תבונה ורגישות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תבונה ורגישות
מכר
מאות
עותקים
תבונה ורגישות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תבונה ורגישות

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"לא הזמן ולא הנסיבות קובעים את מידת הקרבה, אלא אופי הקשר בלבד. יש אנשים ששבע שנים לא יספיקו להיכרות ביניהם, ויש כאלה ששבעה ימים יהיו עבורם די והותר"

מריאן דשווד איננה מהססת להצהיר על רגשותיה בגלוי, וכשהיא מתאהבת בווילובי, היא מתעלמת לחלוטין מאזהרותיה של אלינור אחותה בנוגע לסכנות הטמונות בהתנהגותה הפזיזה ומתייחסת באדישות ובזלזול לכל הסובבים אותה, לרבות קולונל ברנדון. אלינור, אשר דבקה במוסכמות החברתיות, מתמודדת עם רגשותיה כלפי אדוארד פררז ועם כל המכשולים הנערמים לפני אהבתם. האחיות מיטלטלות בנתיבי אהבה מקבילים בחברה שבה המעמד, הממון והגינונים מושלים ברגשות, ומגלות את החשיבות שבמציאת שביל הזהב בין תבונה לרגישות בדרכן אל האושר .

תבונה ורגישות הוא הרומן הראשון פרי עטה של ג'יין אוסטן שיצא לאור, ובשעתו פורסם בעילום שם. ראשיתו כרומן מכתבים ששמו אלינור ומריאן, וכתיבתו התפרשה על פני חמש עשרה שנה. הספר זכה להצלחה רבה לאורך השנים ועובד פעמים רבות לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון.

מאתיים שנה לאחר צאתו לאור מוגש הרומן האהוב בתרגום חדש וקולח מאת שי סנדיק, ובליווי אחרית דבר שנכתבה במיוחד למהדורה העברית על ידי ד"ר מרי ברואר.

פרק ראשון

פרק ראשון

 

 

לפני שנים רבות קבעה משפחת דשווד את מקום מושבה בסָסֶקס. ביתם שכן בנורלנד פארק, בלב אחוזתם הגדולה, שם ניהלו זה דורות רבים אורח חיים אצילי ומכובד, שקנה להם שם טוב בקרב מכריהם ושכניהם. בעל האחוזה הקודם היה אדם ערירי שזכה לאריכות ימים. רוב שנות חייו שימשה לו אחותו בת לוויה ומנהלת משק בית, אך היא נפטרה עשר שנים לפניו. לאחר מותה התחולל בביתו שינוי ניכר, וכדי למלא את חסרונה קיבל אל ביתו את משפחת אחיינו, מר הנרי דשווד, יורשה החוקי של אחוזת נורלנד בבוא היום. האדון הזקן בילה את ימיו בנעימים במחיצת אחיינו, אשתו ובנותיהם. קרבתו אליהם הלכה וגדלה. תשומת הלב המתמדת שהרעיפו עליו בני הזוג דשווד נבעה לא רק משיקולי כדאיות, אלא גם מטוב לב, וסיפקה לו את כל היציבות והנוחות האפשריות שאדם בגילו עשוי לייחל להן. עליזות הילדות הוסיפה גם היא טעם לחייו.

למר הנרי דשווד היה בן אחד מנישואים קודמים ושלוש בנות מרעייתו הנוכחית. הבן – איש צעיר מכובד ורציני – התקיים מההון הרב שהשאירה לו אמו, שמחציתו הועברה לרשותו עם הגיעו לפרקו. גם נישואיו, שחלו זמן קצר לאחר מכן, הגדילו את עושרו. ירושת נורלנד הייתה אפוא ירושה משנית בחשיבותה עבורו, אך לא עבור אחיותיו. הונן היה זעום, אם אין מחשיבים את החלק שציפו לקבל מירושת הנחלה. לאִמן לא היה רכוש משלה, ולרשות אביהן עמדו שבעת אלפים פאונד בלבד, שכן גם המחצית השנייה מהונה של רעייתו הראשונה הובטחה לבנה, ולאב נותרה ממנה רק ריבית למשך כל ימי חייו.

 

האדון הזקן מת, צוואתו נקראה, וכמעט ככל צוואה אחרת הסבה לשומעיה מפח נפש וקורת רוח גם יחד. הוא לא גילה חוסר הגינות או כפיות טובה ולא מנע את האחוזה מאחיינו, אך הותיר לו אותה בתנאים שסיכלו את רוב תכניותיו לעיזבון. מר דשווד האב היה מעוניין באחוזה לאשתו ולבנותיו יותר מאשר לו עצמו, אך זו הובטחה לבנו ולנכדו בן הארבע באופן שלא אִפשר לו לתמוך ביקירותיו. שלוש בנותיו של מר דשווד היו זקוקות יותר מכול להכנסה כלשהי, אם מבעלוּת על האחוזה ואם ממכירת העצים יקרי הערך שבתחומה, אך לפי הצוואה הופקד בידיהם למשמרת כמעט כל הרכוש עד אשר יועבר לנכד. נכד זה הגיע לביקורים מזדמנים עם אביו ואמו בנורלנד, ובביקורים אלה הצליח לזכות בחיבת דודו מר דשווד הזקן באמצעות התנהגות שובת לב שאינה נדירה בקרב ילדים בני שנתיים או שלוש – הגייה משובשת, נחרצות שכל דבר ייעשה כרצונו ויהי מה, תעלולים מסוגים שונים והקמת רעש במידה בלתי מבוטלת. החיבה כלפי הילד הכריעה לטובתו על פני תשומת הלב שהעניקו האחיינית ובנותיה לדוד הזקן במשך שנים רבות כל כך. עם זאת, הוא לא רצה לנהוג בשלוש הנערות בעין צרה, וכאות לחיבה שרחש כלפיהן הוריש לכל אחת מהן אלף פאונד.

בתחילה הייתה אכזבתו של מר הנרי דשווד קשה מאוד, אך מזגו היה עליז ומלא תקווה. הרי לא הייתה כל סיבה שלא יזכה לחיות שנים רבות, יחסוך בהתנהלות מחושבת סכום הגון מתוצרת האחוזה, ויגדיל את רווחיו מידית. אך העושר שבושש להגיע לידיו עמד לרשותו רק שנה אחת. הוא לא האריך ימים אחרי דודו, וכל שנותר לאלמנתו ולבנותיו הוא סכום של עשרת אלפים פאונד, לרבות הירושות האחרונות.

עוד טרם פטירתו של מר הנרי דשווד, מיד עם היוודע הסכנה הנשקפת לחייו, הזעיקו אליו את בנו. מר דשווד הפציר בבנו לנטות חסד כלפי אמו החורגת ואחיותיו בכל הכוח והדחיפות שעמדו לו בחוליו. הבן, מר ג'ון דשווד, לא רחש רגשות עזים כלפי בנות משפחתו, אך בקשתו של אביו נגעה ללבו מפאת אופייה ועיתויה, והוא הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להיטיב את חייהן. אביו נמלא הקלה למשמע ההבטחה, ומר ג'ון דשווד התפנה לשקול בכובד ראש מה יוכל לעשות למענן.

הוא לא היה אדם רע לב, אלא אם נטייה לאדישות ולאנוכיות ייחשבו לרוע לב. באופן כללי היה אדם מוערך מאוד, שכן מילא את חובותיו השגרתיות בהגינות. לו היה נושא אישה חביבה יותר, ייתכן שהיה מוערך עוד יותר, וייתכן אף שהוא עצמו היה נעשה חביב. הוא נישא בגיל צעיר מאוד ואהב מאוד את אשתו, אך הגברת ג'ון דשווד הייתה קריקטורה שלו עצמו – צרת אופקים ואנוכית עוד יותר.

כשנתן את הבטחתו לאביו הרהר בינו לבינו שיגדיל את הונן של אחיותיו באמצעות מתנה בסך אלף פאונד לכל אחת מהן. באותו הזמן חשב שהוא מסוגל לכך. ההכנסה הצפויה בסך ארבעת אלפים פאונד לשנה נוסף על הכנסתו הנוכחית, וזאת בלי להביא בחשבון את המחצית הנותרת מהון אמו, חיממה את לבו והפיחה בו רוח נדיבות. כן, הוא ייתן להן שלושת אלפים פאונד – יפה ונאה! די בכך להבטיח להן נוחות מוחלטת. שלושת אלפים פאונד! הוא יוכל להיפרד מסכום גדול כל כך כמעט ללא קושי. הוא חשב על כך כל היום כולו ובימים שלאחר מכן, ולא חזר בו.

זמן קצר לאחר הלוויית אביהן הגיעה הגברת ג'ון דשווד עם בנה ועם פמלייתה מבלי להודיע על כוונתה לאמה החורגת. איש לא יכול לערער על זכותה לבוא, הרי הבית שייך לבעלה מרגע פטירת אביו, אך חוסר העידון שבהתנהגותה היה רב כל כך, שהיה מטריד מאוד כל אישה במצבה של הגברת הנרי דשווד, אפילו ניחנה רק ברגשות רגילים; ואולם הגברת הנרי דשווד עצמה ניחנה בתחושת כבוד עמוקה כל כך ובתפיסת נדיבות אידילית כל כך, שפגיעה שכזאת, יהיו הפוגע והנפגע אשר יהיו, עוררה בה תחושת סלידה שאין ממנה חזרה. הגברת ג'ון דשווד מעולם לא הייתה חביבה על מי מבני משפחת בעלה, אך עד עתה טרם נקרתה בדרכה ההזדמנות להוכיח להם עד כמה חסרת התחשבות בזולת היא מסוגלת להיות.

הגברת הנרי דשווד ראתה בחומרה את התנהגותה הגסה של הגברת ג'ון דשווד ותיעבה אותה בכל לִבה, עד כדי כך שכשהגיעה כלתה לבית הייתה היא נכונה לעזוב אותו לבלי שוב, והייתה עושה כן אילולא הפצירה בה בִתה הבכורה לשקול שנית אם עזיבה היא המעשה הראוי. אהבתה הכנה לשלוש בנותיה הכריעה את הכף להישאר, ולטובתן – להימנע מסכסוך עם אחיהן.

אלינור, הבת הבכורה שעצתה הייתה מועילה כל כך, ניחנה ביכולת הבנה ובכושר שיפוט שבזכותם התאימה לשמש יועצת לאִמה בגיל תשע-עשרה בלבד, ולעתים קרובות לעמוד לטובת כולן כנגד להט רגשותיה של הגברת הנרי דשווד, להט שהיה עלול להוביל להתנהלות חסרת אחריות. לבה היה שלם, מזגה נעים ורגשותיה עזים, אך היא ידעה למשול בהם – מיומנות שאִמה טרם הכירה ושאחת מאחיותיה גמרה אומר שלא להכירה לעולם.

במובנים רבים היו תכונותיה של מריאן דומות למדי לאלו של אלינור. היא הייתה רגישה ונבונה, אך כל דבר הסעיר אותה – צערה ושמחתה לא ידעו מתינות כלל. היא הייתה נדיבה, חביבה, מרתקת – הכול, פרט לשקוּלה. הדמיון בינה ובין אמה היה רב להפליא.

אלינור ראתה בחשש את עודף הרגישות של אחותה, אך אמן העריכה אותו והוקירה אותו. הן עודדו זו את זו בעצמת סבלן. ייסורי האבל שהשתלטו עליהן בתחילה התחדשו כעת מרצון, התקבלו בברכה, ונוצרו שוב ושוב. הן נכנעו לחלוטין לצערן, חיפשו כל מחשבה שהייתה עשויה להגדיל את אומללותן וגזרו על עצמן שלא להינחם עוד לעולם. גם אלינור הצטערה צער עמוק, אך בכל זאת הצליחה להתמודד עם רגשותיה ולהתעלות עליהם. היא הצליחה לשוחח עם אחיה, היא הצליחה לקדם את פני גיסתה כשהגיעה ולהתייחס אליה בנימוס הראוי, והיא עשתה כמיטב יכולתה לדרבן את אמה למאמץ דומה ולעודד אותה לנהוג באיפוק דומה.

מרגרט בת השלוש-עשרה, האחות השלישית, הייתה ילדה טובת מזג וחביבה, אך כיוון שניחנה במידה רבה ברומנטיות של מריאן, ללא תבונתה, לא הצליחה בגילה הצעיר להשתוות לאחיותיה הבוגרות ממנה.

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

סקירות וביקורות

בשבחי האנינות 'תבונה ורגישות‭ ,'‬ כמו רומנים אחרים של ג'יין אוסטן, מציג תיאום מושלם בין המספרת ובין הגיבורות שהיא מציגה ביצירתה של ג'יין אוסטן מתקיים תלכיד יחיד במינו בין אופיין של הגיבורות הראשיות, אופייה של המספרת ותכונותיו של המדיום הספרותי עצמו. התלכיד הזה אחראי במידה לא מעטה לכך שמדובר ביצירות "קלאסיות‭,"‬ כאלה שלא ניתן לעקוף כשמשרטטים את מסלול ההתפתחות של סוגת הרומן.

'תבונה ורגישות' - הראשון מבין ששת הרומנים שפירסמה אוסטן בין 1811 ‭ - 1818-ל‬ יוצא עכשיו בתרגום רהוט וחדש של שי סנדיק. הוא מתמקד בסיפורן של שתי אחיות צעירות, אלינור ומריאן דשווד, בחורות אינטליגנטיות ונאות ממעמד כלכלי צנוע. וכרגיל אצל אוסטן - תכונה שמשכה את מרב תשומת הלב הביקורתית לספריה - גם כאן הדרמה הגדולה היא הדרמה של הזיווג. אלינור נקשרת לגבר מופנם וחסר ביטחון, ואילו מריאן נסחפת בהתאהבות בצעיר כריזמטי ודוחה את אהבתו של גבר מבוגר ואציל רוח ‭ ")‬בצד הלא נכון של שלושים וחמש‭.("‬

המתח הבסיסי של הרומן נוגע לשאלה מה - ובעיקר מי - יעלה בגורלן של האחיות. בהקשר זה, אוסטן מנהלת בספריה מלחמה מעניינת מאוד באהבה ממבט ראשון. המשיכה הראשונית הסוערת, לגבר או לאישה מצודדים או כריזמטיים, נתפסת בעיניה בדרך כלל כשגויה. במובן עמוק, הדרמה של הזיווג שהיא פורשת נוגעת בסוגיות אבולוציוניות בסיסיות: בצורך להפעיל תבונה בבחירת בן הזוג; בהכרה בכך שמשיכה גופנית אינה מספקת; בהטעיות המכוונות של השחקנים בזירה, כלומר בכזבן של נוצות הטווס. המשיכה העמוקה ליצירתה של אוסטן לאורך הדורות נוגעת כנראה לצלילות המבט שלה בכל הנוגע למהמורות שעומדות בדרכו של הצעיר או הצעירה העומדים בפני פרק זה בחייהם; בהכוונה שלהם על מנת שיוכלו לשאת בנטל שימור המין (ברומן, כמובן, מדובר בהשגת אושר אישי‭.(‬

מעניין, אגב, להשוות בין אוסטן לבין מספר בן תקופתה, פחות או יותר, שעסק גם הוא בהולכת
שולל ארוטית. 'יחסים מסוכנים' של שודרלו דה לא - קלו, כשהוא עומד מול אוסטן, מחדד את ההבדלים בין הצרפתיות לאנגליות, בין הקתוליות לפרוטסטנטיות הפוריטנית - וגם בין מספר גבר למספרת
אישה. אוסטן אינה תמימה כלל, אבל הפתיינים הגברים שלה מאופקים למדי, ולא תמיד הם חותרים
- או מגיעים - לכיבושה הממשי של האישה; הם מסתפקים פעמים רבות בכיבוש רגשי.
אבל כאמור, בצד ההתמקדות בסוגיית הזיווג הנכון, ספריה של אוסטן מתבלטים, לטעמי, בהלימה המשולשת שקיימת בהם בין הגיבורות, קולה של המספרת וז'אנר הרומן עצמו. הגיבורות של אוסטן הן אי של יושרה, יישוב דעת, תבונה ואנינות, בתוך ים של גברים ונשים בעלי שלל פגמים מוסריים "אזרחיים‭:"‬ טיפשים, להגנים, ריקניים, עצלים, חמדנים, יהירים, חסרי אופי (ולעיתים רחוקות אף נכלוליים מרושעים‭.(‬ אם יש הבדל במזג בין הגיבורות החיוביות, כמו ההבדל כאן בין מריאן לאלינור - ובעקבותיו גם הבדל בשיפוט שלהן מצד המספרת - הרי שהוא נוגע לנלהבות רומנטית תמה ומעט פזיזה (מריאן) לעומת יישוב דעת מפוכח (אלינור‭.(‬ אלא שהתכונות החיוביות של הגיבורות עולות בקנה אחד עם אופייה של המספרת הכל-יודעת. גם היא מתונה, נבונה, אירונית, וגם היא ביקורתית כלפי אותם פגמים שצוינו: "לג'ון דשווד לא היה דבר לומר שהיה ראוי להישמע, ולאשתו עוד פחות. אבל לא הייתה בכך בושה מיוחדת, שכן מצב דומה שרר בקרב רוב האורחים; רובם סבלו מחיסרון כזה או אחר שמנע מהם מלהיות אנשי שיחה נעימים: חוסר תבונה, אם מכוח הטבע אם מכוח החינוך, חוסר אלגנטיות, חוסר מצב רוח או חוסר אישיות‭."‬

ואילו כשהמספרת משתמשת באנדרסטייטמנט ‭ ")‬הביטה במריאן במבט שהיה רחוק מלהיות מיטיב‭,)"‬ הקורא
חש כי ערכיה האנינים והמאופקים של אלינור כמו התגבשו לקולה של מספרת. למעשה, ב'תבונה ורגישות' במיוחד, ההנאה האסתטית מצויה במידה רבה במה שהמספרת לא אומרת, כלומר באיזון ובאיפוק
בהולכת הסיפור שלה, יותר מאשר במה שהיא כן אומרת )לכן, בעיניי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר
מעורר יותר מ'תבונה ‭ .)'ורגישות‬

היצירה של אוסטן היא לפיכך יצירה מורלית "אזרחית" בטיבה, הרומנים שלה שיפוטיים מאוד,
ומעניקים רווחה ואף סוג של נקמה צנועה לקוראים אנינים ומופנמים, שבחייהם האמיתיים חשים מוקפים בכל התכונות המגונות שנזכרו כאן.

התלכיד הזה - בין הגיבורות למספרת קורותיהן - לא נעצר כאן. הוא נוגע גם לז'אנר שבו נכתב
סיפורן. אלינור ומריאן הן היחידות ברומן שמבלות את זמנן בקריאת רומנים. כבר בכך נרמז לנו כי
בילוי הזמן בקריאה - בילוי חרישי, מופנם, מתבונן, חסר תכלית חומרית מיידית - הוא האנטיתזה לפטפטנות חסרת המידה של הדמויות האחרות, לריקנות שמאפיינת את חייהן, לחומרניותן. וכך גם כמו מכריז הרומן שעצם הקריאה בו מיישמת את השקפת עולמן של אלינור ומריאן וכן של זו שמספרת עליהן.

עוד 3 ספרים של ג'יין אוסטן:
גאווה ודעה קדומה ‭ 1813 <‬
מנספילד פארק ‭ 1814 <‬
אמה ‭ 1815 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 25/07/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

סקירות וביקורות

בשבחי האנינות 'תבונה ורגישות‭ ,'‬ כמו רומנים אחרים של ג'יין אוסטן, מציג תיאום מושלם בין המספרת ובין הגיבורות שהיא מציגה ביצירתה של ג'יין אוסטן מתקיים תלכיד יחיד במינו בין אופיין של הגיבורות הראשיות, אופייה של המספרת ותכונותיו של המדיום הספרותי עצמו. התלכיד הזה אחראי במידה לא מעטה לכך שמדובר ביצירות "קלאסיות‭,"‬ כאלה שלא ניתן לעקוף כשמשרטטים את מסלול ההתפתחות של סוגת הרומן.

'תבונה ורגישות' - הראשון מבין ששת הרומנים שפירסמה אוסטן בין 1811 ‭ - 1818-ל‬ יוצא עכשיו בתרגום רהוט וחדש של שי סנדיק. הוא מתמקד בסיפורן של שתי אחיות צעירות, אלינור ומריאן דשווד, בחורות אינטליגנטיות ונאות ממעמד כלכלי צנוע. וכרגיל אצל אוסטן - תכונה שמשכה את מרב תשומת הלב הביקורתית לספריה - גם כאן הדרמה הגדולה היא הדרמה של הזיווג. אלינור נקשרת לגבר מופנם וחסר ביטחון, ואילו מריאן נסחפת בהתאהבות בצעיר כריזמטי ודוחה את אהבתו של גבר מבוגר ואציל רוח ‭ ")‬בצד הלא נכון של שלושים וחמש‭.("‬

המתח הבסיסי של הרומן נוגע לשאלה מה - ובעיקר מי - יעלה בגורלן של האחיות. בהקשר זה, אוסטן מנהלת בספריה מלחמה מעניינת מאוד באהבה ממבט ראשון. המשיכה הראשונית הסוערת, לגבר או לאישה מצודדים או כריזמטיים, נתפסת בעיניה בדרך כלל כשגויה. במובן עמוק, הדרמה של הזיווג שהיא פורשת נוגעת בסוגיות אבולוציוניות בסיסיות: בצורך להפעיל תבונה בבחירת בן הזוג; בהכרה בכך שמשיכה גופנית אינה מספקת; בהטעיות המכוונות של השחקנים בזירה, כלומר בכזבן של נוצות הטווס. המשיכה העמוקה ליצירתה של אוסטן לאורך הדורות נוגעת כנראה לצלילות המבט שלה בכל הנוגע למהמורות שעומדות בדרכו של הצעיר או הצעירה העומדים בפני פרק זה בחייהם; בהכוונה שלהם על מנת שיוכלו לשאת בנטל שימור המין (ברומן, כמובן, מדובר בהשגת אושר אישי‭.(‬

מעניין, אגב, להשוות בין אוסטן לבין מספר בן תקופתה, פחות או יותר, שעסק גם הוא בהולכת
שולל ארוטית. 'יחסים מסוכנים' של שודרלו דה לא - קלו, כשהוא עומד מול אוסטן, מחדד את ההבדלים בין הצרפתיות לאנגליות, בין הקתוליות לפרוטסטנטיות הפוריטנית - וגם בין מספר גבר למספרת
אישה. אוסטן אינה תמימה כלל, אבל הפתיינים הגברים שלה מאופקים למדי, ולא תמיד הם חותרים
- או מגיעים - לכיבושה הממשי של האישה; הם מסתפקים פעמים רבות בכיבוש רגשי.
אבל כאמור, בצד ההתמקדות בסוגיית הזיווג הנכון, ספריה של אוסטן מתבלטים, לטעמי, בהלימה המשולשת שקיימת בהם בין הגיבורות, קולה של המספרת וז'אנר הרומן עצמו. הגיבורות של אוסטן הן אי של יושרה, יישוב דעת, תבונה ואנינות, בתוך ים של גברים ונשים בעלי שלל פגמים מוסריים "אזרחיים‭:"‬ טיפשים, להגנים, ריקניים, עצלים, חמדנים, יהירים, חסרי אופי (ולעיתים רחוקות אף נכלוליים מרושעים‭.(‬ אם יש הבדל במזג בין הגיבורות החיוביות, כמו ההבדל כאן בין מריאן לאלינור - ובעקבותיו גם הבדל בשיפוט שלהן מצד המספרת - הרי שהוא נוגע לנלהבות רומנטית תמה ומעט פזיזה (מריאן) לעומת יישוב דעת מפוכח (אלינור‭.(‬ אלא שהתכונות החיוביות של הגיבורות עולות בקנה אחד עם אופייה של המספרת הכל-יודעת. גם היא מתונה, נבונה, אירונית, וגם היא ביקורתית כלפי אותם פגמים שצוינו: "לג'ון דשווד לא היה דבר לומר שהיה ראוי להישמע, ולאשתו עוד פחות. אבל לא הייתה בכך בושה מיוחדת, שכן מצב דומה שרר בקרב רוב האורחים; רובם סבלו מחיסרון כזה או אחר שמנע מהם מלהיות אנשי שיחה נעימים: חוסר תבונה, אם מכוח הטבע אם מכוח החינוך, חוסר אלגנטיות, חוסר מצב רוח או חוסר אישיות‭."‬

ואילו כשהמספרת משתמשת באנדרסטייטמנט ‭ ")‬הביטה במריאן במבט שהיה רחוק מלהיות מיטיב‭,)"‬ הקורא
חש כי ערכיה האנינים והמאופקים של אלינור כמו התגבשו לקולה של מספרת. למעשה, ב'תבונה ורגישות' במיוחד, ההנאה האסתטית מצויה במידה רבה במה שהמספרת לא אומרת, כלומר באיזון ובאיפוק
בהולכת הסיפור שלה, יותר מאשר במה שהיא כן אומרת )לכן, בעיניי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר
מעורר יותר מ'תבונה ‭ .)'ורגישות‬

היצירה של אוסטן היא לפיכך יצירה מורלית "אזרחית" בטיבה, הרומנים שלה שיפוטיים מאוד,
ומעניקים רווחה ואף סוג של נקמה צנועה לקוראים אנינים ומופנמים, שבחייהם האמיתיים חשים מוקפים בכל התכונות המגונות שנזכרו כאן.

התלכיד הזה - בין הגיבורות למספרת קורותיהן - לא נעצר כאן. הוא נוגע גם לז'אנר שבו נכתב
סיפורן. אלינור ומריאן הן היחידות ברומן שמבלות את זמנן בקריאת רומנים. כבר בכך נרמז לנו כי
בילוי הזמן בקריאה - בילוי חרישי, מופנם, מתבונן, חסר תכלית חומרית מיידית - הוא האנטיתזה לפטפטנות חסרת המידה של הדמויות האחרות, לריקנות שמאפיינת את חייהן, לחומרניותן. וכך גם כמו מכריז הרומן שעצם הקריאה בו מיישמת את השקפת עולמן של אלינור ומריאן וכן של זו שמספרת עליהן.

עוד 3 ספרים של ג'יין אוסטן:
גאווה ודעה קדומה ‭ 1813 <‬
מנספילד פארק ‭ 1814 <‬
אמה ‭ 1815 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 25/07/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
תבונה ורגישות ג'יין אוסטן

פרק ראשון

 

 

לפני שנים רבות קבעה משפחת דשווד את מקום מושבה בסָסֶקס. ביתם שכן בנורלנד פארק, בלב אחוזתם הגדולה, שם ניהלו זה דורות רבים אורח חיים אצילי ומכובד, שקנה להם שם טוב בקרב מכריהם ושכניהם. בעל האחוזה הקודם היה אדם ערירי שזכה לאריכות ימים. רוב שנות חייו שימשה לו אחותו בת לוויה ומנהלת משק בית, אך היא נפטרה עשר שנים לפניו. לאחר מותה התחולל בביתו שינוי ניכר, וכדי למלא את חסרונה קיבל אל ביתו את משפחת אחיינו, מר הנרי דשווד, יורשה החוקי של אחוזת נורלנד בבוא היום. האדון הזקן בילה את ימיו בנעימים במחיצת אחיינו, אשתו ובנותיהם. קרבתו אליהם הלכה וגדלה. תשומת הלב המתמדת שהרעיפו עליו בני הזוג דשווד נבעה לא רק משיקולי כדאיות, אלא גם מטוב לב, וסיפקה לו את כל היציבות והנוחות האפשריות שאדם בגילו עשוי לייחל להן. עליזות הילדות הוסיפה גם היא טעם לחייו.

למר הנרי דשווד היה בן אחד מנישואים קודמים ושלוש בנות מרעייתו הנוכחית. הבן – איש צעיר מכובד ורציני – התקיים מההון הרב שהשאירה לו אמו, שמחציתו הועברה לרשותו עם הגיעו לפרקו. גם נישואיו, שחלו זמן קצר לאחר מכן, הגדילו את עושרו. ירושת נורלנד הייתה אפוא ירושה משנית בחשיבותה עבורו, אך לא עבור אחיותיו. הונן היה זעום, אם אין מחשיבים את החלק שציפו לקבל מירושת הנחלה. לאִמן לא היה רכוש משלה, ולרשות אביהן עמדו שבעת אלפים פאונד בלבד, שכן גם המחצית השנייה מהונה של רעייתו הראשונה הובטחה לבנה, ולאב נותרה ממנה רק ריבית למשך כל ימי חייו.

 

האדון הזקן מת, צוואתו נקראה, וכמעט ככל צוואה אחרת הסבה לשומעיה מפח נפש וקורת רוח גם יחד. הוא לא גילה חוסר הגינות או כפיות טובה ולא מנע את האחוזה מאחיינו, אך הותיר לו אותה בתנאים שסיכלו את רוב תכניותיו לעיזבון. מר דשווד האב היה מעוניין באחוזה לאשתו ולבנותיו יותר מאשר לו עצמו, אך זו הובטחה לבנו ולנכדו בן הארבע באופן שלא אִפשר לו לתמוך ביקירותיו. שלוש בנותיו של מר דשווד היו זקוקות יותר מכול להכנסה כלשהי, אם מבעלוּת על האחוזה ואם ממכירת העצים יקרי הערך שבתחומה, אך לפי הצוואה הופקד בידיהם למשמרת כמעט כל הרכוש עד אשר יועבר לנכד. נכד זה הגיע לביקורים מזדמנים עם אביו ואמו בנורלנד, ובביקורים אלה הצליח לזכות בחיבת דודו מר דשווד הזקן באמצעות התנהגות שובת לב שאינה נדירה בקרב ילדים בני שנתיים או שלוש – הגייה משובשת, נחרצות שכל דבר ייעשה כרצונו ויהי מה, תעלולים מסוגים שונים והקמת רעש במידה בלתי מבוטלת. החיבה כלפי הילד הכריעה לטובתו על פני תשומת הלב שהעניקו האחיינית ובנותיה לדוד הזקן במשך שנים רבות כל כך. עם זאת, הוא לא רצה לנהוג בשלוש הנערות בעין צרה, וכאות לחיבה שרחש כלפיהן הוריש לכל אחת מהן אלף פאונד.

בתחילה הייתה אכזבתו של מר הנרי דשווד קשה מאוד, אך מזגו היה עליז ומלא תקווה. הרי לא הייתה כל סיבה שלא יזכה לחיות שנים רבות, יחסוך בהתנהלות מחושבת סכום הגון מתוצרת האחוזה, ויגדיל את רווחיו מידית. אך העושר שבושש להגיע לידיו עמד לרשותו רק שנה אחת. הוא לא האריך ימים אחרי דודו, וכל שנותר לאלמנתו ולבנותיו הוא סכום של עשרת אלפים פאונד, לרבות הירושות האחרונות.

עוד טרם פטירתו של מר הנרי דשווד, מיד עם היוודע הסכנה הנשקפת לחייו, הזעיקו אליו את בנו. מר דשווד הפציר בבנו לנטות חסד כלפי אמו החורגת ואחיותיו בכל הכוח והדחיפות שעמדו לו בחוליו. הבן, מר ג'ון דשווד, לא רחש רגשות עזים כלפי בנות משפחתו, אך בקשתו של אביו נגעה ללבו מפאת אופייה ועיתויה, והוא הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להיטיב את חייהן. אביו נמלא הקלה למשמע ההבטחה, ומר ג'ון דשווד התפנה לשקול בכובד ראש מה יוכל לעשות למענן.

הוא לא היה אדם רע לב, אלא אם נטייה לאדישות ולאנוכיות ייחשבו לרוע לב. באופן כללי היה אדם מוערך מאוד, שכן מילא את חובותיו השגרתיות בהגינות. לו היה נושא אישה חביבה יותר, ייתכן שהיה מוערך עוד יותר, וייתכן אף שהוא עצמו היה נעשה חביב. הוא נישא בגיל צעיר מאוד ואהב מאוד את אשתו, אך הגברת ג'ון דשווד הייתה קריקטורה שלו עצמו – צרת אופקים ואנוכית עוד יותר.

כשנתן את הבטחתו לאביו הרהר בינו לבינו שיגדיל את הונן של אחיותיו באמצעות מתנה בסך אלף פאונד לכל אחת מהן. באותו הזמן חשב שהוא מסוגל לכך. ההכנסה הצפויה בסך ארבעת אלפים פאונד לשנה נוסף על הכנסתו הנוכחית, וזאת בלי להביא בחשבון את המחצית הנותרת מהון אמו, חיממה את לבו והפיחה בו רוח נדיבות. כן, הוא ייתן להן שלושת אלפים פאונד – יפה ונאה! די בכך להבטיח להן נוחות מוחלטת. שלושת אלפים פאונד! הוא יוכל להיפרד מסכום גדול כל כך כמעט ללא קושי. הוא חשב על כך כל היום כולו ובימים שלאחר מכן, ולא חזר בו.

זמן קצר לאחר הלוויית אביהן הגיעה הגברת ג'ון דשווד עם בנה ועם פמלייתה מבלי להודיע על כוונתה לאמה החורגת. איש לא יכול לערער על זכותה לבוא, הרי הבית שייך לבעלה מרגע פטירת אביו, אך חוסר העידון שבהתנהגותה היה רב כל כך, שהיה מטריד מאוד כל אישה במצבה של הגברת הנרי דשווד, אפילו ניחנה רק ברגשות רגילים; ואולם הגברת הנרי דשווד עצמה ניחנה בתחושת כבוד עמוקה כל כך ובתפיסת נדיבות אידילית כל כך, שפגיעה שכזאת, יהיו הפוגע והנפגע אשר יהיו, עוררה בה תחושת סלידה שאין ממנה חזרה. הגברת ג'ון דשווד מעולם לא הייתה חביבה על מי מבני משפחת בעלה, אך עד עתה טרם נקרתה בדרכה ההזדמנות להוכיח להם עד כמה חסרת התחשבות בזולת היא מסוגלת להיות.

הגברת הנרי דשווד ראתה בחומרה את התנהגותה הגסה של הגברת ג'ון דשווד ותיעבה אותה בכל לִבה, עד כדי כך שכשהגיעה כלתה לבית הייתה היא נכונה לעזוב אותו לבלי שוב, והייתה עושה כן אילולא הפצירה בה בִתה הבכורה לשקול שנית אם עזיבה היא המעשה הראוי. אהבתה הכנה לשלוש בנותיה הכריעה את הכף להישאר, ולטובתן – להימנע מסכסוך עם אחיהן.

אלינור, הבת הבכורה שעצתה הייתה מועילה כל כך, ניחנה ביכולת הבנה ובכושר שיפוט שבזכותם התאימה לשמש יועצת לאִמה בגיל תשע-עשרה בלבד, ולעתים קרובות לעמוד לטובת כולן כנגד להט רגשותיה של הגברת הנרי דשווד, להט שהיה עלול להוביל להתנהלות חסרת אחריות. לבה היה שלם, מזגה נעים ורגשותיה עזים, אך היא ידעה למשול בהם – מיומנות שאִמה טרם הכירה ושאחת מאחיותיה גמרה אומר שלא להכירה לעולם.

במובנים רבים היו תכונותיה של מריאן דומות למדי לאלו של אלינור. היא הייתה רגישה ונבונה, אך כל דבר הסעיר אותה – צערה ושמחתה לא ידעו מתינות כלל. היא הייתה נדיבה, חביבה, מרתקת – הכול, פרט לשקוּלה. הדמיון בינה ובין אמה היה רב להפליא.

אלינור ראתה בחשש את עודף הרגישות של אחותה, אך אמן העריכה אותו והוקירה אותו. הן עודדו זו את זו בעצמת סבלן. ייסורי האבל שהשתלטו עליהן בתחילה התחדשו כעת מרצון, התקבלו בברכה, ונוצרו שוב ושוב. הן נכנעו לחלוטין לצערן, חיפשו כל מחשבה שהייתה עשויה להגדיל את אומללותן וגזרו על עצמן שלא להינחם עוד לעולם. גם אלינור הצטערה צער עמוק, אך בכל זאת הצליחה להתמודד עם רגשותיה ולהתעלות עליהם. היא הצליחה לשוחח עם אחיה, היא הצליחה לקדם את פני גיסתה כשהגיעה ולהתייחס אליה בנימוס הראוי, והיא עשתה כמיטב יכולתה לדרבן את אמה למאמץ דומה ולעודד אותה לנהוג באיפוק דומה.

מרגרט בת השלוש-עשרה, האחות השלישית, הייתה ילדה טובת מזג וחביבה, אך כיוון שניחנה במידה רבה ברומנטיות של מריאן, ללא תבונתה, לא הצליחה בגילה הצעיר להשתוות לאחיותיה הבוגרות ממנה.