עלים אדומים
שני האינדיאנים חצו את המטע לעבר מגורי העבדים. שתי שורות הבתים הנקיים שסוידו בלבן והיו בנויים מלבני חרס שרופות, אשר בהם גרו העבדים השייכים לשבט, ניצבו זו מול זו לאורך הצל הקלוש של השביל שהוכתם ונחרץ על ידי רגליים יחפות ועל ידי כמה צעצועים תוצרת בית ששכבו אילמים באבק. לא היה שם שום סימן חיים.
״אני יודע מה נמצא,״ אמר האינדיאני הראשון.
״מה לא נמצא,״ אמר השני. אף שהשעה היתה שתים־עשרה בצהריים, השביל היה פנוי, פתחי הבקתות ריקים ושקטים; עשן בישול לא עלה מאף אחת מארובות הגבס הסדוקות.
״כן. זה קרה ככה כשהאבא שלו, שעכשיו הוא הגבר, מת.״
״אתה מתכוון, של זה שהיה הגבר.״
״כן.״
שמו של האינדיאני הראשון היה תְ'רי בַּסקֶט. הוא היה אולי בן שישים. שניהם היו גוצים, קצת מוצקים, כמו בורגנים; בעלי כרסים, ראשים גדולים, פנים גדולות ורחבות, בצבע החול, עוטות שלווה עמומה, כמו ראשים מגולפים על קיר הרוס בסיאם או בסומטרה, שמגיחים מתוך ערפל. השמש עשתה זאת, השמש האלימה, הצל האלים. שערותיהם נראו כמו דשא על קרקע שרופה מדי. ת'רי בסקט ענד על אחת מאוזניו קופסת טבק הרחה מצופה אמייל.
״תמיד אמרתי שזאת לא הדרך הטובה. בזמנים ההם לא היו מגורים, לא היו כושים. הזמן היה אז ברשותו של האדם. היה לו זמן. עכשיו הוא חייב לבזבז את רובו במציאת עבודה לאלה שמעדיפים להזיע.״
״הם כמו סוסים וכלבים.״
״הם לא דומים לשום דבר בעולם ההגיוני הזה. הם לא נהנים משום דבר מלבד הזיעה. הם יותר גרועים מהאנשים הלבנים.״
״זה לא כאילו שהגבר עצמו היה צריך למצוא להם עבודה.״
״אתה אמרת את זה. אני לא אוהב עבדות. זאת לא הדרך הטובה. בזמנים ההם, זאת היתה דרך טובה. אבל לא עכשיו.״
״אתה לא זוכר את הדרך של הזמנים ההם.״
״הקשבתי לאלה שכן זוכרים. וניסיתי את הדרך הזאת. האדם לא נברא כדי להזיע.״
״נכון. תראה מה זה עשה לבשר שלהם.״
״כן. שחור. גם יש לו טעם מר.״
״אכלת ממנו?״
״פעם אחת. הייתי אז צעיר, והיה לי יותר תיאבון מעכשיו. עכשיו זה שונה אצלי.״
״כן. בכל מקרה, יש להם יותר מדי ערך בשביל לאכול אותם עכשיו, כשהאיש הלבן קונה אותם בסוסים.״
הם נכנסו לסמטה. הצעצועים האילמים, העלובים - החפצים בעלי הצורה הפֶטישית העשויים עץ וסמרטוטים ונוצות - שכבו באבק סביב המפתנים המצופים פטינה, בין עצמות וכלים שבורים מקליפת דלעת. אבל לא נשמע שום קול מאף בקתה, שום פנים לא נראו באף דלת; זה נמשך כך מאתמול, כשאִיסֶטיבֶּהָא מת. אבל הם כבר ידעו מה הם ימצאו.
זה היה בבקתה המרכזית, בית קצת גדול יותר מהאחרים, שבשלבים מסוימים של הירח היו מתאספים בו הכושים כדי להתחיל בטקסים שלהם לפני שעברו, עם רדת החשיכה, אל קרקעית הערוץ, היכן שהחזיקו את התופים. בחדר הזה החזיקו את האביזרים הקטנים יותר, את הקישוטים המסתוריים, את תשמישי הטקס שהיו מורכבים ממקלות שעליהם מצוירים סמלים בחֵמר אדום. במרכז הרצפה מתחת לחור בתקרה עמדה אח גדולה, עם כמה גחלים קרות וסיר ברזל תלוי מעליה. תריסי החלונות היו מוגפים; כששני האינדיאנים נכנסו, לאחר אור השמש החצוף, עיניהם לא הצליחו להבחין בשום דבר פרט לתנועה, צל, שממנו התגלגלו גלגלי עיניים, כך שהמקום נראה כמלא בכושים. שני האינדיאנים עמדו בפתח הדלת.
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
