על החיים המאושרים

הקדמה | תום בייקין אוחיון

בגיל 62, כותב סנקה מגלותו בקורסיקה מכתב לאחיו הגדול גאליו ובו הוא מבקש להעמיד על הדף את העקרונות הנאותים לפיהם על האדם לכונן את חייו על מנת לחתור אל החיים המאושרים. בסגנונו הנשגב שאינו סובל עודפות מילולית, סנקה מוביל אותנו, הרחק מההמון המתהולל ומהשיעבוד להנאות הגופניות, אל עבר חיים שאינם מביטים לאחור בחרטה ואינם מביטים אל העתיד בחרדה, אלא שוכנים בהווה בשלווה וצועדים קדימה בבטחה.

בשלב זה של חייו, ידע סנקה את הפסגות הגבוהות ביותר אליהן אדם רשאי לשאוף. מבחינה מקצועית כיועצם של קיסרים ומחנכם של יורשי עצר, ומבחינה רוחנית כהוגה וסופר הבקיא ברזי המדע ובהלכות המוסר.

בוא בזמן, ידע סנקה גם את העמוקות שבתהומות אליו נופל האדם. ממחלה אנושה, לקנאה ושנאה ובגידה של עמיתיו ותלמידיו, מגלות בקלון ועד אובדן בנו. מסע זה הותיר אותו מפוקח ומרוכך, מוכן לחרוץ משפט ונכון לסליחה. מעמדה זו, סנקה מוביל אותנו אל דרך החיים הנאמנה לטבע האדם ולמצפונו ומתרחקת מהבלי התהילה וכבלי התאווה..

על תרגום המסה אמון הרב ד"ר אהרן קמינקא (1866 עד 1950). הרב קמינקא נולד בברדיצ'ב שבאוקראינה, כשזו הייתה תחת האימפריה הרוסית. בגיל 14 נדד להעמיק את לימודיו בברלין, המבורג, ריגה ובפריז. הוא שימש כרב קהילה בפרנקפורט ובפראג, היה ממייסדי אגודת חובבי ציון ואף השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. בשנת 1938 נעצר לזמן קצר על ידי הנאצים באוסטריה ולאחר מכן עלה לישראל, קובע משכנו בתל אביב.

הרב קמינקא תרגם את רוב כתבי סנקה לעברית בכרכים רבים. רשימתו על חייו וכתביו של סנקה, מופיעה כאחרית הדבר של ספר זה.

על החיים המאושרים

א.
לחיות חיים מאושרים, אחי גאליו, הכל חפצים, אבל מגששים הם באפלה בבואם לחקור, מה טיבו של אושר החיים. ואין זה דבר נקל להגיע אליו, כי ככל אשר ימהר אדם לשאוף אליו, אם טעה בדרכו הוא מוסיף להתרחק ממנו. אם הדרך מובילה לצד שכנגד, הרי המהירות עצמה נעשית סיבה להגדלת המרחק. לכן צריך אדם לברר לעצמו בתחילה, מה הוא הדבר שהוא שואף אליו, ולחקור אחרי כן, איזה הדרך אשר בה ישיג חיש את מטרתו, ובעודו הולך בה, אם הדרך הנכונה היא, יכיר כמה הוא מתקדם בכל יום וכמה הוא מתקרב לאותה הנקודה אשר אליה דוחפת אותו התשוקה הפנימית.

אמנם כל זמן שאנו תועים אנה ואנה בלי מנהיג ומושפעים רק מן הקולות המשונים המושכים בצעקה גדולה לכאן ולכאן, מבלים אנו בשגיאות את החיים הקצרים, אף אם אנו יגעים יומם ולילה לפי השכל הישר. לכן יגמור אדם בליבו, להיכן הוא שואף ובאיזה דרך, ולא ימנע מלבחור במנהיג אשר ברורה לו היטב המטרה שאנו צועדים לקראתה. כי אין הדבר כאן כמו בכל הנסיעות שרגילים לנסוע; בהן לא יתעה מן הדרך מי שהולך בנתיבה הכבושה ושואל כפעם בפעם את יושבי המקום, להיכן יפנה. אבל כאן דווקא הנתיבות הכבושות והיותר מפורסמות הן הגורמות לאכזבה יתרה.

לכן עלינו להיזהר ביותר, שלא נלך כדרך הבהמות בעקבות העדר הקודם בלי שים לב למטרה הרצוּיה, כי אם למהלך הרגיל. אין לך דבר מגלגל עלינו כל כך פורעניות כהטיית האוזן לשיחת הבריות, בחשבנו ליותר מעולה מה שמקובל ומשובח בפי כל והוא מן המעשים בכל יום, ובבחרנו להדמות לאחרים תחת לחיות לפי השכל. לכן אתה מוצא את ההמון הרב נדחק וכל אחד כושל בחברו. כמו בכל קהל גדול וצפוף העם דוחק את עצמו, ואין אדם אחד בקרבו נופל אלא אם כן מושך את חברו עמו וכל הקודמים נעשים למכשול לבאים אחריהם – כן תראה את הדבר בחיים: אין איש מעוות דרכו לעצמו בלבד, כי אם נעשה לסיבה ולגורם לעיוות דרכי אחרים. מסוכן הוא ההרגל להיות דבק בקודמים, ואם כל אחד בוחר להאמין, תחת לשקול במאזני שכלו, לא ישפטו עוד כלל על עניני החיים; תמיד יסמוך איש על חברו, וטעוּת אחת עוברת מיד ליד, תאחז בנו ותורידנו לדיוטה תחתונה, ואנחנו נאבד מתוך חיקוי מעשי אחרים. תרוּפה תהיה לנוּ רק כשנפריד עצמנו מן ההמון. אכן העם בעצמו עומד ומגן כנגד השכל על מה שהוא הפסדו וקִלקולו. הדבר יוצא כמו בוועדי הבחירה, אשר הבוחרים בעצמם הם המתפלאים אחרי כן על אשר פלוני ואלמוני נבחרו להיות פרטורים, אם חזרה דעת הקהל ופנתה להם עורף. מה שהיוּ משבחים, הם חוזרים ומגנים – זה סוף כל משפט שנחרץ על פי דעות המרובים.

ב.
אם הדבר נוגע באושר החיים, לא תוכל להשיב לי כדרך אנשי המפלגות בסנאט: "מצד זה נראה הרוב". אכן בעבור זה הוא הצד הגרוע. אין הדברים האנושיים מסודרים באופן מתוקן כזה, שיהיו הדברים היותר טובים מוצאים חן בעיני הרבים. הסכמת ההמון היא אות לגריעות הדבר.

לכן עלינו לשאול: מה הוא היותר טוב למעשה, לא מה הוא היותר רגיל; וכן: במה תתקיים לנו נחלת אושר נצחי, לא במה ימצא חפץ המון העם, שהוא היותר משובש בהבנת האמת. ובדברי על המון העם, כוונתי גם לבעלי שמלה כבוּדה, וגם לנושאי כתר. לא אל צבע הבגדים אביט, אשר הגופות מקושטים בהם ולא למראה עיינים אני שוֹפט.

יש לי מאור יותר זך ונאמן להבחין בין האמת וּבין השקר: הרוח משיג את העניינים הרוחניים. הוא, במצאו פנאי להינפש ולהתכנס לתוך עצמו, מאד ירבו ייסוריו ויתוודה ויאמר: "מה שעשיתי עד עתה, נוח לי אם לא עשיתיו, ובהעלותי על לבי מה שדיברתי, אני מקנא בחיות שאין דיבור בפיהן. מה שהיה משאת נפשי נראה לי עתה כקללת משנאי, ומה שפחדתי מפניו – אלוהי הרחמים! – הלא נוח היה לי ממה שקיוויתי. ביני ובין אנשים רבים הייתה שנאה, ולפעמים עברתי מן השנאה לידידות – עד כמה שיש ידידות בין אנשים גרוּעים – אבל לי לעצמי לא הייתי ידיד ואוהב. ייגעתי מאד כדי להתרומם מתוך הרבים ולהגיע לתהילה על ידי איזה כשרון: מה המעשה הזה, אם לא התייצבות לקראת החיצים ומשיכת עיני המקנאים אל המקום אשר בו יוכלו לפגוע בי?"

שא עיניך וראה את המהללים מליצתך או את הסובבים אותך בעבור עושרך ומתחננים
לחסדיך ומנשאים את גדולתך. כל אלה הם שונאים לך או – אין בזה הבדל – יכולים להיות שונאיך. כאשר יגדל מחנה המעריצים, כן יגדל מחנה המקנאים. לכן אבחר לבקש דבר טוב שהוּא בדוק ומנוסה, מה שאכיר את טבעו ולא רק אתהלל בו. כי מה שמתראה כלפי חוץ, שצופים בו בסקרנות ואיש את רעהו יעורר להשתומם עליו – הוא דבר נוצץ לעיניים, ובקרבו הוא שפל ונבזה.

ג.
נבקש נא דבר, שאינו רק יפה מחוץ, כי אם גם יציב ונכון, ואשר יופיו הפנימי עולה על החיצוני. נבדוק אחריו; איננו רחוק מאתנו וצריך הוא להימצא, עלינו רק לדעת להיכן נושיט ידינו כדי לחפש. הרי אנחנו כעוברים באפלה על הדברים הקרובים ונתקלים באותם הדברים אשר אנו מבקשים.

לא אנהגך אורחות עקלקלות, ואבחר לדלג על דעות של אחרים, אשר להציע אותן ולבחון אמיתותן דרך ארוכה היא. וכשאציע לפניך את דעתי אני, אין אני מחזיק בכנף אחד מגדולי הסטוֹאים; יש לי רשות גם לעצמי לחוות דעת. אפשר שאסכים לאחד, ומהשני אדרוש שיברר הדברים. אפשר גם כי אחרי מה שאביא בשם אחרים לא אבטל דבריהם ורק אוסיף: "ועוד זאת אני סובר". בינתיים חוק אחד לנגד עיני, שהוא מוסכם בקרב כל הסטוֹאים: לאחוז בדרכי הטבע. שלא לטעות מדרך זו, כי אם להשתלם לפי משפטו ודוגמתו – היא חכמה.

מאושרים אפוא החיים המתאימים לטבעם. לזה יגיעו רק כשהרוח בריא ומתמיד בבריאותו, כשהוּא חזק ותקיף, אבל גם נאה ומתוּן, מסתגל לנסיבות הזמן, צופה גם הליכות הגוף, אף כי לא בדאגה ופחד; משתדל בכל מה שנותן תוכן לחיים, מבלי להתפעל מאיזה דבר ביותר; משתמש במתנות־ הגורל, מבלי היות עבד להן. על נקלה תבין מזה, ואין צורך להוסיף, כי בדרכי חיים כאלה תמצא מנוחה תמידית וחופש, באין מקום לדברים מכעיסים ומבהילים, במקום הנאות־ הגוף והדברים הפעוטים והמתפוררים וגורמים גם לחרפה ונזק. בדרכים ההם זוכים לשמחה ניצחת, אשר לא תתמוטט ולא תשתנה, לשלום ולייחוד הלב ולגדולה שיש בה ענוה – כי כל מקום שאתה מוצא זדון, הוא נובע מן החולשה.