התאוששות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התאוששות
מכר
מאות
עותקים
התאוששות
מכר
מאות
עותקים

התאוששות

4.5 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

היא הייתה אמורה להיות היום השביעי של מלחמת ששת הימים.  היא האירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל.  מה השתבש במלחמת יום הכיפורים?
בהתאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים קורא אורי בר־יוסף תיגר על התשובה המקובלת לשאלה הזאת. הוא מערער על גישת "כולנו אשמים" ועל הטענה שהחברה הישראלית והצבא חטאו ברהב ונחו על זרי הדפנה של 67'. הוא מראה כי תוכניות המלחמה של צה"ל היו מבוססות, אנשיו היו מנוסים ומאומנים היטב ותפיסת ההתרעה הייתה נכונה והסתמכה על מערך איסוף מצוין.  אם כך, מה השתבש במלחמת יום הכיפורים? 
התנהלותם של כמה קצינים בכירים היא שהולידה את הכשל. במרכזם ראש אמ"ן, אלי זעירא, שהתעקש שלא להפעיל את "רמי" ו"גדי", אמצעי האיסוף המיוחדים, אשר מהותם נחשפת כאן לראשונה; אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, שבניגוד לפקודת הרמטכ"ל להיכון למלחמה, אסר בבוקר יום הכיפורים על פריסת הכוחות הזמינים; ומפקד חיל האוויר, בני פלד, שבשעות שלפני פרוץ המלחמה נתן שורה של פקודות שפגעו במוכנותו של חיל האוויר כשנפתחה האש.  אבל לא רק מקורות הכשל עומדים במוקד הספר. בר־יוסף מאיר גם את ההישג שכמעט לא דובר עליו עד כה: למרות המכות הקשות שספג בראשית המערכה, צה"ל הפגין כושר התאוששות יוצא דופן בהיסטוריה הצבאית המודרנית. הוא הצליח בכך משום שהיה הצבא הטוב ביותר שישראל העמידה אי־פעם בשדה הקרב והובילו אותו מפקדים עתירי ניסיון. בראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר, שהיטיב לראות מבעד לערפל הסמיך של ימי המלחמה הראשונים.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף לימד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. התאוששות הוא ספרו התשיעי, ומצטרף לשורת מחקריו פורצי הדרך על מלחמת יום הכיפורים שהתפרסמו בהצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה (זמורה־ביתן, 2001) המלאך: אשרף מרואן, המוסד ומלחמת יום כיפור (זמורה־ביתן, 2011) ומלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים (דביר, 2021). 

פרק ראשון

הקדמה

במלחמת יום הכיפורים הייתי חייל מילואים צעיר בפלוגת הסיור של חטיבה 204 שהוצבה בגזרה הצפונית של התעלה. במהלך השבוע השני של המלחמה עברנו בשטח שהתנהל בו ב־14 באוקטובר קרב השריון בין חטיבה 15 המצרית לחטיבה 11 של צה"ל. החטיבה המצרית הייתה מצוידת בטנק החדיש בזירה, ה־T-62 הסובייטי. חטיבה 11, חטיבת מילואים ותיקה, נלחמה בטנקי שרמן משופצים, ילידי מלחמת העולם השנייה. השטח היה רווי פגרי T-62. לא ראינו טנקי שרמן פגועים.

כמה ימים אחר כך הוצבנו בתעוז "מרתף", צפונית מזרחית לקנטרה. התחושה הייתה טובה. המלחמה עמדה להסתיים, יצאנו בשלום וידו של צה"ל הייתה על העליונה. גם התחושה שמעל לראשנו יש שכבת בטון עבה המגינה עלינו מפני הפגזות הייתה חשובה לאחר כל ימי המלחמה שבהם המסתור היחיד מפני הפגזים היה שוחה שלא הצלחתי אף פעם להעמיק די הצורך.

תוך כדי השיטוט בנבכי התעוז נתקלתי באיש מילואים מבוגר. התחלנו לשוחח והתברר שהוא מפקד טנק בחטיבה 11. שאלתי אותו את השאלה שניקרה בראשי מאז ראינו את תוצאות הקרב של ה־14 באוקטובר: איך אתם, מילואימניקים ותיקים מצוידים בטנקים עתיקים, הצלחתם להשמיד ללא אבדות עשרות טנקי אויב חדישים? התשובה שלו זכורה לי היטב עד היום. "תראה", הוא אמר, "אני עם הטנק הזה כבר 20 שנה. אני מכיר אותו יותר טוב מאשר את הפרייבט שלי. עם הצוות, אני גם 20 שנה. יותר מאשר עם המשפחה שלי. אתה מבין?"

הבנתי, וההבנה הזו נוכחת מאוד גם בספר זה.

"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" נולד כתוצאה מתסכול מתמשך על כך שעל פי הנרטיב השולט בהיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים, צה"ל ומדינת ישראל לא התכוננו לקראת המלחמה כראוי, אלא נחו על זרי הדפנה של מלחמת ששת הימים. את המחיר, על פי הנרטיב הזה, שילמנו במלחמה עצמה. אבל מכל מה שלמדתי על המלחמה ומהמחקרים שעשיתי עליה עלתה תמונה שונה: של צבא שהתכונן לקראתה היטב, הצטייד באמצעי לחימה טובים, התאמן אימונים אינטנסיביים, צבר ניסיון מבצעי מרשים וידע היטב מה הוא הולך לעשות. קראתי אלפי עמודים המתמללים את שהתרחש בחדר הרמטכ"ל מבוקר היום השני של המלחמה, והיה בלתי אפשרי שלא להתרשם מנחישותם, ממקצועיותם ומשיקול דעתם של אלה שניהלו אותה, במיוחד ממצביאותו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר. העובדה שכוחות היבשה לא קיבלו את הסיוע האווירי שציפו לקבל העצימה אצלי עוד יותר את ההבנה שהם, בראש ובראשונה צוותי הטנקים שנלחמו בצורה יוצאת מן הכלל, היו אלה שניצחו את המלחמה.

לאור מסכת הכתיבה של חמישים השנים האחרונות והתפיסה שהלכה והשתרשה כי מקורות הכשל ב־1973 היו תהליכים מערכתיים בחברה ובצבא שהפכו את הכישלון לבלתי נמנע, חשבתי שיש צורך להציב תזה נגדית. במרכזה, הטענה שצה"ל היה צבא רב איכות שנקלע למצב קשה ביותר בתחילת המלחמה בשל שורת טעויות אישיות של כמה מפקדים בכירים ולא מפני שלא התכונן כראוי לקראתה. בזכות איכויותיו יוצאות הדופן הוא הצליח להתאושש ממפלותיו במהירות חסרת תקדים בהיסטוריה הצבאית המודרנית ולהשיג ניצחון בשתי החזיתות.

חלק גדול מהספר נכתב לאחר בחירות נובמבר 2022, בחירות שתוצאתן הטילה את מדינת ישראל חזור והטל למצבים קשים שבהם התזכורת למשבר מלחמת יום הכיפורים עלתה לא פעם. גם במובן זה המלחמה ממשיכה להיות נוכחת בינינו גם חמישים שנה אחרי. התזכורת הזו וההתבוננות בישראל 2023 הביאו אותי שוב ושוב למסקנה אחת: חובה למנוע מצב שבו ישראל תצטרך לעמוד שוב במבחן של 1973 כי אין זה בטוח כלל שהיא תעמוד בו.

תוך כדי כתיבת הספר נעזרתי בעצותיהם ובמומחיותם של כמה אנשי מקצוע שתמיד הטו אוזן קשבת והיו מוכנים לעזור ככל יכולתם. עמירם אזוב היה, כרגיל, הגב האיתן בכל הקשור לאירועים בחזית הדרום, יהודה וגמן ואליעזר בריליאנט מילאו תפקיד דומה בחזית הצפון, פסח מלובני האיר את עיני לגבי נקודות מעורפלות בתחום הערבי, מאיר אמיתי עזר בנושאי חיל האוויר, חגי צורף בתחום המדיני, שמעון גולן בהתנהלות המטכ"ל, שלמה גואטה בתחום הימי ובסוגיות נוספות, רמי סווט בענייני השריון, ובני ארבל ומיקי וייס בנושאי חיל התותחנים. יוסי לנגוצקי וסימן טוב בנימין תיקנו טעויות בתחום המודיעין, עמנואל סקל ויום טוב תמיר עזרו לי להבין טוב יותר את הלחימה בשעות הראשונות בחזית התעלה, וראובן גל סייע בתחום ההתאוששות. תובנותיו של סם ברונפלד, ובמרכזן התפיסה כי השם הראוי למלחמה הוא פג"ז (המבין יבין), ביססו הנחות יסוד שהיו לי לגבי מה שקרה שם. עוד יבואו על הברכה אור פליאקוב ומשה שוורדי שעזרו בתחום התיעוד ועודד בקמן על הקסדה. השגיאות בספר — כולן שלי.

יעל נעמני, עורכת הבית שלי בהוצאת כנרת, זמורה, דביר, עבדה הפעם על כתב היד קשה מהרגיל. תודתי הרבה על כך. אמרי זרטל, גם הוא מכר ותיק, טרח רבות על עיצוב העטיפה והוציא, כדרכו, תוצר משובח. עוד יבואו על התודה ערן זמורה, מאיה להט־קרמן, שרית רוזנברג, רוית בן־ארי, אפרת גבר ועדו פרץ.

תודתי למיכל על הסבלנות, לבני המשפחה ולחברים מכל הצדדים שגילו עניין, ולטלילה ונינה, שיום אחד אולי גם יקראו את הספר.

פתח דבר

כמה ימים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים כתב העיתונאי והפובליציסט עמוס קינן ב"ידיעות אחרונות": "היום בו גמגם לוי אשכול היה היום האחרון בו הייתה ישראל עדיין מדינה שפויה".1 גמגומו של ראש הממשלה אשכול ב־28 במאי 1967, בנאום לאומה ברדיו בשיאו של המשבר שקדם למלחמת ששת הימים, נתן את האות ללחץ ציבורי אדיר היקף להקמת ממשלת אחדות לאומית ולמינויו של משה דיין לשר הביטחון. הלחץ נשא פרי. שבוע ימים אחר כך יצאה ישראל לקרב וסמל הניצחון היה דיין. אופוריית הניצחון, תחושת האימפריה שאיש לא יכול לה והאמונה כי ביטחון ישראל יושתת על עוצמת צה"ל ועל גבולות הביטחון החדשים החליפו את החתירה לשלום וביסוסו על הסדרים מדיניים יציבים כיעדיה המרכזיים של המדינה. כל אלה נופצו לרסיסים באוקטובר 1973. בדרכו התמציתית והחדה נתן קינן ביטוי לאווירת התדהמה והדיכאון ששררה בארץ ולתחושה שבין יוני 1967 לאוקטובר 1973 השתבש משהו בסיסי בהוויה הישראלית ולכן היא הגיעה בלתי מוכנה למבחן המלחמה הגדול.

פחות מחודשיים אחר כך, בדצמבר 1973, התפרסם הספר "המחדל" — ראשון הספרים על מלחמת יום הכיפורים. לכתיבתו חברו שבעה עיתונאים בכירים, שאימצו בו את התמה של נשיא המדינה, אפרים קציר: "כולנו אשמים". כולנו, הם קבעו, היו מנהיגי המדינה, שהילכו קסם על הציבור לאור תוצאות מלחמת ששת הימים; אמצעי התקשורת, שתרמו לשאננות ולזלזול באויב; וגם אלופי צה"ל, שנדדו לאחר אותה מלחמה "ממסדר ניצחון אחד למשנהו, ממסיבת ניצחון אחת לשנייה וכולם כאחד הונצחו במאות אלבומי ניצחון שהציפו את העולם כולו... בעידודם הבלתי מבוטל של העיתונאים והמו"לים למיניהם".2

אלופי צה"ל לא נטו לקבל על עצמם את האשם הקולקטיבי שדבק בהם. ב־12 בפברואר 1974 התכנסו בבסיס חיל האוויר בחצור קציני צה"ל מדרגת אל"ם ומעלה לכנס סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ) הראשון לאחר המלחמה. הכנס נמשך שלושה ימים. ועדת אגרנט, ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים, ישבה על המדוכה מזה כשלושה חודשים וחלק מהמשתתפים כבר העידו בפניה. הדוברים בכנס אמרו את אשר על ליבם ורובם ניסו להתמודד עם העיקר: כיצד צבא עתיר הישגים כמו צה"ל, שהתכונן למלחמה הזו במשך שנים, התקשה כל כך לגבור על הצבאות הערביים שעמד מולו ושילם מחיר כה יקר?

חלק לא קטן מהדוברים השמיע דברי טעם, אבל את הסיכום המקיף והמוסמך ביותר של המלחמה נתנו שלושת אנשי הצבא הבכירים ביותר שהשתתפו בו: הרמטכ"ל, דוד אלעזר, קודמו בתפקיד ומפקד חזית הדרום במלחמה, חיים בר־לב, וסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, ישראל טל. תפיסתם לא הייתה נקודתית אלא רחבה וכוללנית, והפרספקטיבה שממנה ראו את אירועי המלחמה וניסיונם המקצועי העשיר הביאו אותם להסקת מסקנות דומות. שלושתם ראו בהיעדר התרעה על מלחמה מתקרבת את שורש הבעיה. טל הבהיר כי מה שאפיין את כל המערכה הוא "יציאה שלנו משיווי משקל אסטרטגי מרגע שהמלחמה התחילה". בר־לב הסכים באומרו: "אני מייחס את האירועים של הימים הראשונים ואת ההישגים הסופיים של המצרים במלחמה הזאת בעיקר לאלמנט ההפתעה".3 אלעזר, שחתם את הדיון, הציג תרחיש ציורי למה שהיה קורה לדעתו אם הייתה מתקבלת התרעה במועד. במצב כזה, אמר, צה"ל היה נערך למלחמה על פי התוכנית ואז "אנחנו היינו מנצחים במלחמה הזאת כפי שחשבנו; אולי לא בדיוק כפי שחשבנו, כי אי אפשר לחזות בדיוק מלחמות. והיינו מתכנסים ומסכמים המון תקלות, והמון לקחים, והמון ליקויים, אבל היינו מסכמים לעצמנו שהצבא היה מוכן למלחמה. ואני משוכנע שזאת הייתה התוצאה לו המלחמה נפתחה כך".4

כחודש וחצי לאחר מכן, ב־1 באפריל, פרסמה ועדת אגרנט את תמצית דוח הביניים שלה. אמנם הוא לא עסק באיכות הצבא שלחם במלחמה, אבל חברי הוועדה קיבלו בו את התזה שהוצגה על ידי אלעזר, בר־לב וטל. הדוח, שהוא המחקר המקיף ביותר עד היום על דרך פתיחתה של המלחמה ועל שלושת ימי הקרבות הראשונים שלה, קבע מפורשות כי שורש הכשל היה בהתרעה קצרה ש"לא אפשרה גיוס של המילואים בצורה מסודרת וחייבה גיוס חפוז של מילואי כוחות היבשה, שלא לפי לוחות הזמנים ונוהלי הגיוס התקינים", על כך נוסף הפער בן ארבע השעות בין המועד המוערך לפתיחת המלחמה ובין מועד פריצתה בפועל, שהביא "לשיבושים נוספים בכוננות של הכוחות הסדירים בחזיתות ובפריסתם הנכונה בעיקר בחזית התעלה".5

הוועדה הטילה את האחריות לכישלון במתן התרעה במועד בראש ובראשונה על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, על עוזרו הראשי הממונה על מחלקת המחקר באמ"ן, תא"ל אריה שלו, ועל ראש ענף מצרים במחלקת המחקר, סא"ל יונה בנדמן, אך הבהירה שנעשו משגים נוספים שהעצימו את קשיי צה"ל בפתח המלחמה. עם זאת, היא הדגישה כי שורש הבעיה לא היה באיכות צה"ל ובמוכנותו לקרב. נהפוך הוא: "צה"ל עמד במלחמת יום הכיפורים בפני אתגר מן הקשים ביותר בו יכול למצוא את עצמו צבא כל שהוא — וידו על העליונה".6

השאלה מה השתבש במלחמת יום הכיפורים ומדוע המלחמה שנועדה להיות היום השביעי של מלחמת ששת הימים הפכה להיות האירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, היא שאלה שאין לה עד היום תשובה חד־משמעית. דוח ועדת אגרנט לא שם קץ לוויכוח. במובנים מסוימים, במיוחד בשאלת האחריות האישית לכשלי המלחמה, הוא פתח אותה. הטלת האחריות על הדרג הצבאי וספציפית על הרמטכ"ל, אף שהוועדה ציינה את תפקודו הטוב במלחמה, והותרת הדרג המדיני, בראש ובראשונה שר הביטחון דיין, על כנו ללא מסקנות אישיות, עוררו מחלוקות פוליטיות, שלהבו את המחאה הציבורית והביאו בסופו של דבר לסיום הכהונה של ממשלת גולדה מאיר ולפרישתה המלאה של גולדה מהחיים הפוליטיים. עם התפטרותה והתפטרות דיין שככה הסערה, אך תוצאות המלחמה ערערו את מעמדו ההגמוני של מחנה המערך (מפלגת העבודה) בישראל והביאו למהפך הפוליטי של 1977.7

הפרופיל הנמוך יחסית של המלחמה בחיים הציבוריים ושל הדיון סביב השאלה מה השתבש בה נמשכו ב־30 השנים הבאות, עד שב־2003, על רקע מכלול סיבות, התקיים מה שהוגדר על ידי גדעון אביטל־אפשטיין, חוקר המלחמה בזיכרון הקיבוצי, "פסטיבל הזיכרון" של המלחמה.8 מאז היא נוכחת במאות ספרים ובאלפי מאמרים, בתוכניות תחקיר ועדוּת טלוויזיוניות ורדיופוניות, ולעיתים גם בסרטים ובסדרות עלילה נוסח "שעת נעילה" (2020) או "גולדה" (2023).

כשהמחקר ההיסטורי חזר לשאלה מה השתבש, הוא התמקד בשלוש סוגיות מרכזיות. הסוגיה הראשונה היא השאלה שוועדת אגרנט לא חקרה כלל (ובדין לטעמי) אם גמישות מדינית גדולה יותר הייתה מאפשרת לפתוח תהליך דיפלומטי ולמנוע את המלחמה.9 השתיים האחרות נגעו לדרך ניהול המלחמה ברמה האסטרטגית10 ולכשל ההתרעה.11 בשתיהן אמרה ועדת אגרנט את דברה ובשתיהן קמו מערערים גדולים על מסקנותיה.

הנרטיב החדש אמנם קיבל את הטענה שלהיעדר התרעה הייתה השפעה על הפתיחה הכושלת אך הוא הדגיש מקורות כשל אחרים. זאב שיף, מטובי הפרשנים הצבאיים שקמו בישראל, יעקב חסדאי, קצין ולוחם שנפצע במלחמה ושימש כחוקר עבור ועדת אגרנט, וצבי לניר, שההבחנה שעשה בין הפתעה מצבית להפתעה בסיסית התקבלה על ידי רבים, העריכו כי מאז 1967 פשו בצה"ל נגעים שונים, חלקם מוסריים וחלקם מקצועיים, וכתוצאה מכך הוא לא היה חזק כפי שהיה נדמה.12 אווירת השחצנות והביטחון העצמי המופרז — פרי הבאושים של הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים — קיבלו משקל אף הם,13 ואנשי צבא שחקרו את המלחמה איתרו שלל גורמים לכישלונות — רובם לא נגעו למחדל ההתרעה.14

יואב גלבר, מההיסטוריונים המובילים בישראל, נתן גושפנקה אקדמית לגישה זו בתזה רחבה ומנומקת. לטענתו, תוצאות המלחמה נבעו לא ממחדל מודיעיני אלא משורה ארוכה של קונספציות, מעשים ומחדלים מודיעיניים, צבאיים ומדיניים שהביאו לקריסת שלושת עמודי היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה. ההרתעה קרסה כאשר מצרים החליטה לצאת למלחמה באוקטובר 1972 ומאז נעלמו בתיעוד ובזיכרונות המצריים הסימנים לחששות מפני התמודדות עם צה"ל. כושר ההתרעה נשחק לאורך כל הדרך שהובילה למלחמה וגם כאשר אמ"ן סיפק מידע שחייב את מקבלי ההחלטות להחליט על העלאת כוננות ופריסת כוחות, הם נצמדו להערכה המרגיעה ונמנעו מכך. כושר ההכרעה נשחק גם הוא משום שצה"ל, על פי גלבר, התכונן למלחמה שעברה ואחרי מלחמת ששת הימים הקדיש את מרב משאביו לפעילות מבצעית על חשבון ההתכוננות למלחמה הבאה והוריד את רף האיכות שלו. מהלך המלחמה, קבע גלבר, היה תוצר של "מה שהתרחש בשנים שלפניה בחברה הישראלית ובצה"ל".15

קביעה זו מתחברת ישירות לתפיסת "כולנו אשמים" שבוטאה עוד לפני שנדם הרעם של תותחי המלחמה. ביסודה, זו תפיסה תהליכית רחבת ממדים. שיכרון הכוח ותחושת ה"אני ואפסי עוד" שאחזו בחברה, בצבא ובתרבות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים יצרו קהות חושים לגבי המציאות. והמציאות הראתה שצה"ל היה פחות חזק מכפי שנדמה, שכוח הלחימה הערבי לא היה בטל בשישים ושעוצמת ההרתעה הישראלית מפני מלחמה כוללת לא הייתה כה איתנה כפי שהוערכה. נסיבות אלה הנביטו את כשל ההתרעה, ומשפרצה המלחמה נחשפו כשלי ההכרעה ומגבלות יכולתו של צה"ל להשיג ניצחון מהיר ומוחץ כפי שהיה ב־1967. המציאות הזו, שהציבור הישראלי על כל גווניו לא היה מוכן לקראתה, היא זו שיצרה את הטראומה האישית והלאומית. כאן שזור גם חשבון נפש מוסרי של החטא ועונשו. החטא היה הרהב שפשה בחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. העונש היה מלחמת יום הכיפורים.

ספר זה מציג תפיסה שונה לגמרי, וביסודו הנחה בסיסית אחת: אם צה"ל היה צבא רב־פגמים, כפי שמתארים אותו חוקרים שונים, הוא לא היה יכול לנצח את המלחמה. הוא ניצח כי צה"ל של מלחמת יום הכיפורים היה צבא מצוין, מאומן היטב, מנוסה קרבות ובעל רוח איתנה. כושר ההתאוששות המרשים שהפגין לאחר התבוסות שספג עם תחילת המלחמה והתוצאות בסופה הם ההוכחה הברורה ביותר לכך.

ובמעט יותר הרחבה: צה"ל של 1973 לא היה צבא מושלם אבל הוא היה הצבא הטוב ביותר שישראל העמידה אי־פעם בשדה הקרב. בגלל כשל מודיעיני, שבעיקרו לא היה כשל מערכתי אלא אישי של ראש אמ"ן, מקבלי ההחלטות לא קיבלו את ההתרעה שציפו לה וצה"ל לא נערך למלחמה במועד. מכאן נבעה שרשרת של אירועים שהעצימו האחד את האחר, ממש כפי שבמערכות מורכבות דוגמת כורים גרעיניים, מפעלים פטרוכימיים, מטוסים ורכבות, צירוף תקלות התחלתי יוצר קטסטרופה. זאת, מכיוון שכשהמערכות האלה נבנו, "אף אחד לא חשב שכאשר X ייכשל יצא גם Y מכלל פעולה וששני הכשלים האלה ישפיעו אחד על השני ולכן גם תפרוץ אש וגם לא תהיה אזעקת אש".16

בפועל זה קורה, ובמובן זה קיים דמיון של ממש בין שרשרת התקלות שהובילה לאסון במלחמת יום הכיפורים לאסונות כמו אי שלושת המילין בפנסילבניה ב־1979, בופאל בהודו ב־1984 או צ'רנוביל באוקראינה ב־1986. כולם התחילו בתקלות קטנות שהובילו למפולת גדולה.

שרשרת התקלות שהובילה לכשלי מלחמת יום הכיפורים התחילה באירוע שולי יחסית: קידום סא"ל יונה בנדמן בקיץ 1972 לתפקיד ראש ענף 6 (מצרים) באמ"ן/מחקר, שחיזק באמ"ן את התפיסה שמצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג את המטוסים והטילים הדרושים לה כדי לאזן את נחיתותה באוויר מול ישראל. התפיסה הזו התחזקה הרבה יותר עם מינויו של זעירא לראש אמ"ן והפכה לדוגמטית לאחר שהתרעות המוסד על כוונה מצרית לצאת למלחמה בסוף 1972 ובמאי 1973 לא התממשו. לכן, אף שבתחילת אוקטובר 1973 היערכותם של צבאות האויב על גבולות ישראל הייתה מאיימת וברורה, מקבלי ההחלטות קיבלו, בכתב ובעל־פה, הערכה מוסמכת של סבירות נמוכה למלחמה, ואפילו "נמוכה מנמוכה", כפי שהעריך זעירא, ולכן לא החלו להתכונן למלחמה במועד.

היו גם תקלות אחרות, קטנות הרבה יותר אך משפיעות. כך, לדוגמה, טעות של טכנאי בחיל האוויר הביאה לכך שתריס המצלמה במטוס הקורנס שביצע גיחת צילום בתעלה ב־3 באוקטובר לא נפתח. אלמלא תקלה זו היה מתברר יום מוקדם יותר שהצבא המצרי ערוך בצורה חסרת תקדים בתעלה. במצב כזה, הפתיחות לקבלת המידע על פינוי החירום הסובייטי ממצרים ומסוריה שהחל בערב 5 באוקטובר הייתה מן הסתם גבוהה יותר. אבל לא כך קרה, ורק התרעת אשרף מרואן, מקור המודיעין המצוין שהיה למוסד במצרים, הביאה בשחר יום הכיפורים להבנה שמלחמה עומדת לפרוץ.

שרשרת התקלות לא הסתיימה כאן. כתוצאה מההתרעה המאוחרת, מהספקות שהוטלו בה, ומכך שבבוקר יום המלחמה הוערך כי היא תתחיל רק בשש בערב, אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, קיבל החלטה שגויה ותמוהה להשהות את פריסת הכוחות הזמינים של אוגדת סיני עד 17:00. מפקד חיל האוויר, בני פלד, הוציא ממש לפני פרוץ המלחמה סדרת פקודות מבולבלות שהעמידה את החיל ברמת מוכנות מבצעית נמוכה דווקא כשנפתחה האש. גונן ופלד היו רק כמה חודשים בתפקיד. סביר להניח שאילו קודמיהם, אריאל שרון ומרדכי הוד, היו במקומם, תמונת המצב עם פתיחת המלחמה הייתה שונה לגמרי.

בשל פקודתו של גונן, כל עמדות הטנקים בתעלה נותרו ריקות כאשר נפתחה האש והצבא המצרי צלח וכיתר את מעוזי קו בר־לב כמעט ללא התנגדות. כאשר הטנקים של אוגדת סיני הגיעו לקו הקדמי כבר המתינו להם שם החיילים המצרים מצוידים בנשק נ"ט, והאוגדה איבדה קרוב ל־200 טנקים בתוך 16 שעות. נפילת קו בר־לב ופריצת הגזרה הדרומית של חזית הגולן בליל המלחמה הראשון יצרו בשחר היום השני של המלחמה תחושת מצוקה גדולה שהציפה אצל משה דיין את החרדה לגורל "הבית השלישי". בשל הלחץ ששידר שר הביטחון, חיל האוויר הפסיק את מבצע תקיפת הטילים בתעלה ויצא, בלתי מוכן ובניגוד לתוכניות, למתקפה נגד מערך הטילים ברמת הגולן. המתקפה כשלה לחלוטין ובגלל הטראומה שנוצרה במטה חיל האוויר לא נעשה ניסיון גדול נוסף לחסל את הטילים והחיל לא סייע בצורה הולמת ללוחמת היבשה כמעט עד סוף המלחמה, למרות יכולותיו המצוינות.

במשך שנים רבות קבעה תורת אמ"ן כי יש לתת התרעה על בסיס סימנים מעידים ליכולת האויב לתקוף ובלי להתייחס לכוונותיו. היערכות הצבא המצרי כפי שהוצגה במסמכי אמ"ן לפחות מבוקר 5 באוקטובר הצדיקה על פי כל קנה מידה מקצועי מתן התרעת מלחמה. רק אטימותם של כמה קציני מודיעין בכירים למידע שסתר את אמונותיהם הביאה לכך שלא יצאה התרעה במועד. על כך נוספו טעויותיהם הקשות של אלוף פיקוד הדרום ומפקד חיל האוויר, שקיבלו החלטות שנגדו את דעת הקצינים הכפופים להם ואת תוכניות המלחמה ודפוסי הפעולה שנקבעו מראש. במובן זה המחיר היקר ששולם היה תוצר של טעויות הערכה אישיות שיצרו את מחדל ההתרעה ונמשכו בקבלת החלטות חפוזות ומוטעות של מפקדים בודדים. הוא לא נבע מכשלי יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל או בהכנת צה"ל למלחמה. זו התזה העומדת במרכז ספר זה.

"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" אינו היסטוריה של המלחמה או כרונולוגיה שלה אלא ניסיון להסביר מה קרה. חלקו הראשון עוסק בדרך שבה צה"ל התכונן למלחמה, בנה את כוחו ותכנן את תוכניותיו. הדרך הזו, שבמרכזה עמדו בנייתם וחיזוקם של כוחות אוויר ושריון, נועדה להשיג ניצחון מהיר במחיר אבדות קטן יחסית. היא לא הייתה נקייה משגיאות, בעיקר הצבת דגש מוגזם על תוכניות המתקפה על חשבון המגננה. אבל היא בנתה צבא חזק, מאומן היטב ועתיר ניסיון מבצעי. במסגרת ההכנות למלחמה נבנו גם כלי האיסוף למתן התרעת המודיעין. אלה עמדו במבחן. הכשל היה באי־הפעלת החשובים שבהם ובהתעלמות מידיעות או סילוף מידע שסיפקו האחרים.

החלק השני של הספר מתאר מה קרה ומה השתבש בין המועד שבו החליט נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לצאת למלחמה בלי להמתין לאמצעי לחימה נוספים — סוף אוקטובר 1972 — לפרוץ המלחמה. עיקרו הוא תיאור וניתוח של שני תהליכים סותרים: מחד, הפיכתה של הקונספציה המרגיעה של אמ"ן לדומיננטית יותר ויותר, ומאידך, התעצמות זרם המידע, בעיקר ממקורות המוסד, על ההכנות והכוונות של מצרים ושל סוריה לפתוח באש. דבקותם העקשנית של בכירי אמ"ן בקונספציה, שהגיעה לשיא בימים שלפני פרוץ המלחמה, הביאה לשורת מחדלים. במרכזם אי־הפעלת אמצעי האיסוף המיוחדים, אשר מהותם מתוארת כאן לראשונה; התעלמות ממידע שהגיע מצמרת המודיעין הירדני ואשר הציג בפירוט את תוכנית המלחמה הסורית וההכנות לביצועה; והכחשת אינספור התרעות וסימנים מעידים ממקורות אמינים שהצביעו על כך שההכנות הערביות בחזית התעלה ובחזית הגולן הן למלחמה.

החלק השלישי והאחרון בוחן כיצד עמד צה"ל במבחן תרחיש "קטסטרופה", שעלה כאפשרות לפני המלחמה. על פי תרחיש זה, המלחמה הייתה עלולה לפרוץ בהפתעה כאשר כוחות הסדיר עוד לא נפרסו בחזיתות ותהליך הגיוס של צבא המילואים עוד לא החל. לאור יכולות אמ"ן, הוא נראה בזמנו בלתי ריאלי. ביום הכיפורים הוא הפך למציאות.

האפקטים העיקריים של הפתעה כזו הם יצירת פערים גדולים בין תוכניות המלחמה למהלכה במציאות והוצאת הצבא מאיזון. חזרה לאיזון ממצב כזה היא המבחן המשמעותי ביותר לכל צבא. אין דוגמה בהיסטוריה הצבאית המודרנית לצבא שעשה זאת מהר כל כך כמו צה"ל ב־1973.

בבוקר יום המלחמה השני נראה שעמק הירדן בסכנה ושיש לבצע נסיגה עמוקה בסיני. בנסיבות אלה דיבר שר הביטחון על אובדן "הבית השלישי" והציע להכין לשימוש את נשק יום הדין. כמה שעות מאוחר יותר העריך מנהיג סוריה, חאפז אל־אסד, כי הפסיד את המלחמה ובבוקר היום השלישי פתחו אוגדות צה"ל במתקפת נגד בשתי החזיתות. המתקפה בגולן, שנוהלה כהלכה, השיגה את יעדיה, הדפה את הצבא הסורי אל מעבר לגבול וגרמה לו לאבד 1,200 טנקים בתוך חמישה ימי מלחמה.

בחזית הדרום תהליך ההתאוששות היה איטי יותר. מתקפת הנגד שובשה לחלוטין בשל פקודות חסרות שחר של אלוף הפיקוד ויוזמות עצמאיות של מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, שהביאו לאובדן כוח משמעותי נוסף. כשלים אלה הביאו להחלטה להחליף את גונן. מינויו של הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב למפקד חזית הדרום לאחר חמישה ימי מלחמה בישרה על התאוששות צה"ל גם בה ובתוך שבועיים של לחימה עיקשת הגיע צה"ל לעליונות מלאה, שאילצה את המצרים ואת הסורים לבקש הפסקת אש.

ההתאוששות הזו היא הישג צבאי חסר תקדים. ההישג הזה וההסברים לו עומדים במרכז הספר.

1 ידיעות אחרונות, 9/11/1973 עמ' 17.

2 ישעיהו בן־פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו, אלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, 1973, עמ' 134, 135.

3 כנס ספ"כ, 12 פברואר 1974, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (להלן א"צ), עמ' 21; 13 פברואר 1974, עמ' 61.

4 כנס ספ"כ, 14 פברואר 1974, א"צ, עמ' 119.

5 דבר, 3 אפריל 1974, עמ' 3. דוח אגרנט ומקורות נוספים עושים שימוש במילה "התראה" כדי להסביר את הכשל המודיעיני. האקדמיה ללשון העברית מציינת כי המילה הנכונה להשמעת אזהרה מפני איום מתקרב היא "התרעה" מלשון תרועת השופר שנועד בימים קדומים לייצר מודעות לסכנה מתקרבת. בספר זה נותרו בעינם המונחים כפי שנכתבו במסמכים המקוריים אבל נעשה שימוש במונח התרעה על בסיס הבחנות האקדמיה ללשון.

6 שם, עמ' 4.

7 מסקנות ועדת אגרנט בתחום הפרסונלי נותרו שנויות במחלוקת. חוק יסוד הצבא שנחקק במרס 1976 וקיבע את כפיפות צה"ל לממשלת ישראל, בא בתגובה למסקנות אלה והביא לקיצו את המצב המשפטי שבו ניתן היה להפריד בין אחריות הדרג המדיני לצבאי למחדלי ביטחון. התחושה שהוועדה עשתה עוול לאלעזר קיבלה ביטוי גם במישור המשפטי־מקצועי, בין השאר בהרצאה פומבית שנשא נשיא בית הדין העליון לערעורים של צה"ל אלוף (מיל') אילן שיף, בעודו במדים ("קץ עידן התמימות", בתוך: חנוך ברטוב, דדו, 48 שנה ועוד 20 יום, אור יהודה, דביר, 2002, כרך ב' עמ' 732-721).

8 גדעון אביטל־אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, מלחמת יום הכיפורים — מלחמה שאף פעם אין די לה, שוקן, ירושלים ותל אביב, 2013, עמ' 27-23.

9 מרדכי גזית, תהליך השלום 1973-1969, יד טבנקין, רמת אפעל 1984; יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום כיפור, רביבים, תל אביב, 1985; גד יעקובי, כחוט השערה: איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים, רביבים, תל אביב, 1989; שרון מנקוביץ', תגובת מדינות ליוזמות שלום: מדיניות ישראל כלפי מצרים, 1973-1969, עבודת מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2005; אורי בר־יוסף, "בין מלחמה לשלום: הצעת ההסדר המצרית מפברואר 1973, הדחייה הישראלית ומלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה", אלפיים 31 (2007), עמ' 140-125; בועז וונטיק וזכי שלום, מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שהיה אפשר למנוע, רסלינג, תל אביב, 2012; יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, דביר, אור יהודה 2012; חגי צורף, "ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים — תשובה ליגאל קיפניס, עיונים בתקומת ישראל, 28 (2017), 43-7; המרכז למלחמת יום הכיפורים, האם היה ניתן למנוע את המלחמה? קובץ מאמרים, ספטמבר 2019, https://kippur-center.org/magazine/ ;Craig Daigle, "Reply to Author's Response to H-Diplo Review Essay on Yigal Kipnis. 1973: The Road to War". Charlottesville, VA: Just World Books, 2013, H-Diplo, 30 May, 2014. https://issforum.org/essays/PDF/Daigle-Kipnis-reply.pdf; מאיר בוימפלד, "קפיצה למים הקרים": המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, 1973-1970, אפי מלצר, 2017; חגי צורף ומאיר בוימפלד, "יבוא יום ויפתחו את הארכיונים" — ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים, ירושלים, כרמל, 2022; יואב גלבר, רהב, דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים 1973-1970, מודיעין, דביר, 2021; אלי פודה, "האם הוחמצה הזדמנות מדינית למנוע את מלחמת יום הכיפורים?" קריאות ישראליות, גיליון 4, יוני 2023, עמ' 52-42.

10 בין הבולטים שבמחקרים אלה: חנוך ברטוב, דדו, 48 שנה ועוד 20 יום, אור יהודה, דביר, 2002; חגי גולן ושאול שי (עורכים), מלחמה היום: חקרי מלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל אביב, 2003; דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל אביב, מערכות, 2008; עמירם אזוב, צליחה, אור יהודה, דביר, 2011; שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, בן שמן, מודן, 2013; אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, בן שמן, מודן, 2013; משה גבעתי, המערכה בחרמון: קרבות רכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, בן שמן, מודן, 2015; עודד מגידו, חמוטל ומכשיר לא בידינו: קרבות "חמוטל" ו"מכשיר" במלחמת יום הכיפורים, מודיעין, זמורה־ביתן, 2019; ישראל טל, יאיר טל, פרקים למלחמת יום הכיפורים, ראשון לציון, ידיעות אחרונות, 2019; עמירם אזוב, הכרעה, מודיעין, דביר, 2020; הרצל שפיר, מלחמת יום הכיפורים: מבט שונה, בן שמן, מודן, 2020; עמירם אזוב, בלימה, בן שמן, מודן, 2023.

11 שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדרמה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תל אביב, רביבים, 1982; יואל בן־פורת, נעילה — סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, תל אביב, עידנים, 1991; אלי זעירא, מיתוס מול מציאות, מלחמת יום הכיפורים: כשלונות ולקחים, תל אביב, ידיעות אחרונות, 1993 (מהדורה עדכנית 2004); אורי בר־יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, לוד, זמורה־ביתן, 2001; דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005; אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה: הערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: מערכות ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, 2006; אורי בר־יוסף, המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור, אור יהודה: זמורה־ביתן, 2010 (מהדורה מעודכנת 2018); צבי זמיר ואפרת מס, בעיניים פקוחות, ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? אור יהודה: זמורה־ביתן, 2011.

12 זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר, תל אביב: זמורה־ביתן־מודן, 1974, עמ' 244-239; צבי לניר, ההפתעה הבסיסית — מודיעין במשבר, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 56; יעקב חסדאי, אמת בצל המלחמה, תל אביב, זמורה־ביתן, 1978, עמ' 60.

13 Eliot Cohen and John Gooch, Military Misfortunes: The Anatomy of Failure in War (New York: Vintage Books, 1991), pp.124-125; 130 לדוגמה טיפוסית בספרות הישראלית, ראו: מגידו, "חמוטל" ו"מכשיר" לא בידינו, עמ' 19.

14 כך, למשל, גרס ראש אמ"ן במלחמה שהטענה ששורש הבעיה היה בהערכת המודיעין המוטעית היא "מיתוס פשטני" שמתעלם "ממכלול המשגים האסטרטגיים, שחלקם נוצר עוד בשנים שלפני המלחמה" (זעירא, מיתוס מול מציאות, עמ' 19). יעקב עמידרור, לימים ראש חטיבת המחקר באמ"ן, קבע שאף שלמחדל ההתרעה היה תפקיד בכישלונות, חלק ניכר מהבעיה היה בתחומים אחרים: מפקדות גבוהות שקרסו ועבודת מטה לקויה; מבנה כוח בלתי נכון להגנה, במיוחד מול איום הנשק הנגד־טנקי (נ"ט) האישי בסיני; חיל האוויר שלא הכין עצמו בצורה נכונה להתמודד עם טילי הקרקע־אוויר; קווי ההגנה בדרום ובצפון שנפרצו בשל מערך הגנה לא נכון; וסדרת כישלונות בקרבות ההבקעה שעלו במחיר יקר (יעקב עמידרור, "כישלון ההתרעה ותוצאות מלחמת יום הכיפורים", בתוך: מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון־ההוצאה לאור, 2005, עמ' 27-18). דב תמרי, סגן מפקד אוגדה 162 במלחמה שחקר את בניין צה"ל, וחנן (שורץ) שי, קצין הקשר של חטיבה 188 במלחמה ולימים ממפקדי המכללה לפיקוד ומטה, הסבירו ששורש הבעיה לא היה במחדל ההתרעה אלא באי־התאמת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל למציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים (דב תמרי, "מלחמת יום הכיפורים — שאלה של חוסר ידע", זמנים 84, סתיו 2003, עמ' 31-18; חנן (שורץ) שי, "מלחמת יום הכיפורים: תקלה פיקודית ולא תקלה מודיעינית", בתוך משה שמש וזאב דרורי (עורכים) טראומה לאומית: מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה, ירושלים, מכון בן־גוריון ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2008, עמ' 135-127).

15 גלבר, רהב, עמ' 10, 14, 16, 384, 551, 602.

16 Charles Perrow, Normal Accidents: Living with High-Risk Technologies, Princeton, Princeton UP, 1999, p. 4

עוד על הספר

התאוששות אורי בר־יוסף

הקדמה

במלחמת יום הכיפורים הייתי חייל מילואים צעיר בפלוגת הסיור של חטיבה 204 שהוצבה בגזרה הצפונית של התעלה. במהלך השבוע השני של המלחמה עברנו בשטח שהתנהל בו ב־14 באוקטובר קרב השריון בין חטיבה 15 המצרית לחטיבה 11 של צה"ל. החטיבה המצרית הייתה מצוידת בטנק החדיש בזירה, ה־T-62 הסובייטי. חטיבה 11, חטיבת מילואים ותיקה, נלחמה בטנקי שרמן משופצים, ילידי מלחמת העולם השנייה. השטח היה רווי פגרי T-62. לא ראינו טנקי שרמן פגועים.

כמה ימים אחר כך הוצבנו בתעוז "מרתף", צפונית מזרחית לקנטרה. התחושה הייתה טובה. המלחמה עמדה להסתיים, יצאנו בשלום וידו של צה"ל הייתה על העליונה. גם התחושה שמעל לראשנו יש שכבת בטון עבה המגינה עלינו מפני הפגזות הייתה חשובה לאחר כל ימי המלחמה שבהם המסתור היחיד מפני הפגזים היה שוחה שלא הצלחתי אף פעם להעמיק די הצורך.

תוך כדי השיטוט בנבכי התעוז נתקלתי באיש מילואים מבוגר. התחלנו לשוחח והתברר שהוא מפקד טנק בחטיבה 11. שאלתי אותו את השאלה שניקרה בראשי מאז ראינו את תוצאות הקרב של ה־14 באוקטובר: איך אתם, מילואימניקים ותיקים מצוידים בטנקים עתיקים, הצלחתם להשמיד ללא אבדות עשרות טנקי אויב חדישים? התשובה שלו זכורה לי היטב עד היום. "תראה", הוא אמר, "אני עם הטנק הזה כבר 20 שנה. אני מכיר אותו יותר טוב מאשר את הפרייבט שלי. עם הצוות, אני גם 20 שנה. יותר מאשר עם המשפחה שלי. אתה מבין?"

הבנתי, וההבנה הזו נוכחת מאוד גם בספר זה.

"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" נולד כתוצאה מתסכול מתמשך על כך שעל פי הנרטיב השולט בהיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים, צה"ל ומדינת ישראל לא התכוננו לקראת המלחמה כראוי, אלא נחו על זרי הדפנה של מלחמת ששת הימים. את המחיר, על פי הנרטיב הזה, שילמנו במלחמה עצמה. אבל מכל מה שלמדתי על המלחמה ומהמחקרים שעשיתי עליה עלתה תמונה שונה: של צבא שהתכונן לקראתה היטב, הצטייד באמצעי לחימה טובים, התאמן אימונים אינטנסיביים, צבר ניסיון מבצעי מרשים וידע היטב מה הוא הולך לעשות. קראתי אלפי עמודים המתמללים את שהתרחש בחדר הרמטכ"ל מבוקר היום השני של המלחמה, והיה בלתי אפשרי שלא להתרשם מנחישותם, ממקצועיותם ומשיקול דעתם של אלה שניהלו אותה, במיוחד ממצביאותו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר. העובדה שכוחות היבשה לא קיבלו את הסיוע האווירי שציפו לקבל העצימה אצלי עוד יותר את ההבנה שהם, בראש ובראשונה צוותי הטנקים שנלחמו בצורה יוצאת מן הכלל, היו אלה שניצחו את המלחמה.

לאור מסכת הכתיבה של חמישים השנים האחרונות והתפיסה שהלכה והשתרשה כי מקורות הכשל ב־1973 היו תהליכים מערכתיים בחברה ובצבא שהפכו את הכישלון לבלתי נמנע, חשבתי שיש צורך להציב תזה נגדית. במרכזה, הטענה שצה"ל היה צבא רב איכות שנקלע למצב קשה ביותר בתחילת המלחמה בשל שורת טעויות אישיות של כמה מפקדים בכירים ולא מפני שלא התכונן כראוי לקראתה. בזכות איכויותיו יוצאות הדופן הוא הצליח להתאושש ממפלותיו במהירות חסרת תקדים בהיסטוריה הצבאית המודרנית ולהשיג ניצחון בשתי החזיתות.

חלק גדול מהספר נכתב לאחר בחירות נובמבר 2022, בחירות שתוצאתן הטילה את מדינת ישראל חזור והטל למצבים קשים שבהם התזכורת למשבר מלחמת יום הכיפורים עלתה לא פעם. גם במובן זה המלחמה ממשיכה להיות נוכחת בינינו גם חמישים שנה אחרי. התזכורת הזו וההתבוננות בישראל 2023 הביאו אותי שוב ושוב למסקנה אחת: חובה למנוע מצב שבו ישראל תצטרך לעמוד שוב במבחן של 1973 כי אין זה בטוח כלל שהיא תעמוד בו.

תוך כדי כתיבת הספר נעזרתי בעצותיהם ובמומחיותם של כמה אנשי מקצוע שתמיד הטו אוזן קשבת והיו מוכנים לעזור ככל יכולתם. עמירם אזוב היה, כרגיל, הגב האיתן בכל הקשור לאירועים בחזית הדרום, יהודה וגמן ואליעזר בריליאנט מילאו תפקיד דומה בחזית הצפון, פסח מלובני האיר את עיני לגבי נקודות מעורפלות בתחום הערבי, מאיר אמיתי עזר בנושאי חיל האוויר, חגי צורף בתחום המדיני, שמעון גולן בהתנהלות המטכ"ל, שלמה גואטה בתחום הימי ובסוגיות נוספות, רמי סווט בענייני השריון, ובני ארבל ומיקי וייס בנושאי חיל התותחנים. יוסי לנגוצקי וסימן טוב בנימין תיקנו טעויות בתחום המודיעין, עמנואל סקל ויום טוב תמיר עזרו לי להבין טוב יותר את הלחימה בשעות הראשונות בחזית התעלה, וראובן גל סייע בתחום ההתאוששות. תובנותיו של סם ברונפלד, ובמרכזן התפיסה כי השם הראוי למלחמה הוא פג"ז (המבין יבין), ביססו הנחות יסוד שהיו לי לגבי מה שקרה שם. עוד יבואו על הברכה אור פליאקוב ומשה שוורדי שעזרו בתחום התיעוד ועודד בקמן על הקסדה. השגיאות בספר — כולן שלי.

יעל נעמני, עורכת הבית שלי בהוצאת כנרת, זמורה, דביר, עבדה הפעם על כתב היד קשה מהרגיל. תודתי הרבה על כך. אמרי זרטל, גם הוא מכר ותיק, טרח רבות על עיצוב העטיפה והוציא, כדרכו, תוצר משובח. עוד יבואו על התודה ערן זמורה, מאיה להט־קרמן, שרית רוזנברג, רוית בן־ארי, אפרת גבר ועדו פרץ.

תודתי למיכל על הסבלנות, לבני המשפחה ולחברים מכל הצדדים שגילו עניין, ולטלילה ונינה, שיום אחד אולי גם יקראו את הספר.

פתח דבר

כמה ימים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים כתב העיתונאי והפובליציסט עמוס קינן ב"ידיעות אחרונות": "היום בו גמגם לוי אשכול היה היום האחרון בו הייתה ישראל עדיין מדינה שפויה".1 גמגומו של ראש הממשלה אשכול ב־28 במאי 1967, בנאום לאומה ברדיו בשיאו של המשבר שקדם למלחמת ששת הימים, נתן את האות ללחץ ציבורי אדיר היקף להקמת ממשלת אחדות לאומית ולמינויו של משה דיין לשר הביטחון. הלחץ נשא פרי. שבוע ימים אחר כך יצאה ישראל לקרב וסמל הניצחון היה דיין. אופוריית הניצחון, תחושת האימפריה שאיש לא יכול לה והאמונה כי ביטחון ישראל יושתת על עוצמת צה"ל ועל גבולות הביטחון החדשים החליפו את החתירה לשלום וביסוסו על הסדרים מדיניים יציבים כיעדיה המרכזיים של המדינה. כל אלה נופצו לרסיסים באוקטובר 1973. בדרכו התמציתית והחדה נתן קינן ביטוי לאווירת התדהמה והדיכאון ששררה בארץ ולתחושה שבין יוני 1967 לאוקטובר 1973 השתבש משהו בסיסי בהוויה הישראלית ולכן היא הגיעה בלתי מוכנה למבחן המלחמה הגדול.

פחות מחודשיים אחר כך, בדצמבר 1973, התפרסם הספר "המחדל" — ראשון הספרים על מלחמת יום הכיפורים. לכתיבתו חברו שבעה עיתונאים בכירים, שאימצו בו את התמה של נשיא המדינה, אפרים קציר: "כולנו אשמים". כולנו, הם קבעו, היו מנהיגי המדינה, שהילכו קסם על הציבור לאור תוצאות מלחמת ששת הימים; אמצעי התקשורת, שתרמו לשאננות ולזלזול באויב; וגם אלופי צה"ל, שנדדו לאחר אותה מלחמה "ממסדר ניצחון אחד למשנהו, ממסיבת ניצחון אחת לשנייה וכולם כאחד הונצחו במאות אלבומי ניצחון שהציפו את העולם כולו... בעידודם הבלתי מבוטל של העיתונאים והמו"לים למיניהם".2

אלופי צה"ל לא נטו לקבל על עצמם את האשם הקולקטיבי שדבק בהם. ב־12 בפברואר 1974 התכנסו בבסיס חיל האוויר בחצור קציני צה"ל מדרגת אל"ם ומעלה לכנס סגל הפיקוד הכללי (ספ"כ) הראשון לאחר המלחמה. הכנס נמשך שלושה ימים. ועדת אגרנט, ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים, ישבה על המדוכה מזה כשלושה חודשים וחלק מהמשתתפים כבר העידו בפניה. הדוברים בכנס אמרו את אשר על ליבם ורובם ניסו להתמודד עם העיקר: כיצד צבא עתיר הישגים כמו צה"ל, שהתכונן למלחמה הזו במשך שנים, התקשה כל כך לגבור על הצבאות הערביים שעמד מולו ושילם מחיר כה יקר?

חלק לא קטן מהדוברים השמיע דברי טעם, אבל את הסיכום המקיף והמוסמך ביותר של המלחמה נתנו שלושת אנשי הצבא הבכירים ביותר שהשתתפו בו: הרמטכ"ל, דוד אלעזר, קודמו בתפקיד ומפקד חזית הדרום במלחמה, חיים בר־לב, וסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, ישראל טל. תפיסתם לא הייתה נקודתית אלא רחבה וכוללנית, והפרספקטיבה שממנה ראו את אירועי המלחמה וניסיונם המקצועי העשיר הביאו אותם להסקת מסקנות דומות. שלושתם ראו בהיעדר התרעה על מלחמה מתקרבת את שורש הבעיה. טל הבהיר כי מה שאפיין את כל המערכה הוא "יציאה שלנו משיווי משקל אסטרטגי מרגע שהמלחמה התחילה". בר־לב הסכים באומרו: "אני מייחס את האירועים של הימים הראשונים ואת ההישגים הסופיים של המצרים במלחמה הזאת בעיקר לאלמנט ההפתעה".3 אלעזר, שחתם את הדיון, הציג תרחיש ציורי למה שהיה קורה לדעתו אם הייתה מתקבלת התרעה במועד. במצב כזה, אמר, צה"ל היה נערך למלחמה על פי התוכנית ואז "אנחנו היינו מנצחים במלחמה הזאת כפי שחשבנו; אולי לא בדיוק כפי שחשבנו, כי אי אפשר לחזות בדיוק מלחמות. והיינו מתכנסים ומסכמים המון תקלות, והמון לקחים, והמון ליקויים, אבל היינו מסכמים לעצמנו שהצבא היה מוכן למלחמה. ואני משוכנע שזאת הייתה התוצאה לו המלחמה נפתחה כך".4

כחודש וחצי לאחר מכן, ב־1 באפריל, פרסמה ועדת אגרנט את תמצית דוח הביניים שלה. אמנם הוא לא עסק באיכות הצבא שלחם במלחמה, אבל חברי הוועדה קיבלו בו את התזה שהוצגה על ידי אלעזר, בר־לב וטל. הדוח, שהוא המחקר המקיף ביותר עד היום על דרך פתיחתה של המלחמה ועל שלושת ימי הקרבות הראשונים שלה, קבע מפורשות כי שורש הכשל היה בהתרעה קצרה ש"לא אפשרה גיוס של המילואים בצורה מסודרת וחייבה גיוס חפוז של מילואי כוחות היבשה, שלא לפי לוחות הזמנים ונוהלי הגיוס התקינים", על כך נוסף הפער בן ארבע השעות בין המועד המוערך לפתיחת המלחמה ובין מועד פריצתה בפועל, שהביא "לשיבושים נוספים בכוננות של הכוחות הסדירים בחזיתות ובפריסתם הנכונה בעיקר בחזית התעלה".5

הוועדה הטילה את האחריות לכישלון במתן התרעה במועד בראש ובראשונה על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, על עוזרו הראשי הממונה על מחלקת המחקר באמ"ן, תא"ל אריה שלו, ועל ראש ענף מצרים במחלקת המחקר, סא"ל יונה בנדמן, אך הבהירה שנעשו משגים נוספים שהעצימו את קשיי צה"ל בפתח המלחמה. עם זאת, היא הדגישה כי שורש הבעיה לא היה באיכות צה"ל ובמוכנותו לקרב. נהפוך הוא: "צה"ל עמד במלחמת יום הכיפורים בפני אתגר מן הקשים ביותר בו יכול למצוא את עצמו צבא כל שהוא — וידו על העליונה".6

השאלה מה השתבש במלחמת יום הכיפורים ומדוע המלחמה שנועדה להיות היום השביעי של מלחמת ששת הימים הפכה להיות האירוע הטראומטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, היא שאלה שאין לה עד היום תשובה חד־משמעית. דוח ועדת אגרנט לא שם קץ לוויכוח. במובנים מסוימים, במיוחד בשאלת האחריות האישית לכשלי המלחמה, הוא פתח אותה. הטלת האחריות על הדרג הצבאי וספציפית על הרמטכ"ל, אף שהוועדה ציינה את תפקודו הטוב במלחמה, והותרת הדרג המדיני, בראש ובראשונה שר הביטחון דיין, על כנו ללא מסקנות אישיות, עוררו מחלוקות פוליטיות, שלהבו את המחאה הציבורית והביאו בסופו של דבר לסיום הכהונה של ממשלת גולדה מאיר ולפרישתה המלאה של גולדה מהחיים הפוליטיים. עם התפטרותה והתפטרות דיין שככה הסערה, אך תוצאות המלחמה ערערו את מעמדו ההגמוני של מחנה המערך (מפלגת העבודה) בישראל והביאו למהפך הפוליטי של 1977.7

הפרופיל הנמוך יחסית של המלחמה בחיים הציבוריים ושל הדיון סביב השאלה מה השתבש בה נמשכו ב־30 השנים הבאות, עד שב־2003, על רקע מכלול סיבות, התקיים מה שהוגדר על ידי גדעון אביטל־אפשטיין, חוקר המלחמה בזיכרון הקיבוצי, "פסטיבל הזיכרון" של המלחמה.8 מאז היא נוכחת במאות ספרים ובאלפי מאמרים, בתוכניות תחקיר ועדוּת טלוויזיוניות ורדיופוניות, ולעיתים גם בסרטים ובסדרות עלילה נוסח "שעת נעילה" (2020) או "גולדה" (2023).

כשהמחקר ההיסטורי חזר לשאלה מה השתבש, הוא התמקד בשלוש סוגיות מרכזיות. הסוגיה הראשונה היא השאלה שוועדת אגרנט לא חקרה כלל (ובדין לטעמי) אם גמישות מדינית גדולה יותר הייתה מאפשרת לפתוח תהליך דיפלומטי ולמנוע את המלחמה.9 השתיים האחרות נגעו לדרך ניהול המלחמה ברמה האסטרטגית10 ולכשל ההתרעה.11 בשתיהן אמרה ועדת אגרנט את דברה ובשתיהן קמו מערערים גדולים על מסקנותיה.

הנרטיב החדש אמנם קיבל את הטענה שלהיעדר התרעה הייתה השפעה על הפתיחה הכושלת אך הוא הדגיש מקורות כשל אחרים. זאב שיף, מטובי הפרשנים הצבאיים שקמו בישראל, יעקב חסדאי, קצין ולוחם שנפצע במלחמה ושימש כחוקר עבור ועדת אגרנט, וצבי לניר, שההבחנה שעשה בין הפתעה מצבית להפתעה בסיסית התקבלה על ידי רבים, העריכו כי מאז 1967 פשו בצה"ל נגעים שונים, חלקם מוסריים וחלקם מקצועיים, וכתוצאה מכך הוא לא היה חזק כפי שהיה נדמה.12 אווירת השחצנות והביטחון העצמי המופרז — פרי הבאושים של הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים — קיבלו משקל אף הם,13 ואנשי צבא שחקרו את המלחמה איתרו שלל גורמים לכישלונות — רובם לא נגעו למחדל ההתרעה.14

יואב גלבר, מההיסטוריונים המובילים בישראל, נתן גושפנקה אקדמית לגישה זו בתזה רחבה ומנומקת. לטענתו, תוצאות המלחמה נבעו לא ממחדל מודיעיני אלא משורה ארוכה של קונספציות, מעשים ומחדלים מודיעיניים, צבאיים ומדיניים שהביאו לקריסת שלושת עמודי היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה. ההרתעה קרסה כאשר מצרים החליטה לצאת למלחמה באוקטובר 1972 ומאז נעלמו בתיעוד ובזיכרונות המצריים הסימנים לחששות מפני התמודדות עם צה"ל. כושר ההתרעה נשחק לאורך כל הדרך שהובילה למלחמה וגם כאשר אמ"ן סיפק מידע שחייב את מקבלי ההחלטות להחליט על העלאת כוננות ופריסת כוחות, הם נצמדו להערכה המרגיעה ונמנעו מכך. כושר ההכרעה נשחק גם הוא משום שצה"ל, על פי גלבר, התכונן למלחמה שעברה ואחרי מלחמת ששת הימים הקדיש את מרב משאביו לפעילות מבצעית על חשבון ההתכוננות למלחמה הבאה והוריד את רף האיכות שלו. מהלך המלחמה, קבע גלבר, היה תוצר של "מה שהתרחש בשנים שלפניה בחברה הישראלית ובצה"ל".15

קביעה זו מתחברת ישירות לתפיסת "כולנו אשמים" שבוטאה עוד לפני שנדם הרעם של תותחי המלחמה. ביסודה, זו תפיסה תהליכית רחבת ממדים. שיכרון הכוח ותחושת ה"אני ואפסי עוד" שאחזו בחברה, בצבא ובתרבות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים יצרו קהות חושים לגבי המציאות. והמציאות הראתה שצה"ל היה פחות חזק מכפי שנדמה, שכוח הלחימה הערבי לא היה בטל בשישים ושעוצמת ההרתעה הישראלית מפני מלחמה כוללת לא הייתה כה איתנה כפי שהוערכה. נסיבות אלה הנביטו את כשל ההתרעה, ומשפרצה המלחמה נחשפו כשלי ההכרעה ומגבלות יכולתו של צה"ל להשיג ניצחון מהיר ומוחץ כפי שהיה ב־1967. המציאות הזו, שהציבור הישראלי על כל גווניו לא היה מוכן לקראתה, היא זו שיצרה את הטראומה האישית והלאומית. כאן שזור גם חשבון נפש מוסרי של החטא ועונשו. החטא היה הרהב שפשה בחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים. העונש היה מלחמת יום הכיפורים.

ספר זה מציג תפיסה שונה לגמרי, וביסודו הנחה בסיסית אחת: אם צה"ל היה צבא רב־פגמים, כפי שמתארים אותו חוקרים שונים, הוא לא היה יכול לנצח את המלחמה. הוא ניצח כי צה"ל של מלחמת יום הכיפורים היה צבא מצוין, מאומן היטב, מנוסה קרבות ובעל רוח איתנה. כושר ההתאוששות המרשים שהפגין לאחר התבוסות שספג עם תחילת המלחמה והתוצאות בסופה הם ההוכחה הברורה ביותר לכך.

ובמעט יותר הרחבה: צה"ל של 1973 לא היה צבא מושלם אבל הוא היה הצבא הטוב ביותר שישראל העמידה אי־פעם בשדה הקרב. בגלל כשל מודיעיני, שבעיקרו לא היה כשל מערכתי אלא אישי של ראש אמ"ן, מקבלי ההחלטות לא קיבלו את ההתרעה שציפו לה וצה"ל לא נערך למלחמה במועד. מכאן נבעה שרשרת של אירועים שהעצימו האחד את האחר, ממש כפי שבמערכות מורכבות דוגמת כורים גרעיניים, מפעלים פטרוכימיים, מטוסים ורכבות, צירוף תקלות התחלתי יוצר קטסטרופה. זאת, מכיוון שכשהמערכות האלה נבנו, "אף אחד לא חשב שכאשר X ייכשל יצא גם Y מכלל פעולה וששני הכשלים האלה ישפיעו אחד על השני ולכן גם תפרוץ אש וגם לא תהיה אזעקת אש".16

בפועל זה קורה, ובמובן זה קיים דמיון של ממש בין שרשרת התקלות שהובילה לאסון במלחמת יום הכיפורים לאסונות כמו אי שלושת המילין בפנסילבניה ב־1979, בופאל בהודו ב־1984 או צ'רנוביל באוקראינה ב־1986. כולם התחילו בתקלות קטנות שהובילו למפולת גדולה.

שרשרת התקלות שהובילה לכשלי מלחמת יום הכיפורים התחילה באירוע שולי יחסית: קידום סא"ל יונה בנדמן בקיץ 1972 לתפקיד ראש ענף 6 (מצרים) באמ"ן/מחקר, שחיזק באמ"ן את התפיסה שמצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג את המטוסים והטילים הדרושים לה כדי לאזן את נחיתותה באוויר מול ישראל. התפיסה הזו התחזקה הרבה יותר עם מינויו של זעירא לראש אמ"ן והפכה לדוגמטית לאחר שהתרעות המוסד על כוונה מצרית לצאת למלחמה בסוף 1972 ובמאי 1973 לא התממשו. לכן, אף שבתחילת אוקטובר 1973 היערכותם של צבאות האויב על גבולות ישראל הייתה מאיימת וברורה, מקבלי ההחלטות קיבלו, בכתב ובעל־פה, הערכה מוסמכת של סבירות נמוכה למלחמה, ואפילו "נמוכה מנמוכה", כפי שהעריך זעירא, ולכן לא החלו להתכונן למלחמה במועד.

היו גם תקלות אחרות, קטנות הרבה יותר אך משפיעות. כך, לדוגמה, טעות של טכנאי בחיל האוויר הביאה לכך שתריס המצלמה במטוס הקורנס שביצע גיחת צילום בתעלה ב־3 באוקטובר לא נפתח. אלמלא תקלה זו היה מתברר יום מוקדם יותר שהצבא המצרי ערוך בצורה חסרת תקדים בתעלה. במצב כזה, הפתיחות לקבלת המידע על פינוי החירום הסובייטי ממצרים ומסוריה שהחל בערב 5 באוקטובר הייתה מן הסתם גבוהה יותר. אבל לא כך קרה, ורק התרעת אשרף מרואן, מקור המודיעין המצוין שהיה למוסד במצרים, הביאה בשחר יום הכיפורים להבנה שמלחמה עומדת לפרוץ.

שרשרת התקלות לא הסתיימה כאן. כתוצאה מההתרעה המאוחרת, מהספקות שהוטלו בה, ומכך שבבוקר יום המלחמה הוערך כי היא תתחיל רק בשש בערב, אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, קיבל החלטה שגויה ותמוהה להשהות את פריסת הכוחות הזמינים של אוגדת סיני עד 17:00. מפקד חיל האוויר, בני פלד, הוציא ממש לפני פרוץ המלחמה סדרת פקודות מבולבלות שהעמידה את החיל ברמת מוכנות מבצעית נמוכה דווקא כשנפתחה האש. גונן ופלד היו רק כמה חודשים בתפקיד. סביר להניח שאילו קודמיהם, אריאל שרון ומרדכי הוד, היו במקומם, תמונת המצב עם פתיחת המלחמה הייתה שונה לגמרי.

בשל פקודתו של גונן, כל עמדות הטנקים בתעלה נותרו ריקות כאשר נפתחה האש והצבא המצרי צלח וכיתר את מעוזי קו בר־לב כמעט ללא התנגדות. כאשר הטנקים של אוגדת סיני הגיעו לקו הקדמי כבר המתינו להם שם החיילים המצרים מצוידים בנשק נ"ט, והאוגדה איבדה קרוב ל־200 טנקים בתוך 16 שעות. נפילת קו בר־לב ופריצת הגזרה הדרומית של חזית הגולן בליל המלחמה הראשון יצרו בשחר היום השני של המלחמה תחושת מצוקה גדולה שהציפה אצל משה דיין את החרדה לגורל "הבית השלישי". בשל הלחץ ששידר שר הביטחון, חיל האוויר הפסיק את מבצע תקיפת הטילים בתעלה ויצא, בלתי מוכן ובניגוד לתוכניות, למתקפה נגד מערך הטילים ברמת הגולן. המתקפה כשלה לחלוטין ובגלל הטראומה שנוצרה במטה חיל האוויר לא נעשה ניסיון גדול נוסף לחסל את הטילים והחיל לא סייע בצורה הולמת ללוחמת היבשה כמעט עד סוף המלחמה, למרות יכולותיו המצוינות.

במשך שנים רבות קבעה תורת אמ"ן כי יש לתת התרעה על בסיס סימנים מעידים ליכולת האויב לתקוף ובלי להתייחס לכוונותיו. היערכות הצבא המצרי כפי שהוצגה במסמכי אמ"ן לפחות מבוקר 5 באוקטובר הצדיקה על פי כל קנה מידה מקצועי מתן התרעת מלחמה. רק אטימותם של כמה קציני מודיעין בכירים למידע שסתר את אמונותיהם הביאה לכך שלא יצאה התרעה במועד. על כך נוספו טעויותיהם הקשות של אלוף פיקוד הדרום ומפקד חיל האוויר, שקיבלו החלטות שנגדו את דעת הקצינים הכפופים להם ואת תוכניות המלחמה ודפוסי הפעולה שנקבעו מראש. במובן זה המחיר היקר ששולם היה תוצר של טעויות הערכה אישיות שיצרו את מחדל ההתרעה ונמשכו בקבלת החלטות חפוזות ומוטעות של מפקדים בודדים. הוא לא נבע מכשלי יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל או בהכנת צה"ל למלחמה. זו התזה העומדת במרכז ספר זה.

"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" אינו היסטוריה של המלחמה או כרונולוגיה שלה אלא ניסיון להסביר מה קרה. חלקו הראשון עוסק בדרך שבה צה"ל התכונן למלחמה, בנה את כוחו ותכנן את תוכניותיו. הדרך הזו, שבמרכזה עמדו בנייתם וחיזוקם של כוחות אוויר ושריון, נועדה להשיג ניצחון מהיר במחיר אבדות קטן יחסית. היא לא הייתה נקייה משגיאות, בעיקר הצבת דגש מוגזם על תוכניות המתקפה על חשבון המגננה. אבל היא בנתה צבא חזק, מאומן היטב ועתיר ניסיון מבצעי. במסגרת ההכנות למלחמה נבנו גם כלי האיסוף למתן התרעת המודיעין. אלה עמדו במבחן. הכשל היה באי־הפעלת החשובים שבהם ובהתעלמות מידיעות או סילוף מידע שסיפקו האחרים.

החלק השני של הספר מתאר מה קרה ומה השתבש בין המועד שבו החליט נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לצאת למלחמה בלי להמתין לאמצעי לחימה נוספים — סוף אוקטובר 1972 — לפרוץ המלחמה. עיקרו הוא תיאור וניתוח של שני תהליכים סותרים: מחד, הפיכתה של הקונספציה המרגיעה של אמ"ן לדומיננטית יותר ויותר, ומאידך, התעצמות זרם המידע, בעיקר ממקורות המוסד, על ההכנות והכוונות של מצרים ושל סוריה לפתוח באש. דבקותם העקשנית של בכירי אמ"ן בקונספציה, שהגיעה לשיא בימים שלפני פרוץ המלחמה, הביאה לשורת מחדלים. במרכזם אי־הפעלת אמצעי האיסוף המיוחדים, אשר מהותם מתוארת כאן לראשונה; התעלמות ממידע שהגיע מצמרת המודיעין הירדני ואשר הציג בפירוט את תוכנית המלחמה הסורית וההכנות לביצועה; והכחשת אינספור התרעות וסימנים מעידים ממקורות אמינים שהצביעו על כך שההכנות הערביות בחזית התעלה ובחזית הגולן הן למלחמה.

החלק השלישי והאחרון בוחן כיצד עמד צה"ל במבחן תרחיש "קטסטרופה", שעלה כאפשרות לפני המלחמה. על פי תרחיש זה, המלחמה הייתה עלולה לפרוץ בהפתעה כאשר כוחות הסדיר עוד לא נפרסו בחזיתות ותהליך הגיוס של צבא המילואים עוד לא החל. לאור יכולות אמ"ן, הוא נראה בזמנו בלתי ריאלי. ביום הכיפורים הוא הפך למציאות.

האפקטים העיקריים של הפתעה כזו הם יצירת פערים גדולים בין תוכניות המלחמה למהלכה במציאות והוצאת הצבא מאיזון. חזרה לאיזון ממצב כזה היא המבחן המשמעותי ביותר לכל צבא. אין דוגמה בהיסטוריה הצבאית המודרנית לצבא שעשה זאת מהר כל כך כמו צה"ל ב־1973.

בבוקר יום המלחמה השני נראה שעמק הירדן בסכנה ושיש לבצע נסיגה עמוקה בסיני. בנסיבות אלה דיבר שר הביטחון על אובדן "הבית השלישי" והציע להכין לשימוש את נשק יום הדין. כמה שעות מאוחר יותר העריך מנהיג סוריה, חאפז אל־אסד, כי הפסיד את המלחמה ובבוקר היום השלישי פתחו אוגדות צה"ל במתקפת נגד בשתי החזיתות. המתקפה בגולן, שנוהלה כהלכה, השיגה את יעדיה, הדפה את הצבא הסורי אל מעבר לגבול וגרמה לו לאבד 1,200 טנקים בתוך חמישה ימי מלחמה.

בחזית הדרום תהליך ההתאוששות היה איטי יותר. מתקפת הנגד שובשה לחלוטין בשל פקודות חסרות שחר של אלוף הפיקוד ויוזמות עצמאיות של מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, שהביאו לאובדן כוח משמעותי נוסף. כשלים אלה הביאו להחלטה להחליף את גונן. מינויו של הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב למפקד חזית הדרום לאחר חמישה ימי מלחמה בישרה על התאוששות צה"ל גם בה ובתוך שבועיים של לחימה עיקשת הגיע צה"ל לעליונות מלאה, שאילצה את המצרים ואת הסורים לבקש הפסקת אש.

ההתאוששות הזו היא הישג צבאי חסר תקדים. ההישג הזה וההסברים לו עומדים במרכז הספר.

1 ידיעות אחרונות, 9/11/1973 עמ' 17.

2 ישעיהו בן־פורת, יהונתן גפן, אורי דן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו, אלי תבור, המחדל, הוצאה מיוחדת, 1973, עמ' 134, 135.

3 כנס ספ"כ, 12 פברואר 1974, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (להלן א"צ), עמ' 21; 13 פברואר 1974, עמ' 61.

4 כנס ספ"כ, 14 פברואר 1974, א"צ, עמ' 119.

5 דבר, 3 אפריל 1974, עמ' 3. דוח אגרנט ומקורות נוספים עושים שימוש במילה "התראה" כדי להסביר את הכשל המודיעיני. האקדמיה ללשון העברית מציינת כי המילה הנכונה להשמעת אזהרה מפני איום מתקרב היא "התרעה" מלשון תרועת השופר שנועד בימים קדומים לייצר מודעות לסכנה מתקרבת. בספר זה נותרו בעינם המונחים כפי שנכתבו במסמכים המקוריים אבל נעשה שימוש במונח התרעה על בסיס הבחנות האקדמיה ללשון.

6 שם, עמ' 4.

7 מסקנות ועדת אגרנט בתחום הפרסונלי נותרו שנויות במחלוקת. חוק יסוד הצבא שנחקק במרס 1976 וקיבע את כפיפות צה"ל לממשלת ישראל, בא בתגובה למסקנות אלה והביא לקיצו את המצב המשפטי שבו ניתן היה להפריד בין אחריות הדרג המדיני לצבאי למחדלי ביטחון. התחושה שהוועדה עשתה עוול לאלעזר קיבלה ביטוי גם במישור המשפטי־מקצועי, בין השאר בהרצאה פומבית שנשא נשיא בית הדין העליון לערעורים של צה"ל אלוף (מיל') אילן שיף, בעודו במדים ("קץ עידן התמימות", בתוך: חנוך ברטוב, דדו, 48 שנה ועוד 20 יום, אור יהודה, דביר, 2002, כרך ב' עמ' 732-721).

8 גדעון אביטל־אפשטיין, 1973: הקרב על הזיכרון, מלחמת יום הכיפורים — מלחמה שאף פעם אין די לה, שוקן, ירושלים ותל אביב, 2013, עמ' 27-23.

9 מרדכי גזית, תהליך השלום 1973-1969, יד טבנקין, רמת אפעל 1984; יוסי ביילין, מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום כיפור, רביבים, תל אביב, 1985; גד יעקובי, כחוט השערה: איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים, רביבים, תל אביב, 1989; שרון מנקוביץ', תגובת מדינות ליוזמות שלום: מדיניות ישראל כלפי מצרים, 1973-1969, עבודת מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2005; אורי בר־יוסף, "בין מלחמה לשלום: הצעת ההסדר המצרית מפברואר 1973, הדחייה הישראלית ומלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה", אלפיים 31 (2007), עמ' 140-125; בועז וונטיק וזכי שלום, מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שהיה אפשר למנוע, רסלינג, תל אביב, 2012; יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, דביר, אור יהודה 2012; חגי צורף, "ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים — תשובה ליגאל קיפניס, עיונים בתקומת ישראל, 28 (2017), 43-7; המרכז למלחמת יום הכיפורים, האם היה ניתן למנוע את המלחמה? קובץ מאמרים, ספטמבר 2019, https://kippur-center.org/magazine/ ;Craig Daigle, "Reply to Author's Response to H-Diplo Review Essay on Yigal Kipnis. 1973: The Road to War". Charlottesville, VA: Just World Books, 2013, H-Diplo, 30 May, 2014. https://issforum.org/essays/PDF/Daigle-Kipnis-reply.pdf; מאיר בוימפלד, "קפיצה למים הקרים": המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארצות הברית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, 1973-1970, אפי מלצר, 2017; חגי צורף ומאיר בוימפלד, "יבוא יום ויפתחו את הארכיונים" — ממשלת גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים, ירושלים, כרמל, 2022; יואב גלבר, רהב, דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים 1973-1970, מודיעין, דביר, 2021; אלי פודה, "האם הוחמצה הזדמנות מדינית למנוע את מלחמת יום הכיפורים?" קריאות ישראליות, גיליון 4, יוני 2023, עמ' 52-42.

10 בין הבולטים שבמחקרים אלה: חנוך ברטוב, דדו, 48 שנה ועוד 20 יום, אור יהודה, דביר, 2002; חגי גולן ושאול שי (עורכים), מלחמה היום: חקרי מלחמת יום הכיפורים, מערכות, תל אביב, 2003; דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל אביב, מערכות, 2008; עמירם אזוב, צליחה, אור יהודה, דביר, 2011; שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, בן שמן, מודן, 2013; אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, בן שמן, מודן, 2013; משה גבעתי, המערכה בחרמון: קרבות רכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, בן שמן, מודן, 2015; עודד מגידו, חמוטל ומכשיר לא בידינו: קרבות "חמוטל" ו"מכשיר" במלחמת יום הכיפורים, מודיעין, זמורה־ביתן, 2019; ישראל טל, יאיר טל, פרקים למלחמת יום הכיפורים, ראשון לציון, ידיעות אחרונות, 2019; עמירם אזוב, הכרעה, מודיעין, דביר, 2020; הרצל שפיר, מלחמת יום הכיפורים: מבט שונה, בן שמן, מודן, 2020; עמירם אזוב, בלימה, בן שמן, מודן, 2023.

11 שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדרמה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תל אביב, רביבים, 1982; יואל בן־פורת, נעילה — סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, תל אביב, עידנים, 1991; אלי זעירא, מיתוס מול מציאות, מלחמת יום הכיפורים: כשלונות ולקחים, תל אביב, ידיעות אחרונות, 1993 (מהדורה עדכנית 2004); אורי בר־יוסף, הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, לוד, זמורה־ביתן, 2001; דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005; אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה: הערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: מערכות ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, 2006; אורי בר־יוסף, המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור, אור יהודה: זמורה־ביתן, 2010 (מהדורה מעודכנת 2018); צבי זמיר ואפרת מס, בעיניים פקוחות, ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? אור יהודה: זמורה־ביתן, 2011.

12 זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר, תל אביב: זמורה־ביתן־מודן, 1974, עמ' 244-239; צבי לניר, ההפתעה הבסיסית — מודיעין במשבר, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 56; יעקב חסדאי, אמת בצל המלחמה, תל אביב, זמורה־ביתן, 1978, עמ' 60.

13 Eliot Cohen and John Gooch, Military Misfortunes: The Anatomy of Failure in War (New York: Vintage Books, 1991), pp.124-125; 130 לדוגמה טיפוסית בספרות הישראלית, ראו: מגידו, "חמוטל" ו"מכשיר" לא בידינו, עמ' 19.

14 כך, למשל, גרס ראש אמ"ן במלחמה שהטענה ששורש הבעיה היה בהערכת המודיעין המוטעית היא "מיתוס פשטני" שמתעלם "ממכלול המשגים האסטרטגיים, שחלקם נוצר עוד בשנים שלפני המלחמה" (זעירא, מיתוס מול מציאות, עמ' 19). יעקב עמידרור, לימים ראש חטיבת המחקר באמ"ן, קבע שאף שלמחדל ההתרעה היה תפקיד בכישלונות, חלק ניכר מהבעיה היה בתחומים אחרים: מפקדות גבוהות שקרסו ועבודת מטה לקויה; מבנה כוח בלתי נכון להגנה, במיוחד מול איום הנשק הנגד־טנקי (נ"ט) האישי בסיני; חיל האוויר שלא הכין עצמו בצורה נכונה להתמודד עם טילי הקרקע־אוויר; קווי ההגנה בדרום ובצפון שנפרצו בשל מערך הגנה לא נכון; וסדרת כישלונות בקרבות ההבקעה שעלו במחיר יקר (יעקב עמידרור, "כישלון ההתרעה ותוצאות מלחמת יום הכיפורים", בתוך: מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון־ההוצאה לאור, 2005, עמ' 27-18). דב תמרי, סגן מפקד אוגדה 162 במלחמה שחקר את בניין צה"ל, וחנן (שורץ) שי, קצין הקשר של חטיבה 188 במלחמה ולימים ממפקדי המכללה לפיקוד ומטה, הסבירו ששורש הבעיה לא היה במחדל ההתרעה אלא באי־התאמת תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל למציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים (דב תמרי, "מלחמת יום הכיפורים — שאלה של חוסר ידע", זמנים 84, סתיו 2003, עמ' 31-18; חנן (שורץ) שי, "מלחמת יום הכיפורים: תקלה פיקודית ולא תקלה מודיעינית", בתוך משה שמש וזאב דרורי (עורכים) טראומה לאומית: מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה, ירושלים, מכון בן־גוריון ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2008, עמ' 135-127).

15 גלבר, רהב, עמ' 10, 14, 16, 384, 551, 602.

16 Charles Perrow, Normal Accidents: Living with High-Risk Technologies, Princeton, Princeton UP, 1999, p. 4