הנערה מרחוב הגרמנים - חלק ב'

1
ציונות ואי ציונות ושבר האמונה

רון מצא את הדרך לליבה של מוריה. אחרי התחלה צורמת, שבעטיה כמעט סולק מביתה, יושרו בהדרגה ההדורים. עם התמשכות הדיאלוג בין הצעיר המוכשר, החפץ לכתוב ספר על אביו המנוח, ובין האישה הבוגרת שהייתה לה נגיעה במות האב, התהוו יחסי אמון ופתיחות בין השניים. היא חיבבה אותו, והוא שש למצוא אצלה צורך לפרוק מטעני זיכרונות קשים ורגשי אשמה. רון חשב לעצמו, הפרה משתוקקת להיניק יותר משהעגל מתאווה לינוק, וטוב שכך.

התוצאה הייתה תחקיר מקיף שהעמיד במרכז העלילה את דמותה המורכבת של האישה שהייתה לפנים "הנערה משכונת הגרמנים," ועתה פתחה את סגור ליבה.

"את ילדת בראשית," אמרה אסתר לבתה טובה־מוריה, "הורייך ילדוך, וקודמיהם לאפר היו ואפר כוסו. כל שקדם נשרף ללא שיור בלא אוד ורמץ. אין לנבור ואין לחקור ואין לשאול כי לא נותר דבר." מור לא שכחה זאת ובכל זאת, לנוכח הנסיבות, היא היתה לרון כספר פתוח.

רון ביקש ממוריה, "הכירי לי קצת יותר לעומק את אבא ואימא שלך ומה הייתה השפעתם עלייך."

מור הרהרה בשתיקה רגע ארוך. "זה נורא מורכב," אמרה לבסוף, "איך להתחיל?"

"התחילי עם אבא שלך, נראה לי שיהיה לך יותר פשוט... הוא בא מרקע חרדי, הבנתי..."

"שום דבר לא פשוט במשפחה שלי, אבל כן, אבא שלי, עם כל הסיבוכים הנפשיים שלו, הוא היה רך יותר ונגיש יותר מאימא."

"הסבירי."

"אבא בא מתפיסת עולם אמונית שלמה, ומה שקרה בשואה ריסק את כל עולמו. הוא לא רק איבד את אמונתו התמימה. הוא פיתח מין 'אנטי אמונה', שבאופן פרדוקסלי הותירה ערוץ פתוח בינו ובין אמונתו המרוסקת. הוא התריס כנגד ההבטחה הכוזבת ל'עם הבחירה', שלל את הייחוד והייעוד של עם ישראל, טען שאין 'השגחה עליונה' אלא העולם הפקר ואין דין ואין דיין וכל דאלים גבר..."

"ניהיליזם? עד כדי כך?"

"לא עד הסוף. הוא רצה מאוד שיהיה לו את מי להאשים, איזה מין ערכאה יקומית עליונה, כביכול גבוהה יותר מאלוהים, ששם יישמעו טענותיו ויורשע מי שהתיימר לנהל את העולם בצדק, והתרשל ומעל בתפקידו. אבל זו הייתה זעקה אל חלל ריק."

"אז הוא היה מין דתי־אנטי דתי, זה לא מובן לי. בכל אופן, ציוני הוא לא היה..."

"לגמרי לא. אלמלא אימא, שלא הייתה מוכנה לשמוע על 'עוד גולה', הוא בחיים לא היה בא לארץ ישראל. הציונות היא טעות, הוא טען, זו הרפתקה מסוכנת העלולה להיגמר בעוד טרגדיה יהודית. להקים מדינה בסביבה של שונאים, 'בין שיני אריות', שכולם רוצים למחוק אותה, זו התגרות בגורל. במקרה הטוב איוולת וחוסר אחריות."

"ובמקרה הרע?"

"במקרה הרע, חס ושלום, אושוויץ או הירושימה."

"אוי ואבוי. עד כדי כך היה אבא שלך פסימי? עם מחשבות אובדניות כאלה איך הוא מצא את עצמו בארץ בכלל?!"

"אמרתי לך, אימא שלי. אתה עוד לא מכיר אותה, חכה... אבא שלי אף פעם לא השלים עם זה שהוא בישראל. הוא מהרגע הראשון הוא רצה לברוח מהארץ. הייתה לו משנה סדורה. הוא אפילו אמר שהציונות היא אולי תוכנית משלימה לפתרון הסופי. הערבים בתפקיד הגרמנים."

"תוכנית של מי?"

"של מי אתה שואל? של מי שהכניס את רעיון השמדת היהודים לראש של פרעה, של עמלק, של המן, של חלמניצקי ושל היטרל."

"למה את משבשת..."

"כי אני לא מסוגלת להעלות על דל שפתיי את יימח שמו."

"את זה אני דווקא יכול להבין."

"אבא טען שאלוהים, בעצם, את הרומן שלו עם העם היהודי גמר אחרי דוד ושלמה. מאז הוא זנח את היהודים לגורלם המר, ולא עניין אותו יותר. שיעשו שטויות נוראיות ויתגרו בגויים ויחטפו חזק, מה אכפת לו..."

"מאז ועד היום?"

"בהחלט. כך אבא חשב. כשבאו הבבלים הזהיר ירמיהו הנביא החכם 'אל תמרדו!' מרדו ונגמר בחורבן. כשבאו הרומאים הזהיר יוחנן בן זכאי 'אל תמרדו!' מרדו ונגמר שוב בחורבן. לא הספיק להם. צץ בר כוכבא. אמר עליו רבי עקיבא 'זה מלך המשיח!' ענה לו בן תורתא החכם, 'עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא!' ושוב הזהירו חכמים 'אל תמרדו ברומא!' מרדו ונגמר בשואה... עכשיו עוד פעם קמים משיחי שקר..."

"אבל הפעם זה שונה. יש מדינה. יש צה"ל..."

"אבא שלי לא סמך על זה. הוא אמר שליהודים שתי ידיים שמאליות, וצבא ויהודים לא מתחברים."

"עובדה שכן. מתחברים ועוד איך!"

"בסדר, גם אני הייתי חיילת בצה"ל ואני לא מזלזלת, אבל אבא שלי לא סמך."

"אז מה לדעתו של אבא שלך היה הפתרון העדיף ליהודים? אולי להתבולל?"

"או! רון. ברוך הבא. ראית סןף-סוף את האור. אני אומנם מתנגדת לחלוטין לאבא. אני יהודייה גאה והילדים שלי, אני שמחה לומר, הם מושרשים בתודעתם היהודית אף על פי שאנחנו לא חרדים ולא אורתודוקסים. אבל אבא טען שמאז חורבן הבית כל יהודי שהמיר את דתו בעוד מועד זכה ומילט את עצמו ואת צאצאיו למזלם הטוב מהגורל היהודי הרה האסונות. זו עובדה שאין עליה עוררין. מיליונים עשו זאת וניצלו, כך הוא אמר."

"כאילו לא היו בעולם אסונות אחרים..." העיר רון.

"גם בניכוי כל האסונות האחרים, שכמובן היו, ושבהם גם יהודים היו בין הקורבנות."

"אז למה אבא שלך לא הסיק את המסקנה המתבקשת ופשוט התנצר? בגלל אשתו?"

"לא, רון. זה לא רק אימא. אבא שלי היה – הייתי אומרת – יותר מדי יהודי מכדי להתנצר. ואל תשכח כמובן שהייתה לו משפחה יהודית אורתודוקסית גדולה באמריקה ששמרה על קשר איתו ועזרה לו."

"אחרת לדעתך הוא היה ממיר דת?"

"אני חושבת שלא. ראשית כול, כפי שאמרתי, כי הוא היה יהודי בנשמתו, ושנית, החשבון הפתוח שלו על ילדיו ואשתו שנרצחו היה עם אלוהי ישראל, וזה לא משהו שהוא היה מסוגל לסגור. הוא היה אובססיבי להתנצח ולהתריס ולזעוק כלפי שמיא."

"את אומרת שהוא היה צריך עדיין את אלוהים כדי לזעוק ולהאשים אחרי שאמונתו אבדה? זה לא מובן לי."

"גם לי, רון. זה פרדוקס ואין טעם לנסות ולהבין... אבל יש עוד סיבה, פשוטה יותר: יהודי יכול לחיות כיום כיהודי – דתי, חילוני, כופר – ללא פחד קיומי, רק לא בישראל. יהודי לא מוכרח להמיר דת. כל מה שהוא צריך זה להתאזרח באחת המדינות האנגלו־סקסיות או בכל דמוקרטיה מערבית נאורה ויציבה. הוא חזר ואמר את זה. אמריקה הייתה משאת נפשו, 'אמריקה זו הגאולה השלמה', הוא טען, והוסיף בציניות, 'עד בוא המשיח'."

"למה בציניות?"

"כי את אמונתו הוא איבד. הוא אמר שהיהודים המציאו שני פטנטים שמסדרים יופי את העולם כמו שצריך, ומספקים פתרון קסם נפלא לאי הצדק הגלוי במציאות חיי האדם. הדבר הראשון זה צמד המושגים גן־עדן וגיהינום, שמזומנים לנשמת כל בר מינן ומספקים שכר ועונש למתים. הדבר השני הוא המשיח שיקים את המתים לתחייה, לפחות את הצדיקים. 'הבל הבלים כמובן, הכול הבל, שאני מתפלֵא על כל בר דעת שנתפס לשטות הזאת', אמר אבא, והוסיף שאפילו הנוצרים והמוסלמים אימצו את הפטנט. שיערב להם. גם על עצמו הוא לעג שהאמין לזה, 'לתומי ולסִכלותי', ציין."

אומנת הבית הצעירה, עיישה, פקיסטנית נמוכת קומה, ממעטת בדברים חביבה בעיני רון, באה והעירה בשקט כי זמן הארוחה הגיע. מור ביקשה להסיח את הדעת מן הנושאים הקודרים וניהלה עם רון שיחת חולין. ג'ודי (יהודית), בתה הדקה והמתולתלת של מור, שאותה הספיק רון להכיר במהלך המפגשים עם אימה, הופיעה והצטרפה לסעודה, מוסיפה לאווירה נועם וקלילות, ובחינניות שקסמה לרון היא סיפרה חוויות מהאוניברסיטה והדביקה אותו ברוחה הצוהלת. מוריה הבחינה לא ראתה זאת בעין יפה. היא מצאה לנכון להתריע בפני רון בתום הסעודה, הרחק מאוזני ביתה ביתה": אל תשלה את עצמך. היא צעירה מדי בשבילך והיא תפוסה חזק. יש לה כבר שנתיים חבר מקסים עוד מהקולג'. הם זוג משמיים, ובעזרת השם הם גם יתחתנו. אל תפריע."

רון היה סקרן לדעת אם החבר יהודי וזכה לתגובה צוננת, "זה לא עניינך. בכל אופן, הצאצאים יהיו יהודים, תהיה בטוח. אל תדאג."

רון הבטיח כי כל מעייניו בסיפור שבא לחקור, הוא מאושר ואסיר תודה על היחס הנפלא והפתיחות הנדיבה של מארחתו, והוא מאחל לאהובים הצעירים כל טוב.

ג'ודי יצאה לדרכה ב"ביי" חייכני חטוף, ומוריה פרשה למנוחה. רון ישב בחדר צדדי, הקשיב להקלטות ברשמקול ורשם את רשימותיו. מוריה חזרה ממנוחתה רעננה ומאוששת, והם הסבו לתה של "פייב אוקלוק" וחזרו לשיחתם.

רון פתח בתמיהה:

"אני חייב להגיד לך שהופתעתי מאוד לשמוע שאת מתנגדת לחלוטין לתפיסות של אבא שלך. דיברת עליו קודם כאילו היית הפרקליטה שלו. זה לא מסתדר לי."

"תבין, רון. מה שהתקלקל – נכון יותר לומר נהרס – אצל האבא היקר שלי, שלא באשמתו כמובן, היה טעון תיקון. לולא קרה הנס משמיים של המפגש שלי בנסיבות כל כך קשות עם האדם המיוחד, המורי הצדיק איש החסד, המצפן שלי בחיים, הייתי קרוב לוודאי מידרדרת לחיים חסרי אמונה. הייתי הופכת לציניקנית פרועה, סולדת ובועטת בכל ערך יהודי ובכל מה שמזוהה עם המורשת, ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודית."

"הוא פקח את עיניך? איך?"

מוריה הניחה את כך ידה על חזה כנשבעת, "כן, הוא פקח את עיניי, ואני מאמינה שזה לא מקרה. החיבור הפלאי בינינו, הכל כך לא טבעי לכאורה, הוא יד אלוהים."

"בנסיבות קשות, למה?!"

"אמת. בנסיבות קשות מאוד, טראומטיות. אני לא יכולה להבין למה, אבל אני כבר הרבה אחרי זה."

"מה אגיד לך? אני קשה תפיסה, אבל אני מכבד את אמונתך."

מור היססה ונראתה כמי שמילים בקצה לשונה. רון התבונן בה ותהה: "מה??"

"זה לא היה כל כך פשוט, רון. בשלב די ומסוים – אני נזכרת עכשיו ברגעי השפל שלי בפסטיבל וודסטוק – בהזדמנות אספר לך – הייתי אפילו קרובה להתפרק ולהתפקר..."

"אני מעוניין לשמוע על זה."

"לא כעת, רון, וזה לא באמת חשוב. היו פעם ימים פרועים אחדים של רוק ואלכוהול וסמים עם נאיביות יפה ומעורפלת, שאיפה חסרת כיוון לסוג נאיבי פשטני של אחוות האדם ו'תיקון עולם' בלי אלוהים... נגעתי בזה, טעמתי, נכוויתי והקאתי, אם כי שמרתי בליבי גם חוויות נפשיות ותובנות חיוביות... כי היה שם גם תום צעיר וטהור ומוזיקה מטריפה ורגעים בלתי נשכחים של התעלות. אבל עזוב את זה עכשיו ואל תמשוך אותי. אני לא רוצה לדבר על זה."

"חבל, אבל על מה את כן רוצה לדבר?"

"על התיקון שעשיתי אני רוצה לדבר. על הילדים היקרים והנהדרים שלי שגידלתי וחינכתי על ברכי יהדות יפה, סובלנית ואנושית. לא הדת זעופת הפנים החרדית, הקנאית, המתבדלת. לא זו המייחלת למשיח ולבית מקדש של קורבנות, דם, עולות וזבחים, אלא ליהדות של 'ואהבת לרעך כמוך'. יהדות של בית הלל, של מאור פנים לכל אדם, יהודי כגוי..."

"אבל זה חלום באספמיא. אין יהדות כזאת..."

"אל"ף, יש! 'דעלָך סְנֵי לחברך לא תעבֵיד', זה שער הכניסה ליהדות."

"מה זה אומר?"

"זה אומר בפשטות שמה ששנוא עליך אל תעשה לאדם אחר. זו כל התורה כולה, ומי מקבל זאת עליו מוכר כיהודי, כך קבע הלל הזקן אבי היהדות ההומניסטית."

"יש דבר כזה?"

"יש, ואני מצאתי אותה, והיא חיה ונושמת ומתקיימת בילדים שלי. הם יהודים בלב ונפש והם אוהבי אדם ללא הבדל, הם מכירים היטב את ארון הספרים היהודי, והם בוחרים ממנו את הטוב והנכון כפי שחינכתי אותם. הם עולים לתורה¹ וקוראים בטעמי המקרא בניגון תימני שמחמם לי את הלב. שבת זו שבת גם אם נוסעים קצת לטייל..."

"את מנסה דבר והיפוכו."

"בכלל לא. האמונה שלנו שלמה. רצון האל אינו רצון הרבנים. ג'אד נהג לומר 'רַחמנא לִבָּא בָּעֵי', אלוהים מבקש את כוונת הלב, קורא את טוהר מחשבותינו ואת יושר דרכינו."

"איך אתם מקיימים אורח חיים יהודי? למשל, אתם חוגגים את החגים?"

"מה זאת אומרת? חג זה חג. תפילה, בית כנסת, קידוש, שירים, הכול. הילדים שלי חשים בעומק נפשם את משמעות חגי תשרי ושלושת הרגלים. אנחנו צמים בכיפור – היום היחיד בשנה שבו אין מדליקים ומכבים אור חשמל – מהדרים בסוכה, רוקדים בשמחת תורה בבית הכנסת, ובליל הסדר קוראים את כל ההגדה בניגון ועם פרשנות יצירתית רלבנטית, בדרך כלל עם אורחים. בשבועות מביאים ביכורים ומקשטים את הבית בפרחים. הכול בחדווה ובאהבה. ובתשעה באב נוהגים מנהגי אבלות, לא צמים. מצניעים באכילה ואין באותו יום מוזיקה בבית, שזה מאוד־מאוד יוצא דופן..."

רון צחק והיה משועשע. אז אתם ממציאים דת חדשה או מה?"

"בכלל לא. אנחנו לא פוסקי הלכות ולא מתיימרים להיות צדיקים יותר או פחות מיהודים אחרים. אנחנו יהודים על פי דרכנו ומכבדים ואוהבים גם כל מי שמקפיד יותר או פחות מאיתנו..."

"אז את, אתם, מאמינים בכל מה שכתוב בתנ"ך?"

"אין יהודי דתי משכיל שאין לו בעיה עם זה. אני לימדתי את הילדים שלי לאהוב ולהעריך את כתבי הקודש, יש בהם הרבה מאוד חוכמה והם מלווים את העם שלנו אלפי שנים, וזה גם כתב הזהות שלנו. אבל לא בהכרח 'כזה ראה וקדש'. לא ולא."

"תסבירי."

המשך הפרק בספר המלא

1 הביטוי “לעלות לתורה״ שייך ללקסיקון בית הכנסת. בשבתות ובחגים, וכן בימי שני וחמישי, מוציאים מארון הקודש את ספר התורה הכתוב ביד סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) על עור של בהמה. התורה מחולקת לפרשות השבוע ולמועדים, וכל מתפלל המוזמן לקרוא, או מי שרכש “עלייה״ (קטע מהפרשה) נקרא “עולה לתורה״.