מרלין האדומה

פרק ראשון
ע ג י ל י ם

יומן — בועז

אהובה שלי, היום הלכתי אל מרדכי. הוא שאל עלייך. הוא כל כך שברירי בגילו המופלג, אבל העיניים הכחולות שלו, אלה שהצילו אותו בשואה, עדיין מנצנצות כאילו היה ילד. ניצוץ שאני לא בטוח שאני, חצי מגילו, עוד מחזיק בו. ידיו רעדו כשהוא ניגש להכין תה וכשהתעקשתי שישב, שאני אעשה את זה, הוא נעלב עד עמקי נשמתו ואמר לי שאני רומז שהוא קשיש. אמרתי לו שאני לא רומז, אני אומר. צחקנו, כמו כשהייתי ילד וברחתי אליו מהבית ומהבדידות הנוראית שלי. שעות הוא לימד אותי לנגן בתופים, הוציא אותי מהתהום שיכולתי להגיע אליה. הוא היה זה שהגיע לטקס הענקת הכומתה שלי, כשאימא שלי הייתה שוב בנסיעות, קרה יותר ממכתש רמון בלילות ינואר. דיברה איתי במבטא הבריטי שלה על מזג האוויר ואף פעם לא עליי.

נסעתי אליו ישר משדה התעופה. וידאתי שיעל והילדים עולים למטוס. שהם רחוקים מכל מה שעומד לבוא. מכל מה שאני יודע שיבוא והשאר עוד לא מאמינים. נסעתי אליו כדי להציל גם אותו, לקחת אותו לטיסה הבאה או לפחות למערות. הוא נעלב מההצעה שלי, וכעס עליה. הוא כל כך כעס, בדרכו השלווה. תמיד ידעתי כשהוא כועס, לא מרים את הקול, רק מסתכל בי במבט החודר הזה, המבט שגורם לי להרגיש שוב כמו ילד קטן ונזוף. "אני, את האדמה הזו לא עוזב. איני מוג לב. אין לי מקום טוב יותר למות בו מאשר בבית הזה אותו בניתי בשתי ידיי." התחננתי, תאמיני לי, התחננתי. גבר בוגר, מטר תשעים, יורד על ברכיו ומחזיק את ידיו של איש זקן. הוא טפח על גבי ואמר לי שהוא גאה בי על האדם שהפכתי להיות. אני רעדתי ולא הרגשתי שמץ גאווה.

הווה — מרלין

אצבעותיי מתופפות על ההגה. אני נושמת עמוק. זה לא עוזר. אני מרגישה איך הבגדים נדבקים לי לעור למרות שהמיזוג פועל. אני מעלה את העוצמה. בולעת רוק. אולי אעצור רגע בצד, לנשום. אבל אני חייבת להמשיך. אני שומעת את רעש המנוע, את הגלגלים על האספלט, את הרוח המצליפה ברכב. 100, 120, 140. רגל על הברקס. יותר לאט. לנשום.

כל הלילה נסעתי. יצאתי מתל אביב קצת לפני חצות, חולפת על פני נהר גורדי השחקים הנוצץ שכל כך אהבתי. בעוד ניו יורק עיטרה את עצמה במבנים האלו, כאן הנוף היה אחר לגמרי שכן כל מבנה היה כל כך שונה האחד מהשני. וכמה שאני אוהבת את הנוף הזה. לשוט על האספלט, בין הנתיבים כשאורות נוצצים למעלה. שבילי בטון וזכוכית שגורמים לעולם להיראות מזמין. נחלים מודרניים.

הדלקתי את הרדיו, עוברת בין גלגלצ, 99 ו-100FM. לא הצלחתי להבין אם מתחשקת לי מוזיקה שקטה שתתאים לנסיעה שיוצאת מהעיר, מתרחקת מהמגדלים, או מוזיקה רועשת שתהיה בהלימה אחת עם הלב שלי. החלטתי שהשקט מרגיע אותי יותר וכיביתי את הרדיו. זה לא הרגיע אותי. כל הרעשים הפכו רועמים ולא היה שקט באמת.

את תיסעי עד לגבול. ליישוב הצפוני ביותר ושם תחני את הרכב.

לגבול. אני מסתכלת על הווייז. גם מהטלפון אני צריכה להיפטר. לגבול. אני שומעת את הציפורניים שלי דופקות על ההגה. אני יודעת מה עומד להגיע. אני יודעת ואני מחניקה את החרדה. אני יודעת וסופרת עד עשר, כמו שאני יודעת לעשות, להפריד בין הרגש לבין המעשים שלי. להיות בפוקוס, כמו שבועז לימד את עצמו. השליטה והאיפוק שהוא הראה לי. כך אני צריכה להיות. יותר כמוהו, פחות כמוני. כמו שהמפעיל שלי לימד אותי. השיער אסוף בגולגול. השרוולים מופשלים.

את תחכי שהם יפלשו ואת תיפלי בידי האויב.

אני עוצרת את הרכב בצד הכביש. אין תאורה מסביב, כביש קטן עם עצי איקליפטוס לצידו שחוו את קרבות ישראל, והולכים לחוות אותם שוב. אני יוצאת מהרכב ומתהלכת אחורה וקדימה. קדימה ואחורה. אני נושמת את האוויר הקריר של הלילה.

המטרה שלך: להגיע לבכיר ביותר שאת יכולה. בתור דיפלומטית אמריקאית, לא יהרגו אותך בהתחלה. אבל לא לעולם חוסן. את תצטרכי לפעול מהר.

אני מקיאה. לא אכלתי דבר כל היום ועדיין הקיבה שלי לא עומדת בזה. אני נכנסת לרכב ומנגבת את הזיעה. מושיטה את היד לבקבוק המים. ריק. לוקחת את הבקבוק השני. מסיימת את כולו.

תתאפסי על עצמך. מה בועז היה עושה? תהיי קצת פחות את וקצת יותר הוא פעם אחת בחייך. מצחיק, דווקא עכשיו מתגנב אליי מרדכי לראש והפעם שהוא לקח אותי לפגוש אותו. אני מנסה לקרב את מרדכי אליי בדמיוני. הוא היחיד שהצליח להרגיע את בועז, אולי יצליח להרגיע גם אותי.

סיפורה של אם

שקט. ערפל של בוקר. כזה שהתצפיות הצה"ליות לא רואות בו כלום. יללה מרוחקת. ציפור שיר. הדשא רטוב מהטל. אור ראשון בבית בודד ביישוב הצפוני. בכי של תינוק.

אימו קמה מהמיטה. היא ידעה שכבר לא תחזור לישון. סהרורית, היא ניגשה אליו, הדליקה את האור במסדרון, האור החמים שהיא אוהבת. היא הרימה אותו, "ששש... אהוב שלי. אימא פה," היא אמרה, מניחה יד על ראשו הקטן. למרות העייפות, היא אוהבת מאוד את הנוף הבלתי נגמר של הגליל העליון. את הירוק הירוק הזה, את הערפל שהסתיר אותו, את השקט. בפינת החמד הזאת מרגישים קצת פחות את תזוזת הלוחות הטקטוניים של מדינת ישראל.

היא הכינה לעצמה כוס נס קפה. גם ככה היא לא תחזור לישון והיא אוהבת את השעות האלה. כשזאת רק היא, מקדימה את העולם. הבכי של התינוק נרגע. היא התיישבה במרפסת על כיסא הנדנדה, פיהוק גדול ברח מפיה. הילד שלה הסתכל עליה בעיניים גדולות וצוחקות, תמימות. כמה היא אהבה את התמימות הזו שלו, את הסקרנות, את היד השמנמנה שמנסה לתפוס בחפץ שתפס את מבטו. בעלה עוד ישן. הוא קם אל התינוק בפעם הקודמת והיא רצתה לתת לו לישון. היא אהבה לראות אותו ישן, רגוע. ברוגע שהיא הצליחה לתת לו. שלא היה לו עד שפגש אותה בגלל עופרת יצוקה.

היא הדליקה את הרדיו. גלגלצ של השעות המוקדמות היה חלק מהשגרה שלה. לגימה מהקפה החם. נוף השדות הבלתי נגמר. מוזיקה ובית מוגן. היא ראתה כיצד האורות בבית של דודו היינן נדלקים וראתה את הפרות שהובלו אל השדה. היא שמעה את הכלבים של השכנים נובחים ואת הצחוק של הילד של השכנים. היא חשבה על כך שיהיה נחמד אם תארח כמה מהחיילים שנשארו במוצב שליד הערב. כן. היא תלך לקנות דגים.

המון חיילים היו במוצבים שמסביב. היא ראתה את הטנקים עולים לגבול. היא רצה למקלט כמה פעמים ביום. הסירנות הפכו לחלק מהנוף המוזיקלי של האזור אבל לא רק. גם תל אביב חטפה בחודשים האחרונים. הרעד הפתאומי בבטן, חוסר האונים שבריצה. הבכי שמגיע מייד אחרי הבום. אבל מוקדם בבוקר, אין את כל זה. כולם ישנים. כולם שלווים. אולי היה עדיף שלעולם לא יתעוררו.

היא שמעה רעש אחר, לא מוכר. היא חשבה שהיא מרגישה את האדמה רועדת. בתוך רגע הרעד נרגע. אולי היא סתם דמיינה. היא לגמה מהקפה. אימא שלה אמורה לבוא לבקר הסופ"ש. שוב אותו הרעש. היא קמה מהכיסא והתחילה להתקדם לתוך הבית. הייתה לה תחושה לא טובה.

"תתעורר," היא לחשה לבעלה. התינוק בידיה.

הוא הסתובב לצד השני.

"תתעורר!" היא אמרה בשנית, הפעם חזק יותר.

"למה את מעירה אותי?" הוא מלמל.

"משהו לא בסדר. יש שם מישהו בחוץ." עיניה פנו לכיוון דלת ההזזה שמובילה אל המרפסת.

אזעקות עולות ויורדות פילחו את האוויר בבת אחת. הילד שלה התחיל לבכות. כמה רעש. בבקשה שזה יפסיק.

כלי טיס בלתי מאוישים חדרו את ההגנה האווירית של צה"ל. הפסקת חשמל בכל היישוב. ואז מתוך האדמה בשטח היישוב כמה מאות מטרים מקו הבתים, כאילו חיו שם תמיד, נפערו פתחי מנהרות ומתוכן יצאו מאות לוחמים איראנים ולוחמי חיזבאללה. ארטילריה שוגרה מלבנון ומסוריה אל תוך הארץ. בכי התינוק התערבב עם הסירנות העולות והיורדות. היא ראתה אותם מבעד לדלת הזכוכית, רצים לעבר הבית שלה ברובים שלופים. היא נפלה על ברכיה. צרור יריות. אוטומט. בעלה נפל לצידה. הלוואי שהצרור השני היה פוגע בה קודם, כדי שלא תראה כיצד הילד שלה שותת דם בין זרועותיה.

הווה — מרלין

האנגר גדול. חם מאוד. כל כך חם שהחולצה נדבקת לעור שלי. ציוד צה"לי זרוק בכל מקום. ריח של אבק שרפה. של עשן. סירחון של זיעה. נשים רבות יושבות ברחבי החלל. חלקן שוכבות על הרצפה באפיסת כוחות. חלקן יושבות, מחבקות את עצמן, מתנדנדות קדימה ואחורה. חלקן מייבבות, חלקן מתפללות. כולן מלוכלכות, מלאות זיעה, טינופת, דם. הדם שעל ראשי נקרש. אני חייבת מים.

"איפה אנחנו?" לחשתי באנגלית לאישה שישבה לידי ובהתה בנקודה אחת רחוקה באופק מבלי להזיז, ולא לשנייה אחת, את המבט.

קל לי עם שפות. איכשהו הן פשוט נספגות אצלי. בעוד אנשים חורקים שיניים בשינון מילה כזו או אחרת, אני רק שומעת והמילים נחרטות אצלי בראש. אני יודעת אנגלית, ערבית, פרסית, צרפתית, ספרדית ועברית. אבל בעולם שבו אני נמצאת כרגע, אין שפה אחרת פרט לאנגלית. אימונים של שעות על גבי שעות שבהן התרגלתי לשמוע עברית ולא להסתובב, לא להגיב, לומדת להעמיד פנים שזה רק מלמול רחוק ולא מובן, הגייה גסה של מילים שאת המצלול שלהן אני לא מזהה. אחרי הפיגוע בצרפת, שהתרחש בזמן השליחות שלי שם, חזרתי בהתחלה לוושינגטון. שם, הציעו לי לעבור ממשרד החוץ האמריקאי לסי־איי־איי.

לעיתים אני חושבת שהסכמתי בגללו. בגלל שאז עוד רציתי להיות הוא. והינה ניתנה לי ההזדמנות. לקחתי אותה בשתי ידיים. עברתי חודשים של אימונים ואז נשלחתי חזרה לישראל, לקראת המלחמה הזו. אנחנו אכן מרגלים אחרי החֲבֵרוֹת הקרובות ביותר שלנו.

"בגיהינום," האישה לחשה בחזרה באנגלית עם מבטא ישראלי כבד.

"מה קורה בחוץ?" אני מנסה לאמת את מה שהכינו אותי שיקרה למתרחש במציאות.

"הם פלשו מסוריה ומלבנון. הגבול נפרץ. אני לא יודעת מה קורה בדרום."

צעדי המגפיים לא איחרו לבוא. צרחות ותחינות ליוו את צעדיהם של החיילים. האזנתי לקולותיהן של הנשים: אלו שהוטחו על הרצפה והקירות. אלו ששתקו, בכו, אלו שהתמוטטו על הרצפה באפיסת כוחות ואלו שהשתינו על עצמן.

אחד החיילים תפס בחורה צעירה אחת, בתחילת שנות העשרים שלה, שעמדה לידו. עצרתי את עצמי מלרוץ אליה, ציפורניי נחפרות בבשר כפות ידיי. הוא קרע ממנה את החולצה והוריד את מכנסיה. לאחר מכן הפשיל את מכנסיו, מפיל אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד. החייל נתן אגרוף בפניה. היא החלה לצרוח. שאר הנשים בהאנגר השתתקו.

הם קיבצו את הנשים במרכז החלל. הן עמדו כך במשך זמן מה עד שקבוצה של קצינים החלה לעבור ביניהן ולחלק אותן לקבוצות. היו שלוש קבוצות שיכולתי לזהות. נשים לא יפות ומבוגרות, נשים ממוצעות בגיל ובמראה ונשים צעירות ויפהפיות.

שמעתי תפילת שמע, אחרות הושיטו יד לכיסיהן, רק כדי להיזכר שהניידים שלהן נלקחו מהן ושהקליטה נחסמה. בין הנשים הייתה ילדה קטנה, בת לא יותר מחמש. היא רעדה, עיניה מרצדות ללא הרף. היה לה שיער אדום כמו שלי. בכל כמה רגעים היא מלמלה באנגלית "אימא..." מחפשת אחריה במבטה. רעיון צץ בראשי. כן. היא תועיל לי. המראה התמים הזה שלה בהחלט יכול היה להיות קלף טוב כדי ליצור אמינות. אולי אני באמת כמוהו.

ניגשתי אליה. הילדה הרימה אליי את עיניה. התכופפתי אליה. "איך קוראים לך?" שאלתי באנגלית.

"שילֹה."

אני חייבת לגרום לה לבוא איתי. "איפה אימא שלך?"

היא לא ענתה.

"איפה ראית אותה בפעם האחרונה?"

"חיפה."

אני לא רואה דרך שבה ההורים שלה שרדו אם היא פה לבד. זה לא רלוונטי עכשיו. אני חייבת לגרום לה לסמוך עליי. פשפשתי בכיס שלי. תמיד היה לי שם איזה עט אבוד. כזה שבזמני החופשי הייתי מציירת איתו על הג'ינסים שלי. הוצאתי אותו משם.

"את אוהבת פרפרים?" שאלתי אותה.

היא הנהנה.

"את רוצה שאצייר לך אחד?"

בפעם הראשונה העיניים שלה נראו קצת פחות מפוחדות. "כן, בבקשה."

התחלתי לצייר לה על הזרוע פרפר. "אבל אני צריכה לבקש ממך משהו." שילה הרימה אליי את ראשה.

"אם שואלים, תגידי שאני אימא שלך."

"אבל את לא אימא שלי. לאימא שלי קוראים מלודי," היא ענתה במבטא ניו יורקי כבד אבל אפשרה לי להמשיך לצייר על זרועה.

אין לי זמן לזה. "אני יודעת, שילה. אבל כדי למצוא אותם, את, אני והפרפר חייבות לעשות כאילו."

שילה הסתכלה על הפרפר שעל זרועה. היא נגעה בו באצבעות הקטנות שלה. "זה ממש יפה." היא הסתכלה עליי.

"כמוך," חייכתי אליה, "את מוכנה לעשות את זה בשבילי ובשביל הפרפר? לומר שאני אימא שלך?" הושטתי לה את היד שלי. "אני נורה ג'יימס."

שילה היססה. שניות ארוכות עברו מהרגע שהושטתי את ידי ועד לרגע שבו היא החליטה שבטוח לה יותר להיות איתי מאשר לבד.

וכנחש המשיל את עורו, כך גם אני של אז פינתה מקומה לאני הזו. משילה את העבר מאחוריי והופכת לאימא של ילדה שעד לפני כמה רגעים לא ידעתי על קיומה.

שני קצינים נעמדו מולנו. אחד מהם חייך. הוא התקרב אליי והעביר אצבעו על שפתיי, פותח אותן, בודק את שיניי. פניי היו חתומות.

"אני דיפלומטית אמריקאית," אמרתי באנגלית. הושטתי יד לשילה וקירבתי אותה אליי. "זו הבת שלי."

"דרכון יש לך?" הוא שאל.

הוצאתי את הדרכון הדיפלומטי השחור שארגנו לי. נורה ג'יימס. לא הורדתי את עיניי ממנו. מבטי ישיר.

"ומה עם הבת שלך?" שאל, מסתכל על שילה.

"הוא אבד כשהביאו אותנו לכאן." הסתכלתי עליו, לא מזיזה את מבטי ממנו.

הוא החווה בראשו אל הקצין שאיתו, שנטל את זרועי ולקח אותנו הצידה, הפריד אותנו משאר הנשים.

"אל תסתכלי," לחשתי לשילה, וקירבתי אותה אליי. חלפנו על פני הנשים, ראיתי את שלוש הקבוצות. הקצינים שעמדו ליד כל קבוצה הוציאו עגילי חישוק וניקבו איתם את אוזניהן של הנשים. דם נטף במורד צווארן. עגילי ארד לקבוצה הראשונה. כסף לקבוצה השנייה, זהב לקבוצה השלישית. כולן ידעו מה יקרה עכשיו. הן ידעו לאן הן הולכות. כולן ייחלו למוות מהיר במקום.

עם היציאה מההאנגר, השמש הכתה בעינינו בעוצמה כזו שנאלצתי להסיט את מבטי. ריח אבק שרפה חדר אל ריאותיי. היה קשה לראות את קו האופק בגלל העשן הסמיך שכיסה את האזור.

הוכנסנו לרכב. אחד הקצינים ניגש אלינו. הוא כיסה את עינינו וקשר את ידינו באזיקונים, תוך כדי שהוא מעביר את ידו על ישבני. קפצתי את אגרופיי, מנסה להרגיע את עצמי. אסור לי להגיב. הוא סגר את דלת המכונית בבת אחת וליבי קפץ. לידנו ישבה אישה נוספת שרעדה כל כך עד שהרגשתי את התנודות במושבי. אני באמצע, בין שתיהן.

שמעתי את רעש האזעקות, רעש ההפצצות והירי. מדי פעם נשמעה צעקה. הרגשתי את שילה רועדת לידי. היא נצמדה אליי. ניסיתי לשחרר את ידיי מהאזיקונים, אך זה לא הועיל. קשורה, פניתי אל שילה במיטב יכולתי. הנחתי את כפות ידיי על פניה, מלטפת בעדינות את עורה. שמעתי את היבבות של האישה לידי. "ששש... הכול בסדר," לחשתי לה באנגלית. ניסיתי להרגיע את שילה יותר מאשר אותה. האישה המשיכה לייבב. כמה רגעים אחר כך הגבר מקדימה הסתובב אלינו וסטר לה. ראשה הוטח בחלון. באותו הרגע שמתי את ידיי על פיה של שילה, שלא תצעק.