השעה אחת עשרה בלילה ואני עדיין במשרד מול המחשב, נשארו לי עוד שני דברים קטנים שלא הגעתי אליהם במשך היום, במסדרון כבר חושך, רק במשרד שלי יש אור, כולם כבר הלכו מפה, שקעתי לרגע במחשבות על זה שאני עדיין פה וכבר לא פוגש את אלעד לבירה בערב, שאני ואישתי כבר לא יצאנו ביחד שלושה חודשים.
על הצג של הטלפון הופיעו שלוש שיחות שלא נענו מאמא והבנתי שאני חי בתוך בניין יפה וששכחתי את החיים האמיתיים שלי, שכחתי מה זה ללכת לים, שכחתי מה זה להשתעמם כי יש הרבה זמן פנוי, האותיות על המסך התחילו לרצד והתחיל לי לחץ מאוד גדול בגולגולת שהקשה עלי בנשימה, הרגשתי שאני נחנק ושבא לי להקיא, פתחתי חלון כדי שאוויר נעים יכנס אבל החלטתי לסגור אותו מיד כשהמחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה לקפוץ דרכו למטה.
לא יכולתי להסתכל על עצמי יותר, רציתי לברוח ממני, הורדתי חולצה ומכנסיים, גרביים ונעליים ונשארתי בתחתונים, רגע לפני שיצאתי משם פתחתי תיבת מייל חדשה וכתבתי לכולם, "נפגש".
השארתי את האוטו בחניה ששמרו לי בחניון והתחלתי לרוץ כמו פושע נמלט.
המשך העלילה בסיפור המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
