חידת אדמונד עמראן אלמאלח

"אם תכניס את הרומן 'היום הקדוש' לרשימה הקצרה, תקבל צ'ק של עשרים אלף פרנק."

האם יצליחו המשפט הזה, האִיום הסמוי המתחפש לפיתוי, השוחד הזה, לשמש פתיחה טובה ליצירה שתמלא את הדפים הלבנים הריקים שלפניי? אינני יודע. אבל אין לי ברירה אלא להתחיל בו; מאז שפקחתי את עיניי אינני זוכר דבר, ואין במוחי דבר מלבד הדהודו המתמשך.

כאשר פקחתי הבוקר את עיניי, בחדר המוזר הזה, הבוהק בלובנו, התחוור לי שאינני זוכר דבר. לא ידעתי מי אני והיכן אני. הייתי שרוע על גבי. גרוני יבש, ופעימות לבי מואצות. בייאושי ניסיתי לגמוע לריאותיי כל קמצוץ חמצן מחלל החדר. תחילה לא הצלחתי להניע את עפעפיי. בשארית כוחותיי עצמתי את עיניי, כדי שלא יחדור עוד האור אליהן; פֶּרֶץ האור שחדר דרכן היה לתבערה בראשי, כאילו התפוצץ בו פגז, ורסיסיו התפזרו בחלל הגולגולת. ואם לא די בכך, בין עצמות הגולגולת שלי הדהדו פעמונים ענקיים, הדהדו כמו דנדוני הפעמונים שבצריחי הטירות, הדהוד חוזר ונשנה המיטלטל בין הוואדיות להרים. והיו תחושת הבחילה האיומה, והצורך הדחוף לרוקן את הבטן. אולם לא היה בכוחי להקיא, מיצי הקיבה כאילו נתקעו בקצה הגרון; לא להקיא ולא לבלוע. אינני זוכר דבר, אבל ברור לי שכאב הראש הזה היה חריף במיוחד, כאב הראש החזק ביותר שאני זוכר.

״יש לנו הצעה שלא תוכל לסרב לה. אם תכניס את הרומן...״

המשפט עדיין מהדהד בראשי בדרגות תהודה שונות. אני זוכר נוכחות קלושה ומעורפלת של חלום. אינני בטוח שהיה זה חלום. ישבתי במסעדה פריזאית. ואולי בעצם הצעיר התוסס הזה לא היה כלל אני. מולי ישב גבר כבן חמישים ושמו פרנץ גולדשטיין. כן, את זה אני זוכר. זהו שמו. אני זוכר שהיה בו משהו מוזר, מעורר יראה. אני מנסה לשחזר את הפרטים בזיכרוני, אבל גישתי אליהם חסומה. אז הוא נראה, או כך לפחות נדמה לי עכשיו, כמו מאפיונר, סוכן מוסד או משהו כזה.

המשפט הזה מוסיף להדהד במוחי, ואני מתמלא בתחושה כבדה של ריקנות. ריק מוחלט. כמו קליפה חלולה ריקה מתוכן. אלמלא החלום המעיד על זיכרון ישן, הייתי טועה לחשוב שנולדתי זה עתה, ברגע שבו מצמצתי לראשונה ופֶרֶץ האור חדר לעיניי. ובכלל אינני בטוח שהחלום הזה אכן היה זיכרון ישן; הוא לא הופיע כפי שהזיכרון מופיע בדרך כלל. הרגשתי כאילו אני צופה בו על מסך מולי, כך, בלי שום תחושה, כאילו היה זה זיכרון שאינו שלי. לא חייתי אותו, והוא לא הטביע בי חותם; לא רגשות, אלא צללים הנעים מולי. תחושה של בדידות גדולה אפפה אותי. לרגע נחרדתי שמא אינני אדם אמיתי, אלא דמות ברומן לא גמור; כאילו קיפל סופר את דמותי לתוך מחברת והשאיר אותה שם בלי להשלים את עיצובה. ומה אם גם אני אהיה סופר? אני יכול להיות, אני בעצמי, סופר שבורא ומחריב עולמות. אולי כך אזכר מי אני ומה אני עושה בחדר המוזר הזה. הכתיבה יכולה להיות פתרון. לא כדי שאזכור, אלא כדי שאברא את עצמי מחדש. אבל מה אם יהיה זה רומן, ואני רק דמות בו?

היה עליי לפקוח את עיניי כדי לדעת היכן אני. ניסיתי, אבל עפעפיי מרדו בי. כאילו גופי מכריז על אי־ציות כללי כדי להגן על עצמו. העפעפיים רעדו בעצבנות וסירבו להיכנע לרצונותיי. נעצתי בחוזקה את אצבעותיי בסדין והידקתי את שפתיי. רתמתי את שארית כוח הרצון שלי, ולבסוף נפקחו העפעפיים. אישוניי התכווצו במהירות מפני פרץ האור. התכוננתי לשחרר צרחת כאב בשל הסכינים אשר ללא כל ספק יפלחו בן־רגע את מוחי. אבל רק הדהוד הפעמונים חזר ונשנה בחלל הגולגולת, ואיתו שאגה משתקת, רועמת ממקום כלשהו אל שום מקום. המקום זר; חדר לבן בוהק מאור. הכול לבן. המיטה, הקירות, הרצפה, שולחן הכתיבה, הכיסא ואפילו הבגדים שלי. וכיסא הטיפולים מימין למיטה. לבי הלם בחוזקה. התנשפתי ופערתי את נחיריי לשאוף אוויר נקי.

מצמצתי פעם אחר פעם. דבר לא השתנה. אותו חדר לבן. אותו אור בוהק. פתאום נעלם כאב הראש; התפוגג כלא היה. משנעלם, נתקפתי חשק קדחתני לכתוב. הכתיבה כבר לא הייתה רק מחשבה חולפת. תשוקה עזה ודחופה להשחיר את לובן הדפים תקפה אותי. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות, גם בלי שנתתי לעצמי דין וחשבון על מקור התשוקה או הדחיפות. התרוממתי על זרועי כדי לדחוף לאחור את גבי, ונשענתי מתנשף על מסעד המיטה. העפתי מבט בידיי החיוורות והרזות, נפוחות הוורידים. כולי עור ועצמות. התאמצתי לדחוף את פלג גופי התחתון, המת, והצלחתי ליישר קו עם כיסא הטיפולים. במאמץ עילאי השלכתי את עצמי עליו. אחר דחפתי את הגלגלים לכיוון השולחן הקטן ותפסתי בעט כדי למלא את הדפים הלבנים בדיו שחורה. קדחת תקפה אותי, רדפה אותי הלהיטות, ודחף אותי הפחד מפני הכיליון.

המילה ״כיליון״ נפלטה מעצמה. אבל כאשר נעצרתי כדי להבין מה אמרתי, לא מצאתי דבר בזיכרוני. הכול התאדה. האם זהו הכיליון? מוחי הפך לספוג מחורר. אלפי תאים מתו, ומיליוני רשתות עצבים דעכו. ימים שלמים, אפילו שנים, התאיידו מהם. בעצם כל זיכרוני התאייד.

הנחתי את חודו של העט על השורות הראשונות בדף הלבן, ועצרתי. שטף הרעיונות היה עוצמתי, והתקשיתי למצוא את ההתחלה. ואולי להפך: ההתחלה הייתה קלה מאוד. הלוואי שהייתה לי הפריווילגיה לבחור את ההתחלה שאני חפץ בה. הייתי, למשל, מתחיל את הסיפור מן האמצע, כמו שאומר אוסקר ברומן ״תוף הפח״, ומשם הייתי מתקדם או חוזר לאחור. זאת כדי לזרוע בלבול ומבוכה כרצוני.

ואולי אכריז שאני מודרניסט, או בעצם פוסט־מודרניסט, ואבטל את כל הסימנים של הזמן והמרחב. אחר כך אכריז שפתרתי את דילמת הזמן־מרחב. אוכל גם להוסיף ולומר שאי אפשר עוד לכתוב רומן. הכול כבר נאמר. ואז, ברגע של חוסר תשומת לב, אשלוף מכובע הקסמים שלי רומן שיהיה אחרון הרומנים הגדולים. איש לא יכתוב טוב ממנו. אילו כתבתי רומן, הייתי אומר שיש יותר מדרך אחת לספר את הסיפור הזה. זהו סיפור אפוף מסתורין וטירוף, סיפור שבו החלומות קבורים מתחת לשמים הקודרים. אבל אין זה רומן; אלו הם חיי, ואינני חופשי לבחור בהם את נקודת ההתחלה.

בעודי שוכב כאן בחדר הזר, ממשיך המשפט של פרנץ גולדשטיין להדהד בראשי. עליי לאסוף את זיכרונותיי ולארגן את מחשבותיי. עליי להתמסר לתשוקה העזה הדוחפת את אצבעותיי למהר לאורך הפסקאות הללו, לפני שאאבד את שארית זיכרוני. אם לא כן, יהיה גורלי כיליון. אסוציאציות חופשיות. כן, כך מכנה זאת פרויד, אסוציאציות חופשיות של מחשבות.

עליי לתת לעצמי להיות עצמי, ולשחרר את האצבעות משלטון התודעה שלי, כדי שאוכל להעלות על הכתב כל מה שאפשר. חסר משמעות ככל שיהיה, יחשוף הכתוב את היסוד הנסתר, היסוד המזעזע. כך אוכל לדעת מהו החדר המופלא הזה, ואיך פתאום התעוררתי כאן, והכי חשוב, אדע מי אני. כך אני מקווה.

בבוקר הסתווי ההוא, אשר נראה עכשיו רחוק כל כך, התקשר אליי מִסְיֶיה פרנץ גולדשטיין, העורך הראשי של בית ההוצאה Édition de Sable, והזמין אותי לארוחת צהריים. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן, שכן הפגישות שלנו חזרו על עצמן מעת לעת, ולעתים קרובות היה מביא לי מהדורות ראשונות של רומנים שפורסמו זה עתה, כדי שאכתוב ביקורות במוסף הספרים שערכתי בעיתון Le Monde. לפעמים גם ביקש את חוות דעתי על כתבי יד שקיבל. לא היינו חברים בדיוק, אבל היו לנו יחסי עבודה טובים, שפה ושם היו שזורים בהם גילויי חיבה. כך לפחות היה נדמה לי. הפעם הציע פרנץ להיפגש במסעדה אחרת, לא בזו שנהגנו להיפגש בה בדרך כלל. הייתי צריך להבין אז שהוא זומם משהו. הוא ישב מולי. שלֵו. בפנים קפואות. לאחר שלגם לגימה נוספת מהיין שלו, ניגב את שפתיו במפית, שילב את אצבעותיו ואמר: ״ מִסְיֶיה עַמְרַאן אַלְמַאלֶח, יש לנו הצעה שלא תוכל לסרב לה. אם תכניס את הרומן 'היום הקדוש' לרשימה הקצרה, תקבל צ'ק של עשרים אלף פרנק וחוזה חסר תקדים לפרסום רומן הביכורים שלך.״

בסדר, בסדר. קוראים לי עמראן אלמאלח. זה שם יהודי, ואין ספק שגם פרנץ גולדשטיין יהודי. זה שם גרמני, אני יודע זאת. השם שלי, לעומת זאת, מעיד שמוצאי מצפון אפריקה, כנראה ממרוקו. אני עורך בעיתון Le Monde, שהוא יומון צרפתי יוקרתי ומפורסם — את זה אני זוכר היטב. עד עתה אני יודע שאני עיתונאי, יהודי, מתגורר בצרפת, ושעמיתי פרנץ גולדשטיין זומם משהו יוצא דופן. פתיחה מצוינת ותוצאה משביעת רצון של האסוציאציה החופשית. פרויד הזה היה גאון. אפילו הסטייה אשר נכפתה על הפסקה שאני כותב עכשיו נראית טוב, והיא משפרת את הזיכרון. החזרתיות שימושית לשינון ולזיכרון. קיימת טכניקה בשם ״חזרתיות במרווחים״ המקלה את שחזור הפרטים והזיכרונות. היא מחזקת את הזיכרון ומקטינה את הסיכוי לשכוח. זאת שיטת לימוד במקור, והיא מותאמת בעיקר ללימוד שפות. אבל אפשר להשתמש בה כדי לזכור כל דבר, אפילו זיכרונות ילדות, אם יש לך סבלנות מספקת לאחזר וללמד את עצמך, כאילו זהו מלאי ידע שיציבותו של העולם תלויה בו. אבל כמו כל דבר יפה בחיים האלה, תמיד תמצא כמובן מי שישתמש בהמצאות הטובות למעשים נלוזים.

מומחי השיווק, למשל, הבחינו בשיטת הלימוד הזאת ויישמו אותה בפרסומות שהם מטיחים בפרצופנו בכל מקום. הם חקרו ולמדו כי שידור רצוף של אותה פרסומת מביא לתוצאה הפוכה, וכי השיטה היעילה ביותר היא לשדר את אותה פרסומת במרווחים הולכים וגדלים עד אשר נוצרים קשרים עצביים במוח, וזיכרון הפרסומת נשמר בו לנצח. כלומר במקום לשדר את אותה פרסומת בהרחבה בכל יום במשך שבוע, הפרסומת משודרת בהתחלה רק פעמיים ביום במשך שלושה ימים, אחר כך פעם ביום עוד כמה ימים, אחר כך יום אחד והפסקה של יומיים, אחר כך פעם בשבוע וכן הלאה. באותו תקציב, או אפילו נמוך ממנו, המוצר המשווק נחרת בזיכרון ונשאר לצוף בירכתי התודעה במשך זמן רב. למרבה המזל, רק מומחי שיווק מעטים שולטים בשיטה הזאת.

הפעמונים הפסיקו לדנדן בראשי. בדרכים עקלקלות שהייתי צריך להתרגל אליהן, עלה במוחי זיכרון רחוק, נישא על קול תופי מלחמה ושופרות בית הכנסת: צה״ל משדר קריאות לגיוס כוחות מילואים. על פי החדשות, ״המצרים חצו את קו בר־לב, והסורים על גבול הצפון.״ היה זה בשישה באוקטובר בשעה שתיים וחצי בצהריים. המתקפה הערבית הגיעה פתאום, ביום הכיפורים, כאשר ישראל צמה והתפללה. מכשירי הרדיו חזרו לשדר ביום כיפור, שבו בדרך כלל נפסקת שם כל הפעילות. הגברים יצאו מבתי הכנסת והתכוננו לצאת למרכזי הגיוס של הצבא.

כיצד קרה הדבר? אולי ההפתעה לא הייתה בעצם הפתעה. לפחות לא בשבילי. כבר ביום הראשון להגעתי למדינת ישראל הרגשתי שהגאווה שקיננה בלבי, כמו בלב כל ילד יהודי במרוקו, מתחילה להתפוגג. מצאתי את עצמי שם בבית ספר דתי קנאי, מחויב לעבודה חקלאית וחולם על עתיד אחר לגמרי, עתיד בעולם הספרות והעיתונות. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור, או לפחות לי היה ברור, שישראל הטביעה את עצמה ביהירות ובים של אשליות, והניחה לשחיתות לכרסם בה מבפנים במשך שש השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. עד שבאה המכה המפתיעה וכמעט חיסלה את מדינת היהודים. מזלם הגדול של המתנשאים הללו, שעסוקים במאבקי שליטה בתל אביב, הוא שהשחיתות מכרסמת מבפנים גם בכל המדינות הערביות ובכל גלגלי השלטון שם הרבה יותר מאשר בארץ המובטחת.

כאשר הגיע הצו המיוחד לגיוס כל אנשי המילואים, כבר הייתי משוחרר כמה חודשים משירות החובה. לרגע חשבתי להתעלם מן הקריאה. אינני יודע למה שיניתי את דעתי. ידעתי שאינני מסוגל לשאת את ההשלכות של ההתעלמות הזאת. האשמה בבגידה תוביל אותי לעמוד התלייה. את המחשבות הסוררות השלכתי הצדה ונתתי לזהות הישראלית שלי להשתלט עליי. הוצאתי את המדים מהארון ומיהרתי לעבר גורלי הבלתי נמנע, הגורל שממנו הזהירה אותי הדודה מַיְמוּנה כאשר ביקרה אותי בחלום, בליל עזיבתי את מרוקו.

באותו לילה התבוננה בי ארוכות, ושתי דמעות זלגו על לחייה. לאחר שמחתה אותן, טפחה באצבעותיה הרטובות על לחיי הימנית. היא התחננה בפניי שלא אהגר, שאשאר במרוקו. שאם לא כן, אמצא את עצמי מעורב שוב ושוב במלחמות חסרות פשר.

התעוררתי ושפשפתי את לחיי. היא הייתה יבשה, ואני הרגשתי געגועים לשכנתנו, הדודה מַיְמוּנה, אשר נעלמה בפתאומיות, כך שמעתי, מיד לאחר שמשפחתי עברה מהעיר מכּנאס לקזבלנקה.

באותה תקופה נעשו היעלמויות פתאומיות של יהודים במרוקו תופעה מוכרת. פירושן היה שהנעלמים היגרו, בעיקר לישראל, ואם עלה בידם, גם לצרפת. אבל ידעתי בוודאות שהדודה מימונה רואה במרוקו את מולדתה; היא אינה מכירה במולדת אחרת, ולא סביר שהיגרה לישראל. ידעתי שבהיעלמותה צפון סוד, במיוחד משום שלא יכולתי לשכוח את הסיפור הישן עליה.

היה זה ארבעים שנה לפני היעלמותה השנייה. באביב שנתה העשרים היא נעלמה. אביה יצא מדעתו בחיפושים אחריה, ואיתו כל אנשי אלמאלח, שהיה הרובע היהודי בעיר. חודשים רבים חיפשו אותה אך ללא הועיל. אמרו שצעיר מוסלמי הוליך אותה שולל, הפיל אותה ברשתו, ואחר כך נטש אותה. כמה מצעירי הרובע נשבעו שכך קרה, אבל כעבור זמן התברר ששיקרו כדי לסגור חשבון עם הצעיר המוסלמי. כמה גברים בהנהגתו של אביה ארבו לצעיר והביאו אותו אזוק ומכוסה עיניים לבקתה נטושה בבית הקברות בפאתי אלמאלח. לאחר ששברו את מפרקי אצבעותיו, ואף עקרו לו שן טוחנת, הודה הצעיר המוסלמי בכל חטאיו. אבל הוא לא ידע דבר על הצעירה הנעדרת. לבסוף נכנע האב והתמסר לעבודת הבורא. יומם וליל התפלל שאלוהים יחזיר אליו את בתו, כפי שהחזיר את יוסף ליעקב, מאחר שבתו ניחמה אותו בבדידותו מאז לכתה של אשתו. ויען אלוהים לתפילותיו, וכעבור שנה חזרה מימונה לביתה. אך לא לבדה הייתה. היא נשאה בזרועותיה תינוק בן יומו. אביה, ששמע את הבשורה על שובה, יצא בריצה לקבל את פניה, אך כשראה את התינוק בזרועותיה התמוטט ונפל.

לאיש לא היה קל להאמין לסיפורה של מימונה. לילה אחד, כך סיפרה, שמעה את האלוהים קורא לה ויצאה אל המדבריות והשממה. בנדודיה הגיעה למערה על הר שכוח אל. שם התמקמה והתפללה לריבון העולמים יומם וליל, והוא שלח לה מתנות. עד שבוקר אחד שמעה מבחוץ קול בכי, וכשיצאה מן המערה, מצאה בסמוך לפתחה תינוק עטוף. היא הרימה אותו בזרועותיה, ובטבעיות השקתה אותו חלב משדיה. כאשר ראתה את החלב זורם לפיו של התינוק, חייכה וידעה שהגיע זמנה לחזור. ״שמו עמראן,״ אמרה לקהל אשר סבב אותה כדי לשמוע את סיפורה. ״שמו עמראן. זהו בני. בן המדבר. בנו של האלוהים.״ היא חזרה בנחישות ובקומה זקופה.

האב לא היה יכול לשאת את המחזה, וסטר לפניה. רבים נשבעו שקול הסטירה היה מחריש אוזניים כקולו של רעם חזק. אחרים נשבעו שהרגישו כי האדמה רועדת תחת רגליהם. אבל מימונה לא הזיזה אפילו אצבע. רק כיסוי הראש שלה החליק קמעה, וכולם נדהמו בשנית, הפעם למראה שערה הלבן. שְׂער המשי השחור של מימונה, שיער אשר הקסים את כל צעירי אלמאלח, היה עתה צחור כשלג. היו שחשבו כי החטא אינו יכול להיות צחור. אחרים תהו איזו זוועה ראתה מימונה המסכנה שגרמה לשערה להלבין באחת. איש לא העז להאמין לסיפורה. האב סירב להכניס אותה הביתה ונשבע שישרוף כל בית באלמאלח אשר יקבל אותה.

באותה גאווה שאיתה הגיעה, עזבה מימונה את אלמאלח. לימים נודע כי שיח' מוסלמי שיכן אותה בחדר בביתו והעסיק אותה כעוזרת בית. אבל אביה חדל לעבוד את בוראו והפסיק להתפלל לאלוהי ישראל. כעבור חודשים אחדים מצאו אותו בתעלת שופכין, ריח יין נודף מפיו וריח צואה מבגדיו. באותו היום שבה מימונה לבית אביה.

בתחילה התרחקו ממנה האנשים. אולם השכנות המבוגרות החלו לחוס עליה, ולבסוף כשלמדו כולם, גברים ונשים, על מעלותיה ועל יכולת הריפוי שלה, החלו מבקשים להתקרב אליה. אמרו שעוד בטרם נגעו קצות אצבעותיה בגופו של חולה, כבר היה זה קם בריא ושלם ממשכבו; אמרו שלמחרת היום שבו נגעה בשערה של בתולה, היה מגיע מחזר; רק הייתה נוגעת בבטנה של אישה עקרה, וזו הייתה נכנסת להיריון. ואז התגלה הסוד הגדול.

באותו היום לחש רבּה של מכנאס באוזנה מילים שלא היה צריך ללחוש. על פי המקורות, היה העניין אמור להישמר בסוד. אבל התלהבותו של הרב הייתה גדולה מאדיקותו. הוא גילה לה שהיא אחת מל״ו צדיקים. תחילה לא הבינה הדודה מימונה דבר וחצי דבר. אחר כך חקרה, חיפשה ולמדה שיש ביהדות תנועות חסידיות המאמינות בקיומם של ל״ו צדיקים נסתרים, שבזכותם קיים העולם ושתפקידם להצדיק את מעשיו של המין האנושי ואת מטרותיו בעיני האלוהים. זהותם של הצדיקים אינה ידועה, ויש לשמור עליה בסוד. במקרה של היעלמות, אפילו של אחד מהם, נשקפת סכנה ליציבותו של העולם; יום הדין עלול להגיע. בזרמים מסוימים מאמינים כי לצדיקים האלה כוחות מסתוריים, המאפשרים להם להגן על היהודים מפני אסונות. אבל בזרמים אחרים הצדיקים בעצמם אינם יודעים שהם משתייכים לשכבה הזאת, ולכן, על פי המסורת, שומה על כל יהודי להתנהג כאילו היה הוא אחד מהם; עליו להתנהג כצדיק ישר דרך, שכן שלום העולם כולו תלוי בו.

בחלוף השנים החלה הדודה מימונה להפגין יכולות יוצאות מגדר הרגיל. נוסף על ריפוי חולים, הייתה מסוגלת להתבונן בעתיד ולעבור בין עולמות. אולם לא תמיד הצליחה להבחין בין שתי האפשרויות. באחד מחלומותיה, או שמא היה זה במעבר בין עולמות, ראתה הדודה מימונה את טביעתה של הספינה ״אגוז״ במסעה השלושה־עשר.

מבועתת מהגורל הנורא המצפה לספינה, יצאה הדודה מימונה למסע ארוך. כדי להדביק את הספינה לפני שתפליג, היא תיסע ממכנאס לקזבלנקה ומשם לטנג'יר, ואחר כך לאַלְחַסִימַה, בנתיב של סוכנות ההגירה. אבל איש לא ייקח את דבריה ברצינות. הספינה תטבע ותותיר חור גדול בלבה.

היא ראתה; היא ראתה את הכול, אולם היא קוללה, כמו קסנדרה, בתו של מלך טרויה, שקיבלה את מתנת הנבואה מהאל אפולו, וזה האחרון קילל אותה שאיש לא יאמין לנבואתה. דודה מימונה תחזה אפוא את העתיד, אבל איש לא יאמין. לאורך נתיב ההגירה ממכנאס לאלחסימה איש לא האמין לנבואותיה, איש לא האמין שהספינה תטבע. אמרו שהיא עוכרת ישראל, שמטרתה להניא אנשים מלהגיע לארץ המובטחת. איש לא האמין לה, והספינה טבעה. היא התרעמה על הברכה שהאלוהים העניק לה, שכל עוד איש אינו מאמין לה, אינה אלא קללה.

באותו לילה, עשרה בינואר 1961, כרעה הדודה מימונה בין בריכות המים בנמל. היא שילבה את אצבעותיה בין ירכיה והתייפחה בתחינה לריבון העולמים שירחם על עשרים הילדים הנאחזים בדשי אִמותיהם מתחת לסיפון הספינה ויציל את כל נוסעי הספינה מטביעה. אך לשווא.

*המשך העלילה בספר המלא*