ראה!
הנשיא עמד ללא תזוזה בדלת חדר ההלבשה, בלבוש מלא פרט למגפיו. השעה היתה שש וחצי בבוקר, וירד שלג; הוא עמד כבר שעה ליד החלון, מתבונן בשלג. עכשיו עמד בגרביו הארוכים מאחורי הדלת המובילה למסדרון, מבלי לזוז כלל, גובהו הכחוש שפוף מעט כאילו הוא מקשיב, הבעה של דאגה חסרת הומור על פניו, מכיוון שההומור נפרד ממצבו ומדעתו עליו לפני שלושה שבועות כמעט. מראת־יד אלגנטית בעיצוב צרפתי היתה תלויה על ידו והשתרבבה מטה לצד גופו, מראה שהיתה ראויה להיות מונחת על שולחן האיפור של איזו גברת: ודאי בשעה זאת של אחד מימי פברואר.
לבסוף הניח את ידו על הידית ופתח טיפה את הדלת; הדלת הזדחלה סנטימטרים אחדים מתחת לידו מבלי להרעיש כלל; באותו שקט אינסופי הוא הציץ מבעד לסדק, ועל גבי רעמתו העשירה והעמוקה של שטיח המסדרון, ראה עצם. זו היתה עצם מבושלת, צלע, שעדיין היו מחוברים אליה שיירי בשר אילמים ועליהם סימנים חופפים של חצאי ירח, עקבות של שיני אדם. עכשיו, כשהדלת היתה פתוחה, הוא גם שמע קולות. עדיין בשקט, בזהירות אינסופית, הוא הרים וקירב את המראה. לרגע נתקל בבבואתו ועצר לזמן־מה ובמעין אי־אמון קר בחן את פניו - פני לוחם אמיץ וערמומי, מומחה שכמעט לא טועה בציפיותיו ובשליטתו באדם ובמעשיו, מוכרע עכשיו בידי חוסר אונים מבולבל של ילד קטן. ואז הוא הִטה את המראה קצת יותר עד שראה את המסדרון משתקף בה. שני גברים השתופפו זה מול זה משני צדי השטיח כמו משני צדי נחל. הוא לא הכיר את פניהם, למרות שהכיר את הפנים, מכיוון שהביט בהן במשך היום וחלם עליהן בלילה זה שלושה שבועות. היו אלה פני גוץ, כהות, קצת שטוחות, קצת מונגוליות; מסתוריות, מהוגנות, בלתי־חדירות וקודרות. הוא כבר ראה אותן פעמים רבות עד שוויתר על הניסיון לספור או להעריך אותן; אפילו עכשיו, אף על פי שראה את שני הגברים משתופפים לפניו ושמע את שני הקולות השקטים, נדמה היה לו שברגע אידיוטי מסוים, מתוך חוסר שינה מחליש ומתח, הוא הביט באיש אחד מתבונן בעצמו במראה.
הם חבשו מגבעות ולבשו מעילי פראק חדשים; מלבד הפרט השולי של צווארונים ואפודות הם היו לבושים ללא רבב - אף שהיה קצת מוקדם מדי - לשעות לפני הצהריים, עד למותניים. אבל מהמותניים מטה פְּתִיוּת, עוול גדול נעשה לכל חוש התאמה וטעם. במבט חולף אפשר היה לומר שהם יצאו בשלמותם מאנגליה של ״מועדון הפיקוויקים״, אלא שהבגדים הבהירים, הקטנים והצמודים לא הסתיימו במגפי הֵסֶן ולא במגפיים אחרים, אלא בכפות רגליים כהות, יחפות. לצדו של כל אחד על הרצפה היה מונח צרור אריג כהה מגולגל בקפידה; לצד כל צרור, בוהן לצד בוהן ועקב לצד עקב אילמים, כאילו נעלו אותם שומרים בלתי־נראים, ניצבו שני זוגות מגפיים חדשים אלה מול אלה משני צדי המסדרון. מתוך סל קלוע מנצרי אלון לבן שלצד אחד הגברים המשתופפים הגיח לפתע ראש דמוי נחש וצוואר של תרנגול קרבות, שהביט בהבזק החלש של המראה בעיניים עגולות, צהובות וזועפות. מאלה הגיעו הקולות, נעימים, הולמים, שקטים:
״התרנגול הזה לא הכניס לך שם הרבה.״
״נכון. למרות זאת, מי יודע? חוץ מזה, בטח לא יכולתי להשאיר אותו בבית, עם האינדיאנים העצלנים המחורבנים. אפילו נוצה לא היתה נשארת ממנו. אתה יודע את זה. אבל זה מטרד, לסחוב את הכלוב הזה איתי יום ולילה.״
״אם אתה שואל אותי, כל העסק הזה הוא מטרד.״
״אתה צודק. לשבת ככה מחוץ לדלת הזאת כל הלילה, בלי נשק או משהו. נניח שאנשים רעים היו מנסים להיכנס במשך הלילה: מה היינו יכולים לעשות? אם מישהו רוצה להיכנס. אני לא רוצה.״
״אף אחד לא רוצה. זה בשביל הכבוד.״
״הכבוד של מי? שלך? שלי? של פרנק וֶדֶל?״
״כבוד של אדם לבן. אתה לא מבין לבנים. הם כמו ילדים: אתה צריך להתנהג איתם בזהירות מפני שאף פעם אתה לא יודע מה הם הולכים לעשות. אז אם הכלל אומר שאורחים צריכים לשבת כל הלילה בקור מחוץ לדלת של האיש הזה, אנחנו פשוט צריכים לעשות את זה. חוץ מזה, אתה לא מעדיף להיות כאן מאשר באחד האוהלים המחורבנים שם בחוץ בשלג?״
״אתה צודק. איזה מזג אוויר. איזה אזור. לא הייתי לוקח את העיר הזאת אפילו אם היו נותנים לי אותה.״
״בטח שלא היית לוקח. אבל ככה זה אנשים לבנים: שום התייחסות לטעם. אז כל זמן שאנחנו כאן, אנחנו נצטרך לנסות להתנהג כמו שהאנשים האלה מאמינים שאינדיאנים צריכים להתנהג. מפני שאתה אף פעם לא יודע מראש מה עשית שהעליב או הפחיד אותם. כמו הצורך לדבר כל הזמן דיבור של לבנים...״
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
