פיקדון עיניך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פיקדון עיניך
מכר
מאות
עותקים
פיקדון עיניך
מכר
מאות
עותקים

פיקדון עיניך

4.9 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

עירא רקובר, צעיר הנושא עמו סוד מכביד מן העבר, נקלע, באקראי (או שלא באקראי) לאירוע ירי בעיר העתיקה בבאר שבע שבו נורה אדם מבוגר שנפצע קשות. בעקבות האירוע, ובהשפעת אותו סוד מעברו, הוא נסחף למערבולת התרחשויות, ויוצא למסע. הוא פוגש בדרכו אדם מבוגר ציני ואפל, צעירה מיוסרת ודמויות נוספות, שונות בתכלית זו מזו, אשר השפעתן על חייו מכריעה. נראה שהדבר היחיד המשותף לכולם הוא, שחייהם חרגו וסטו לחלוטין ממסילת החיים השגרתית. עירא מונע מתוך דחף עז לפענח את המתרחש מבלי יכולת לשלוט בהתפתחויות, שבמהלכן הוא עושה חשבון נפש עם עברו, עם פחדיו וגם עם אהבתו הגדולה.

אפרת נוה רקחה ברומן הביכורים שלה, סיפור מותח, אפל וסקסי. הסיפור מתרחש בין באר שבע לאילת וספוג ריחות של מדבר, אבק, שולי דרכים, ומפגשים בין־אישיים, שיש להם פן טוטלי. חייהן של הדמויות בפּיקְדוֹן עיניךָ משתרגים ונפתלים אלה באלה, ותוך כך נפתחים להן אשנבים חדשים לנפשן. הגורל, גיבורו האמיתי של הספר, חוזר ומשטה בכל מי שמנסה לשלוט בו. כוחן המפתה של המילים יוביל את הקורא לשאול מהי בחירה מוסרית והאם יש כזו בחיים שצמחו מתוך פורענות גדולה.
יגאל שוורץ 

הספר זכה בפרס לספרי ביכורים על שם הסופר גדעון תלפז, 2023.

פרק ראשון

1.

"אָאוֹרְטָה... אָאוֹרְטָה," כך צועק לי במבטא רוסי כבד הבחור אדום הפנים שמטפל בפצוע, אדם מבוגר, כנראה בשנות השבעים שלו. הוא מטעים את המילים לאט, מנסה להתגבר על רעש המכוניות שחולפות בהתמדה ברחוב הזה. "מה, מה נפגע?"

"קרוב לאָאוֹרְטָה, לעורק הראשי," הוא מגביר את קולו ואני מפנים את משמעות מילותיו.

"הוא בהכרה ומסתכל עליי," אני מתפלא, "הוא שומע?"

"אמבולנס בבקשה..." הוא עונה לי בדחיפות, ואני שולף את הסלולרי שלי מהכיס ומתקשר למגן דוד אדום. לאחר כמה שאלות מהירות, אני מוסר להם את המיקום שלנו, ברחוב סמילנסקי סמוך לבית המדרש. פתאום אני קולט שרעם ירייה מהדהד בראשי, ואולי אפילו שתי יריות. בשבריר השנייה הראשון לא תפסתי שאלו יריות.

אני מביט בתווי פניו של האיש המבוגר שלמרגלותיי. הם צנומים ונאים, אפו חד ומוארך וחותך את האוויר כסכין, מצחו גבוה, עור פניו אינו מקומט, שערו שופע, הרעמה שמעל מצחו מבהיקה בלובנה, צדעיו מאפירים, והשיער הגזוז בעורפו נותר כהה. ניכר שהיה גבר נאה ביותר, וגם גבה קומה על פי אורך גופו השרוע על המדרכה. פניו מרשימות ועיניו הן, בלי ספק, האיבר המרתק ביותר בהן. הן צרות וארוכות כמו שני חרכי ירייה. צבען הכחול עז וחודרני כל כך עד שאני נרתע כמעט מלהישיר אליהן מבט. אני כורע על ברכיי, חש את קשיות המדרכה ומצטרף לבחור אדום הפנים.

"אתה שומע אותי אדוני?" אני שואל את הפצוע ומוסיף, "האמבולנס בדרך."

הפצוע לא עונה לי אבל עיניו עוקבות אחר הבעותיי בתבונה משועשעת. מתחשק לי לשאול אותו למה הוא מחייך, האם משעשע אותו למות ככה ברחוב עם שני זרים שמנסים לטפל בו? אחד מהם בוגר תואר ראשון במחשבים, שהתחיל את דרכו המקצועית באיחור לא קטן, ועכשיו לומד לתואר שני ועובד בשליש משרה כמפתח תוכנה זוטר בחברה קטנה בפארק התעשייה בעומר, שולט בְּרזי תחומו הצר, אבל לא נהנה ממקצועו. האדם השני רופא, או מתחזה לרופא, שתופס משהו בחזהו של הפצוע, לוחץ בכל כוחו, ונדמה שהוא אוחז בחוט חייו. אני לא מבין מה הוא בדיוק עושה, אני מנסה לא להביט בכיוון. בית החזה של האיש מרוסק, נראה כאילו שפכו עליו מיץ עגבניות ועוד מיני חומרים, המראה קשה.

"אדוני אל תדאג," אני אומר לו קרוב לאוזנו, "האמבולנס בדרך לכאן."

"למה לוקח לאמבולנס משדרות רָגֶר ועד לכאן יותר מכמה דקות, אתה יכול לומר לי?" אני שואל את אדום הפנים ומוסיף, "אתה רופא?"

"לא יודע למה," ואחרי השתהות הוא עונה "כן," מבלי להביט לעברי.

לא נראה שלמבוגר יש סיכוי. ירו בו היישר למקום הכי הורג. ואיך הוא נפל, כמה עשרות מטרים לפניי. שמעתי את רעם היריות, כשהבנתי נעצרתי והתכופפתי בבהלה, חיכיתי לוודא שאין עוד יריות. אני רוצה לצלצל לסיגי לספר לה כדי לשמוע את קולה הטוב, היא לא תאמין שנקלעתי לאירוע יריות דווקא פה, קרוב לצומת של סמילנסקי והחלוץ, למרגלות בניין בית המדרש הזה, על שתי קומותיו ולבני־האבן המולבנות שלו והקשתות המאולצות. בניין סר טעם, שכיעורו בולט יותר משום שהוא משובץ בין בתי אבן אוריינטליים עתירי שנים.

הגעתי לכאן, לאזור הדרומי המאובק הזה של באר שבע, משום שחיפשתי מקום להחנות את הרכב בלי תשלום, וקרוב מספיק למשרד עורכי דין שהייתי צריך להגיע אליו. בעבר סיגי ואני נהגנו להגיע לכאן בלילות שישי לחפש פאב טוב לבירה ושכחה. ולעתים התווסף לבילוי בפאב סיור בגלריה של אברהם מידן שהיא אושר תרבותי גנוב, ואם היה לנו מזל פגשנו את אברהם עצמו, שפניו גדולות וחצובות לעומק באנושיות, ותמיד יש בפיו מילה טובה. והנה יום שישי בבוקר, ואני עובר כאן, ומוצא את עצמי עם ירוי טרי, רופא שעסוק בהצלה, ורחוב אדיש.

האָסטו געזען איבער פעלדער מיט שניי / פאַרפרוירענע ייִדן, אַ ריי נאָך אַ ריי?

הֲרָאִיתָ שׁוֹכְבִים עַל שְׂדוֹת־שֶׁלֶג קָרִים / יְהוּדִים מֻקְפָּאִים בְּטוּרִים בְּטוּרִים?

המבוגר הפצוע מישיר אליי מבט. שפתיו זעות, אני לא בטוח, אבל לא בוקע מהן קול.

גּוּשֵׁי שַׁיִשׁ כָּחֹל, בְּלִי נְשִׁימָה, כְּצָפִים, / וְאוּלָם אֵין הַמָּוֶת שׁוֹכֵן בַּגּוּפִים.

"מה קרה פה?" אני פונה אל הרופא שנוטף זיעה. אגלים נוצצים על מצחו, על השפה העליונה של פיו ואפילו על פאות לחייו. לא חם היום, מזג אוויר טיפוסי של סוף אוקטובר באר־שבעי.

"נדמה לי שראיתי בחור צעיר על אחד הגגות למעלה, לא בטוח."

נראה כאילו הוא מחזיק בידיו את ליבו של הפצוע, מצבו של האיש חמור, מה מעכב את האמבולנס? אני בוחן את בגדיו של האיש השרוע לפניי: מכנסיים עשויים בד דק בהיר מגוהצים למשעי, חולצה משובצת בצבעי חום־בז' וחרדל בהיר, מגוהצת וללא רבב, למעט כתמי דם גדולים שהתפשטו בכל אזור החזה, ועניבה בהירה, מופשלת כעת הצידה. גם כשהוא שוכב כך, מתבוסס בדמו, יש באיש הזה איזו עוצמה שקטה המשליטה סדר סביבה.

אני חש צל בגבי, מישהו מתקרב מאחוריי, אני מסתובב לאחור ורואה בחורה צעירה תמירה, היא צחת עור, ולבושה בטרנינג ורוד שעבר כביסות רבות. הוא צמוד ומבליט גוף מעוגל ומוצק. היא מפנה פניה לכיוון הרופא ואז אני רואה שרעמת שערה הבהיר אסופה מעלה ברישול בעזרת קליפס מפלסטיק ירוק, משובץ מעויני יהלומים. נדמה שיצאה ישר מן המיטה אל הרחוב. היא לא מביטה בי, גם לא באיש המבוגר הפצוע, אלא רק ברופא שאליו היא פונה ברצף מילים ברוסית, בקצב רצחני. הוא עונה לה, הקולות שלהם חמורים, מלאים במשהו חזק, האם היא אשתו? אני שם לב שמבטו של הפצוע מופנה כל־כולו אל פניה של הבחורה שהצטרפה אלינו מאחוריי, עיניו שותקות ונדמות כמלגלגות.

כִּי אֵי־שָׁם מַבְהִיקָה גַּם הָרוּחַ קְפוּאָה, / כְּדַג־פָּז בְּתוֹךְ גַּל שֶׁקָּפָא בִּתְנוּעָה.

אני מנסה לפענח אם שפתיו באמת זזות מעט או שדמיוני משטה בי. אני מתרכז וכושל. צריך כאן מצלמת וידיאו שתכוון לשפתיו בלבד לאורך דקות ארוכות, ואז להריץ את הצילום במהירות גבוהה ולפענח את השאלה המטרידה הזאת.

מסתכל הבחור, עיניים חקרניות. מה? הוא לא מכיר את גדול המשוררים סוּצקֵבֵר? דור עלוב, הוא לא מבין מה קורה פה? לא רואה את החושך? אני רואה חושך גדול, צהלה צהובה, סְבֶטְשְ שמנמנה שלי, יצאת ישר מהחור הקטן שלך, מה את מבוהלת, אני הרי שוכב ולא זז וכל היהודים הקפואים שלי באים לבקר אותי, אלה שאהבתי ואלה שאהבו אותי, אלה ששנאתי ואלה ששנאו אותי, הפחד שלך מצחיק סבטש יפתי, שוכב כמו מומיה, שר, רוקד, שיכור, את מציצה כשאני ישן מאז שאת ילדה קטנה בביתי, חושבת שלא ראיתי? אני לא מדבר סבטש, אני לא אגיד מילה, אני הרי שקט כמו דג, דג פז בתוך גל שקפא בתנועה...

הזוג המוזר ממשיכים להתדיין ברוסית מהירה וכעסנית, האמבולנס לא מגיע, הרופא מסב מבטו מהבחורה, מתרכז שוב באחיזתו בחזהו של האיש, שממשיך להיראות חסר פחד. למה אני לא חומק מפה, אצלצל לסיגי ואגיד, יאללה סיגיסוֹגֶת, נפגשים למרק בקפטריה הגדולה של האוניברסיטה?

"אתה יכול בבקשה להתקשר שוב למגן דוד אדום?" אומר לי הרופא, טון קולו לחוץ, הטיפות על מצחו מתנוצצות, אני מציץ על הבחורה היהלומית ולוכד מבע נורא על פניה, העיניים שלה מקובעות על המבוגר הירוי.

"כן, כן, אני מתקשר."

גם אני מביט באיש וצמרמורת קרה חולפת בעורפי, הפעם אני מוכן להישבע שאני רואה חיוך משועשע מתרחב על פניו שמופנות לבחורה.

"אדוני. כבר רשמנו את הפנייה והעברנו לסורוקה. פינת סמילנסקי והחלוץ. האמבולנסים לא היו בתחנה בגלל עומס. מאמינה שיגיעו במהרה..."

"מאמינה?"

אני מרים את קולי, מאבד שליטה עצמית.

"מאמינה? את תופסת שיש פה בן אדם ירוי שמדמם למוות? אתם כולכם השתגעתם? תדאגי שהאמבולנס ייצא לכאן מיד, את שומעת?"

אני צועק בגרון ניחר כאילו היא אשמה ברצח פה ולא מחכֶּה שהיא תענה ומנתק את השיחה. אני שואף שאיפה עמוקה ומחליט לא לזוז מהמבוגר הפצוע עד שיבוא אמבולנס, למה התפרצתי כך על המסכנה הזו?

בְּלִי דִבּוּר. בְּלִי שְׁתִיקָה. בְּהִרְהוּר מִצְטַלֵּל. / וְהַשֶּׁמֶשׁ קְפוּאָה רְבוּצָה גַּם בַּלֵּיל.

סקירות וביקורות

בביתה במדבר גיא בן נון ביקורת העורך 15/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

בביתה במדבר גיא בן נון ביקורת העורך 15/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
פיקדון עיניך אפרת נוה

1.

"אָאוֹרְטָה... אָאוֹרְטָה," כך צועק לי במבטא רוסי כבד הבחור אדום הפנים שמטפל בפצוע, אדם מבוגר, כנראה בשנות השבעים שלו. הוא מטעים את המילים לאט, מנסה להתגבר על רעש המכוניות שחולפות בהתמדה ברחוב הזה. "מה, מה נפגע?"

"קרוב לאָאוֹרְטָה, לעורק הראשי," הוא מגביר את קולו ואני מפנים את משמעות מילותיו.

"הוא בהכרה ומסתכל עליי," אני מתפלא, "הוא שומע?"

"אמבולנס בבקשה..." הוא עונה לי בדחיפות, ואני שולף את הסלולרי שלי מהכיס ומתקשר למגן דוד אדום. לאחר כמה שאלות מהירות, אני מוסר להם את המיקום שלנו, ברחוב סמילנסקי סמוך לבית המדרש. פתאום אני קולט שרעם ירייה מהדהד בראשי, ואולי אפילו שתי יריות. בשבריר השנייה הראשון לא תפסתי שאלו יריות.

אני מביט בתווי פניו של האיש המבוגר שלמרגלותיי. הם צנומים ונאים, אפו חד ומוארך וחותך את האוויר כסכין, מצחו גבוה, עור פניו אינו מקומט, שערו שופע, הרעמה שמעל מצחו מבהיקה בלובנה, צדעיו מאפירים, והשיער הגזוז בעורפו נותר כהה. ניכר שהיה גבר נאה ביותר, וגם גבה קומה על פי אורך גופו השרוע על המדרכה. פניו מרשימות ועיניו הן, בלי ספק, האיבר המרתק ביותר בהן. הן צרות וארוכות כמו שני חרכי ירייה. צבען הכחול עז וחודרני כל כך עד שאני נרתע כמעט מלהישיר אליהן מבט. אני כורע על ברכיי, חש את קשיות המדרכה ומצטרף לבחור אדום הפנים.

"אתה שומע אותי אדוני?" אני שואל את הפצוע ומוסיף, "האמבולנס בדרך."

הפצוע לא עונה לי אבל עיניו עוקבות אחר הבעותיי בתבונה משועשעת. מתחשק לי לשאול אותו למה הוא מחייך, האם משעשע אותו למות ככה ברחוב עם שני זרים שמנסים לטפל בו? אחד מהם בוגר תואר ראשון במחשבים, שהתחיל את דרכו המקצועית באיחור לא קטן, ועכשיו לומד לתואר שני ועובד בשליש משרה כמפתח תוכנה זוטר בחברה קטנה בפארק התעשייה בעומר, שולט בְּרזי תחומו הצר, אבל לא נהנה ממקצועו. האדם השני רופא, או מתחזה לרופא, שתופס משהו בחזהו של הפצוע, לוחץ בכל כוחו, ונדמה שהוא אוחז בחוט חייו. אני לא מבין מה הוא בדיוק עושה, אני מנסה לא להביט בכיוון. בית החזה של האיש מרוסק, נראה כאילו שפכו עליו מיץ עגבניות ועוד מיני חומרים, המראה קשה.

"אדוני אל תדאג," אני אומר לו קרוב לאוזנו, "האמבולנס בדרך לכאן."

"למה לוקח לאמבולנס משדרות רָגֶר ועד לכאן יותר מכמה דקות, אתה יכול לומר לי?" אני שואל את אדום הפנים ומוסיף, "אתה רופא?"

"לא יודע למה," ואחרי השתהות הוא עונה "כן," מבלי להביט לעברי.

לא נראה שלמבוגר יש סיכוי. ירו בו היישר למקום הכי הורג. ואיך הוא נפל, כמה עשרות מטרים לפניי. שמעתי את רעם היריות, כשהבנתי נעצרתי והתכופפתי בבהלה, חיכיתי לוודא שאין עוד יריות. אני רוצה לצלצל לסיגי לספר לה כדי לשמוע את קולה הטוב, היא לא תאמין שנקלעתי לאירוע יריות דווקא פה, קרוב לצומת של סמילנסקי והחלוץ, למרגלות בניין בית המדרש הזה, על שתי קומותיו ולבני־האבן המולבנות שלו והקשתות המאולצות. בניין סר טעם, שכיעורו בולט יותר משום שהוא משובץ בין בתי אבן אוריינטליים עתירי שנים.

הגעתי לכאן, לאזור הדרומי המאובק הזה של באר שבע, משום שחיפשתי מקום להחנות את הרכב בלי תשלום, וקרוב מספיק למשרד עורכי דין שהייתי צריך להגיע אליו. בעבר סיגי ואני נהגנו להגיע לכאן בלילות שישי לחפש פאב טוב לבירה ושכחה. ולעתים התווסף לבילוי בפאב סיור בגלריה של אברהם מידן שהיא אושר תרבותי גנוב, ואם היה לנו מזל פגשנו את אברהם עצמו, שפניו גדולות וחצובות לעומק באנושיות, ותמיד יש בפיו מילה טובה. והנה יום שישי בבוקר, ואני עובר כאן, ומוצא את עצמי עם ירוי טרי, רופא שעסוק בהצלה, ורחוב אדיש.

האָסטו געזען איבער פעלדער מיט שניי / פאַרפרוירענע ייִדן, אַ ריי נאָך אַ ריי?

הֲרָאִיתָ שׁוֹכְבִים עַל שְׂדוֹת־שֶׁלֶג קָרִים / יְהוּדִים מֻקְפָּאִים בְּטוּרִים בְּטוּרִים?

המבוגר הפצוע מישיר אליי מבט. שפתיו זעות, אני לא בטוח, אבל לא בוקע מהן קול.

גּוּשֵׁי שַׁיִשׁ כָּחֹל, בְּלִי נְשִׁימָה, כְּצָפִים, / וְאוּלָם אֵין הַמָּוֶת שׁוֹכֵן בַּגּוּפִים.

"מה קרה פה?" אני פונה אל הרופא שנוטף זיעה. אגלים נוצצים על מצחו, על השפה העליונה של פיו ואפילו על פאות לחייו. לא חם היום, מזג אוויר טיפוסי של סוף אוקטובר באר־שבעי.

"נדמה לי שראיתי בחור צעיר על אחד הגגות למעלה, לא בטוח."

נראה כאילו הוא מחזיק בידיו את ליבו של הפצוע, מצבו של האיש חמור, מה מעכב את האמבולנס? אני בוחן את בגדיו של האיש השרוע לפניי: מכנסיים עשויים בד דק בהיר מגוהצים למשעי, חולצה משובצת בצבעי חום־בז' וחרדל בהיר, מגוהצת וללא רבב, למעט כתמי דם גדולים שהתפשטו בכל אזור החזה, ועניבה בהירה, מופשלת כעת הצידה. גם כשהוא שוכב כך, מתבוסס בדמו, יש באיש הזה איזו עוצמה שקטה המשליטה סדר סביבה.

אני חש צל בגבי, מישהו מתקרב מאחוריי, אני מסתובב לאחור ורואה בחורה צעירה תמירה, היא צחת עור, ולבושה בטרנינג ורוד שעבר כביסות רבות. הוא צמוד ומבליט גוף מעוגל ומוצק. היא מפנה פניה לכיוון הרופא ואז אני רואה שרעמת שערה הבהיר אסופה מעלה ברישול בעזרת קליפס מפלסטיק ירוק, משובץ מעויני יהלומים. נדמה שיצאה ישר מן המיטה אל הרחוב. היא לא מביטה בי, גם לא באיש המבוגר הפצוע, אלא רק ברופא שאליו היא פונה ברצף מילים ברוסית, בקצב רצחני. הוא עונה לה, הקולות שלהם חמורים, מלאים במשהו חזק, האם היא אשתו? אני שם לב שמבטו של הפצוע מופנה כל־כולו אל פניה של הבחורה שהצטרפה אלינו מאחוריי, עיניו שותקות ונדמות כמלגלגות.

כִּי אֵי־שָׁם מַבְהִיקָה גַּם הָרוּחַ קְפוּאָה, / כְּדַג־פָּז בְּתוֹךְ גַּל שֶׁקָּפָא בִּתְנוּעָה.

אני מנסה לפענח אם שפתיו באמת זזות מעט או שדמיוני משטה בי. אני מתרכז וכושל. צריך כאן מצלמת וידיאו שתכוון לשפתיו בלבד לאורך דקות ארוכות, ואז להריץ את הצילום במהירות גבוהה ולפענח את השאלה המטרידה הזאת.

מסתכל הבחור, עיניים חקרניות. מה? הוא לא מכיר את גדול המשוררים סוּצקֵבֵר? דור עלוב, הוא לא מבין מה קורה פה? לא רואה את החושך? אני רואה חושך גדול, צהלה צהובה, סְבֶטְשְ שמנמנה שלי, יצאת ישר מהחור הקטן שלך, מה את מבוהלת, אני הרי שוכב ולא זז וכל היהודים הקפואים שלי באים לבקר אותי, אלה שאהבתי ואלה שאהבו אותי, אלה ששנאתי ואלה ששנאו אותי, הפחד שלך מצחיק סבטש יפתי, שוכב כמו מומיה, שר, רוקד, שיכור, את מציצה כשאני ישן מאז שאת ילדה קטנה בביתי, חושבת שלא ראיתי? אני לא מדבר סבטש, אני לא אגיד מילה, אני הרי שקט כמו דג, דג פז בתוך גל שקפא בתנועה...

הזוג המוזר ממשיכים להתדיין ברוסית מהירה וכעסנית, האמבולנס לא מגיע, הרופא מסב מבטו מהבחורה, מתרכז שוב באחיזתו בחזהו של האיש, שממשיך להיראות חסר פחד. למה אני לא חומק מפה, אצלצל לסיגי ואגיד, יאללה סיגיסוֹגֶת, נפגשים למרק בקפטריה הגדולה של האוניברסיטה?

"אתה יכול בבקשה להתקשר שוב למגן דוד אדום?" אומר לי הרופא, טון קולו לחוץ, הטיפות על מצחו מתנוצצות, אני מציץ על הבחורה היהלומית ולוכד מבע נורא על פניה, העיניים שלה מקובעות על המבוגר הירוי.

"כן, כן, אני מתקשר."

גם אני מביט באיש וצמרמורת קרה חולפת בעורפי, הפעם אני מוכן להישבע שאני רואה חיוך משועשע מתרחב על פניו שמופנות לבחורה.

"אדוני. כבר רשמנו את הפנייה והעברנו לסורוקה. פינת סמילנסקי והחלוץ. האמבולנסים לא היו בתחנה בגלל עומס. מאמינה שיגיעו במהרה..."

"מאמינה?"

אני מרים את קולי, מאבד שליטה עצמית.

"מאמינה? את תופסת שיש פה בן אדם ירוי שמדמם למוות? אתם כולכם השתגעתם? תדאגי שהאמבולנס ייצא לכאן מיד, את שומעת?"

אני צועק בגרון ניחר כאילו היא אשמה ברצח פה ולא מחכֶּה שהיא תענה ומנתק את השיחה. אני שואף שאיפה עמוקה ומחליט לא לזוז מהמבוגר הפצוע עד שיבוא אמבולנס, למה התפרצתי כך על המסכנה הזו?

בְּלִי דִבּוּר. בְּלִי שְׁתִיקָה. בְּהִרְהוּר מִצְטַלֵּל. / וְהַשֶּׁמֶשׁ קְפוּאָה רְבוּצָה גַּם בַּלֵּיל.