היצור - מתוך עירם של האנשים הקטנים

היצור

נכתב בשנת 1903 

א.

פעם אחת, היה זה יום שישי קֵיצי, הלכתי הביתה עם כמה חברים מה"חדר". הלכנו במהירות, רצנו כמעט, ראשית מפני שהוציאו אותנו לחופשי לקראת שבת, ושנית מפני שהיינו רעבים ובבית חיכו לנו צלי חם וחלה טרייה וריחנית.

פתאום צעק אחד מאיתנו בקול גדול: "אוי, גוזל!" - וכולנו עצרנו.

כמו פקעת ישבה על הארץ, ראשה הקטן מורם, ציפור קטנה ורכה, שמקורה הזעיר עוד צהוב כולו. הציפור המסכנה רעדה, פרשה את נוצותיה, הזדעזעה, ריפרפה בכנפיה, פערה שוב ושוב את מקורה הזעיר, כמו תינוק הרוצה לאכול, והוציאה בת קול צרודה: "פִּי!"... ואנחנו נתקפנו רחמים והתחלנו להרהר: מה עושים בגוזל? זה אמר: צריך להשאירו על הארץ, עד שתבוא הציפור "האֵם". זה יעץ שנזרוק אותו באוויר והוא יעוף. וזה סבר שצריך לקחת אותו הביתה. אך כולם הודו בכך שיש לרחם עליו, שזה "צער בעלי חיים".

וכך הבאנו את הציפור הביתה, שכחנו שאנחנו רעבים והתחלנו להאכיל אותה, להשקות אותה במים היישר לתוך הפה - הציפור הרבתה כל-כך לרעוד, לפלבל בעיניה הקטנות, להזדעזע ולפרפר בתוך ידינו, עד ששמטה את ראשה הקטן, גילגלה עיניה... ומתה.

"מדוע חיתה הציפור הזאת? לשם מה ולמי נבראה? מי צריך היה אותה בעולם?"... - מחשבות כאלה ניקרו במוחי ולא היתה להן תשובה.

מקץ חצי שעה ליווינו בכבוד רב את הציפור הקטנה למנוחות, כרינו בגן גומה עמוקה, עטפנו את הציפור (בשולי מטפחת אף לבנה), קברנו אותה וגדרנו אותה בקרש שכתוב עליו:

כאן קבור הגוזל הקטן ציפור בן בלק.

וחתמנו שם את שמות כל העוסקים בקבורה: ברל, יוסל, דוד, מוטל, קלמן, גצל...

הקיץ העליז והחם חלף ביעף. באו הסתיו הרטוב וימיו הבוכיים והקרים. הגשם העיף את "המצבה", טישטש את הקבר, והמעשה בציפור נשכח כליל, ככל דבר אשר מכסה האדמה. אך לפעמים, בהיזכרי בגוזל "ציפור בן בלק", ניצבת מול עיני היצור.

ב.

"היצור" היתה בתו של הרב ר' זרחל, ילדה נכה וגיבנת, לא עלינו. בת כמה היתה - אינני יודע. אך היו ל"יצור" פנים קטנות, זקנות ומקומטות, שתי ידיים ארוכות ודקות, שערות דלילות, שתי עיני עכברים שחורות ובורקות. המסכנה ישבה תמיד במקום אחד, רגליה מקופלות תחתיה, ולא יכלה ללכת.

ומקומה של "היצור" היה מאחורי התנור, בפינה, על הרצפה החשופה - שם ישבה, שם עשתה הכול, בשקט תמיד, בלי להשמיע ציוץ, כך שימים עברו, ימים תמימים, ואפשר היה לשכוח שיש "יצור" בעולם.

כאשר נתנו ל"יצור" פרוסת לחם, היתה מושיטה יד קטנה וצפודה שבקצֵהָ אצבעות דקות, משונות, מעוקלות וצפודות, כמו קוף, חוטפת את פרוסת הלחם ומגישה אותה היישר לפה. ופה גדול כל-כך היה לה, עד שתפוח שלם היה נכנס בתוכו ונעלם.

"יצור! לתת לך קצת עוגה?"

"יצור! רוצה חלה עם שומן?"

"יצור! רוצה לפצח אגוזים?"

יצור! רוצה לשחק בכפתורים?"

כך נהגנו אנחנו, ילדי "החדר" - שקצים, קונדסים, ממזרים - להתגרות ב"יצור". אך "היצור" לא ענתה דבר, אלא הושיטה שוב ושוב את ידה הכחושה שבקצֵהָ אצבעות דקות והביטה היישר בעיניים, כמו כלב רעב בשעה שהוא חושב שהנה-הנה זורקים לו עצם.

"היא אילמת!" הסביר לנו יעקב-אלי, המבוגר בחבורה, דווקא בנו של הרבי, בחור שוטה שלחייו תפוחות. "אילמת, לא יכולה לדבר, ויודעת רק לאכול ולאכול, תמיד רעבה, בור בלי תחתית..."

רק לעיתים רחוקות מאוד השמיעה "היצור" את קולה, הוציאה מין צחוק מוזר, שאפשר היה להבינו הן כצחוק, הן כבכי, הן כשיעול. אז היתה הרבנית, זרחלית, צועקת עליה:

"יצור! אולי תסתמי כבר, יצור?"

"היצור" הבינה שרע הדבר אם קוראים לה "יצור"; סימן שהנה מגיעות המכות.