שמש הערב
יום שני אינו שונה עכשיו בג'פרסון מכל יום אחר בשבוע. ברחובות יש עכשיו מדרכות, וחברות הטלפון והחשמל כורתות עוד ועוד עצים מצלים - את האלונים, עצי האדר, הרוביניות והבוקיצות - כדי לפנות מקום לעמודי ברזל הנושאים אשכולות ענבים נפוחים ומחרידים וחסרי דם, ויש לנו מכבסה עירונית שעושה סיבובי איסוף ביום שני בבוקר, אוספת צרורות של בגדים אל מכוניות בעלות צבעים עזים, שהורכבו על פי הזמנה מיוחדת: הלבוש המלוכלך של כל השבוע חומק עכשיו כמו רוח רפאים מאחורי צופרים חשמליים עצבניים, ברעש נמוג ארוך של גומי ואספלט כמו משי נקרע, ואפילו הכושיות שממשיכות, כמו בעבר, לקחת כביסה של אנשים לבנים, לוקחות ומביאות אותה במכוניות.
אבל לפני חמש־עשרה שנים, הרחובות בימי שני בבוקר היו שקטים, מאובקים, מוצלים ומלאים בנשים כושיות שאיזנו על ראשיהן היציבים, חבושי הטורבן, צרורות בגדים שנקשרו בסדינים, גדולים כמעט כמו חבילות כותנה, נישאים כך ללא מגע ידיים בין דלת המטבח של הבית הלבן אל דוד הכביסה המושחר שליד דלת הבקתה בניגרוֹ הוֹלוֹ.
ננסי היתה מניחה את הצרור על הראש, ועל הצרור היתה מניחה את כובע המלחים השחור מקש שאותו חבשה בחורף ובקיץ. היא היתה גבוהה, בעלת מצח גבוה ופנים עצובות, ששקעו מעט במקום שבו חסרו לה שיניים. לפעמים היינו מלווים אותה חלק מהדרך במורד הסמטה ומעבר למרעה, להתבונן בצרור המאוזן ובכובע שמעולם לא צנח ולא התנדנד, אפילו כשירדה לתעלה ועלתה בצדה השני והתכופפה מתחת לגדר. היא היתה יורדת על ידיה וברכיה וזוחלת דרך הפתח, ראשה מורם, מאובן, הצרור יציב כמו סלע או בלון, ומתרוממת שוב על רגליה וממשיכה בדרכה.
לפעמים היו בעליהן של הכובסות אוספים ומביאים את הבגדים, אבל ג'יזֶס אף פעם לא עשה זאת למען ננסי, אפילו לפני שאבא אמר לו לא להתקרב לבית שלנו, אפילו כשדילזי היתה חולה וננסי היתה באה לבשל לנו.
ואז חצי מהזמן בערך היינו צריכים ללכת בשביל עד לבקתה של ננסי ולהגיד לה לבוא לבשל לנו ארוחת בוקר. היינו עוצרים בתעלה, מפני שאבא אמר לנו שלא נתעסק עם ג'יזס - הוא היה גבר שחור נמוך, עם צלקת תער על פניו - והיינו משליכים אבנים על הבית של ננסי עד שהיתה ניגשת אל הדלת ומוציאה את הראש, בלי שום בגד עליה.
*המשך העלילה בספר המלא*