עלים אדומים - מתוך 12 סיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עלים אדומים - מתוך 12 סיפורים

עלים אדומים - מתוך 12 סיפורים

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 38 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 36 דק'

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

איך נראית העבדות כשבוחנים אותה מבעד לעיניים פחות מוכרות – אלה של האמריקנים הילידיים, שמהם נגזלה האדמה.

פרק ראשון

עלים אדומים

שני האינדיאנים חצו את המטע לעבר מגורי העבדים. שתי שורות הבתים הנקיים שסוידו בלבן והיו בנויים מלבני חרס שרופות, אשר בהם גרו העבדים השייכים לשבט, ניצבו זו מול זו לאורך הצל הקלוש של השביל שהוכתם ונחרץ על ידי רגליים יחפות ועל ידי כמה צעצועים תוצרת בית ששכבו אילמים באבק. לא היה שם שום סימן חיים.

״אני יודע מה נמצא,״ אמר האינדיאני הראשון.

״מה לא נמצא,״ אמר השני. אף שהשעה היתה שתים־עשרה בצהריים, השביל היה פנוי, פתחי הבקתות ריקים ושקטים; עשן בישול לא עלה מאף אחת מארובות הגבס הסדוקות.

״כן. זה קרה ככה כשהאבא שלו, שעכשיו הוא הגבר, מת.״

״אתה מתכוון, של זה שהיה הגבר.״

״כן.״

שמו של האינדיאני הראשון היה תְ'רי בַּסקֶט. הוא היה אולי בן שישים. שניהם היו גוצים, קצת מוצקים, כמו בורגנים; בעלי כרסים, ראשים גדולים, פנים גדולות ורחבות, בצבע החול, עוטות שלווה עמומה, כמו ראשים מגולפים על קיר הרוס בסיאם או בסומטרה, שמגיחים מתוך ערפל. השמש עשתה זאת, השמש האלימה, הצל האלים. שערותיהם נראו כמו דשא על קרקע שרופה מדי. ת'רי בסקט ענד על אחת מאוזניו קופסת טבק הרחה מצופה אמייל.

״תמיד אמרתי שזאת לא הדרך הטובה. בזמנים ההם לא היו מגורים, לא היו כושים. הזמן היה אז ברשותו של האדם. היה לו זמן. עכשיו הוא חייב לבזבז את רובו במציאת עבודה לאלה שמעדיפים להזיע.״

״הם כמו סוסים וכלבים.״

״הם לא דומים לשום דבר בעולם ההגיוני הזה. הם לא נהנים משום דבר מלבד הזיעה. הם יותר גרועים מהאנשים הלבנים.״

״זה לא כאילו שהגבר עצמו היה צריך למצוא להם עבודה.״

״אתה אמרת את זה. אני לא אוהב עבדות. זאת לא הדרך הטובה. בזמנים ההם, זאת היתה דרך טובה. אבל לא עכשיו.״

״אתה לא זוכר את הדרך של הזמנים ההם.״

״הקשבתי לאלה שכן זוכרים. וניסיתי את הדרך הזאת. האדם לא נברא כדי להזיע.״

״נכון. תראה מה זה עשה לבשר שלהם.״

״כן. שחור. גם יש לו טעם מר.״

״אכלת ממנו?״

״פעם אחת. הייתי אז צעיר, והיה לי יותר תיאבון מעכשיו. עכשיו זה שונה אצלי.״

״כן. בכל מקרה, יש להם יותר מדי ערך בשביל לאכול אותם עכשיו, כשהאיש הלבן קונה אותם בסוסים.״

הם נכנסו לסמטה. הצעצועים האילמים, העלובים - החפצים בעלי הצורה הפֶטישית העשויים עץ וסמרטוטים ונוצות - שכבו באבק סביב המפתנים המצופים פטינה, בין עצמות וכלים שבורים מקליפת דלעת. אבל לא נשמע שום קול מאף בקתה, שום פנים לא נראו באף דלת; זה נמשך כך מאתמול, כשאִיסֶטיבֶּהָא מת. אבל הם כבר ידעו מה הם ימצאו.

זה היה בבקתה המרכזית, בית קצת גדול יותר מהאחרים, שבשלבים מסוימים של הירח היו מתאספים בו הכושים כדי להתחיל בטקסים שלהם לפני שעברו, עם רדת החשיכה, אל קרקעית הערוץ, היכן שהחזיקו את התופים. בחדר הזה החזיקו את האביזרים הקטנים יותר, את הקישוטים המסתוריים, את תשמישי הטקס שהיו מורכבים ממקלות שעליהם מצוירים סמלים בחֵמר אדום. במרכז הרצפה מתחת לחור בתקרה עמדה אח גדולה, עם כמה גחלים קרות וסיר ברזל תלוי מעליה. תריסי החלונות היו מוגפים; כששני האינדיאנים נכנסו, לאחר אור השמש החצוף, עיניהם לא הצליחו להבחין בשום דבר פרט לתנועה, צל, שממנו התגלגלו גלגלי עיניים, כך שהמקום נראה כמלא בכושים. שני האינדיאנים עמדו בפתח הדלת.

*המשך העלילה בספר המלא*

ויליאם פוקנר

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
 
פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
 
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
 
פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

 

פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

 

הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

 

פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

עוד על הספר

  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: פן, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2018
  • קטגוריה: קצרים
  • מספר עמודים: 38 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 36 דק'

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

עלים אדומים - מתוך 12 סיפורים ויליאם פוקנר

עלים אדומים

שני האינדיאנים חצו את המטע לעבר מגורי העבדים. שתי שורות הבתים הנקיים שסוידו בלבן והיו בנויים מלבני חרס שרופות, אשר בהם גרו העבדים השייכים לשבט, ניצבו זו מול זו לאורך הצל הקלוש של השביל שהוכתם ונחרץ על ידי רגליים יחפות ועל ידי כמה צעצועים תוצרת בית ששכבו אילמים באבק. לא היה שם שום סימן חיים.

״אני יודע מה נמצא,״ אמר האינדיאני הראשון.

״מה לא נמצא,״ אמר השני. אף שהשעה היתה שתים־עשרה בצהריים, השביל היה פנוי, פתחי הבקתות ריקים ושקטים; עשן בישול לא עלה מאף אחת מארובות הגבס הסדוקות.

״כן. זה קרה ככה כשהאבא שלו, שעכשיו הוא הגבר, מת.״

״אתה מתכוון, של זה שהיה הגבר.״

״כן.״

שמו של האינדיאני הראשון היה תְ'רי בַּסקֶט. הוא היה אולי בן שישים. שניהם היו גוצים, קצת מוצקים, כמו בורגנים; בעלי כרסים, ראשים גדולים, פנים גדולות ורחבות, בצבע החול, עוטות שלווה עמומה, כמו ראשים מגולפים על קיר הרוס בסיאם או בסומטרה, שמגיחים מתוך ערפל. השמש עשתה זאת, השמש האלימה, הצל האלים. שערותיהם נראו כמו דשא על קרקע שרופה מדי. ת'רי בסקט ענד על אחת מאוזניו קופסת טבק הרחה מצופה אמייל.

״תמיד אמרתי שזאת לא הדרך הטובה. בזמנים ההם לא היו מגורים, לא היו כושים. הזמן היה אז ברשותו של האדם. היה לו זמן. עכשיו הוא חייב לבזבז את רובו במציאת עבודה לאלה שמעדיפים להזיע.״

״הם כמו סוסים וכלבים.״

״הם לא דומים לשום דבר בעולם ההגיוני הזה. הם לא נהנים משום דבר מלבד הזיעה. הם יותר גרועים מהאנשים הלבנים.״

״זה לא כאילו שהגבר עצמו היה צריך למצוא להם עבודה.״

״אתה אמרת את זה. אני לא אוהב עבדות. זאת לא הדרך הטובה. בזמנים ההם, זאת היתה דרך טובה. אבל לא עכשיו.״

״אתה לא זוכר את הדרך של הזמנים ההם.״

״הקשבתי לאלה שכן זוכרים. וניסיתי את הדרך הזאת. האדם לא נברא כדי להזיע.״

״נכון. תראה מה זה עשה לבשר שלהם.״

״כן. שחור. גם יש לו טעם מר.״

״אכלת ממנו?״

״פעם אחת. הייתי אז צעיר, והיה לי יותר תיאבון מעכשיו. עכשיו זה שונה אצלי.״

״כן. בכל מקרה, יש להם יותר מדי ערך בשביל לאכול אותם עכשיו, כשהאיש הלבן קונה אותם בסוסים.״

הם נכנסו לסמטה. הצעצועים האילמים, העלובים - החפצים בעלי הצורה הפֶטישית העשויים עץ וסמרטוטים ונוצות - שכבו באבק סביב המפתנים המצופים פטינה, בין עצמות וכלים שבורים מקליפת דלעת. אבל לא נשמע שום קול מאף בקתה, שום פנים לא נראו באף דלת; זה נמשך כך מאתמול, כשאִיסֶטיבֶּהָא מת. אבל הם כבר ידעו מה הם ימצאו.

זה היה בבקתה המרכזית, בית קצת גדול יותר מהאחרים, שבשלבים מסוימים של הירח היו מתאספים בו הכושים כדי להתחיל בטקסים שלהם לפני שעברו, עם רדת החשיכה, אל קרקעית הערוץ, היכן שהחזיקו את התופים. בחדר הזה החזיקו את האביזרים הקטנים יותר, את הקישוטים המסתוריים, את תשמישי הטקס שהיו מורכבים ממקלות שעליהם מצוירים סמלים בחֵמר אדום. במרכז הרצפה מתחת לחור בתקרה עמדה אח גדולה, עם כמה גחלים קרות וסיר ברזל תלוי מעליה. תריסי החלונות היו מוגפים; כששני האינדיאנים נכנסו, לאחר אור השמש החצוף, עיניהם לא הצליחו להבחין בשום דבר פרט לתנועה, צל, שממנו התגלגלו גלגלי עיניים, כך שהמקום נראה כמלא בכושים. שני האינדיאנים עמדו בפתח הדלת.

*המשך העלילה בספר המלא*