צבעונים שחורים

פרק 1
אמסטרדם, נובמבר 1940, חג סינטרקלאס

החג האהוב עליי ביותר הוא סינטרקלאס - קדוש נוצרי שהוא פטרון הילדים. החג הזה הקסים ושימח אותנו כיוון שזהו חג המתנות. בשנה ההיא שמחנו באופן מיוחד, משום שהחורף הקדים לבוא ואווירת סינטרקלאס הפיגה את הבדידות ואת הקדרות של החורף הקשה בארץ השפלה.

במשך שלושה שבועות, מאמצע נובמבר עד חמישה בדצמבר, התעוררה לחיים העיר אמסטרדם הרדומה והקפואה. הרחובות ומרכזי הקניות הפכו באחת ליריד שבו מכרו מתנות ודברי מתיקה. בכל מקום נפתחו דוכנים למכירת קישוטים, מתנות והפתעות לחג. בתי העסק והחנויות קושטו בסרטים זוהרים ובדמויות מקרטון ומפלסטיק של הקדוש הזה. בחנויות הגדולות העמידו דוכנים מיוחדים שמכרו עוגות לחג, מרציפן בכל הצבעים וגם “אותיות של שוקולד”. מוכרות לבושות במדים מכל גווני הקשת הציעו טעימות של יינות, ליקרים, עוגיות ונקניקים. העיר האפורה שינתה את פניה, הרחובות האפלוליים והמדכאים שינו את צורתם. סרטים זוהרים עיטרו את השדרות, עצים נעטפו בחוטי חשמל שהאירו בנורות זוהרות רבות, עצי חג המולד נצנצו באורות צבעוניים ותיבות הנגינה, ה“דרייאורכל”, ניגנו במלוא עוצמתן ברחובות המרכזיים. צעירים צבעו את פניהם בפחם שחור וחבשו מצנפות מוזרות, אחרים התחפשו לניקולס הקדוש, לבשו ברדסים לבנים וחבשו מצנפות אדומות, ובישרו את בוא החג. בכיכר הדאם, ברחבה של ארמון המלכה, הוצב בטרם עת עץ אשוח ענקי, ויש שטענו שזהו עץ חג המולד הגדול ביותר ברחבי הממלכה. ככה באמצע נובמבר, כמו שעון מכוון ומדויק היטב, התעוררה העיר הרדומה והאפורה מקדרותה, לבשה חג, ואנחנו הילדים מצאנו שעות מתוקות, שמחות ועליצות.

לפי מסורת ארוכת שנים, סינטרקלאס אמור להגיע לנמל אמסטרדם בשעה עשר בבוקר. כמו רוב הילדים, שאול אחי ואני המתנו עם הורינו בחוסר סבלנות, במקום הקבוע בנמל באמסטרדם, במזח המרכזי. זאטוטים איבדו את סבלנותם ובכו מהתרגשות. חיכינו שספינתו של הקדוש, שהגיעה מספרד הרחוקה, תעגון ברציף המיוחד, וסוף סוף נזכה לראות את דמותו. בשעה היעודה שמענו את צפירות הספינה, וכשהתקרבה לנמל ראינו את המפרשים המקושטים. אווירה מחשמלת אפפה את הקהל שהמתין. הספינה המקושטת נכנסה לנמל בצפירות רמות. סינטרקלאס נופף לעברנו, וסוורטפיטס, עוזריו השחורים, נאחזו כלוליינים על החבלים של המפרש. התקבצנו עם אלפי ילדים והורים ונופפנו לעבר הספינה. ברגע שהפמליה הפלאית ירדה לחוף והחלה לצעוד לעבר הכרכרה המהודרת שהמתינה לה, צרחו כל הילדים ללא יוצאים מהכלל צרחו וקראו בשם של הקדוש. סינטרקלאס היה לבוש במכנסיים

לבנים ובמעיל אדום, ולראשו מצנפת אדומה. הוא לחץ ידיים, חיבק ילדים וחילק עשרות מתנות. הילדים בכו מהתרגשות, וציפו לזכות בליטוף או בלחיצת יד מהקדוש הכול יכול.

מרגע הגעת הקדוש עושה הנפלאות ועד חמישה בדצמבר שינתה העיר את פניה. גם אנחנו קנינו ביריד הענקי עשרות מתנות לבני המשפחה, לקראת החג ב־5 בדצמבר. אנחנו היהודים לא יכולנו להתעלם מהחג המרשים הזה, ולכן שילבנו את חנוכה בסיטרקלאס, וקראנו לחג שלנו חנוקלאס. האמת חייבת להיאמר.

בחודשים שלפני החג שרר מתח רב, ולא בגלל מזג האוויר כי אם בגלל הפחד ממלחמה. כחמישה חודשים קודם לכן כבש היטלר את פולין, ולדעת הפרשנים זו הייתה רק התחלה של מלחמה שהתקרבה לעברנו. כל התושבים היו מבוהלים מהאפשרות שהמשבר יתרחב. חברי פרלמנט מכל הזרמים הרגיעו את התושבים בטענה שהולנד היא מדינה ניטרלית, ולפיכך המלחמה תדלג על ארץ השפלה. אחרים טענו שלגרמניה ולהולנד אין שום סכסוך גבול שיכול לגרום להתנגשות בין שתי המדינות. אנשי הצבא היו אופטימיים, וטענו שאין חשש שתפרוץ מלחמה. אם אכן היא תפרוץ, הצבא המפואר שלנו ידע לעצור את האויב בשעת הצורך. למרות דעות אלה, דבריו של הפיהרר הגרמני הבהילו את הוריי, ואפילו אותנו, הילדים. קולו הצרחני שבקע ממכשירי הרדיו שכנע אותנו שהמלחמה מתקרבת אלינו. התושבים החלו באגירת מזון.

חודשיים לאחר גל הקור העז שפקד את כל מערב אירופה השתנה מזג האוויר, וכמו שעון אלוהי עם מנגנון מכוון היטב, פינה הקור הנוראי את מקומו ליום אביבי. חמימות רכה ונעימה עטפה את האנשים המסוגרים. העצים העבותים שהיו בשלכת ארוכה התכסו בעלווה ירוקה ובוהקת. השמש הנעימה פילחה אשנב קטן בין העננים, ובקרניים מלטפות חיממה את השכונה והאירה לנו פנים. להקות של סיסים חלפו בקולות צהלה מעל צמרות העצים. תיבות נגינה השמיעו מוזיקה בכל פינה, ונדיבי לב תרמו לנגנים בעין יפה.

חזרנו הביתה, וכבר בכניסה הבחנתי בכך שפניו של אבי אינם כתמול שלשום. הספקתי לשמוע אותו מעדכן את אימי: “הודיעו ברדיו שגרמניה פלשה לשוודיה ולנורבגיה“.

המומחים המשיכו לנתח את המהלכים של גרמניה. כל הפרשנים ללא יוצא מן הכלל טענו שבוע קודם לכן שהיטלר יסתפק בכיבוש פולין בלבד, ושאין לו שום כוונה לכבוש מדינות אחרות. הפלישה לסקנדינביה הבהירה לנו שהפרשנים טעו טעות גסה. אבי היה מרותק לרדיו. מבזקי חדשות שודרו מדי רבע שעה. גם הוא חשב שהגרמנים יסתפקו בכיבוש פולין בלבד, וכיבוש סקנדינביה הביך והפתיע אותו.

פרק 2
אפריל 1940, אין כמו האביב

כל המדינה התכוננה ל“קונינגסידאג“ - יום ההולדת של המלכה וילהלמינה, שנחוג בחודש אפריל. רבים זרמו למרכז העיר כדי להשתתף בחגיגה. באותו יום כל המדינה יצאה לרחובות המקושטים בדגלי הלאום ובדגלים בצבע כתום - צבע בית המלוכה. גם אנחנו, מריון ואני, הגענו לכיכר הדאם והתרגשנו למראה הקהל העצום שהציף את כיכרות הרחוב הראשי, רחוב רוקין. המון אדם גדש את רחבת ארמון המלכה, והכולבו הענקי “דה ביינקורף“, אטרקציה בפני עצמה, וגם הרחובות הסמוכים המובילים לרחוב קלווסטראט, היו מלאים בחוגגים רבים.

תמיד ביום ההולדת של המלכה המדינה כולה הופכת ליריד ענקי, וכולם מוכרים מכל הבא ליד - צעצועים, ספרים, תקליטים, בגדים ותכשיטים זולים. הסתובבנו בין האנשים, קנינו תפוחים מסוכרים וגם “דרופייס“ - סוכריות שחורות ומלוחות.

מריון הציעה לי ללכת איתה לשכונת היהודים. בתוך רגעים אחדים היינו בווטרלו פליין, וגם שם היה יריד ססגוני. יהודים שבלטו בלבושם הציגו על עגלות עץ את מרכולתם. אחרים הניחו את הסחורה על שמיכה שנפרסה על הארץ. שאון המוכרים הביא רוח עליזה למקום. הם התחרו ביניהם בשירי הלל שהעידו על טיב מרכולתם. גם ילדים צעירים הציגו על המדרכות פריטים למכירה - משחקים משומשים, ספרים, פרטי לבוש, נעלי החלקה ודברי מתיקה. אנחנו חיפשנו צעצועים ומשחקי הרכבה, ואילו המבקרים המבוגרים חיפשו פרטי לבוש ותכשיטים. מבקרים אחרים חגו סביב הדוכנים שמכרו דגי הרינג עם כרוב כבוש ובצל.

הסתובבנו שם מעט, עד שהגענו לדוכן גדול שמכר מזכרות מאינדונזיה. עמדתי בהשתאות מול כדי הנחושת הענקיים ומול מכשירי הרדיו - הטרנזיסטורים הרבים שפעלו בעוצמה. ריתקו אותי במיוחד הפסלים הענקיים מסין ומהודו, פסלים של בודהא, של חיות ושל דרקונים. כמו כן היו בדוכן זה בגדים בשלל צבעים, תלבושות קימונו בצבעים עזים של אדום וצהוב, פרחי משי ואגרטלים מיוחדים. התבוננו באנשים שהתמקחו וקנו. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי נשארת שם שעות ארוכות ולא מדלגת על אף דוכן. הסתובבנו מחויכות בין האנשים, עד שהחל להחשיך והמוכרים קיפלו את הדוכנים.

אזור זה של ווטרלו, אזור הפלנטג’ מידלאן עד גן החיות ומזרחה עד תיאטרון קארה ואזור המאכרברוך, הוא “הגשר הדק“ - כל אלה נחשבו הלב הפועם של הרובע היהודי. השכונה שפעה בבתי כנסת גדולים וקטנים ובישיבות ללימודי תורה. עוד היו בה בית אבות, בתי ספר ותיאטרון יהודי ידוע בשם “סְכַאוּבּוּרְך“. המקום המיוחד ביותר ברובע היהודי היה בית הכנסת הפורטוגזי - מבנה מיוחד שהוקם על ידי האנוסים ועל ידי יהודים שהגיעו מספרד ומפורטוגל. סביב המקום ובחצר בית הכנסת התרוצצו עשרות ילדים עם כובעי קסקט ועם פאות מגולגלות. הילדים הקטנים שיחקו בסביבונים עשויים מעץ, והתווכחו על משך הזמן שהסביבונים הסתובבו.

בשעה מאוחרת חזרנו לשכונה שלנו, ומריון הזמינה אותי לביתה לארוחת ערב. מייד כשנכנסנו ראיתי שאביה, מיינהיר פראנס ואן כלדר, מאזין לרדיו בפנים מודאגות. הוא היה מתוח מאוד. לא הבנתי כיצד קצין בכיר במשטרה יכול להיות מודאג. הוא קיבל אותנו בחיוך מעושה, ומריון הבינה מייד את שצריך להבין. במהירות פנינו לחדרה שבעלייה השנייה. היה זה חדר דמוי משולש, שרצפתו רחבה ותקרתו צרה. שם שיחקנו עד שאימה, ורוניקה ואן כלדר, קראה לנו לארוחת ערב.

ורוניקה הייתה ממש אשת לפידות נחמדה וחייכנית, ותמיד קיבלה אותי במאור פנים. לעומת זאת, מיינהיר פראנס ואן כלדר היה קצין משטרה קשוח ולא נעים. לא פעם התווכח עם אבי. אבא שלי גילה בקלות את עמדותיו הקיצוניות, ולא פעם הזהיר אותנו מפניו, בטענה שהוא חבר במפלגה הנציונאל־סוציאליסטית האנטישמית. פראנס ואן כלדר היה מסוגר, קשוח ומפחיד, ותמיד הזעיף פנים, אבל כשראה את בתו נמס ליבו מייד, והוא שינה את חזותו, רץ אליה, חיבק אותה והרעיף עליה נשיקות כמו שאף הולנדי לא עשה מעולם.

מריון ואני חברות ילדות. גרנו בית ליד בית, ונחשבנו כאחיות. מדי יום נפגשנו עד שעות הערב המאוחרות, ופעמים רבות אכלנו ארוחות ערב יחד וישנו זו אצל זו. הישארותי לישון ולאכול אצל משפחת ואן כלדר הייתה לצנינים בעיני הוריי. למרות זאת מעולם לא אסרו עליי ללון אצל חברות. אהבתי את הוריי על כך שאפשרו לי חופש בחירה.

אודה על האמת, אהבתי את הארוחות הצנועות של משפחתם. תמיד צחקנו בארוחה, אנחנו הבנות סיפרנו סיפורים והקנטנו את יוהן, אחיה של מריון, ותמיד התווכחנו איתו. אף שהיה גדול מאיתנו בשנתיים הוא היה חבר טוב שלי.

אחרי הארוחה רצינו ללכת לטיול קצר סביב השכונה, אבל פראנס ואן כלדר ביקש מאיתנו להישאר בבית, כי המצב בחוץ מתוח. כשהגעתי הביתה המתינו לי הוריי ואחי, וראיתי את הדאגה על פניהם.

~

זכיתי להורים מקסימים, שמיעטו להעיר לי הערות. לעיתים נדירות, כאשר לא נהגתי כראוי, דאגה אימי להזכיר לי: “סוזן יקירתי, אל תשכחי שהשורשים שלנו כוללים את משפחת דה־קוסטא ואת משפחת דה־לה־פנייה, משפחות ממש מיוחסות שבניהן נמנו עם המייסדים של הקהילה היהודית הפורטוגזית. רק למענם אנו צריכים להתנהג בכבוד ובאצילות נפש כפי שהם נהגו. בבוא העת אספר לך על ההיסטוריה של המשפחה. אסתפק כרגע רק להזכיר לך שאנחנו כאן יותר משלוש מאות שנים ברצף, בעיר אמסטרדם“.

כשאבי שמע זאת הגיב בקול נעלב: “ומה עם משפחתי המהוללה, משפחת מנדס וקוריאל? הם היו המייסדים האמיתיים של הקהילה הפורטוגזית בכל הולנד“.

תמיד המשפט הזה עם הייחוס שלי הדהד בראשי ושימש לי מצפן. בכל פעם שנקלעתי לדילמות קשות, שמעתי את קולה של אימי או את קולו הרך של אבי, שהזכירו לי את שורשיי.

אימא שלי, וילמה, מעולם לא טרחה להסביר לי את הייחוס המיוחד שתמיד ריגש אותה, אבל דאגה בכל הזדמנות להזכיר את חובתי לשאת את המטען של דה־קוסטא־קוריאל־דה־לה־פנייה בגאון. בגלל ייחוסם היו הוריי מוערכים מאוד בקהילה היהודית הפורטוגזית, ופעמים רבות באו נכבדים לביתנו כדי להתייעץ עם אבי.

אבי, יואל־יוהנס קוריאל, לא היה אדם דתי ולא קיים מצוות. אדרבה ואדרבה, הוא עשה הכול כדי להבליט את זהותו ההולנדית החילונית ולהסתיר את יהדותו. הוריי לא שמרו על שום סממן יהודי, ואפילו מזוזה לא הייתה על משקוף סף מעוננו. נדיר שחגגנו חגים יהודיים, ומשפחתנו לא גרה בלב האזור היהודי אלא בשוליים של הרובע, כמו מתבוללים רבים. רוב חבריהם של הוריי היו נוצרים. שאול ואני למדנו בבית ספר ציבורי ממשלתי טוב סמוך לשכונת מגוריי ולא בבית ספר יהודי, ושם למדו רוב חבריי. לכן כילדה לא הבנתי מדוע אימי ואבי, שניסו בכל מאודם להצניע את יהדותם, דאגו להזכיר לנו את מוצאנו ואת ייחוסנו.

כילדה צעירה לא הבנתי על מה המתח והפחד מהמלחמה שהתקרבה אלינו, כי בבית הספר ובשכונה לא השתנה דבר. חשבתי שכל המתח והדאגה הם נחלתם של המבוגרים והזקנים.

חודש אפריל הביא עימו את יופי הטבע שפרץ והתפרע. שדות וחלקות לבשו פריחה של אביב. המרחבים שהיו ירוקים בחורף הצהיבו ופרחו בצבעים עזים, והשמש החמימה האירה לנו פנים וחשפה כל יום מחדש צבעים של סגול וכתום. עקרות בית שתלו את פרחי העונה האהובים עליהן - קוסמוס, לוע הארי, סלסלי הכסף, ציפורני החתול וורדים. האמיצים והאמיצות כבר עברו לבגדי אביב, ואיפסנו את מעילי החורף. גם החזאי ברדיו “הילוורסום“ הכריז על יום חמים ועל כך שצפוי סוף שבוע נעים. מוזר, אבל מזג האוויר הוא שקבע את מצב רוחם של התושבים. גם הוריי, שהסתגרו במשך החורף הארוך והמדכא, נפתחו ורגשותיהם הפשירו. הארוחות בביתנו גם הן השתפרו, וירקות כמו אספרגוס, ספרוייקייס (כרוב ניצנים), עלי תרד, אפונה וגזר שינו את התפריט העלוב של החורף, שהתבסס על כרוב ועל תפוחי אדמה.

כמו מרבית התושבים, ניצלו הוריי את מזג האוויר היפה והחליטו לקחת אותנו לחוף הים בזנדפורט. תמיד אהבתי את העיירה הזו. כשהאביב הגיע היא התעוררה מתרדמת החורף ומרוחות הים הצפוני הקרות. הוריי לא אהבו דוחק, והם ציפו שחוף הים ורחובות העיירה יתמלאו במבקרים רבים. לכן החליטו שנצא מוקדם בבוקר. אחרי ארוחת בוקר של יום ראשון הגענו מוקדם לעיירה, שהתעוררה ולבשה חג, כדי לתפוס פיסת חוף.

אימי פרסה את השמיכה, אבי פתח שני כיסאות מתקפלים, ואנחנו הילדים התלבטנו בין העפת עפיפונים ובין כניסה לים. רציתי לקפוץ על הגלים, אבל כששמעתי את שאול צורח מקור עבר לי הרצון להיכנס למים. מי הים הצפוני קרים מאוד במרבית ימות השנה, רוחות הים מביאות גלים מאזור נורבגיה הקפואה להולנד, ורק בחודש אוגוסט המים מתחממים.

שאול רעד מקור וצבע עורו הכחלחל העיד כאלף עדים על כך שהמים קפואים. הוא השתרע על החול החמים והשמיע קולות אנחה. אני לבשתי בגד ים ירוק שדוגמת פרח חמנייה הייתה בקדמתו. שרווליו הגיעו עד פרקי ידיי ופרקי ברכיי. שכבתי על החול ונתתי לשמש הטובה והנעימה לחמם ולהאיר את גופי. עצמתי את עיניי וחשבתי על החיים הטובים שיש לי ולמשפחתי, עד שנרדמתי.

אימי העירה אותי ומרחה קרם שיזוף על גבי. בחנתי אותה - היא התלבשה כמו כוכבת קולנוע - כובע קש רחב שוליים, שמלה פרחונית ללא שרוולים, נעליים שטוחות ומשקפי שמש סגולים כצבע שמלתה.

שמעתי את שאול מכין את העפיפון שלו, וקפצתי גם אני לקשור את החוט. בגאווה צעדנו יחד לכיוון התלולית. רצנו במורד הגבעה הקטנה, האצנו ורצנו בפראות, והעפיפונים של שנינו המריאו מייד ברוח.

הזמן חלף במהירות ובנעימות רבה.

אבי המשיך לקרוא בעיתון בעיון רב, ונאנח מדי פעם בפעם. אימי קראה בשקיקה במגזין אופנה, ודפדפה בו קדימה ואחורה. בכל פעם שהעבירה דף השמיעה קריאת התפעלות. הרהרתי לתומי על כך שיש חלוקת תפקידים בין הוריי. אבי הוא האיש הדואג באופן קבוע. באותה עת היה חרד מהמלחמה שהתקרבה. לעומתו, אימי אהבה את החיים הטובים, ולא נתנה למוחה להישאב לדאגות המלחמה שהתדפקה על שערי המדינה. אנחנו, הילדים הקטנים, שכבנו על השמיכה, התעטפנו בשלווה אלוהית שליטפה את גופנו ולא הבנו דבר מהמתח ששרר באוויר.

*המשך הפרק בספר המלא*