שבת הייתה שבת

גול עצמי:
רוני סומק

לכל מה שייבָּעט על הדף הזה יוציאו השופטים כרטיס אדום. לדמיון יש בעיטות שפיץ ולשפיץ יש אחות אהובה. קוראים לה: רשת מפרפרת.

הייתי חולצה מספר שתיים בקבוצת הכדורגל מכבי עבר הירקון. ילד בן שתים־עשרה עם דמיון הונגרי, וידיים שהיו מוכנות לשתול דשא תחת כל מקום שידרוך עליו פרנץ פושקש. היו בקבוצה שחקנים שהפכו את הכדור לעבד נרצע, והיה שוער שקראנו לו באהבה צ׳יטה, אבל כולנו היינו להקת החימום של רינה מלינה. כדי לתאר אותה צריך להחליף את הדיו בעט הנובע משחור לאדום. אדום, כי את הליפסטיק שלה יצרו מדם של לביאות, והליפסטיק הזה היה נמרח על פניו של כל שחקן שקרע את הרשת של הקבוצה ששיחקנו נגדה. הטקס היה קבוע: כולנו רצנו אל המבקיע ורינה מלינה שעמדה הכי קרוב לדשא הייתה מסתערת לתוך המגרש, מסלקת את הידיים המחבקות שלנו ומדביקה היכן שצריך את שפתי השמחה שלה. ברור שלחולצה מספר תשע היה סיכוי גדול יותר מחולצה מספר שתיים. היא הייתה יפה, ועכשיו אתם מחכים שאגיד יפה כמו... אבל במקרה שלה אין כמו. להפך. צריך להגיד על אחרות שהיו יפות כמותה. החיוך שלה היה ג׳ינה לולובריג׳ידה, השיער סופיה לורן והגבעות האלה שבשטח ההפקר בין הסנטר לטבור היו צ׳יצ׳ולינה. איטליה בגרוש, או ליתר דיוק: בלירטה. היינו עניים בשביל לחשוב על כסף גדול והיא הייתה בנק החלומות.

ברור שרציתי להבקיע, אבל כל הכדורים שחילצתי מחלוצי הקבוצות ששיחקו נגדנו הגיעו לחולצה מספר תשע, ולבן אלף הזה לא נותרה פיסת לחי נקייה. אבל מי שחושב שחולצה מספר שתיים תוותר, מתבקש לעבור לסיפור אחר. ומעשה שהיה כך היה: דקה שמונים ותשע. נשארו עוד כמה שניות לסוף המשחק נגד שכונת הדר יוסף. הובלנו שלוש־אפס. השלוש בזכות החלוצים והאפס בזכות משחק הלחימה שלי. צעקו לי: ״רוני, אתה תחנה סופית." ידעתי שפאול המאמן יחבק אותי אחרי המשחק, אבל מה זה חיבוק לעומת שפתיה. ואז באותן שניות סובבתי את הכדור שהגיע אליי ובעטתי אותו לפינה השמאלית בשער של הצ׳יטה. הוא זינק בבהלה אבל הכדור היה ערמומי ממנו. אוהדי הדר יוסף להטו משמחה, ורינה שכנראה שכחה שבהפסקה החלפנו שערים, דחפה את שחקני הקבוצה שבאו לנחם אותי על ה״טעות״ ונתנה לי את השיעור הראשון בבית הספר לנשיקות. נכון, בשפת הכדורגל זה היה ״גול עצמי״, אבל מה שכולם ראו בעיניים זה היה גול לחיבורי השפתיים.

שדים:
מימס וילמה

1. מאתיים מטרים מפרידים בין הבית לבין נקודת חלוקת הדואר. לעולם איני מתנדבת להוציא את הכלבה לטיול לילי אלא בזמנים כאלה. אני נוטלת את המפתח האדום של התיבה, יודעת כי לא ממתין שם מכתב בשעה המאוחרת הזו, אך העיסוק מספק לי תירוץ לשהות ארוכה יותר בחוץ. הכלבה שמחה לחזות במוטיבציה הנדירה שלי והיא ממהרת לדלג אל האבנים המשתלבות הלחות. האוויר שחור ושקט בשכונה הזו בעיירת הפיתוח. מכוניות זרות לא מגיעות לכאן. גם התושבים ממעטים לצאת אל הרחוב. שום קול לא עולה ממרחק, כי אין דבר במרחק. למרות זאת, צעדיי דרוכים, אני יודעת מה עלול לקרות.

הכלבה ואני מגיעות אל תיבת הדואר. היא מגישה את אפה אל עלונים רטובים ואני מפשפשת אחר המפתח שבכיסי. קרקור קיבה עמום שולח זרועות הססניות אל אוזניי. תודעתי מריחה סכנה. באחת פורצת אל הרחוב צעקה עמוקה, פראית, מבהילה בנחישותה. ״אההההה!״ היא מגדישה אותו ולא מרפה, מצמקת את הבתים ואת הגינות ואת החניות הפרטיות. קולו של אבי מהמם ועז כמו צופר ערפל, או מטוס קרב. אני מדמיינת שכך נשמע אדם שצופה במשפחתו נשחטת. או אולי אדם שצופה בעצמו נשחט. דמיינו את עצמכם מאבדים יד, לאט. התדהמה גדולה מן המרגש. על פניי נסוכה עווית מתגוננת וגופי כולו מתכווץ בסוף הרחוב. מנצ׳סטר יונייטד הבקיעה גול. זה אמור להיות אירוע משמח אבל זה נשמע כמו אירוע לב. כמה מביך.

אולי כדאי לספר שאבי אנגלי. כל אומות העולם משחקות כדורגל, אבל האנגלים לא באים לשחק. עבורם, כדורגל הוא הרבה יותר מדת, תרפיה או שחרור הורמונלי. כשהקבוצה האהודה מכניסה כדור לשער, האנגלים מגלים בעצמם פתאום את היכולת לשכב עם אימותיהם. לחזות בדמותו של אלוהים ולשרוד. לשוב אחורה בזמן ולרצוח את היטלר בעריסה. לא מפליא, אפוא, שהמציאו לעצמם את כלובי הצפייה — גם כך לא הבחינו בהם. אבא שלי אומנם אוהב אותי, אבל הוא סוער בשביל מנצ׳סטר יונייטד. ככלות הכול, היכרותו עימם ארוכה מהיכרותו עימי.

איך אוכל להסביר לעוברי האורח המדומיינים כי צעקתו המחרידה של אבי היא ביטוי של התעלות? איך אוכל לספר שאני שייכת לאיש הזה, ששמחתו הולמת בכוח על שולחנות, ומפגישה בין כפות ידיו הגדולות בצליל צליפה מזוויע? אבא שמח דומה מדי לאבא כועס, ושני המופעים הרגשיים הללו מבריחים אותי מהבית.

אימא ודאי נוזפת בו, ״ששששש! השכנים יתקשרו למשטרה.״ האנגלי הבלתי מנוצח לא חושש כעת משכנים או משוטרים או מקריסת שולחן הסלון תחת כפותיו. אחי וחבריו בני העשרה שואגים את רגשותיהם מול הטלוויזיה, מתאמצים להשוות את מיתרי הקול המתפתחים שלהם לאלה של אבי. הלילה, יוקנעם עלית היא שחקנית חיזוק בליגה האנגלית.

2. אבא מעריץ את מנצ׳סטר יונייטד כי הדוד חיים אמר לו. התעניינתי אם חיים גר פעם במנצ׳סטר, ואבא ענה שלא. כשחיפשתי אנשים שדווקא כן הגיעו מהעיר, מצאתי את אמלין פנקהרסט, האחים גלאגר וחייל שבותר בידי איסלאמיסטים. חיים הדוד הטוב הדביק בהערצתו את בנו ואת אחיינו, האחיין הדביק את אחיו הקטן, אלה ואלה בתורם הדביקו את בניהם, והאחרונים העבירו הלאה את המצווה אל חבריהם. בן הדודה שאהד את נוטינגהאם פורסט — קבוצה שדשדשה בליגה הראשונה — נחשב אישיות סורחת וזכה לבוז קולני על העדפותיו הגרועות. לו הייתי מסיונרית הייתי מביטה אל אוהדי כדורגל בקנאה, אולי כי אני מתקשה לדמיין גברים רצים אחרי סֵפֶר.

3. הנוכחים באזכרה של הדוד חיים ביקשו לחלוק לו כבוד. הכול הסכימו כי ברצונם לעסוק בפעילויות שהסבו לו עונג. התכנסו, אפוא, תחת אותה קורת הגג: אלמנתו, ילדיהם, נכדיהם וכמה נינים. גם אבי התייצב נאמן, נחוש לממש את הצו. הגברים אכלו גלידה בסלון, שם נערכו לצפות במשחק של מנצ׳סטר יונייטד מול ליברפול. ״בואו ננצח בשביל אבא!״ קרא הבן בהתלהבות.

הגול הראשון נרשם כמכה קלה בכנף. ככלות הכול, לא בכל יום משחקים מול היריבה ההיסטורית. הגול השני הגיע מהר מהצפוי, מזנק אל התודעה בעלבון. אחרי הגול השלישי, מישהו הציע לכבות את הטלוויזיה. הם צפו במנצ׳סטר יונייטד מפסידה שבע־אפס.

מיותר לציין שמועד האזכרה לא היה ליום המזל של הדוד חיים. ״אולי הגיע להם להפסיד, אבל לא ככה,״ הודה אבי בצער ביום המחרת. ״תשעים ושלוש שנים לא הפסידו בפער כזה! ורק בשבוע שעבר זכו בגביע!״ הוא השתהה רגע וקולו הזדקף, טופח על קודקודו: ״אבל אני אוהד אמיתי: מנצחת או מפסידה, אני תמיד עם הקבוצה.״

4. היה אחד עם שיער ארוך שרכב על אופנוע, ואחד אחר שיצאתי איתו במקביל. היה גרוש עם ילדה שדיבר מעט עברית. היה מורה ליוגה בלי נכסים. בשלב מסוים הסתבכתי עם אלכוהוליסט. אחר כך הבראתי עם מי שמבוגר ממני בשני עשורים. אבא משך בכתפיו, לא מוטרד ממה שזה עלול לומר עליו. במקום, התעניין אם הם אוהבים כדורגל.

פעם אחר פעם חייכו בהתנצלות וניסו ללחוש בעדינות את המילה ״לא״. אבי, שחש בחלומותיו מתרחקים, הניח יד על חזו. מה ביקש לעצמו בחייו? חתן שיאהב כדורגל, איתו יוכל לשוחח בלהט אודות אהבתם המשותפת הגדולה. כלומר, אהבתם המשותפת האחרת.

באחד הימים, עת גילה כי בחיר ליבי החדש לא מוצא עניין במשחק, שאל אותי אבי בזעזוע, ״אלוהים, מה דפוק בך?!״ אלפי תשובות צחקו בראשי. הרחקתי הרבה מעבר לנקודת חלוקת הדואר בחיפוש אחר גבר שלא מנוי לחבילת ספורט מורחבת.

5. לאבא יש גם תחומי עניין אחרים. מדי שישי הוא שוחה בבריכה, מקפיד לבקר את אימו האלמנה, פוקד מופעי מוזיקה, ובשארית הזמן מתכנן חופשות בחו״ל לפרטי פרטים. מאז ומעולם השתדל לנהוג כמצופה ממנו: התפלל בבית הכנסת אחת לשבוע ובכל חג, למד אדריכלות בעקבות אביו האדריכל, ועלה ארצה כדי שהוריו יוכלו לספר על הבן שמימש את החלום הציוני. הוא לא היה בעל או אבא מוצלח, אך מימיו לא התאכזר לאיש ואף לא שמח לאיד. במחשבה שנייה, לבטח חזיתי בו חוגג הפסד של צ׳לסי.

6. צ׳לסי. ארסנל. ליברפול. מנצ׳סטר סיטי. בזמנים שונים כולן היו אויבותיו המושבעות של אבי. ארורות כמו אוסמה בן לאדן, או מבצעים שלא מופיעים בקופה.

7. הוא מפספס. זה הפגם הבראשיתי שבעטיו התכוננו כל היתר. אבא שלי מתקשה לעקוב אחרי שיחות חולין, סרטים, שלטים מורים, תפריטים מורכבים. הוא הווה אך לא משתתף, לא מבין על מה המהומה ועל כן חי במצב של דריכות תמידית. לפעמים הוא מפגין חמלה בלתי רגילה, מפתיעה כמו דבש חם מעיניו של דוב, וקשה לתפוש כיצד הצליח לראות בבהירות. כל מהלכי העולם מפרכים ולא־צפויים עבורו, ורק לעתים הוא מבין כמה הוא לבדו. אני חושבת כעת על הידע האנציקלופדי שרכש בכדורגל, על היכולת לעקוב במרץ מבלי לפספס מהלך אחד, על התשוקה והרצינות בהן הוא מציע פרשנויות וחוזה השפעות עתידיות, על קלות ההתבטאות והתחכום שבהומור. אבי כל־יכול כשזה נוגע לכדורגל: בורא סלעים ומזיז אותם במשך תשעים דקות תמימות.

8. מובן שהשחקן הנערץ עליו בכל הזמנים הוא סר בובי צ׳רלטון. כשמדברים על סר בובי מוכרחים להזכיר את התואר ״סר״, שהרי בצלמו של סר בובי עוצבה האצילות. סר בובי מעולם לא הורחק מן המגרש. סר בובי מעולם לא קיבל כרטיס אדום. לא לשווא שרד סר בובי התרסקות מטוס, ואפילו הוכתר למלך השערים. הייתי רוצה לראות את דיוויד בקהאם שורד תאונה אווירית.

9. אבי בן שישים. הוא ישן על כרית אורטופדית שנושאת את תווית הקבוצה. הוא מניח עליה את ראשו, חולם על השדים האדומים והם בתמורה מספקים לו תמיכה. זו אהבה עתיקה שאין מורדים בה. אהבה בלתי מושגת, בלי מושג. כל יום חדש מאיים בפוטנציאל ההשתנות — השתנות המצב הבטחוני, השתנות המצב הכלכלי, השתנות המצב הבריאותי — אבל דבר אחד נותר קבוע, מחוץ להישג ידה של האקראיות. אני לא מצליחה לחשוב על אבי בלעדי מנצ׳סטר יונייטד ואולי גם הוא לא מסוגל. כשאני נדרשת לבחון את קיומה של תופעה מקבילה בחיי שלי, אני מצביעה על כתיבה: הכרע־נפש שלא ניתן להעלות לו די זבחים, דבר מה שמוטב לא לבחון את גבולותיו, שייר של ילדות ששב ומופיע לאורך החיים, אפילו אחרי חמישים וחמש שנים.

למרות הרתיעה מן הצעקות שהרעידו את הלילה, אני מוצאת שאני מעודדת את הקבוצה בעל כורחי. כשברקע משודר משחק של מנצ׳סטר יונייטד, אני מייחלת למפלת הקבוצה היריבה, יודעת שלמחרת יהיה לאבי יום טוב. כמו אמונה טפלה שלא הצלחתי להשיל בכוח הרציונל, התקווה לניצחון עולה בי באותה האוטומטיות של דפיקה משולשת על משטח עץ. אולי לכך התכוון אבי בהולמו על השולחן. אולי גם שדים זקוקים להגנה.