הצריף, שבשתיים מדופנותיו הוחלפו הקירות בחלונות עץ ישנים ששויפו ונצבעו מחדש.

גם המחלפים השחורים במרחק, שהמייתם נשמעה יומם וליל, בנייני המשרדים הסמוכים, ואפילו בניין המטה עצמו, גדול ומרשים ומשופץ לעילא - כולם איבדו מכוחם לנוכח הדם. הכתם הארגמני בלע לתוכו הכול.

למרבה ההקלה, את הכול בלעה בתורה המכולה שהובלה בחיפזון אל מרגלות הבניין: את שאריות הכיבוד מאתמול בערב, את הפרחים על כליהם, עלי הכותרת והאבקנים, הגבעולים והגזעים ומערכות השורשים, את מְכָלי המתכת, הפלסטיק והחרס והמון אדמה, את צינורות ההשקיה והטפטפות, הערסל, כיסאות הפלסטיק וכריות המושב הצבעוניות, המאפרות העמוסות בדלים וכמה מטענים לטלפונים שהיו מחוברים עדיין לשקעים.

ההנחיות היו ברורות: תעיפו הכול. הכול.

"והמחסן?" מנהל העבודה שאל והביט באייל בן טובים. והוא, כחוש ומותש, שעון על מעקה הגג, ביקש לחשוב על זה רגע.

בבוקרו של ערב פסח, כשתורים נמתחים בחנויות, שליחים גודשים את עורקי התנועה, כוחות צבא ומילואים מתגברים את גבול הצפון ונערכים גם לאורך הגבול הדרומי, בבוקר היפה הזה, השוקק, כתם הדם היה טבורו של היקום המסוים שבו הוא התקיים. ממנו בא הכול ואליו הכול התכנס, לפחות מאז אתמול לפנות ערב, כשעננים הוורידו בשמי האביב הבהירים, רוויי האנטנות הסלולריות.

עכשיו שני פועלים התקדמו משני שולי הגג על הברכיים. בתואם ובמיומנות הבריגו החוצה קרש אחר קרש שנשטפו בדם. אז הזדקפו וחיכו להנחיות. מנהל העבודה הדליק מנורת אולטרה סגול, ונתזים של הדם, בגדלים משתנים בין גרגירי אורז לשזיפים, התגלו לרוחב הרצפה, סימנו את תוואי המאבק. הוא השיט את המנורה אנה ואנה, ונתזים הזדהרו גם על מעקה האבן של הגג, גם על קרשי העץ שהרכיבו את המחסן.

"מה לעשות עם זה?" הוא שאל. "אני יכול לכסות את זה בצבע, אבל אז נצטרך לצבוע הכול."

"חבל על המאמץ. תעיף לי את זה מהעיניים."

מנהל העבודה הביט בשעון, ואייל אמר: "ערב חג, אני יודע." הוא הוציא מכיסו ערמת שטרות, סָפר בלב, ותחב כחצייה בחבילה מגולגלת לכיסו של מנהל העבודה. "חסלו הכול, עד ליריעות. סומך עליך, אחי," אמר וטפח על זרועו. לפועלים קרא, "תודה, חברים," ולו אמר: "היידה, זזתי. יש לי דברים לפרק גם בבית."

1-

ברגע עצמו, רגע הבקעת העור, חציית הגבול שבין פנים וחוץ מחרידה את שלוותם של הצופים במעשה. דווקא מי ששיניים ננעצות בה לא מרגישה בזמן אמת בשיניים החודרות לעור, לבשר השריר. גם הדם לא זולג מייד. הגוף מכווץ את הוורידים והעורקים, שומר את הדם ככל שיוכל.

רגעיה הראשונים של הנשיכה הם רגעים של התרוממות רוח בשביל הנושך, נחשול של תשוקה קמאית המתנפץ סוף סוף אל החוף, בצהלת הפורקן. כולם עומדים סביב, נחרדים, המומים, נתקפים בדחף לעשות משהו אבל לא יודעים מה ואיך, מבקשים לעצום עיניים ולהיעלם, רק לא להינשך בעצמם. אבל הוא לא רואה כלום. כל מהותו מזוקקת לרגע הזה ממש, שאליו התכונן כל חייו. השרירים, העצמות, המבנה - כולם נוצקו לשיא הנדיר שבו הוא, סוף סוף, מה שהוא. והוא לא אחד שמבקש רשות.

כדי להבין במה מדובר צריך להיווכח בשפתיים השחורות המופשלות בלהט, בחוטי הריר שנמתחים ביניהן, בשורת השיניים השנהביות, החדות, המבתקות את מעטפת העור הפרוותית. אבל הכלבה ננשכה מאחורי ראשה. קולין כיוון ישר לעורק הראשי, והיא לא יכולה לראות את מי ששיניו ננעלו על צווארה.

נשיכה, לפני שיודעים שהיא נשיכה, נדמית כחבטה מפתיעה, כמו של גוף כבד שנפל עליך מקומה גבוהה, אך מסרב להמשיך ליפול ממך הלאה, להמשיך בדרכו. הדחף להתנער ממנו ניגף אל מול משקלו של הנושך, אל מול כוח הנעילה של המלתעות. גוף שמעולם לא ננשך לא יֵדע כשהוא ננשך.

רק פניהם המזועזעות של האנשים שעומדים מסביב, התכונה, הצעקות, הבהירו למאשה־עוז את עוצמת הסכנה, ולתודעה הכלבית החלה לחדור ההבנה שהיא נתונה בקרב על חייה. חייה הנינוחים לא הכינו אותה לרגע הזה, ובעליה לא חש להציל אותה. רק אז פעפעו במוחה המבוית הדי זיכרונות עתיקים של מאבקים עד מוות. זה היה מאוחר מדי. כדי לשרוד צריך להיות מוכנים להרוג, ומאשה־עוז באה לעולמם של הבני טובים כמי שמוכנה להחיות.

קולין עשה בה כרצונו. שיניו שקעו ברקמות העוטפות את עורק הצוואר שלה והוא טלטל אותה אנה ואנה, עד שהייתה להמשך טבעי של הלסת השרירית שלו, של החוטם הלח. הם נעשו לבשר אחד. הרוק שלו, המטען הגנטי של אבותיו ואבות אבותיו, פגש בדמה שלה את זה של אבותיה ואבות אבותיה. ואימהותיה. על רצפת העץ הגושנית, הכהה, של הגג המאוחד סוף סוף של אטלנטיס ופאן־אופטיק, הם התגוללו אנה ואנה, היללות שלה קוצבות את תנועות הראש שלו.

דם ורוק, קצף ושתן רוססו לכל עבר עד שמאשה־עוז סוף סוף הבינה. אז התיישבה על אחוריה והתמסרה לאובדנה. נהמות היגון שהשמיעה נטמעו במהומה הכללית, הלכו ודעכו. הבני טובים העדיפו שמאשה־עוז תיתן פייט, מי יורדת מהבמה בכניעה כזאת? אבל שיניו של קולין ננעלו על צווארה, ושיניים של כלב מסוגו לא נפתחות לעולם.

האמת צריכה להיאמר: גם קולין התאכזב. במשך חיים שלמים נכבש באילוף ובזמם ובפקודות ובקליקר, שלט רחוק שגבירתו החזיקה בכיסה תמיד, שכל לחיצה עליו שלחה לצווארו שוק חשמלי קטן, לא מזיק אך מכאיב דיו לעצור אותו בתנופתו, את שריריו הדחוסים ושיניו החדות שהונדסו לקראת הרגע הזה. התכלית. עכשיו, בערבו של ערב החג, התברר לו שאחרי הנגיסה הראשונה, המסעירה עד כדי אובדן חושים, עולה בו גל של חשק עז, שאינו בר כיבוש, לעשות את זה שוב.

למאשה־עוז היה טעם של עוד.

כל בכירי אטלנטיס, בוני הארץ וסולליה, שיודעים לתקן שוּפֶל תקול בעיניים עצומות ובידיים חשופות, וכל מייסדי פאן־אופטיק, שיודעים לתאר במספרים ובגרפים עולים ויורדים לא רק את מה שהיה אלא גם את מה שיהיה, לא הצליחו לשחרר את אחיזתו של קולין בצווארה.

מדענית הנתונים הראשית מיהרה לעשות גוגל על "לפתוח לסת נעולה" וחיפשה קערה למלא במים כדי לשפוך על התוקף. מנהל חטיבת המוסכים לקח משולחן הכיבוד את הסכין החדה ביותר שמצא, ובזחילה אינדיאנית על מרפקיו התקרב לזירת האסון, לשאגות הצופים. אייל בן טובים תפס אותו בקרסול ומשך אותו אליו. הוא ידע שייתן לו בונוס על נאמנות, אבל שלא יקדם אותו לעולם בגלל היעדר שיקול הדעת. עודד, צעיר מייסדי החברה, צעק בטלפון לאנשי האבטחה שיעלו, ועודד לא צועק לעולם.

לעומתם סוניל, המטפל הנאמן של איציק הגדול וכלבתו, עמד מאחורי איציק, ידיו מונחות על ידיות כיסא הגלגלים. הוא לא קפץ ללב המאפליה וגם לא פינה ממנו את איציק. כך סימן לו איציק בכף ידו, יספר למיכל מאוחר יותר, ומיכל תתפלא אבל תדע שבאחרית ימיו, אף אחד לא הבין טוב יותר את איציק מאשר המטפל שלו בשכר.

קרב הכלבים הצטלם ומכמה זוויות. הטלפונים נשלפו, ומי שלא גיגל או נמלט או הזעיק עזרה - צילם. לא היה אפשר להסיר את העיניים מהמחזה. כפות הידיים של מיכל דווקא חנו על עדשת המצלמה שלה, כמרסנות אותה, את הדחף לצלם; לא את הקרב, זה היה מפורש מדי, אלים. דווקא את פני האנשים שמביטים בו היא ביקשה לשמור בזיכרונה: את האימה, הזעם, השלהוב, הסקרנות, תאוות הדם, תשוקת ההכרעה. בעיקר משך את מיכל מבטו של בעלה, יהודה בן טובים, נשיא החברה, המייסד והמנכ"ל שלה לשעבר, שעמד וצפה בבעיות שלו הנפתרות מאליהן במחיר שעוד לא הסכים לשלם. לו רק ידעה לצייר. את מבטו של יהודה היה צריך לצייר.

אף אחד לא הצליח להציל את כלבתו הנאמנה של איציק הגדול, משוש חייו הארוכים, הדופק שפעם מחוץ לגופו. כי קולין, יש לומר, לא עשה גוגל, לא פתח את האפליקציה של המיינדפולנס, ולא פער שוב את פיו, לשחרר את צווארה הקטיפתי של מאשה־עוז, כלבתו של סבה של גבירתו. כשהשמש עמדה לשקוע על אזור התעשייה רמת סיב, על בנייני המשרדים והתאגיד, על שדות החרציות שצמחו מאליהן ובקרוב יתייבשו ויאיימו להתלקח, על הרי השומרון שבמרחק, על הגג שחֶלקו פאן־אופטיק המבטיחה וחֶלקו אטלנטיס המקיימת, מוחו הכלבי של קולין לא הבין מדוע צווארה של מאשה־עוז מסרב להרפות משיניו.

1

שנתיים לפני כן

ראשונים הגיעו אל הדשא הקטנים, מתרוצצים כמו כדורוני כספית ממדחום שהתנפץ: חפופים, מסורקים, לבושים בחולצות לבנות. הדמיון ביניהם לא הותיר מקום לספק: המטען הגנטי של בן טובים מעניק עצמות לחיים גבוהות וסנטרים זוויתיים גם ארבעה דורות אחרי שעזבו את טרנסילווניה. בןבן של מעיין ודודי זכה בעיניים שחורות וריסים צפופים, אבל אפילו ממנו לא נחסך מבנה הפנים הסלאבי. שבעת הצעירים שבבני הדודים, סמוקים מחום המקלחת, עקבו אחר סהר, שהתקדם בבעיטות אחרי כדור. אחריהם דידו אימהותיהם, צונחות בזו אחר זו לכיסאות הנוח בצד שולחן האוכל הריבועי הערוך.

בגיל עשרים ותשע מעיין הייתה יפה יותר משהייתה בתיכון, אחרי שדעך בה הזעם המהפכני שכיווץ את פניה במשך כל גיל ההתבגרות, עניין שהבחין בו בן דודה אייל ואף טרח לציין, אך כדרכו, כך שלא תוכל להתרעם עליו. עכשיו עמדה בדשא ברגליים יחפות, בג'ינס גזור בקרסוליים ובחולצה לבנה, ושערה קצר מאוד אחרי כמעט־גלאח טרי. בתנועות מורגלות היא פתחה את אחד מבקבוקי היין הלבן ומזגה. היא הציעה להילה להצטרף אליה, אבל הילה הביטה במשחק הכדורגל של הילדים. הם לא יודעים לשתף, היא ליוותה אותם בעיניים מודאגות, מתלבטת אם להתערב. הנשים האחרות כבר לקחו לעצמן כוסות יין ומעיין שידלה את הילה להישען בכל זאת לאחור, להירגע. כף ידה שלה עקצצה במעבר על זיפי שערה הקצרים, והיא התענגה על הרתיעה שהתספורת החדשה שלה תעורר ביהודה. בתור מי שמזמן לוהקה על ידו לתפקיד האחיינית המרדנית, היא תכננה מה תענה לו כשיאמר לה מה שיאמר. בינתיים, עיניה תרו אחרי סבא שלה, ראש השושלת, איציק הגדול. למרות שלא היה אפשר לדעת אם יזהה אותה או לא, המחשבה עליו השיטה בה אדוות של התרפקות ילדית.

איציק טויב עדיין היה ראוי לכינויו, על אף הזקנה שכרסמה בו כפי שהיא מכרסמת אפילו בגדולים ובבני המזל. הוא דיבר מעט, ולא תמיד לעניין, אבל גם כשהיה דומם כאבן הוא היה אבן הראשה של המשפחה.

לאיציק היו פעם אצבעות ירוקות, ידי זהב ולב זהב, כרס עגולה שלא האטה אותו, עור צרוב חמה, עיניים שצבען כחול חריף, גומות חן עמוקות, צחוק בשרני וסוחף, ויותר מכל אלה - חוש להזדמנות. עכשיו, כשהיה ישוב בכיסא גלגלים רוב הזמן ומבעו מתקשה להתמקד, הצעירים שבצאצאיו אהבו ללטף את עורו שהזִקנה ריככה. כששקע בשרעפים ליד השולחן המשפחתי, בניו ונכדיו העדיפו להניח שהוא נזכר בסבתם פנינה. מותה של פנינה שבר את ליבו, וגם כעבור עשר שנים כולם התגעגעו אליה, לרוגע שהשרתה על כל התרחשות, לריבות הנהדרות שרקחה, לעמידתה האיתנה לצד בעלה. הם זכרו גם את תרומתה לאימפריה העתידית של בן טובים; כי ממנה הגיעה ההשקעה הראשונה, ה'סיד מאני', כמו שאייל אהב לקרוא לו.

הכול הרי התחיל מההשקעה הראשונית של לאסלו שיפר, אביה של פנינה, החותן של איציק הגדול. כולם במשפחה ידעו שהיה מאבות היישוב, למרות שמהשיר הנודע על ייסוד פתח תקווה נפקד מקומו. היה לו חלק משמעותי, גם אם מאוחר יותר, ברכישת האדמות שעליהן נבנתה העיר, והנה היום, לאחר מהלכים בעירייה, יש על שמו סמטה ללא מוצא באחת משכונות העיר שמחירי הנדל"ן בה מטפסים בהתמדה. לפני למעלה משבעים שנה שיפר האמין באיציק, הצבר הצעיר עם הכוונות הטובות והצחוק הרועם שהתאהב בבתו היחידה, שאותה גידל בעצמו אחרי מות אימה. יחד עם ידה של פנינה הוא מסר לו גם את הנחלה.

איציק עשה בנחלה קסמים, תחילה חקלאיים ובהמשך נדל"ניים. פרדסיו של איציק שגשגו יותר מאלה של שכניו והוא ידע לקנות את השטחים שלהם בזמן ובמחיר טוב, כך שצבר רצף טריטוריאלי על קרקעות שבהמשך, מעשה נס, הופשרו לבנייה. דבר לא היה קורה - ידעו כולם במשפחה - בלי היוזמה והחריצות של האיש הגדול וכבד הנשימה שבראש השולחן. לפיכך הקפידו כולם כאחד שלא להיות ערים לתופעות הזִקנה המופלגת שהיו נפלטות מגופו בלי שליטה, ועם הזמן גם בלי משים. ילדי המשפחה למדו להחניק צחוק למשמע עוד גרפס או פלוץ עוצמתי שבקעו מהצ'יף הגדול, ובוודאי שלא לנופף במפית או בכף יד. בהדרגה נערכו רוב הארוחות המשפחתיות באוויר הפתוח שבמדשאה המשותפת.

בשוליים של ארוחות הערב המשותפות, בימי הולדת גדולים, וגם כשלא היה ברור אם הוא מבין עדיין שמדברים בשבחו, סיפרו שאיציק, איציק הגדול והנדיב, לא חסך מהילדים שלו דבר, שלימד אותם חריצות ואת עבודת האדמה ודרך ארץ, אבל לא כפה עליהם ללכת בדרכו. כולם במשפחה ידעו שאיציק הרוויח הון קטן כפרדסן, עם פירות ההדר הנהדרים שגידל ועסקות היצוא שסגר, שהרווחים מהן הצטברו לכסף שאִפשר את רכישת הפרדסים סביבו.

במשפחה ידעו להודות על שאיציק לא חיכה שימות כדי שיתחילו לריב על הכסף. הוא נתן להם את הכסף שחסך כבר כשבניו פנו אליו, למרות שלא הבין מה פתאום לקנות עכשיו טרקטור. הטרקטור המיתולוגי של אטלנטיס, שיהודה ועודד קנו, עומד עד היום באי התנועה המגונָן בפטוניות בכביש שמוביל למטה החברה, מזכיר כי גם אם לא הבין את בניו, איציק סמך עליהם כבר בתחילת דרכם.

ואין מה לומר: בניו שיחקו יפה בקלפים שהחיים חילקו להם, כמו שציין איציק מדי פעם בהערכה מרוחקת. יש בהחלט מי שיאמר: שמא הכול בזכות בניו, שגם הם בעצמם כבר אבות וסבים. יהודה ועודד הם שהבינו שבעוד החקלאות תלויה בטבע ובאיתניו הגחמניים, ענף הבנייה תלוי רק בהם, בכישרון ובמאמץ, והקימו את אטלנטיס, בתחילה כחברה להשכרת ציוד מכני הנדסי: הטרקטור הראשון, המכליות והמנופים שבאו אחריו, ואז כחברה לעבודות עפר ואחר כך, לפי רוח הזמן, חברת תשתיות סלאש יזמות נדל"ן, בארץ ולפעמים גם בעולם, ביבשה אבל לפעמים גם בים.

אך בארוחות שהתכנסה בהן כל השושלת, או לפחות רובה, וכונו 'החגיגיוֹת', גברי המשפחה ביקשו לזקוף את הצלחתה המופלגת של אטלנטיס לזכות נשות המשפחה. הנשים הן שמגדלות את הילדים לתפארת, שפוטרות את הגברים מרוב מחויבויות הבית והמשפחה, שלא עושות חשבון כשהם נוסעים גם להירגע קצת בחופשת סקי או מאריכים נסיעות עסקים. הנשים הן בולמות הזעזועים שלנו, אמרו בכל דור ודור, הן שמן המנוע, הן הקסדות והשכפ"צ, הן אלה שדואגות שמשפחת בן טובים, אחרי הכול ולפני הכול, תהיה משפחה. כי מה שווה כל זה, אם המשפחה תיפגע?

המילים "כל זה" תפחו כשבוצעו בנימה ובכוריאוגרפיה המתאימה: ההברות נמשכו והתארכו כמה שאפשר היה, ותנועת היד הרחבה אספה את כל זה, בכפוף למקום שבו נאמרו. בנחלה - תנועת היד הרחבה אספה לא רק את הבתים היפים, הצנועים לכאורה, באחוזה שבפתח תקווה, שהכניסות אליהם נפרדות אבל הסלונים הרחבים שלהם נפתחים לחלקת הדשא המשותפת, את הבריכה החצי אולימפית ומגרש הכדורסל / רחבת הריקודים. תנועת היד אספה גם את בני המשפחה, את אלה שעצמות הלחיים הגבוהות שלהם עוטרו בנמשים ואלו מהם שהיו פחות רגישים לשמש, את מי שזכו לרשת את גומות החן ואת אלה שלא, את אלה שהצליחו בלימודים ואלה שכיכבו בצופים ובספורט, את בנות הזוג ובני הזוג שלא ביישו את הפירמה, חוץ מאולי פה ושם - נעזוב את זה עכשיו, זה לא הזמן ולא המקום - את הנכדים ועכשיו גם את הנינים. חוץ מהמשפחה אספה תנועת היד הרחבה גם את המשפחתיוּת, זאת שמאפשרת להם לעבוד יחד, לעשות יחד עסקים, לחיות יחד, לבלות יחד, לנסוע לחופשות משפחתיות ולא לשנוא אחד את השני, לפחות רוב הזמן.

כשהמילים "כל זה" הוזכרו במטה החברה, הן כללו את בניין החברה היפה, קנייה מצוינת לשעתה באזור תעשייה שהלך ונעשה מסודר ומבוקש, ואת כלי הרכב והעבודה שסביבו. אבל היו גם נכסים מוחשיים פחות, שנכללו בהם מוסר העבודה, החריצות והפיקחות שהביאו את אטלנטיס למה שהיא היום, הפרויקטים שנחתמו בלוגו החברה, ברשומות ובבטון. הן כללו את העובדים המסורים ואת משפחותיהם, את קבלני המשנה, את הכבישים שסללו, המנהרות שחפרו, הגשרים שהקימו, השכונה שבנו. "כל זה" היה בעיקר החברה, שאת שווייה איש לא ידע בביטחון, כי הייתה ונשארה פרטית, וכי אמנם אפשר להעריך את שוויים של המחצבות ומפעלי הבטון, את שווי החוזים לעשרות שנים שנחתמו זה מכבר, אבל איך תעריכי את המוניטין של אחת החברות הוותיקות בארץ, ששמה מתנוסס על מכליות, משאיות ומובילים הנעים בכבישי הארץ — ובעולם, הדגיש יהודה — ומתנופף בשחקים על זרועות של מנופים? איך אפשר להעריך את הקשרים של הבני טובים עם משרד התחבורה והתשתיות, עם מפקדים בכירים, עם ראשי ערים ומועצות מקומיות, עם פקידות שתפקידן לתעד את השעה המדויקת שבה הוגש המכרז?

המוניטין הבני טובימי ליווה את ילדי המשפחה לגנים, לבתי הספר, לנבחרת הנוער, ללהקת המחול המקומית, לקונסבטוריון העירוני; אבקנים של אותו פרח — אתה אח של? לא, זה בן דוד שלי — נושאים את שייכותם המשפחתית על אפם המנומש, על כתפיהם הרחבות, דואה מעל ראשיהם כמו חץ ניאון מהבהב: בן טובים.

מסיבות סוף השנה של היסודי והתיכון נחגגו אצל הבני טובים, פשוט כי זה היה כל כך פשוט. הנחלה הייתה ערוכה לחגיגות, פּלאג אֶנד פּלֵיי. באמת לא נעים שזה תמיד אצלם, הודו המורות וחברי ועד הכיתה, אבל בסוף זה מפשט את העניינים. וגם הכי כיף. ואם צריך היה לשים כמה שקלים כדי לפתור בעיה כמו מזגן מקולקל באחת הכיתות או לעזור בסתר למשפחה שהסתבכה, טלפון אחד ליהודה או לעודד והם, בלי לעשות עניין, ירשמו צ'ק. לפעמים יבקשו כמה הצעות מחיר וחשבונית אחת, וידגישו את הדיסקרטיות. מספיק שאנחנו יודעים.

"לזה אין מחיר!" היה מכריז יהודה, ראש המשפחה בפועל, בכל פעם ששתו לחיי הישג שהושג: חוזה שנחתם, פרויקט שהסתיים בהצלחה, שלשה שהובקעה במשחק של ליגת הנוער, תפקיד שקיבלה אחת הנכדות בתנועה, בגרות שהושלמה. אחיו עודד היה מהנהן הנהון איטי ומחויך של הסכמה וזורק הערה שבאמת לא פגעה באיש.

איציק הגדול היה כמעין נשיא חסר סמכויות במשפחתו, ובנו הבכור יהודה בן טובים החליק לנעליו. וכפי שניהל ביד רמה את אטלנטיס, כך ניהל גם את הארוחות החגיגיות. לאותן ארוחות הגיע תמיד בהידוס איטי ונינוח אחרי שכולם התכנסו. קומתו זקופה, חולצתו מגוהצת, בלוריתו הסמיכה מסורקת לימין וקמט צר של טרדה חוצה באלכסון את המצח. בואו סימן את עת הישיבה ליד השולחן, ואלו שעוד עמדו ופטפטו מיהרו למצוא את מקומם. אז נתן את מה שקראו לו מאחורי גבו 'פרשת השבוע'. הסיפור שעל סדר היום המשפחתי, שלו כולם היו מוכרחים להאזין. גם הילדים. עם סעיפים, נימוקים, מסקנות, חיבור לערכי המותג, עבר־הווה־עתיד, חלוקת צל"שים, הנעה לפעולה. קולו הרועם והדיבור האיטי של יהודה הפכו למנה הראשונה בכל ארוחה משפחתית, פסקול סמכותי של סיפור מוסכם, מאחד. ההערות המשעשעות של עודד, אחיו, ובהמשך גם של דור ב', בעיקר של אייל ושל פלג, היו בגדר בעיטות צד מתורגלות, שרק הרימו ליהודה לווֹלֶה ואפשרו לו לנגוח את הטיעון או המסקנות או המסר שלו אל השער. אגב, גם שערים ניידים של כדורגל היו בנחלה וגם משחקי כדורגל סוערים, שבהם למדו הילדים להפסיד בכבוד אבל בעיקר לנצח.

המשך הפרק בספר המלא