מראה הנפש

פתח דבר

חיים של אדם הנתון בתרדמת עמוקה, בלי יכולת להרגיש, לגעת, לנוע, להריח, לראות, לשמוע, לטעום — נראים חיים שאין טעם לחיות אותם, לפחות לרבים מאיתנו. הם מזכירים לנו לא לקבל כמובן מאליו את הכושר האינטימי, היקר לנו מכל, לחווֹת חוויות, להרגיש, להיות מוּדעים — שלושה ביטויים שנתייחס אליהם בספר הזה כאל מילים נרדפות. מה הופך משהו — גוף חי, למשל — למוּדע? מה קורה כאשר המצב הנפשי המכוּנֶה "תודעה" הולך לאיבוד?

הפילוסופים מכנים את הקשר המסתורי בין הגוף לנפש "בעיית הגוף־והנפש". מאז התגלה כי המוח חיוני לפעילות מוּדעת, הבעיה נוסחה מחדש במונחים של היחס בין המוח לנפש. דימוי ציורי של הקושי להבין את היחס הזה הציג הביולוג הנודע תומאס הנרי האקסלי (T.H. Huxley) כבר ב-1886:

העובדה שדבר כל־כך מופלא כמו מצב של תודעה מתהוֶוה כתוצאה מגירוי של רקמה עצבית היא חידה לא־פתורה, ממש כמו הופעתו של השֵד בשעה שאַלאדין שפשף את מנורת הקסמים שלו.

בספר הזה, הביולוגיה האֶבוֹלוּציוֹנית תשמש לנו כמו חוט אַריאַדְנֵה, שיסייע לנו להיכנס אל תוך המבוך של בעיית הגוף־והנפש — ולצאת ממנו (כך אנחנו מקווֹת) בשלום. היא תוביל אותנו אל כל השאלות העולות לאורך הספר: איזה יֵשים (entities) הם מוּדעים? איך התהוותה התודעה? איזה סוגים של תודעה אפשר לזהות? האם התודעה האנושית היא מיוחדת במינה, ואם כן — באיזה אופן ומאיזו בחינה? האם נוכל להעלות בדמיוננו תודעה של חַייזָר או תודעה מלאכותית כמו של רוֹבּוֹט? במהלך הספר נציג כמה השקפות של סופרים, משוררים, פילוסופים, פסיכולוגים וביולוגים, אבל מאחר שהרעיונות שלהם מולידים עוד ועוד שאלות — הספר יתמקד בשאלות יותר מאשר בתשובות.

כדי להעלות את השאלות האלה, ואולי בכל זאת להציע כמה תשובות אפשריות, נשתמש בדימויים מילוליים וחזותיים כמו גם בהסברים מדעיים. העושר של הדימויים והמטאפורות וריבוי־המשמעויות הגלום בהם מאפשרים כר נרחב לדמיון ולפרשנות. אלה הם מעין נקודות־תצפית שדרכן נשקיף על התודעה ועל ההיבטים השונים שלה. אל מול כל אחד מן הטקסטים, המציג נושא מוגדר אחד, מובא ציור — מטאפורה חזותית העונה כהד לתיאור הכתוב, במטרה לעורר את דמיונו של הקורא ולפתוח צוהר אל נקודות מבט נוספות. כל נושא הוא גם עצמאי וגם מקושר לנושא הקודם לו ולזה שבא אחריו, כך שניתן לקרוא את הספר פרקים־פרקים, כל פרק לחוד, וגם כרצף ארוך ומתמשך של טקסט מאוּיר. בסוף הספר מובאות הערות ובהן הפניות למקורות שלנו והצעות לקריאה נוספת.

הספר מכיל חמישה חלקים, או נקודות תצפית, ובכל אחת נידונים 16-12 נושאים. נקודת התצפית הראשונה מציגה כמה מן הדרכים שבהן חשבו אנשים על התודעה ותפסו את טבעה של הנפש. התצפית הזאת נפתחת במטאפורות הלוכדות היבטים של התודעה, היא נמשכת בתיאור גישות כלליות לבעיית הגוף־והנפש, כמו דוּאליזם ופיזיקליזם, ומסתיימת בתהיות ובניסויי מחשבה המבהירים את האופי הפרדוקסלי־לכאורה של התודעה.

התפיסה שלנו, שהיא אבולוציונית־נָטוּרָליסטית, מתמקדת ביצורים החיים. מנקודת התצפית השנייה עולות השאלות: האם כל היצורים החיים, לרבות החיידקים, הם מוּדעים? האם לצמחים יש תודעה? האם רק האדם הוא מוּדע? השאלות נשארות פתוחות, אבל בנקודת התצפית השלישית מוצגת גישה אבולוציונית המספקת כלים לעסוק בהן, גישה המתמקדת במעבר מיצורים חסרי־תודעה אל יצורים מוּדעים. ההבחנה הזאת נטועה ברעיון שהאבולוציה של התודעה היתה כרוכה באבולוציה של למידה פתוחה — צורת למידה שקיימת אצל יצורים מסוימים, יצורים בעלי מוח. פיתוח הרעיון הזה עלול להיות קשה בחלקו למי שאינם ביולוגים; אבל על החלק הזה אפשר בקלות לדלג בלי לאבד את החוט המוביל אל המסר המרכזי. התודעה האנושית, ייחודיותה, מקורותיה, ותוצאותיה המופלאות — כמו גם המזוויעות — מתוארים בתצפית הרביעית, ואילו החמישית בוחנת חלק מן הוואריאציות של התודעה האנושית, המאפשרות לנו לחקור סוגי תודעה שמקורם בעתיד או בעולמות אחרים, באמצעות חזיונות ופנטזיות.

הספר מיועד לכל מי ששאלת התודעה מרתקת אותו, מתלמידי תיכון סקרניים ועד פרופסורים בגימלאות. נוכל רק לקווֹת שהשילוב בין אמנות, פילוסופיה ומדע יִשְבֶּה את דמיונם של הקוראים ויפתח בפניהם את הדרכים המגוּונוֹת להתחקות אחרי קווי המיתאר של התודעה.

תודותינו נתונות לעמיתינו ולחברינו לאה אידינופוליס, רומי אנגלנדר, עוזי בן־צבי, דניאל דור, אוריין זקס, דניאלה ליבוביץ, דותן רייס, אפרת רפופורט, שרה שורץ ודור שלטון, שקראו את הטקסטים במקור האנגלי, הסבו את תשומת ליבנו לליקויים ולבעיות ניסוח, ועודדו אותנו לנסות ולפשט את הכתוב ככל האפשר בלי להפוך אותו לפשטני. תודה ליאפֶנג שאן, למאצ'י אוֹקוֹצ'י, וכן לבּיאטריס, ליאוֹ ומתי סֶנקמן, שתירגמו לאנגלית קטעים קצרים מטקסטים ושירים בסינית, ביפנית ובספרדית (ומשם המשכנו אנו אל העברית). תודה מיוחדת אנו מכירות למריון לֶמבּ, שקראה יותר מפעם אחת כל מילה, ערכה את כתב־היד באנגלית, הצביעה על מקומות לא־ברורים, וחידדה וגיבשה את הרעיונות שלנו. אנחנו מודות גם למשוררת האנגלייה ג'יין מוֹנֶט, ידידתה של הציירת ענת, שהתירה לנו להשתמש בכמה משיריה שעדיין לא פורסמו ואשר שאבו השראה מן הציורים המופיעים בספר הזה. לבסוף, אנו מודות למולי ויהודה מלצר על המשוב שנתנו לנו. העריכה המעולה וההערות המפורטות למהדורה העברית של הספר הבהירו והעשירו את הכתוב.

נפש, רוח, שׂכל, תודעה...

"יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ", אמר הקֹהלת (ה 12). בדרך כלל אנחנו דווקא נהנים מן העושר של העברית היפה שלנו, המאפשר לנו לבטא גוונים וגוֹני־גוונים של מראות, תחושות, צבעים, ריחות... ורק זו צרה: בנושא שהספר הזה עוסק בו, העושר הזה עלול מאוד לבלבל.

שכן, במה שקשור למצבים ה"מֶנְטָליים" שלנו — כל מה שנכלל או נרמז במונח הלטיני mens או במונח האנגלי mind — יש לנו בעברית מרקחת של מונחים, שכל אחד מהם עשוי לתאר פַּן כזה או אחר של הצד הלא־חומרי של החיים: נפש, רוח, נשמה, הכרה, רגש, תודעה, שׂכל, בינה, חישה, מודעות, הרגשה, חוויה... ושמא לא מיצינו את כל הרשימה.

חלק מן המונחים האלה מתקשרים לאופן שבו אנחנו תופסים את המחשבה הרציונלית של האדם — מילים כמו הכרה, בינה, שׂכל ומוּדעוּת קשורות בדרך כלל לפן השׂכלתני הזה של "המנטלי"; המילים נפש, נשמה ורוח מתקשרות על־פי־רוב לפַּן הרוחני, שלפי אמונות מסוימות הוא מנותק, מובחן ונבדל מהגוף, ואף ממשיך להתקיים לאחר המוות; ואילו מילים כמו הרגשה, חישה ורגש מתייחסות לפַּן התחושתי או הרגשי — כעס ושמחה, אימה וסקרנות — וכן למצבים גופניים כמו רעב, צמא, כאב ועונג.

"חוויה" היא אולי המונח הכוללני ביותר שבידינו, שכן חוויה יכולה להיות הן שׂכלתנית (חוויית החשיבה), הן תפיסתית (חווייה של ראייה, טעם, ריח, צליל ומגע), והן רגשית. החוויה היא בטבעה אישית — היא קיימת כאשר קיים סוּבּייקט חוֹוה. אבל הספרות המקצועית העוסקת בנושא הזה משתמשת בדרך כלל במונח "תודעה" או "נפש" (כמו במונח "פילוסופיה של הנפש" כתרגום של philosophy of mind).

מארג החוויה: שׂכל (שבו שולטים צבעי הכחול למיניהם), רגש (שבו שולטים צבעי האדום ונגזרותיו), רוח (בדגש על צבעי הצהוב והאפור), ותפיסה (שבה אחוזים זה בזה גוֹני הירוק־אדום־כחול) — כולם משתלבים יחדיו למארג רב־פנים ורב־צבעים, הלוכד, דרך השיפוט האסתטי, את החוויה המנטלית.

יש לומר כי גם האנגלית (וכמוה שפות אירופיות אחרות) לא פטורה מבלבול מסוים כתוצאה מחפיפה חלקית של מושגים. לצד mind רוֹוח השימוש במונח consciousness (המתורגם בדרך כלל לעברית על־ידי "תודעה"), ואילו בהקשרים אחרים משתמשים במונח experiencing (שאפשר לתרגם ל"חוִויה").

מכל מקום, חשוב להדגיש שכל המילים העבריות שהזכרנו קשורות באופן מובהק לפַּן המנטלי, החווייתי, ושֵם־התואר "מנטלי" אכן ישמש אותנו הרבה לתיאור הצד הזה של הקיום. מאחר שהספר עוסק בניסיון להבין את המנטלי כתופעה ביולוגית, תולדה של תהליך האבולוציה, ומאחר שאחת מהטענות שלנו היא שהפַּן השׂכלתני, התפיסתי והרגשי כרוכים זה בזה בכל חוויה מנטלית, אנחנו משתמשות על־פי ההקשר במונחים "נפש", "חוויה" ו"תודעה" לתיאור התרכובת השׂכלתנית־רגשית־תפיסתית הזאת. כולן מתייחסות אל המנטלי על כל צורותיו וגווניו.