פסלה בת הרב - מתוך עירם של האנשים הקטנים

פֶּסֶלֶה בת הרב

נכתב בשנת 1903

א. שישי הקצר ושבת הגדול

כך קראו להם.

לו - מפני שהיה קטן וקצר, ולה - מפני שהיתה גבוהה וארוכה.

גבוהה, ארוכה, אך רזה, כחושה ויבשה כלולב! כדי ללחוש לו סוד ("אוי, אני אקבור אותך ואת הרגליים הקצרות שלך!") היתה צריכה למחול על כבודה ולהתכופף, לרדת כמה מדרגות, להשפיל עצמה עד אליו; והוא שנא לשמוע את הדבר, והיה מתכופף בעצמו; היא נאלצה להמשיך להתכופף; והוא היה מתכופף עוד יותר; היא נאלצה לשוב להתכופף; והוא היה מוסיף להתכופף; עד שהיתה מתכופפת אליו:

"אוי, אני אקבור אותך ואת הרגליים הקצרות שלך!"...

בקיצור: היא ירדה לחייו, והוא שתק. ואנחנו, ילדי ה"חדר", שקצים, קונדסים, ממזרים, נקמנו את נקמתנו.

מדוע?

מפני שהוא ירד לחיינו, עינה אותנו בגמרא, שבר לנו את העצמות, הצליף, הצליף, הצליף... הרי אתם זוכרים את המעשה שבפרקי אבות: "פעם אחת אף הוא ראה גולגולת שצפה על פני המים; עצר ואמר לו לראש: על דאטפת - על שהטבעת אותו, טבעת בעצמך, וסוף מטביעך לטבוע בעצמו"... אך הנה אני חוזר אל "שישי הקצר" ו"שבת הגדול".

הוא היה, כפי שכבר ניחשתם מן הסתם, הרבי שלנו, ושמו היה ר' זרחל, והיא היתה הרבנית שלנו, ושמה היה זרחלית.

הוא לימד אותנו מהשכם בבוקר עד אישון לילה, חטב עצים וקרע לגזרים את בריאותו בעבור רובלים אחדים לכל "זמן", והיא אפתה חביתיות ולביבות, פשטידות, עוגות ועוגיות, כדי למכור לנו אותן.

אם הצליחה להתפרנס מזה - איני יכול לומר לכם; אך שאנחנו, ילדי ה"חדר", שקצים, קונדסים, ממזרים, הכשלנו אותה בחשבון - אוּכל לערוב לכם, שהרי כולנו לקחנו ממנה בהקפה, ולכל אחד מאיתנו היה שם אשראי עד ל"סכום" מסוים, ובכל אחד מאיתנו היא בטחה.

לב של אבן צריך היה להיות בנו כדי לרמות את זרחלית! ומי הכיר את זרחלית טוב ממני?

בסך הכול הרי הייתי סמוך על שולחנה, שכן הייתי בן-כפר, ויכולתי לראות היטב את עמלה הרב, שהיא משכימה לפנות בוקר, שעה שאלוהים בכבודו ובעצמו עוד ישן, הולכת אל המלוש או אל העריבה, מפשילה את שרווליה ולשה בשקיקה בשתי ידיה הארוכות, הכחושות והגרומות, והבצק מכה טך-טך, והעריבה נאנחת, והיא עצמה נאנחת, עוצרת מפעם לפעם, מוחה את הזיעה במרפקה מלמטה למעלה ומוציאה מקרבה אנחה עמוקה-עמוקה: "אוי ואבוי אבא אמא ריבונו של עולם!"...

אתם שומעים? אני ידעתי היטב את פירושו של אותו "אוי ואבוי אבא אמא ריבונו של עולם"! וזה היה פירושו: הקמח נלקח מגְנֶסִי סוחרת הקמח בהקפה עד יום חמישי, ואת הסחורה היא צריכה לחלק בהקפה, ואלוהים יודע אם תקבל בחזרה את הכסף עד יום חמישי, וגנסי סוחרת הקמח לא תשתוק, כי גנסי סוחרת הקמח לקחה בעצמה את הקמח עד יום חמישי, ואם אומרים יום חמישי מתכוונים ליום חמישי, מפני שסתם אסור להבטיח, ויום חמישי הוא סתם יום טוב, יום חמישי נחשב כערב שבת, היום שבו צריכים לבוא אל הבעל ולבקש כסף, ואוי ואבוי לה ל"שבת הגדול" כשהיא צריכה להשפיל את עצמה אל "שישי הקצר" ולבקש לשבת, ואוי ואבוי לו ל"שישי הקצר" כש"שבת הגדול" באה אליו לדרוש לשבת - ואוי ואבוי לשניהם!...

הנה זה היה פירושם של דברי הרבנית: "אוי ואבוי אבא אמא ריבונו של עולם"...

ואולי היתה סיבה אחרת לאותו "אוי ואבוי אבא אמא ריבונו של עולם"? אולי התכוונה בזה לצרות אחרות לגמרי? וצרות היו להם עד בלי די, די והותר!

ראשית היתה היא עצמה, לא עליכם, אשה לא בריאה, וחרש-חרש היתה משתעלת, שאיש לא ישמע; ושנית התייסרה בגלל פֶּסֶלֶה, בתה הבכורה, נערה שכבר הגיעה לפרקה, ששערה להבות אש, שעל פניה נמשים ואיש לא רוצה לקחתהּ - מה ייצא ממנה? ומה על "היצור", שכל כולה אומללות? "היצור" היתה גיבנת, מכוערת, לא היו לה יד ורגל, ולא לשון, לא גוף ולא חיים - אוי ואבוי לו למי שנולד כך, אוי ואבוי לו למי שחי כך על פני האדמה...

אך את "היצור" נפגוש בפעם אחרת, ואת פסלה נכיר עד מהרה. בינתיים נחזור אל "שישי הקצר" ו"שבת הגדול".