רעיונות

מבוא- אהרן קמינקא

בימינו אלה, אחרי החליפות והתמורות הגדולות בסדרי המדינות שהתחוללו לעינינו כמעט כשינוי סדרי הטבע; אחרי שבמשך זמן קצר מאוד הודחו ממרום מצבם כל הקיסרים הגדולים וירדו מכיסאותיהם רוב המלכים האדירים ואפסו כמעט עקבות ההערצה והמורא, אשר נתנו עוד לפני שנים מספר בלב אלפי רבבות בני אדם, עתה יקשה עלינו לאט לאט לצייר לנו את הפחד והמורא, שהיו יוצאים לפנים מן הכינוי: קיסר.

האלוהים בשמיים היה נורא מאד, מפני שבידו מפתח כל הישועות וכל הייסורים הקשים, ואין לשער את הכוח העצום אשר לו לעשות בנו, התולעים זוחלי עפר, בכל רגע כרצונו. אבל הפחד מפני האלוהים האדירים הצטייר תמיד רק בצבעים שאולים מעריצות מושלי ארץ, אשר עוז בידם להרים על ולהוריד שאולה, להכניס אדם לגן עדן בעולם הזה בחסדם, או לדכאו ולפוצצו בקצפם, אותו ואת כל משפחתו, באין מציל.

המושלים היותר אדירים היו באירופה במשך 1900 שנה היו הקיסרים; ודווקא לא אותם הקיסרים, אשר היו בעצמם שרי צבא נעלים ומושלים משכילים ויסדו ממלכות חדשות, היו היותר נוראים.

הראשון, יוליוס קיסר, אשר ממנו מוצא השם, היה לא רק שר צבא ועושה גדולות ומנהל לאומים, כי אם גם בעל דעה רחבה ורצון כביר, יוצר ומסדר, אשר רכש לו כבוד אמיתי ואהבה רבה בלב תושבי רוב המדינות. כמוהו גם נפוליאון, האחרון בין יוצרי הממלכות המושלים מעצמם.

אבל הרוב היו הנינים והנכדים, אשר בעצמם לא היו ראויים לגדולה כלל ואת ממשלתם קיבלו רק בירושה מאבותיהם, אנשים חסרי כוח ופחותי מידות, עניים בדעת וחלשי רצון, והם היו יושבים לבושי ארגמן על כיסאותיהם וכבני אלים היו שופטים יחידים על גורל עמים ומדינות.

הכוחות החברתיים היו כל כך מפוצצים ומכֻתּתים לרסיסים, רוב בני אדם היו רגילים כל כך בעבדות כלפי המושלים, ברגש ההכנעה והשפלות והתלות בדעת האדירים, ומסורים כל כך איש לבצעו ומתייראים שלא יבלע חיים איש את רעהו, עד שקיבלו עליהם בהסכמה חשאית, כירושה נצחית וטבעית ופשוטה, שאין להרהר אחריה ואין להתריס ולהתאונן כנגדה, את הכוח המסדר והשומר הגבוה, אשר מצאו מן המוכן. והכוח הזה היה יושב מדור דור לכיסא, כל זמן שהיה מרוצה לשרים בעלי השפעה על העם ומנהיגי הצבאות.

הקיסר היה כוח עליון בעולם, לא איש, כי אם גזרה, להט חרב המתהפכת או מלאךְ ממרום. אבל אם גם בתור איש חזו אותו אנשי המדינה בדמיונם, ראוהו רק כנושא כתר, חגור חרב וערוך למלחמה כל היום, וכבעל גבורות נעלה על כל יתר האדם, משליך פירורי חנינה ליצירים האומללים, המתאבקים בעפר לפניו ומנשקים כפות רגליו.

אין להתפלא, כי קיסרים קטני מוח כגאיוס קליגולה נעשו ממש למשוגעים ממחזה רוממותם ואימתם המוטלות על הבריות, וכי ראו את עצמם כאלוהים ודרשו בתום לבם הפותה, שישתחוו לפני פסל תמונתם ויקריבו להם קורבנות.

אבל במשך דורות אחדים של מלכות העריצים ברומי נעשתה מהפכה במחשבת העמים, אשר לא שיערוה מראש כובשי הארצות. יותר שהתרחבה המלכות לממשלה, למדינה משתרעת על־פני רוב חלקי הישוב בזמן ההוא באירופה, אסיה ואפריקה, כן התרגלו בני אדם בעלי שכל לראות את העולם כולו כמדינה אחת ואת האדם כבעל יחס נפשי לאלוהות מושלת בכל.

להרחבת רעיון זה (אשר רק כפלא ומעשה נס, כהופעה יוצאת מן הכלל, זרח בגבולות צרים כמה דורות לפני זה בקרב עם ישראל, אבל לא יכול לצאת משם בכוח ולדרוך על במתי עולם) הועילה הרבה הפילוסופיה היונית מימי אפלטון ואריסטו, אשר הגבירה את ההשכלה האנושית. וכמאתיים שנה לפני סה"נ החלה ביחוד תורת המוסר והמידות של החכמים הסטואים להשפיע על המשכילים, להנחותם על־פי השיטה של שוויון בני אדם עלי אדמות ותעודתם בחיים להתרומם משפלות התאוות החומריות להוד השכל הנצחי, ויחד עם זה להתהלך בתום ובמישרים ב"דרכי הטבע".

דווקא זמן הקיסרים העריצים מן נירון עד אדריאנוס היה מוכשר להפיץ תורה זו של חכמי הסטואים ברבים. בהם היו סֶנקה, מוּזוֹניוּס ואפיקטטוס, אבל עליהם עלה אחרי כן מרקוס אורליוס אנטונינוס, בעל רעיונות המוסר שלפנינו, אשר היה בעצמו קיסר רומי ושר צבא. בתמימותו וענוותנותו ואהבתו לאמת וצדק הראה, כי תורת הסטואים הייתה לו לא רק שיטה של היגיון ודברי מליצה, כי אם גם נתיבה לחיים בפועל, "אֵם" אמיתית לעומת ה"אם החורגת", שהייתה לו תפארת המלכות והגדולה החברתית (ספר ו, י"ב), סלע ומצודה לעומת כל מקרי העולם החומרי הנבזה.

האדם המצוין הזה, מרקוּס אַניוּס וֶרוּס, אשר אחרי היספחו למשפחת דודו הקיסר טיטוס אורליוס אנטונינוס הוסב גם שמו לשם אורליוס אנטונינוס, ובשם הזה נקרא בתור קיסר, נולד ברומי ב- 26 לחודש אפריל שנת 121 לסה"נ, דור רביעי למשפחה שמוצאה מספרד.

אגדה יהודית מאוחרת סיפרה, כי בפרק ההוא נולד גם רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל, בזמן גזרה שלא למול את הילדים, ונעשה נס והחליפו אותו בתינוק אנטונינוס ועל ידי זה ניצל ממוות.1 מרקוס אַניוס חונך ברומי, ועוד בהיותו בן י"ב שנה הירבה לשקוד על הפילוסופיה היונית, והיה מסור בכל ליבו לחקירה ולחיי תום ופרישות, ישן על הארץ ועינה עצמו, כדרכה של תורת המוסר.

אהבתו לאמת וצדק הייתה ידועה בחצר המלכות, והקיסר אדריאנוס קרא לו בשביל זה Verissimus (במקום וֶרוס, כלומר: "רב האמת"). בלימודי המליצה היה קורנליוס פרונטו מורו המובהק אבל מכל מלמדיו ומכל קרוביו התאמץ לקלוט דברי חכמה ומוסר, וביחוד מידות טובות להתנהג בהן בחיים. עוד שנים רבות אחרי כן, בהיותו גבר בא בימים, חונה בתוך הצבא בין עמים פראים במלחמה נגד הקוַדים אצל גרַנוּא (כעת במדינת הונגריה), רשם במגילת סתרים, בספר הראשון מרעיונותיו הכלולים בספר שלפנינו, דברי תודה מקרב לב לכל האנשים, אשר זכה להתהלך בחברתם בנעוריו וללמוד מהם מוסר ומידות. על כולם כיבד את דודו אנטונינוס החסוד ויתאר אותו כאיש המעלה ומופת לרבים.

הקיסר אדריאנוס מת בלי בנים. הוא הועיד לממלא מקומו את לוּקיוס קוֹמוֹדוּס, אבל אחרי שמת זה בחוליו בחר בטִיטוּס אורליוס אַנטוֹנִינוּס הנזכר וציווהו, כי הוא יושיב אחריו על כס המלכות את מרקוס אַניוס יחד עם בן קוֹמוֹדוּס. על פי צוואה זו משל אנטונינוס החסיד משנת 138 עד 161 ואחרי מות דודו זה נעשה הפילוסוף התמים והעָנָו, חובב הבריות והמעריץ את "השכל העליון", למושל במלכות רומי.

מני אז, אפשר לומר, היו חייו כפולים: כלפי חוץ היה נראה בתור קיסר ושר צבא (עוד יש ממנו פסל דמות כשהוא רוכב על סוסו), ובירכתי חדרו, וגם במחנה, בסתר אוהלו, היה אדם נכנע, ירא אלוהים, בז להבלי העולם, לשקר ולחנופה, לתפארת ולתהילה, ומתרומם לחיי הנצח.2

צרות רבות אפפוהו בימי מלכותו. הוא, המתנגד לכל מעשה אונס והדורש סליחה לכל פושע וחוטא, נאלץ להילחם עם הבריטים, הגרמנים, הפרסים. בימיו התפשטה מלכות רומי עד ארם נהרים וגם סלוקיה וקטיסיפון נכבשו על ידי צבאותיו, אבל בעקבות הצבא המנצח אשר שב מאסיה, בא דֶבר לארצות המערב ועשה שמות במדינות.

משנת 167 והלאה עשו שבטי הגרמנים והסרמטים (קוַדים, יַצִּינִים, טַרקומַנים) מלחמה במלכות רומי, ובשנת 175 נאלץ להילחם במתקוממים באסיה נגד אפידיוס קַסיוס, אשר קשר עליו. אחרי כן הייתה לו שוב מלחמה במערב.

נקל להבין, איך הציקה לו המחשבה, כי מעשיו בראש המחנה העורך קרבות אינם רצויים. כל מלאכת המלחמה הייתה לו למפלצת בזויה. "השממית מתפארת בתופשה זבוב – וזה ירדוף אחרי אילה – וזה אחרי סמרטים; לפי החוק הטבעי כולם כאחד שודדים", כתב בסתר במגילתו (ספר י, י). אבל להשפיע על ההמון כמורה דרך וכמתקן עולם לא היה ביכולתו. בחייו המעשיים היה משעבד לסדרי החברה.

היחיד המשכיל, אפילו אם הייתה הממשלה החיצונית בידו, ואולי עוד ביתר שאת כשהייתה הממשלה בידו, היה שבוי בבית האסורים של החברה המדינית. לפרוץ גדר, לגדוע בריחים, לסלול מסילות חדשות לעמים, היה אפשר רק בגבורה שהיא למעלה מן הטבע, וגם זאת רק בהשפעה איטית על המידות.

להיחלץ מן המבוכה היה יכול היחיד רק בפני עצמו על ידי התבודדות עם שכלו. "אין מנוס ומפלט יותר שאנן לאדם מאשר יוכל למצוא בקרב נפשו" (ספר ד, ג). ולהינצל כָּלָה מן הלחץ היה אפשר בזמן ההוא רק על ידי התפטרות מן החיים; בעבור זה חוזר והוגה אנטונינוס כמה פעמים באפשרות זו, שאינה אסורה לפי השקפת הסטואים.

גם בחיי משפחתו סבל הרבה יגון וייסורים. דודו הקיסר החסיד והישר באדם נתן לו את בתו פוֹסְטִינָה לאשה. הוא רחש לה אהבה, אבל היא לא הייתה ראויה לכך, וחטאיה היו מרובים, אף על פי שהוא מזכירה לטובה (סוף ספר א) וסולח לעוונה. הדבר עושה רושם כאלו הוא מתאמץ בכל עוז לדבר רק טוב על כל אדם. לפי דִיאוֹ קַסיוּס (LXX, 29) שרף מרקוס אורליוס מכתבים המעידים על אשמתה, "לבל יֵאָלֵץ לשנֹא איש למרות רצונו." הוא מספר, כי אפידיוס מרד, יען כי פוסטינה הוליכה אותו שולל וכתבה לו בסתר, שיתנשא למלוך במות מרקוס אורליוס ושתינשא לו.

יוליוס קַפיטולינוס מרבה לספר על תועבותיה וכי קומודוס לא היה בנה מהקיסר.3 שני בנים מתו לו בחייו, וכבד היה אבלו עליהם, אף על פי שבכמה מקומות ברשימותיו נמצאים דברי תנחומים מתוך התמכרות נלחצה לאמונה, כי הכול טוב ונכון בעולם (ספר י"א, ו, קטעי חרוזים שעשו עליו רשם: "אם יעזבוני האלוהים, אותי ואת ילדיי – בוודאי יהיה טעם לזה"). על תהלוכות בנו השובב ורע מעללים קומודוס היה לבו כואב ומלא יגון. וייסורים קשים במיוחד הביאה עליו בגידת שר הצבא אפידיוס קסיוס. ביד רשע עריץ זה מסר את חיל הצבא שבמזרח, למען הביא סדרים במחנה. אבל קַסיוס היה אדם גס, נוטה למעשה אלימות ושוד, מטיל עונשים נוראים על אנשי חיל, אם לא מילאו כהוגן את פקודתו או עשו דבר אשר לא צווה. מי שלא סר למשמעת – קיצצו את ידיו, שרפו אותו חיים או תלו אותו על עץ.

הקיסר ההוגה דעות והמתפלסף היה נבזה בעיניו וראה את עצמו יותר מוכשר להיות מושל בצבאות רומי. אנטונינוס מצידו בביטחונו באלוהים לא עשה דבר בעוד מועד לעצור בעד הרעה. לבסוף עמדה לו ענוותנותו, כי אנשי החיל, אשר רחשו לו כבוד בעבור מידותיו הנעלות, נשארו נאמנים לו ולא חפצו להחליפו באדם רשע כקסיוס. אבל שנים של צער ואֵבל גרמה לו בגידה זו. במלחמתו האחרונה עם הגרמנים נחל עוד ניצחון, אבל מיד אחרי־כן מת (180 לסה"נ) בן 59 בעיר וינה (שמָהּ אז: וינדובונה), ויש חושדים בבנו הנבל קומודוּס שציווה את הרופאים להרעילו בימי חוליו.

האם עזרו כל המאורעות החיצוניים בחייו להשריש ברוחו את הרעיון על נמיכות ערך החיים ואת שוויון הנפש לעומת כל החליפות הטבעיות וגם לעומת המוות? אמנם כל הדברים האלה נאמרו ונשנו פעמים אין קץ מאת ואפיקטטוס וחכמים אחרים לפניו, אבל אין אדם לומד מהקודמים לו אלא מה שלבו נוטה ללמוד, ובחירת הרעיונות והמקום שהוא מבצר להם ברשימותיו הם סימנים לפרצופו המוסרי, אפילו כשהדברים בפני עצמם אינם חדשים.

הרשימות הללו שתים עשרה מגילות נפרדות הן, כתובות בלשון יונית, אשר נאספו בבית גנזיו אחרי מותו ונמסרו בשם Τα εἰς ἐαυτὸν "מה שדִּבֶּר אֶל נַפְשוֹ", או שיחה עם לבבו.4 הרעיונות בשניים עשר הספרים הם וידויי נפש סובלת ומתענה, מתאמצת להיטהר מכל חלאה, להתרחק מקנאה ושנאת הבריות ולסגל לה אהבה וחנינה לכל היצורים.

בזמנים שונים, בהיותו יושב באוהלו בשדה המלחמה או בדרך מסעיו, באין רֵע חכם לב לשוחח עמו על מטרת החיים – לוּ היה לו חבר ורֵעַ קרוב לו בדעות, בוודאי היה חלק מהחומר נעשה לשיחות – ובהיות לבו מלא הגיונות, רשם לו בספר מה שעלה בדעתו ממה שקרא לפנים בספרי החכמים ומצא בשעה ההיא כדבר נכון, או מה שנראה לו כהשקפה חדשה וראויה לשימת לב, או מה שהיה נאלץ לכתוב על ספר, למען הקל הסבל על נפשו, סבל החיים בסביבה של המון גס, המוקיר קניינים מדומים, תענוגות, תפארת חיצונית, או חיי השעבוד הרוחני בחצרות מלכים (ספר א, י"ז; ה, ט"ז). אין אלה לכתחילה תורות מוסר ללמד אחרים. תֹּכן הרעיונות מתבאר בכמה מקומות רק לפי מצב הכותב בחברה ופרטי חייו. כן כל הדין והחשבון המפורט, שהוא נותן בספר הראשון, על החסדים מצד האלוהים ומצד בני אדם, שהוא חייב עליהם תודה מנעוריו; וכן כמה מאמרים שהוא מזכיר בהם אנשים מן הסביבה (ספר ו, מ"ז; י, ל"א) ושהוא מתאונן בהם על חיי החצר וסבל המלכות (ג, י"ד; ה, ט"ז), וכשהוא מזהיר את עצמו, שלא יהפוך להיות רק קיסר (ה, ח, ט). אבל על הרוב התרחבו הרשימות לתורת מוסר לכל אדם.

אין זה ספר פילוסופי מקיף בכוונה ועל־פי שיטה מסוימת כל מה שנוגע לחיי האדם והגיגו ומסדר הכול ומכריע בשאלות חמורות שנתקל בהן השכל, כי אם קובץ רעיונות בודדים, נשענים בעיקרם על הסתכלות חכמי הסטואים בעולם; לא תמיד דבקים הם בשיטה זו ולא תמיד מכריעים. אבל תמיד הם דוברי אמת, היוצאים מלב איש טוב ומיטיב, בוטח באלוהים, ענו ושפל רוח ומקדיש חייו לעשות חסד וצדקה.

המשך הפרק זמין בספר המלא