מאזניים - סיבות

בשבילה

לאה איני

הבקרים שבהם הבכי העירך כשעון, שבכית בהם בו ברגע שהמבט שלך נפקח, בבור שבלע ימים, שבועות, ואין לדעת כמה לילות, גם התשובה "בשבילה" לא סיפקה את ליבך ששב ושאל בלי סימן שאלה: "אבל בשביל מה, בשביל מה". והרשית לעצמך מה שלא מעולם — יחידה במיטה הזוגית, יחידה בעולם — להיות לא יותר מכתונת קרועה, רק לחי אחת על כרית בציפית מצחינה, אחרונה (ואם הציפית בשביל מה הסדין), מחליפה שוב ושוב בתווים של פניו, מפסידה לזכירה, כן, כבר מעכשיו. ובאמת לא זכרת, נאבקת, או שזכרת בעיוות, והמשכת ולשת אותו בעונג כזה כמו כדי להטביע את ייסוריו בבשרך, כי הכול עוד היה טרי, רענן, ורק העציצים במרפסת הלכו וקמלו, והלכת ודמית להם, מאי־שעה לשעה, שותקת כמותם, נמחקת כמותם, עד הפעם ההיא שנשקפת (התפלאת) באבק הזגוגית, והצחקת את עצמך, ונפחדת מאוד לשמע צחוקך, ואז גם פתחת את הפה ושאלת: מה זה? מי כאן? והפעם (הופתעת) בסימן שאלה. והוספת וסבבת בנעלי הבית שלו שנבלעת בתוכן כִּבְצֵל של ענק, וטיפסת את הצעדים שלו ושלך כי הייתה הרצפה הימלאיה וההימלאיה מדרון, ופלטת אימאליא, ככה פתאום, כמו עזבך גם ה־ה', וכאומרת, אוי אמא שלי, שמעולם לא הייתה, למה אתה. למה דווקא אתה. ובשביל מה. שמישהו יגיד לי בבקשה, בשביל מה. והיית מתמוטטת על האסלה, מייבבת את השתן שלך עת ארוכה — הכול היה לך כחבל שאין לו קצה — וידעת ששומעים אותך, השכנה ממול שתלתה כביסה, וחוץ ממנה שום איש, ננטשת בכתובתך, תינוקת זקנה שהושארה לאימוץ על תלולית הקבורה. ובפעמים שזיהית, הספרים, הפינה שכבר אין בה אוכלים, חזר הניכור ואטם את דלתך. אך מפני שהיית ילדה לחינם, ולחינם גם צמחת והיית נערה, שאלת בכל בוקר את גרורתך במראה: סליחה, אבל למה לא אני במקומו, ואם אני, אז למה אני, לא שילמתי מספיק. והמראה החזירה: מספיק שילמתי לא, אני, למה אז, ואני אם, במקומו, אני לא למה אבל, סליחה. כך שהשיחה ביניכן גוועה מעצמה, ומשחת השיניים שוב הייתה מלוחה. וזכרת, זכרת שעליך להעביר את חשבונות האשראי משלו לשלך, החיים התלוננו, החיים נדחפו, ועל כן התקפלת וחזרת למיטה, והרי הבטחת לו לכתוב, וגם תכתבי, בחיים האלו, או בבאים, אבל לא הבטחת במדויק מתי, לא אמרת־התחייבת: "בו ברגע שלא תהיה, בקרוב", (לפעמים דיברתם אכזרית רהוטה). וגם ידעת "ציפיות נועדו להפרה", כתבת את זה פעם באחד הספרים, וכתוכייה פטפטת את זה בספר נוסף. וזו הציפייה שלו שאת עכשיו מסניפה (הפסקת לאכול, את מתקשה בבליעה), תוכייה, עציצה יבשה, ערמת עצמות מפוררת שאת, הוא היה לך חיים שנולדו מחדש, היה בית שני, היה משפחה, ואיך יהיה מלבדו, לא יהיה עוד, ומה? יש לך שמות נוספים לוודא שאת את, שפוטה של מלים, הוי (הנה, בה"א), איזה ריח טעים הוא זיעתו הטובה, המוכרת כל כך, צחנתו היפה, כן, הניחי את כריתו על ראשך, וספרי נשימות (אם את מוכרחה), אחת, שתיים, שלוש וגו', רק מתי זה גומר, מתי התפוגה. באלפיים וכמה, בתך תצלצל, תתקשר, ולבסוף גם תפתח, ואת, מרוחה בחנק ורוק, פגה שזה עתה למדה לדבר, את תאמרי, לא שמתי לב שכבר ערב, סליחה. ומפני שלא תרצי להוסיף חשכה (בעצמה דרשה התרסקה בשביל מה), תתאפקי, לא תיפלי על רסיסי צווארה, את המבוגרת הלא אחראית, והיא הכועסת בצדק שלם, היא שתקרב ותשב בצידך, שבויה בצידך, ובכל רסיסיה תרכון לאסוף את העוברית הזקנה, ואת תיזכרי.

סיבות לריב

אורין מוריס

בדברים הקטנים אנשים דרך כלל יודעים למה נהגו כפי שנוהגים. רק כשמגיעים לדברים הגדולים לא ניתן עוד להבין כלום; סיבות, מניעים, תוצאות, הכול בליל גמור. על פי רוב, תעלה התניה קודמת, אולי אף מדורות קודמים, שתכריע את ההתנהגות, כאילו החיה היא שלוקחת לרגע את המושכות, או כאילו החוק של הקטן והגדול, אינם אותם חוקים.

דוגמה יפה לדבר הזה ניתן למצוא בקומדיה השחורה של שייקספיר, פארסה נידחת שאף אחד כבר לא קורא משום שבאמת היא גרועה למדי, אבל בדיוק משום כך גם מעניינת; ב"טרוילוס וקרסידה", המחזה שעלילתו עוסקת בנפילת טרויה, עולות בין השאר הסיבות לפריצת המלחמה. נתחיל בהתחלה. מנלאוס, גיבורו יווני, לוקח לו לאישה את היפה שביפות, הלנה הנאווה. זו שבשבילה שוגרו אלף אניות. אלא שיום אחד בא לבקר בממלכה פאריס הנאה מטרויה, עלם צעיר ורב־יופי בעצמו, וזוג היפיופים לא יכולים לעצור בעצמם מלהתעלס.

הם מתככים ביניהם תוכנית, לברוח מצבת הנישואים שהלנה נקלעה אליה; הלנה מחשבת להיחטף בזרועותיו של פאריס אל טרויה, מעוז התרבות והגינונים הטובים. הם מגיעים לטרויה לקול תרועות, והעיר חוגגת את נסיכה ששב מן המרחק בשלל רב. אבל את זה כולם מכירים. את שמחת החצר, המסיבות וההתעלסויות בחדרי הארמון הרבים. כולם מבסוטים, הגבירה הנאה בעולם נפלה בחיקה של העיר המפורסמת העולם.

האב צוהל, הבנים אומרים שירה, ליפוּת־הפנים של הלנה הנסיכה. ורק ארשת אחת נותרת דאוגה נוכח המחנה החגיגי; זהו סבר הפנים של הקטור, גיבור חיל ובכיר האחים. הוא יודע שניאוף זה ניאוף זה ניאוף. הוא יודע שפגיעה בכבוד, היא פגיעה שעולה בדמים, והוא משער את דמו הרותח של מנלאוס למרחוק, איש זרוע ומלחמה. זה לא יגמר טוב כל זה הוא משער. אבל המרחק עוד רב, והנקמה ממתינה לשעתה, עדיין מעבר לימים.

בינתיים, בחוג הנסיכים השמחה רבה; לא רק פאריס חוגג, אלה גם אחיו, לפי דוגמתו הם נוטלים בזרועותיהם עלמות צוחקות ותוססות. כך נוהג גם הנסיך טרוילוס, שמוצא לו את קרסידה. עלמה מבולבלת; אביה, שהיה מאנשי החצר שומע על צבאו של מנלאוס הקרב, וחוזה חורבן לטרויה כנגד מחנות האכדים והיוונים, ועל כן חוצה את גבולות העיר, להמתין לצבאות האויב הצרים, ולהציל את נפשו בעוד מועד. הוא לא רוצה להישרף בשל עיר מנואפת.

רוח מזרחית נושבת במפרשיו של צי, לעבר הממלכה הרדומה והנהנתנית של טרויה. ורק איש אחד עולה לתצפית, ומעדכן בידיעות את אביו. היוונים הקימו צי של ממלכות לוחמות ושבטים, הם כולם עולים על טרויה להחריבה, לכאורה בשם עלבון מנלאוס; אך לאמיתו של דבר מתוך יצר הנקם בעיר השאננה. שתושביה נוחים כולם, במתקדם ובמעודן. שנים שלא נדרשו להגן על חומותיהם, שנים שעדיפות שכלם חסכה מהם את שבט השכנים. אבל עתה נאסף צבא גדול, של זדים, פורעים ומחפשי־תהילה ושם.

והם באים על טרויה להחריבה עד עפר. רק הקטור מבין כל זאת ומתפלל לאלוהים, שדבר מה יעצור, שהאיוולת לא תקום והאסון ישאר מיותם. אולי ניתן עוד להטות את נתיב הקטסטרופה, והוא מכנס את הנסיכים לדברים. הם מתוועדים, ראשון לדבר הוא המלך פריאם: "בכל שרשרת הדורות, מדי דור נגזרת על עמנו המלחמה, אך עתה אני כבר בא בימים, זו אינה המלחמה שלי עוד נסיכים. רק אתם יכולים להבין, איזהו הנתיב הנכון. פאריס, לקחת אשת־איש, אך כולנו שמחנו עמדך בהכתרה של הלנה לנסיכה של טרויה. כאילו הייתה גולת הכתר, היהלום שחמק מנזרה. ובחטאך נמצא גם חסד לגאוות העם ולארמון. לא לי הוא לשפוט מהו מוסר הדורות הבאים, עליכם נסיכים לטכס עצה. האם ישנו מוצא מן המלחמה, שנתיבה תמיד הוא רע, אך לעיתים גם הכרחי. ומנגד, המלחמה היא זו המכריעה את גורלו של עם, מי יקום מי ייפול, ומי תיחקק גבורתו בנצח, שנים אחרי שטרויה תשקע מתחת לימים. לא לי הוא הדבר, ימי פריאם כבר מכולים."

נאום טרוילוס: "יפה אמרת אבינו. במלחמה יש כבוד, רק שם הגבר ייבחן. אם אינו פאריס אחינו, שמיטבו בין הסדינים (צחוק צחוק), ונשים נתלות כטבעות על אצבעותיו באשר ילך. אנו, בנים לך, המלך, רוצים אנו לקנות תעודה ושם. רוצים שיסופר בנסיך טרוילוס על סוסו הלבן, מכה במחנה אויב. עד נפול הסוס בחרבות מגואלות בדם. זוהי השעה שלנו נסיכים יפים, ועל כבודנו נעמוד. לא ניפול למקח הזול על היהלום שבכתרה של טרויה. את הנעשה אין להשיב."

והאחים כולם, רוקעים ברגליהם ודופקים בגביעי הנחושת על שולחן האבן החומה, שיובאה במיוחד מפיניקיה. דיברת כהלכה, שואגים שישה נסיכים. ורק אחד, אחיהם הבכור שותק. זה שהפליג למרחקים, ועשה כיבושים בחופי הדרום. רק הוא ראשו קובר בגביעו המלא, ממנו הוא מסרב לשתות, ערב המערכה שמתקרבת לגבולם.

"אב יקר," הוא קם לאמור, "מי כמוך יודע כיצד נראית המלחמה לאחר שאִשה דעכה, לאחר שהחזות המנופחים צונחים ושוככים, ואז מכל בית נשמעת זעקת האחיות. שאין להן לא אב ולא אח לתתן בחופה. והרי שנים על גבי שנים מגלידה הצלקת מן המלחמה הארורה. ערי החוף מלאות פצועים, בני דורך, האם תרצו שאביאם לכאן לסעודה. את קטועי הגפיים ומנופצי הפנים. האם תרצו להשיק איתם כוסות? הם לא ישתו איתכם ערב המלחמה, כי הם יודעים את האיוולת שלא נשכחת מבשרם; מאותה שעה נוראה לפני שלושה עשורים ומחצה, ועד השעה הזו, הקלה מדי, שבה אתם מהללים את המערכה, וזוקפים את שמותיכם לנצח. לא כך הוא הדבר, כי רוב מה שנמחץ נשכח, ורק הפחדנות זוכרת את שעת המנוסה. אינכם יודעים עדיין את מורא הקרב, וכבר תדפקו כוס בכוס, כאילו הניצחון מובטח ונרכש, כשעוד לא שיספתם את חוט הבתולין של חזית הקרב."

המשך בספר המלא