געגוע - כתיבה בעקבות מכתבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
געגוע - כתיבה בעקבות מכתבים
4.8 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: עברית ספרים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 53 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 53 דק'

אופיר עוז

אופיר עוז הוא סופר ובלוגר, זוכה פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם, משלב לצד יצירתו הספרותית המרשימה, גם עזרה לסופרים מתחילים באמצעות הבלוג "לשבור את המגירה", ורותם את יכולותיו לטובת קידום השימוש באנרגיות מתחדשות בישראל ומאבק במשבר האקלים הגלובלי כמתנדב בעמותת "שומרי הבית". השילוש הזה של יצירה ספרותית אישית, עזרה לקהילת הסופרים, ומעורבות במאבק הסביבתי לבניית עולם טוב יותר, מהותי בעיניי אופיר, והופך את יצירתו לשלמה.
סיפורים פרי עטו זכו בפרסים ופורסמו בכתבי עת בארץ ובעולם. הטוב מכל העולמות הוא ספרו השלישי.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

קוראים יקרים, 
זו השנה השניה בה ’סדנאות הבית', 'אוצרות' – אוסף המכתבים הלאומי של 'מרכז שזר' ואתר 'עברית' מקיימים תחרות כתיבה נושאת פרסים. השנה היה הנושא "געגוע." 
לתחרות הוגשו מכתבים או סיפורים קצרים שהתרחשו במציאות או שלא התקיימו כלל, אבל היו יכולים לקרות, בין השנים 1880 – 1980.
ההנחיה לכותבים היתה שעליהם לכתוב כתגובה או בהשראת מכתב היסטורי אותנטי שימצאו באתר אוצרות – אוסף המכתבים הלאומי, או שיש בביתם ואשר יעלה לאתר לאחר שאמיתותו תיבדק.
ההיענות היתה נפלאה. הסיפורים שלפניכם נבחרו מבין מאות הסיפורים היפים שהגיעו למערכת.
לכן, מעבר לשלושת הסיפורים הזוכים, רצינו לציין לשבח שניים נוספים.
תודה לכל המשתתפים, ולכם, הקוראים, קריאה נעימה!

מקום ראשון 
שוקולד / אופיר עוז
שוקולד הוא סיפור מקורי ומשעשע על מפגש אנושי המתרחש בביתם של פולה ודוד בן גוריון.
הסיפור נכתב בהשראת התכתבות בין נערה מקיבוץ מצובה לבין בן גוריון. לקריאת המכתבים המקוריים: https://otzarot.org.il/Letter?id=1iSL0CPWXnlaX5uVkT3n


מקום שני 
המחשבה האחרונה של אצי / דפנה ספירשטיין
המחשבה האחרונה של אצי הוא סיפור מקורי ורגיש הגולש במיומנות חיננית עם השאלה: מה בכלל חושבים לפני שקופאים למוות?" על פני ציר הזמן האנושי.
התשובה המתגלה לגיבור, ולנו הקוראים, ברגע השיא, מאתגרת את המיתוסים הקיימים בתודעתנו.
סיפור זה נכתב בהשראת מכתב שכתב לוחם בשם אלי הקר, זמן לא רב לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור. "אני יודע שאני לא צריך לכתֹוב אבל אני מיואש בטח קראתם בעיתון על החרמון. הקרב שם היה ממש רצח.
בקושי כבשנו אותו והמון חברים מתו שם. לקריאת המכתב השלם:
https://otzarot.org.il/Letter?id=mOOAgOjMD0STVt9K9c9U

מקום שלישי
מה רואים בלמטה של הים / נועה שוורץ
ילד ומבוגר עומדים בסירת מפרש, המבוגר אוחז בזר פרחים, הילד מחזיק מכתב שקצהו קצת מקומט. 
55 שנים לאחר טביעת הצוללת דקר, מתבוננת הכותבת בגלויה האחרונה ששלח שלמה אופק, קצין החשמל בצוללת, לבנו הקטן ארז וחושבת על מי שנותר מאחור. 
לקריאת הגלויה האחרונה ששלח שלמה אופק לבנו: https://otzarot.org.il/Letter?id=f9FOrKdhPT0LFYOoT6iz

פרק ראשון

מקום ראשון

שוקולד / אופיר עוז

בבוקר הגיע אלינו מוישה־גרויס; אחד מהממשל הגבוה; חליפה, עניבה, כל מה שצריך. יצאתי עם יעקב לאלנבי. הגמלים חזרו מהים. פרקנו מעל הדבשות שלהם את השקים עם הזיפזיף. לקחנו ארבעה שקים כל אחד וסחבנו פנימה. שפכנו אותם לפיילה, ואני ערבבתי עם המלט. ההוא מהממשל עמד מעליי. "שלום אליעזר, שמי גדעון." שפכתי קצת מים מהדלי. "אני שומע שמדברים כאן טובות עליך." שמתי את הדלי בחזרה. לקחתי את הכף. "יש לי עבודה טובה בשבילך, אליעזר." אמרתי: "יש לי עבודה." אמר לי: "עבודה חשובה, ציונית, יש גם כסף." המשכתי לערבב את הטיח. "מחר תביא את המסמכים שלך, נבדוק אותם. אם הכול בסדר, תוכל להתחיל כבר באותו יום, מה אתה אומר?" הפסקתי עם הערבוב והתרוממתי. מה זה עבודה ציונית? שתקתי, זאת לא עבודה ציונית? אבל כסף היה חסר. אמרתי: "בסדר."
למחרת באתי לעבודה כרגיל. בזמן ארוחת הצהריים הגיע גדעון. נתתי לו את המסמכים. הוא הסתכל בהם. אחרי דקה או שתיים אמר לי לבוא איתו. לקח אותי למשרדים הגבוהים של הממשלה, הכניס אותי לחדר של איזה קלוץ; חליפה, חפתים, משקפיים עגולים, מתקן שחור לעטים עם השם שלו באותיות מזהב. ישבתי מהצד השני של השולחן. הוא שאל אותי שאלות ואני עניתי. שאל על המלחמה, על המחנות, על השחרור, על העלייה ארצה, על הקרבות בלטרון, על הפציעה. עניתי לו ראשון ראשון ואחרון אחרון. שאל מאיפה באתי. סיפרתי. אמר לי: "תראה את המספר." הפשלתי את השרוול והראיתי לו. "גם אשתי באה משם," הוא אמר. "מה השם?" שאלתי. אמר את השם. לא הכרתי, אבל זה כנראה הספיק. הוא אמר לי לחכות, קם, והלך לחדר אחר. כשחזר, נתן לי איזה נייר ואמר להביא אותו מחר, יחד עם כל שאר המסמכים, לשדרות קק"ל מספר זה וזה. שאלתי: "מה זה?" אמר לי: "זיווג ביטחוני." שאלתי: "מה זה זיווג?" אמר לי: "תבוא מחר, יטפלו בך."
בשדרות קק"ל עמדו שוטרים ליד השער. חיפשתי בעיניים את גדעון. הוא לא היה שם. חיפשתי את אדון קלוץ. גם הוא לא היה שם. שוטר קרא לי. נתתי לו את הניירות. הוא הסתכל, דפדף, ואז קרא לשוטר אחר. השוטר האחר הכניס אותי. בפנים כבר עבדו שלושה פועלים. שם הזיפזיף לא הגיע עם גמלים, שם הכול חיכה לנו במרפסת. אברם, מנהל העבודה, אמר לי לערבב את הטיח. לקחתי את הכף וערבבתי. שאלתי אותם: "בית של מי זה?" אמרו לי: "אתה לא יודע?" אמרתי: "לא." 
אמרו לי: "זה הבית של בן־גוריון." אמרתי: "איזה בן־גוריון?" הם הפסיקו את העבודה, הסתכלו עליי וצחקו. הסתכלתי מסביב. זה הבית של ראש הממשלה? "בוא אחריי," אמר לי אברם. הלכתי אחריו במסדרון. הוא פתח דלת של מזווה והראה לי בלוק שוקולד ענק. "שני קילו!" הוא הרים את האצבע שלו, "וכל המדינה — בצנע!" הסכמתי איתו עם הראש אבל בלב חשבתי: ראש ממשלה, מגיע לו בלוק שוקולד.
כל היום חיפשתי אותו בעיניים. לא מצאתי. רק אשתו הבלבוסטה הסתובבה עם הנעליים הכבדות ובדקה אצלנו איך מתקדמת העבודה. בסוף היום, כשכבר יצאנו, ראיתי אותו עובר; איש קטן, כרס גדולה, שיער לבן שמתנופף ברוח כמו דגל. הוא לא שם לב אלינו.
למחרת בבוקר הוא ירד למטבח לאכול את הקוץ' מוץ' שלו, ככה קראו הפועלים לארוחת הבוקר של ראש הממשלה, שהכינה לו אשתו פולה, הבלבוסטה. מסכן, הם אמרו עליו ולא הבנתי למה. המשכתי בעבודה כרגיל וכל כמה דקות הרמתי את הראש לדלת הסגורה. בסוף הוא יצא, בא אלינו, בירך לשלום. עשיתי היכרות עם ראש הממשלה. לחצנו ידיים. "מהיכן אתה, אליעזר?" שאל. סיפרתי לו. הוא קימט את המצח, ואחרי רגע ביקש לדבר איתי בחדר שלו, בקומה השנייה. נבהלתי. הלכתי מהר לשטוף ידיים מכל המלט והלכלוך בזמן שהוא כבר עלה במדרגות. מיהרתי אחריו.
בחדר שלו — במקום קירות היו ספרים, בלי סוף ספרים, ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עומדים ושוכבים, ספרים בכל הצבעים. הוא הזמין אותי לשבת והתיישב על הכורסה שלו. פולה הגישה לנו תה וביסקוויטים. על השולחן עמדו עוד שתי ערֵמות של ספרים. רציתי לשאול אם הוא קורא את כל הספרים האלה. לא שאלתי.
שתינו את התה. ראש הממשלה ביקש שאספר לו על המחנות. סיפרתי. הוא הקשיב בסבלנות. לאט לאט זיכרונות התחילו להישפך לי מהראש על השולחן כמו תה רותח. דיברתי ודיברתי, גם בכיתי קצת. הוא נשען על הכורסה שלו וליטף לעצמו את הלחי.
פולה עברה ליד הדלת וצעקה:
"דוויט'ל! תשתה את התה שלך!"
הסתכלתי עליו. הוא סימן לי בידו להמשיך.
פולה הלכה. אחרי כמה דקות חזרה.
"דוויט'ל! תאכל את הביסקוויט!"
 
ככה נפגשנו בכל יום אחרי ארוחת הבוקר, שתינו תה, אכלנו משהו. כבר סיימתי לספר לו על המחנות ועברתי לעלייה. סיפרתי לו על הלילות הראשונים בתל אביב, על השינה בחדרי מדרגות, על אוכל שאספתי מהפחים, אחר כך על הגיוס, על מלחמת השחרור, על החיילים שנפלו לימיני ולשמאלי בקרבות על לטרון, ואז על העבודה בבניין, על הגמלים באלנבי שהביאו את הזיפזיף מהים. לא שמעתי את הנעליים הכבדות במדרגות. אבל הוא כנראה שמע. לאט הניח את כוס התה שלו על השולחן.
פולה פרצה פנימה ברעש גדול.
"היה פה שוקולד!" צעקה עלינו, "איפה?"
הסתכלתי עליו. הוא שם את הראש שלו בתוך כף היד.
פולה רטנה, הסתובבה וירדה במדרגות. ואני ראיתי בפנים של ראש הממשלה קצה של חיוך.
 
למחרת סיימנו את העבודה. ניקינו אחרינו. אברם חילק את התשלום. לפני שיצאנו הלכתי אל הגברת פולה. שאלתי איפה כבוד ראש הממשלה. אמרה שהוא בירושלים, בישיבה חשובה. אמרתי: "את יכולה למסור לו משהו בשמי?" אמרה: "כן." אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.
"לא משנה," אמרתי, "תודה." אספתי את הדברים שלי ויצאתי.
הפועלים כבר הלכו, רק את הגב של אברם ראיתי. מיהרתי אחריו.
"מה יהיה מחר?" שאלתי.
"מחר? אפילו הוא לא יודע מה יהיה מחר." אמר והצביע לשמיים, המשיך ללכת ונעלם בין הבניינים. הסתכלתי למעלה. השמיים היו פתוחים וריקים, שמיים בלי ענן, בלי ציפור. חשבתי לטייל קצת בים, אומרים שהוא מסתובב שם הרבה. אבל הוא בירושלים עכשיו, בישיבה חשובה. אולי מחר.
הלכתי מזרחה לאורך רחוב קק"ל. פניתי שמאלה בדיזנגוף. מכוניות צפרו, נערים צעקו, גברות ואדונים התהלכו במעילים ארוכים. ראיתי שלט: "קפה בתיה". בחיים שלי לא ישבתי בבית קפה. נכנסתי. ישבתי עם הפנים לרחוב. הסתכלתי על הבאים וההולכים, היוצאים והנכנסים.
"מה בשבילך אדוני?"
אדוני?
מלצר גבוה עמד מעליי וחיכה בסבלנות.
הבטתי אל השלט.
"קפה בבקשה." אמרתי.
"קפה." הוא אמר, קד קידה, והסתובב.
"אה, סליחה?"
"כן אדוני."
"יש אצלכם אולי קצת שוקולד?"
"שוקולד לאדוני." הוא אמר, שוב קד קידה, הסתובב ונכנס פנימה.
התרווחתי בכיסא והסתכלתי ברחוב, בתנועה שזורמת, בזמן שעובר, בכלום הזה שמחכה לי ואין לי מה לעשות איתו, בצל שהתחיל לזחול על המדרכות. פתאום הבנתי: יותר לא אראה אותו. אבל אותו מתוק־מתוק היה אצלי שוב בתוך הפה.
 
 
נכתב בהשראת התכתבות בין נערה מקיבוץ מצובה לבין בן גוריון. ההתכתבות באתר 'אוצרות': https://otzarot.org.il/Letter?id=1iSL0CPWXnlaX5uVkT3n

אופיר עוז

אופיר עוז הוא סופר ובלוגר, זוכה פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם, משלב לצד יצירתו הספרותית המרשימה, גם עזרה לסופרים מתחילים באמצעות הבלוג "לשבור את המגירה", ורותם את יכולותיו לטובת קידום השימוש באנרגיות מתחדשות בישראל ומאבק במשבר האקלים הגלובלי כמתנדב בעמותת "שומרי הבית". השילוש הזה של יצירה ספרותית אישית, עזרה לקהילת הסופרים, ומעורבות במאבק הסביבתי לבניית עולם טוב יותר, מהותי בעיניי אופיר, והופך את יצירתו לשלמה.
סיפורים פרי עטו זכו בפרסים ופורסמו בכתבי עת בארץ ובעולם. הטוב מכל העולמות הוא ספרו השלישי.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: עברית ספרים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 53 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 53 דק'
געגוע - כתיבה בעקבות מכתבים אופיר עוז, דפנה ספירשטיין, פנינה גפן, נועה שוורץ, ניר סופר־דודק

מקום ראשון

שוקולד / אופיר עוז

בבוקר הגיע אלינו מוישה־גרויס; אחד מהממשל הגבוה; חליפה, עניבה, כל מה שצריך. יצאתי עם יעקב לאלנבי. הגמלים חזרו מהים. פרקנו מעל הדבשות שלהם את השקים עם הזיפזיף. לקחנו ארבעה שקים כל אחד וסחבנו פנימה. שפכנו אותם לפיילה, ואני ערבבתי עם המלט. ההוא מהממשל עמד מעליי. "שלום אליעזר, שמי גדעון." שפכתי קצת מים מהדלי. "אני שומע שמדברים כאן טובות עליך." שמתי את הדלי בחזרה. לקחתי את הכף. "יש לי עבודה טובה בשבילך, אליעזר." אמרתי: "יש לי עבודה." אמר לי: "עבודה חשובה, ציונית, יש גם כסף." המשכתי לערבב את הטיח. "מחר תביא את המסמכים שלך, נבדוק אותם. אם הכול בסדר, תוכל להתחיל כבר באותו יום, מה אתה אומר?" הפסקתי עם הערבוב והתרוממתי. מה זה עבודה ציונית? שתקתי, זאת לא עבודה ציונית? אבל כסף היה חסר. אמרתי: "בסדר."
למחרת באתי לעבודה כרגיל. בזמן ארוחת הצהריים הגיע גדעון. נתתי לו את המסמכים. הוא הסתכל בהם. אחרי דקה או שתיים אמר לי לבוא איתו. לקח אותי למשרדים הגבוהים של הממשלה, הכניס אותי לחדר של איזה קלוץ; חליפה, חפתים, משקפיים עגולים, מתקן שחור לעטים עם השם שלו באותיות מזהב. ישבתי מהצד השני של השולחן. הוא שאל אותי שאלות ואני עניתי. שאל על המלחמה, על המחנות, על השחרור, על העלייה ארצה, על הקרבות בלטרון, על הפציעה. עניתי לו ראשון ראשון ואחרון אחרון. שאל מאיפה באתי. סיפרתי. אמר לי: "תראה את המספר." הפשלתי את השרוול והראיתי לו. "גם אשתי באה משם," הוא אמר. "מה השם?" שאלתי. אמר את השם. לא הכרתי, אבל זה כנראה הספיק. הוא אמר לי לחכות, קם, והלך לחדר אחר. כשחזר, נתן לי איזה נייר ואמר להביא אותו מחר, יחד עם כל שאר המסמכים, לשדרות קק"ל מספר זה וזה. שאלתי: "מה זה?" אמר לי: "זיווג ביטחוני." שאלתי: "מה זה זיווג?" אמר לי: "תבוא מחר, יטפלו בך."
בשדרות קק"ל עמדו שוטרים ליד השער. חיפשתי בעיניים את גדעון. הוא לא היה שם. חיפשתי את אדון קלוץ. גם הוא לא היה שם. שוטר קרא לי. נתתי לו את הניירות. הוא הסתכל, דפדף, ואז קרא לשוטר אחר. השוטר האחר הכניס אותי. בפנים כבר עבדו שלושה פועלים. שם הזיפזיף לא הגיע עם גמלים, שם הכול חיכה לנו במרפסת. אברם, מנהל העבודה, אמר לי לערבב את הטיח. לקחתי את הכף וערבבתי. שאלתי אותם: "בית של מי זה?" אמרו לי: "אתה לא יודע?" אמרתי: "לא." 
אמרו לי: "זה הבית של בן־גוריון." אמרתי: "איזה בן־גוריון?" הם הפסיקו את העבודה, הסתכלו עליי וצחקו. הסתכלתי מסביב. זה הבית של ראש הממשלה? "בוא אחריי," אמר לי אברם. הלכתי אחריו במסדרון. הוא פתח דלת של מזווה והראה לי בלוק שוקולד ענק. "שני קילו!" הוא הרים את האצבע שלו, "וכל המדינה — בצנע!" הסכמתי איתו עם הראש אבל בלב חשבתי: ראש ממשלה, מגיע לו בלוק שוקולד.
כל היום חיפשתי אותו בעיניים. לא מצאתי. רק אשתו הבלבוסטה הסתובבה עם הנעליים הכבדות ובדקה אצלנו איך מתקדמת העבודה. בסוף היום, כשכבר יצאנו, ראיתי אותו עובר; איש קטן, כרס גדולה, שיער לבן שמתנופף ברוח כמו דגל. הוא לא שם לב אלינו.
למחרת בבוקר הוא ירד למטבח לאכול את הקוץ' מוץ' שלו, ככה קראו הפועלים לארוחת הבוקר של ראש הממשלה, שהכינה לו אשתו פולה, הבלבוסטה. מסכן, הם אמרו עליו ולא הבנתי למה. המשכתי בעבודה כרגיל וכל כמה דקות הרמתי את הראש לדלת הסגורה. בסוף הוא יצא, בא אלינו, בירך לשלום. עשיתי היכרות עם ראש הממשלה. לחצנו ידיים. "מהיכן אתה, אליעזר?" שאל. סיפרתי לו. הוא קימט את המצח, ואחרי רגע ביקש לדבר איתי בחדר שלו, בקומה השנייה. נבהלתי. הלכתי מהר לשטוף ידיים מכל המלט והלכלוך בזמן שהוא כבר עלה במדרגות. מיהרתי אחריו.
בחדר שלו — במקום קירות היו ספרים, בלי סוף ספרים, ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עומדים ושוכבים, ספרים בכל הצבעים. הוא הזמין אותי לשבת והתיישב על הכורסה שלו. פולה הגישה לנו תה וביסקוויטים. על השולחן עמדו עוד שתי ערֵמות של ספרים. רציתי לשאול אם הוא קורא את כל הספרים האלה. לא שאלתי.
שתינו את התה. ראש הממשלה ביקש שאספר לו על המחנות. סיפרתי. הוא הקשיב בסבלנות. לאט לאט זיכרונות התחילו להישפך לי מהראש על השולחן כמו תה רותח. דיברתי ודיברתי, גם בכיתי קצת. הוא נשען על הכורסה שלו וליטף לעצמו את הלחי.
פולה עברה ליד הדלת וצעקה:
"דוויט'ל! תשתה את התה שלך!"
הסתכלתי עליו. הוא סימן לי בידו להמשיך.
פולה הלכה. אחרי כמה דקות חזרה.
"דוויט'ל! תאכל את הביסקוויט!"
 
ככה נפגשנו בכל יום אחרי ארוחת הבוקר, שתינו תה, אכלנו משהו. כבר סיימתי לספר לו על המחנות ועברתי לעלייה. סיפרתי לו על הלילות הראשונים בתל אביב, על השינה בחדרי מדרגות, על אוכל שאספתי מהפחים, אחר כך על הגיוס, על מלחמת השחרור, על החיילים שנפלו לימיני ולשמאלי בקרבות על לטרון, ואז על העבודה בבניין, על הגמלים באלנבי שהביאו את הזיפזיף מהים. לא שמעתי את הנעליים הכבדות במדרגות. אבל הוא כנראה שמע. לאט הניח את כוס התה שלו על השולחן.
פולה פרצה פנימה ברעש גדול.
"היה פה שוקולד!" צעקה עלינו, "איפה?"
הסתכלתי עליו. הוא שם את הראש שלו בתוך כף היד.
פולה רטנה, הסתובבה וירדה במדרגות. ואני ראיתי בפנים של ראש הממשלה קצה של חיוך.
 
למחרת סיימנו את העבודה. ניקינו אחרינו. אברם חילק את התשלום. לפני שיצאנו הלכתי אל הגברת פולה. שאלתי איפה כבוד ראש הממשלה. אמרה שהוא בירושלים, בישיבה חשובה. אמרתי: "את יכולה למסור לו משהו בשמי?" אמרה: "כן." אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.
"לא משנה," אמרתי, "תודה." אספתי את הדברים שלי ויצאתי.
הפועלים כבר הלכו, רק את הגב של אברם ראיתי. מיהרתי אחריו.
"מה יהיה מחר?" שאלתי.
"מחר? אפילו הוא לא יודע מה יהיה מחר." אמר והצביע לשמיים, המשיך ללכת ונעלם בין הבניינים. הסתכלתי למעלה. השמיים היו פתוחים וריקים, שמיים בלי ענן, בלי ציפור. חשבתי לטייל קצת בים, אומרים שהוא מסתובב שם הרבה. אבל הוא בירושלים עכשיו, בישיבה חשובה. אולי מחר.
הלכתי מזרחה לאורך רחוב קק"ל. פניתי שמאלה בדיזנגוף. מכוניות צפרו, נערים צעקו, גברות ואדונים התהלכו במעילים ארוכים. ראיתי שלט: "קפה בתיה". בחיים שלי לא ישבתי בבית קפה. נכנסתי. ישבתי עם הפנים לרחוב. הסתכלתי על הבאים וההולכים, היוצאים והנכנסים.
"מה בשבילך אדוני?"
אדוני?
מלצר גבוה עמד מעליי וחיכה בסבלנות.
הבטתי אל השלט.
"קפה בבקשה." אמרתי.
"קפה." הוא אמר, קד קידה, והסתובב.
"אה, סליחה?"
"כן אדוני."
"יש אצלכם אולי קצת שוקולד?"
"שוקולד לאדוני." הוא אמר, שוב קד קידה, הסתובב ונכנס פנימה.
התרווחתי בכיסא והסתכלתי ברחוב, בתנועה שזורמת, בזמן שעובר, בכלום הזה שמחכה לי ואין לי מה לעשות איתו, בצל שהתחיל לזחול על המדרכות. פתאום הבנתי: יותר לא אראה אותו. אבל אותו מתוק־מתוק היה אצלי שוב בתוך הפה.
 
 
נכתב בהשראת התכתבות בין נערה מקיבוץ מצובה לבין בן גוריון. ההתכתבות באתר 'אוצרות': https://otzarot.org.il/Letter?id=1iSL0CPWXnlaX5uVkT3n