כהרף עין

הפעלה לדרום אפריקה, 13:00:00, 1 בינואר, 150 מיליון שנה לפני הספירה

הפתח נפתח גבוה, בשמיים. אי־דיוקים קטנטנים בחישוב הצטברו למרחק גדול מדי מעל פני הקרקע, אבל לא הייתה לזה חשיבות.

למטה, הטל נצץ על העשב הירוק והעצים הטילו צל כהה, ובכל זאת הייתה שם זרות שאי אפשר להתכחש אליה. לא היה שם איש שיוכל להיזכר בדשא או בעצים ובבעלי החיים ששוטטו פה ושם באדישות.

שנים רבות אחר כך, כאשר בני האדם ימצאו פה ושם מאובנים וינסו לגלות מי שלט בכדור הארץ לפניהם, הם ינסו לנחש את מראה בעלי החיים הקדומים, להתקרב לצבע ולמגע העור, אולי יצליחו להסיק אפילו קווי אופי לפי הגובה, צורת הרגליים או גודל השיניים. אבל מאובנים דורשים תנאי סביבה מסוימים כדי להיווצר, ובעוד אזורי המחיה של בעלי חיים מסוימים דנו אותם לזיכרון, אזורי מחיה אחרים — כאלו שבהם סוג הקרקע או מידת הלחות לא אפשרו למאובנים להיווצר — דנו את היצורים שחיו בהם למשהו שהיה גרוע יותר משכחה או אבדון. איש לעולם לא ימצא שרידים של בעלי החיים שהתקיימו שם, איש אפילו לא ידמיין אותם.

האדם שנפל מהפתח שבשמיים ונחת בחבטה על הדשא הגבוה היה צורח, ככל הנראה, לו היה רואה את פניו של בעל החיים שניגש אליו לרחרח, ואחר כך לנגוס.

זו הייתה צרחת אימה חסרת שליטה, שכן הדבר שייגש אליו לא יהיה הדמות המוכרת למחצה של ולוצירפטור או טי־רקס. מה שייגש אל גופו השוכב על הקרקע לא ייראה כמו משהו שאי פעם התקיים במחשבתו. האופן שבו הוא ינוע, ריח הבל הפה, התזוזה העצלה של מה שבלית ברירה יש לכנות אותו "עיניים", התנועה הסיבובית שבה הוא ינעץ את שיניו בבשר, כל זה עלול לשתק אדם בפחד שגובל בבחילה קיומית, בהבנה שגם הוא אבוד, גם הוא קרוב יותר ללא־קיום חסר התחלה מאשר לקיום שבסופו שכחה.

אך למזלו, הוא כבר היה מת.

הוא כבר היה מת כשיצא מהפתח שנפער בשמיים והוא נותר מת במשך חמש השניות הארוכות שבהן נפל למטה.

הפתח נסגר לפני שגופו פגע בקרקע. בעל החיים שרחרח את הגופה ונגס בה, התרחק כמעט משועמם. הטעם היה זר, כאילו טעם משהו מקולקל.

הזמן שיחלוף ינגוס בגופה במקומו, יפרק אותה באופן שאף חיה, מפלצת או רעיון לא יכולים. המולקולות שמרכיבות אותה יצטרפו לצבא המולקולות האנונימי שסובב את העולם, ייעלמו בתוך הקהל ללא עקבות וכמו עץ שנפל באמצע היער ואיש לא שמע אותו, לא נתקל בו, לא הגיע למקום נופלו, כך גם הגופה הזו, בעצם, מעולם לא התקיימה.

שעתיים וחצי לפני שמעד על הרצפה וכדור בחזהו, שלח פרופסור יוני ברנד לאביגיל כנעני את המייל הלפני אחרון בחייו. לא יותר מכמה שורות, טון חביב, מילים שקולות, חתימה אוטומטית. אחר כך סגר את מסך המחשב הנייד בטריקה רכה והניח אותו לצידו, על המיטה.

על המסך הגדול מול המיטה הבטיח הג'יני לאלאדין שלעולם לא ימצא חבר כמותו, ופרופסור יהונתן ברנד, פיזיקאי בכיר, זוכה פרס אוסקר קליין ומי שהוגדר חמש שנים לפני כן בכתבה ב"ניו יורקר" כ"המוח החריף והתזזיתי ביותר שיצא לי לפגוש", ישב על המיטה בבגדים שבהם חזר לא מזמן מהאוניברסיטה, רגליו פשוטות לפנים, הניע את ראשו לפי המוזיקה ואכל את מה שיתברר כארוחת הערב האחרונה שלו, ביסלי גריל שאיתו ניגב גבינה לבנה מתוך הקופסה.

היו לברנד דברים אחרים שהיה צריך לעשות, כמובן. היו עבודות של סטודנטים לעבור עליהן, מאמרים לחוות דעת ששלח אליו חבר שעבד במגזין מדעי חשוב וערמת כביסה שדרשה תשומת לב מיידית. אלה עוד היו הדברים החשובים פחות, אם היה עליו להודות על האמת. לפחות את המייל הוא שלח. זה כנראה שום דבר, בוודאי הדמיון המפותח שלו, יש לו עכשיו הרבה זמן להפעיל את הדמיון מעבר לרצוי. אבל אי אפשר להיות זהירים מדי.

כמה דקות לפני כן, כשצעד למטבח ופתח את המקרר להוציא ממנו את הגבינה הלבנה, הבחין — שוב, כמו בכל פעם — בבקבוק היין הריק למחצה שעמד בדלת, עדות דוממת למפגש האחרון שבו ישבו כולם סביב שולחן אחד. הוא שקל לרוקן את הבקבוק ולפַנות מקום במקרר והחליט שוב לדחות גם את זה, סגר את דלת המקרר וצעד לחדר השינה, מעניק לעצמו עוד ערב של בריחה. מגיע לו, בסופו של דבר. אולי.

הוא הרהר בערב ההוא, האחרון שלהם בתור חבורה. דרכן של קבוצות חברים להתפרק וזה בסדר וטבעי, בדרך כלל, אבל הזיכרון היה יפה כל כך עד שהכאיב. השולחן המתקפל שסביבו ישבו, שמי הלילה מאירים מעליהם, האגם השקט מנצנץ לצידם והנוף עוצר הנשימה של הרי הרוקי סובב אותם בדממה.

הוא זכר את אליאנה, פניה מוארות ועיניה מנצנצות כמו פעם, מרימה את כוסה ואומרת ברוך של הנערה שהייתה פעם, "לחיי כל היופי שיש בעולם"; הוא זכר את אדי זוקר לעברו אגודל, קליפות של קשיחות ושתיקה מתפרקות ונושרות ממנו סוף־סוף והוא מחייך וקורא לברנד "גאון"; את בני, עיניו מתרוצצות, ידיו נשלחות אל קרואסון או רוגלֶה שיקרב אל פיו המחייך שלא חדל לדבר לרגע — על הדייט החדש שלו, על ביטקוין, על שיטות להבין מה אנשים חושבים בעזרת שפת הגוף. הוא זכר את דורון יושב מתוח בכיסאו, מוודא שלכולם יש מה שהם צריכים, ואז בוהה אל תוך הנוף ונושם, ספק בשלווה ספק בניסיון להרגיע חרדה עמומה; וזכר גם את נירה, משיקה את כוסה בכוסו, מרימה גבה אחת, חיוכה דק ורגוע ויודע כול.

הוא באמת צריך כבר לזרוק את הבקבוק הזה.

האם דברים היו קורים אחרת אם היה מבין בזמן, או שהשבר היה בלתי נמנע? אולי כל חברויות העבר הן כאלה — המשכיות מלאכותית של קשר אנושי שכל מה שעומד בבסיסו הוא המקרה, המזל שהביא כמה אנשים לחוות את ילדותם או את נערותם באותו מקום. הרצון לחזור לנקודת ההתחלה של כל זה איננו יותר מאשר אשליה. הוא דחף לפיו עוד ביסלי והתרכז בקול הגריסה. פעם לא היה "פשוט" יותר. אין בנקודת ההתחלה קסם שפג, או קללה שממתינה למימוש. אף נקודת זמן איננה פשוטה יותר מהאחרת, כולן שוות, זה רק אתה שהבנת אז פחות.

יוני ברנד השעין את ראשו על ראש המיטה ועצם את עיניו. הוא אמור לקחת מחר קבוצת תיכוניסטים לפעילות בלונה פארק במסגרת התנדבות שאליה התחייב לפני יותר מחצי שנה. משום מה חשב בזמנו שלתת להם לשחק בקארטינג יעזור לו להסביר להם את שלושת חוקי התנועה של ניוטון. נו, טוב. שום כוח חיצוני עוד לא עצר את ההתחייבות המטופשת הזו, ולכן היא תמשיך בקו ישר עד שתביא אותו מחר לחרטה שעליה יוכל להתבדח עם קולגות. או שאולי ייקח אותם לבאולינג.

הוא הרים את ראשו והמשיך לצפות בטלוויזיה. חמש דקות אחר כך שלח את המייל האחרון באמת בחייו — שאלה על נוהלי החניה באוניברסיטה אשר הופנתה למזכירות המחלקה לפיזיקה — ואז שב וסגר את מסך המחשב שוב ותהה אם להמשיך לצפות בסרט או להתחיל לקרוא את המאמר ההוא שהמתין לצד מיטתו.

בנימין "באנקר" קרונוביק ספג מבטי הערצה משלוש נשים שונות וניסה להתעלם ככל יכולתו.

"צריך אישיות מיוחדת בשביל זה," אמרה האחת לאחרת, בוחנת את לבושו. "אני לא חושבת שאני הייתי מצליחה." "ברור שלא," אמרה השנייה. "אני משתגעת רק מאחת. כשזה שלושים, והם מלאים בסוכר, זה פשוט סיוט." "טוב, המחיר בהתאם," אמרה שלישית, אימא של כלת יום ההולדת, "וכל זמן שהוא מעסיק אותם, אני בעד." "אגב," שאלה הראשונה, "העוגה עם גלוטן?" "כן," אמרה השלישית, לא טורחת ליצור קשר עין, "זאת עוגה."

באנקר, לבוש בתחפושת הליצן שלו, מיקרופון על לחיו וטיפות זיעה קטנות מבצבצות מתחת לפאה הצבעונית — זו שקנה שוב, באותה חנות של הכול־בחמישה־שקלים בהמשך הרחוב, אחרי שעוד פאה התפרקה באמצע הופעה — ניסה לשכנע שלושים ושניים זאטוטים להניף את ידיהם לפי קצב המוזיקה.

לא היה צורך ביכולת אבחנה גבוהה במיוחד כדי לזהות כבר עכשיו את ניצני התפקידים שלקחו על עצמם הילדים בקבוצה — האנרגטי, הביישנית, התחמנית, הנמנע מלבצע מעבר למינימום ההכרחי, המתלהב, בוחנת האחרים העניינית, זו שכל ההתרוצצות הזו למטה מכבודה, זה שהכאוס שבו מחכה לרגע הנכון להתפרץ... באנקר — לא שמו האמיתי, אבל כינוי מתקופת התיכון שאימץ באהבה — אהב את העבודה הזו בעיקר בשל ההזדמנות שנתנה לו בחידוד יכולתו לקרוא ולהכיר אנשים. הילדים היו רק המתאבן. הדמויות המעניינות באמת, אלה שניתן ליצור סביבן סיפור שלם ומפורט, היו ההורים שעמדו בצד, בוהים בטלפון, מנשנשים את הבמבה שיועדה לילדים או מנסים, לעיתים בגמלוניות, לעיתים במיומנות מעוררת חשד, לפתח שיחה.

הוא ספר לאחור את הפעולות הדרושות עד לסיום המשימה — חלוקת עוגה ושקיות יום הולדת, לפניה הרמת הילדה על הכיסא, לפניה ריקוד משולח רסן, לפניו מופע בועות סבון, לפניו שאלות ותשובות על כלת השמחה, לפניהן שלושה קסמים שניתן לקנות בכל חנות לקוסמים חובבים ולפניהם מה שהוא עושה עכשיו — "הפעלה". הסדר לא באמת חשוב. כשהילדים ייזכרו במסיבה הזו, הם לא יעשו זאת לפי הסדר, בועות הסבון יתערבבו עם הקסמים והריקודים והכול יחד ייצור את זיכרון המסיבה. המוח לא זוכר, המוח מסנן, בוחר מה להשאיר ומה להעלים, ובאנקר יישאר כנקודת אור בלתי מודעת במוחם של הילדים. הוא אהב את העבודה הזו. לאחרים היא נראתה כמאמץ, אבל בשבילו היה בה משהו כמעט זני — הוא כבר עשה אותה על אוטומט, כמו נהיגה הביתה בדרך מוכרת שמאפשרת לך להרהר בדברים אחרים.

היכולת של באנקר לחשוב בכמה מסלולים במקביל הייתה, לפחות לתחושתם של אחרים, כוח־העל שלו. כבר כילד יכול היה לחזור מילה במילה על מה שנאמר בכיתה בזמן שנדמה היה שבהה ותכנן פלישה לאירופה (בחורף), וכשהתבגר שכלל זאת ליכולת לנהל שתי שיחות מקבילות עם שתי נשים משני צידי הבר ולהקסים את שתיהן, כל אחת בסגנון שמתאים לה. עד שיסיים את מופע בועות הסבון — שכלל שימוש ביוצר בועות סבון חשמלי מעל ראשי הילדים והכרזה שמי שיפוצץ יותר בועות ינצח (כולם ינצחו, אגב) — הוא כבר יצליח להבין מי מהאימהות חברה בקליקה הסגורה והנחשקת ומי בזה להן בשקט מהצד, מדוע שלושת האבות שהגיעו אינם מדברים זה עם זה, מי מהילדים הגיע לשם במכונית היוקרה שחונה מעבר לפינה והאם אימא של טל עוקבת בעיניה אחרי אבא של יהלי כי היא מתכננת להתחיל איתו או כי היא חוששת שהוא פדופיל.

כשעה אחר כך, אחרי שפשט את התלבושת וניקה את האיפור, עצר ליד שולחן הכיבוד לכמה דקות, לנשנש כמה עוגיות לפני היציאה חזרה הביתה.

"תזכיר לי," פנתה אליו אחת האימהות בחיוך, "אתה אבא של... סילאן! נכון?"

"אני מאוד אוהב ילדים," הוא ענה לה בחיוך, "אבל גם באיומי אקדח לא אסכים להביא אחד משלי לעולם. אני המפעיל."

"אה," היא הסתכלה עליו שוב, עיניה בוחנות אותו מלמעלה למטה. הוא הכיר את המבט הזה. הם הופתעו תמיד לראות אותו כשחזר לעצמו, בז'קט הכהה, הזיפים שלא הוסתרו תחת האיפור והכובע רחב השוליים, מדבר שוב בקול עמוק, רגליו הארוכות וידיו הגדולות כבר לא חלק מתחפושת של חוסר פרופורציה ליצני, אלא נתונים של גבר גבוה ומסתורי עם פוטנציאל משיכה של ג'ף גולדבלום צעיר. הוא לא באמת רצה עוגיות, הוא רק רצה להראות להם שהוא גם זה, הדבר שעליו הסתכלה עכשיו.

שתי השניות שחלפו הספיקו לה לבצע שינוי טקטי בכיוון השיחה. "השתלטת עליהם יפה," אמרה בהרמת גבה.

"אני מכבד אותם ומראה להם שאני אוהב להיות איתם," הוא אמר. "זה עוזר לי לשלוט במה שקורה." הוא הגיש לה את המילים "כבוד" ו"אהבה". מה שהיא תעשה איתן זו כבר הבחירה שלה...

"נו, אהבה היא באמת סוג של שליטה," היא צחקקה, "או לפחות ככה בעלי לשעבר חשב."

אוקיי, חשב, אז זה הכיוון.

"לאדיר, הילד הקטן שלי, הג'ינג'י הזה שם," היא הצביעה, "יהיה יום הולדת בעוד חמישה חודשים. תוכל אולי לתת לי את הפרטים שלך? נראה לי שהוא ישמח אם תעשה את ההפעלה גם אצלנו."

"בוודאי," הוא חייך ושלף את פנקסו מכיס הז'קט הפנימי. הוא רשם את מספר הטלפון שלו על פיסת נייר, תלש והגיש לה. אף אחד לא מחפש מפעיל חמישה חודשים מראש, אבל זה בסדר.

"מה השם?" שאלה.

"בנימין," הוא ענה, דוחס לפיו עוד שתי עוגיות, "אבל את יכולה לקרוא לי באנקר. כולם קוראים לי באנקר."

אביגיל כנעני ישבה מאחורי דלפק הספרנים ובהתה בשדרות הספרים הדוממות מצידו השני של אולם הקריאה.

היא לא ניסתה לקרוא. לא היה בכך טעם. סטודנט משנה א' ללימודי לך תדע ולמי אכפת ישב לא רחוק ממנה, שלושה ספרים גדולים פתוחים על השולחן לצידו, אוזניות ממותגות ענקיות על אוזניו והוא מקליד במהירות על מחשב נייד חבוט. מלבדו הספרייה הייתה ריקה. הגמלאיות כבר חזרו הביתה למנוחת הצהריים שלהן עם הרומן־ההיסטורי־חוצה־היבשות־אך־הרלוונטי־לחיינו ששאלו מהספרייה והצעירים עדיין לא הגיעו לבדוק אם הגיע "יומנו של חנון" החדש. את השקט המבורך של מה שיכול היה להיות נמנום אחר צהריים הפריעו לעיתים סטודנטים שהגיעו בשעת צהריים כזו לכתוב עבודה או להתייאש בקללות שקטות מכך שעליהם לכתוב עבודה. הסטודנט הספציפי הזה זמזם לעצמו.

לא היה טעם לנסות לנמנם או אפילו לקרוא משהו, שכן הזמזום שלו חזר על עצמו במעגל קצר של לא יותר משמונה תווים, ועם כל חיבתה לסדר ולמינימליזם, הרגישה שהיא יוצאת מדעתה. היא כבר קמה קודם לגשת אליו ולטפוח בעדינות על כתפו, אבל כשעיניה נדדו למסך המחשב שלו הבינה שהוא כותב פאנפיק של הארי פוטר. זה היה הגיוני. אין באמת סיבה שמישהו יניח לבדו, פתוחים באותו עמוד למשך כמעט שעה, ספר היסטוריה שסוקר את המהפכה הצרפתית, הכרך השני של "פשר החלומות" של פרויד ו"הפיזיקה של הבלתי אפשרי" של קאקו, אלא אם כן הוא בוחר אותם באקראי ומתכוון לכתוב משהו אחר לגמרי. היא ויתרה על המגע הקל בכתף והחליטה לא להפריע לו.

היא התנערה מבהייתה והחליטה לעשות משהו פרקטי יותר. ערמה גדולה של ספרים חיכתה למישהו שיעדכן את הסטטוס שלהם במחשב ויחזיר אותם למקומם. אף אחד מהספרנים האחרים לא טרח לעשות זאת. כמו ילדים מפונקים שמגלים שהחדר שלהם יסודר מעצמו אם רק יחכו מספיק זמן, גם הם גילו שאם רק יתעלמו מספיק זמן מערמת הספרים ההולכת וגדלה על שולחן ההחזרות (ואחר כך מתחתיו), יום יבוא — היום שבו אביגיל עושה משמרת, למשל — והערמה תיעלם מעצמה.

היא דווקא חיבבה את הפעולה הזו, סיזיפית וטכנית ככל שתהיה. היה משהו בצפצוף הרך שהשמיע הסורק בכל פעם שהעבירה תחתיו את הברקוד של ספר שהוחזר, משהו באופן שבו עגלת הספרים הלכה והתרוקנה כשהסתובבה איתה בין המדפים, שסיפק לה נחמה. בכל ספר שהניחה חזרה במקומו כבשה מוצב קטן במלחמה נגד האנטרופיה. העובדה שהאנטרופיה עמדה בוודאות לנצח לא שינתה דבר. עכשיו אביגיל כאן ועכשיו דברים חזרו למקומם, והעובדה שדברים חזרו למקומם הייתה מרגיעה ומעודדת, ובכל פעם שספר שהעמידה על המדף השמיע את קול השפשוף המוכר של כריכה שנדחקת בין שתי כריכות אחרות, בכל טפיחה מוכרת של ספר שנגע בצידו האחורי של המדף, היה טפטוף קטן של דופמין מבורך.

כאשר סיימה לסדר את הספרים במקומם, הסטודנט כבר לא היה שם, אם כי הספרים שפתח עדיין היו. היא החזירה אותם למקום. מבט מהיר בשעון התלוי מעל דלפק הספרנים הראה לה שיש עוד זמן.

לאחר שווידאה שהספרייה ריקה, עשתה אביגיל את מה שנהגה לעשות כבר שנה וחצי מבלי שאיש שם לב, או לפחות מבלי שאיש התלונן. היא ניגשה למדף שבחרה באופן אקראי ושלפה ממנו ספר. בביטחון של נוכחת יחידה בספרייה, הלכה איתו לחדר האחורי שבו מכונת הצילום, נעליה הרכות כמעט לא משמיעות קול. היא צילמה עשרים עותקים של העמוד שסיפר על חורים שחורים ואנרגיה אפלה ואז חזרה והניחה את הספר במקומו. את הדפים קיפלה והכניסה לספרים שונים בספרייה — רומנים רומנטיים שבהם גברים קשוחים עם עבר פרוע אבל לב זהב שבו את ליבן של יורשות הון סקרניות ותמימות למחצה, אפוסים היסטוריים שבהם נשים מבריקות ופמיניסטיות באופן לא סביר תרבותית לזמנן נלחמו בכוחות גדולים מהן, ספרי מדע בדיוני יומרני שהציגו את עצמם כתעלומת רצח סלאש מותחן פסיכולוגי סלאש הרהורי פילוסופיה קיומית של הסבנטיז, או פשוט ספרי ניהול ועזרה עצמית שהסבירו שבשביל לעשות את הדבר הנכון עליך — אחת, לעשות דברים ושתיים, לעשות אותם נכון.

איש מעולם לא התלונן, איש מעולם לא תהה באוזני ספרן אחר מאיפה הגיע לספר שלקח עמוד שמסביר על סוציולוגיה של המגדר או על תולדות המנדט הבריטי בארץ ישראל, או שמפרט את הנסיבות שהובילו למלחמת העולם הראשונה, או שיר נשכח של לאה גולדברג. העמודים הללו — הפרעות סודיות שיצרה למען ועם הקוראים הנבוכים, שעשעו אותה. כולם פשוט הניחו שדברים כאלה קורים. לפעמים לתוך ספר של פיליפ ק' דיק נכנס שיר של רחל, וזה הגיוני, איכשהו. קורה. במקרה זה הכאוס והאנטרופיה היו ידידים נסתרים שחיפו עליה.

כשסיימה, הספיקה לחזור ולהתיישב מאחורי דלפק הספרנים, חוזרת להיות אביגיל השתקנית, אביגיל האדיבה, המסודרת, השולטת בפרטים. אביגיל שמשקפיה עבי מסגרת כמו שדמותה בעיני אחרים דורשת, שערה השחור משתפל סביב ראשה כגבעה קטנה, בדיוק עד לכתפיים, הכיסים בשמלתה גדולים מספיק בשביל פנקס וקטנים מדי בשביל מחברת, הטלפון הסלולרי שלה כמעט תמיד במצב טיסה, סימנייה מרופטת בת שמונה שנים עוברת מספר לספר ומסמנת את האופן שבו היא מתקדמת בעולם, ועל שפתיה עומדת ומחכה מראש התשובה לנער שנכנס וניגש מהוסס לדלפק.

היא כבר יודעת מה הוא רוצה לשאול, היא כבר יודעת מה תציע לו לקחת הביתה במקום זה.

בשעה 22:36 באותו הלילה, על פי דיווחו של אחד השכנים, נשמע קול ירייה. בדקות הראשונות לא היה בטוח השכן מה שמע. רובנו לא רגילים לקולן של יריות. חלונו פנה לכיוון ביתו של ברנד והשקיף אל הגינה ואל כביש הגישה. כל האורות בביתו של ברנד היו כבויים, מלבד האור בחדר העבודה. הוא אימץ את עיניו וסרק את החושך, מנסה לזהות תנועה. דבר לא זז בחשכה מסביב.

השכן — ד"ר סטיבן לב־ארי, כירורג פלסטי — לא הופתע לראות את האור בחדר העבודה של פרופסור ברנד דולק בשעה שכזו. בערבים רבים יצא לו לשבת בקומה השנייה של ביתו ולראות דרך החלון את פרופסור יהונתן ברנד יושב מול המחשב בחדר העבודה שלו. הזווית שבה ישבו שניהם — האחד עובד ליד שולחנו והשני קורא ספר בכורסה הצהובה הגדולה בפינוק של שלוות סוף יום — הייתה מוכרת וקבועה. לפעמים היו מבטיהם מצטלבים, ברנד היה מניד בראשו, לב־ארי היה מבצע מחווה קטנה בידו, והם היו חוזרים איש איש לענייניו. אבל הפעם, כשהביט לב־ארי מאותו החלון ובאותה הזווית, הוא לא ראה את ברנד יושב ליד שולחן העבודה.

אבל משהו היה שם. הוא זז לחלון השני, מנסה להבין את מה שראה מונח מתחת לשולחן העבודה בחדר מתחתיו, עד שלפתע קלט וכמעט התחרט על סקרנותו. היה זה קצהו של גוף אנושי, ומה שהתפשט תחתיו נראה כמו שלולית דם.

באנקר החליט שכדאי שיתחיל לשנן את המונולוג שעליו לבצע באודישן הקרוב. הוא אסף את ערמת הדפים, וידא שיש לו חפיסת סיגריות ומצית ועלה אל הגג.

כשישב על הגג, רגליו משתלשלות מבין רווחי המעקה, מתנדנדות מעבר לשפה, נשף למעלה את עשן הסיגריה. אוויר הלילה היה כמעט עכור. הלחות הכבדה של מישור החוף עמדה בו, עקשנית. באנקר לא הניח לזה להפריע לו. אושר איננו אופטימיזציה של רגשות — כמה שפחות שליליים, כמה שיותר חיוביים. האושר הוא לקבל את קיומו של כל המנעד, לאמץ אותו, להסתכל גם לרע בלבן של העין ולהמשיך ללכת.

"הניפו את הדגלים על הסוללות!" קרא אל הלילה, "כקֹדם קול המבשרים, המה באים. זה מבצרנו ישחק ילעג למצור, והמלכה, אספה רוחה, ומחר, ושוב מחר ושוב מחר, אני כמעט שכחתי פחד מה הוא — לא, רגע."

הוא עיין בדפים שלידו. משהו בסדר לא היה נכון. הוא צריך לשבת מתישהו באופן מסודר ולהיסגר על התפקיד הזה. האודישן בשבוע הבא, ועם כל הדברים שהוא עושה, יישארו לו לא יותר מכמה שעות לשנן את הטקסט. עם כל הכבוד לנוכחות ולכריזמה, הוא לא יכול להרשות לעצמו לא לזכור את הטקסט בזמן.

צג הטלפון האיר וזמזם. הפרעה. החיים הם אוסף הדברים שאתה חושב שמפריעים לך לחיות את ''החיים''. הוא ינק שוב מהסיגריה והרים את הטלפון בתנועה מסתלסלת. "ערב טוב לגברת כנעני," אמר, "מה שלומך?"

המגש היה מוכן. פשטידה מהבילה, פסטה מוקרמת וסלט טרי לצד מאפין שוקולד וכוסית וודקה קטנה. אביגיל הרימה את המגש בזהירות ויצאה אל חדר המדרגות הקריר.

לפני חודש עבר לדירה ממול בחור צעיר. היא ראתה אותו בחטף כמה פעמים בבקרים ובשעות לילה מאוחרות. הוא היה גבוה, שזוף, לבש לרוב גופיות כהות שעליהן הודפסו בפונטים עקומים שמות של להקות רוק או מטאל והייתה לו צלקת קטנה על העורף שסקרנה אותה. גברת קליין, הזקנה מהדירה לידו, טענה שהוא מוזיקאי ש"עושה לי יותר מדי רעש בלילה", אבל אביגיל כבר הצליחה להסיק במה הוא עובד וידעה שהוא לא מוזיקאי. באחת הפעמים שראתה אותו יוצא מהדירה הצליחה לראות להרף עין, שנייה ממש, את פנים הדירה — פוסטר על הקיר, ספר על שולחן קפה, בגדים זרוקים על ספה, צלחת עם שאריות, נעל זרוקה מתחת לספה אפורה עם קרע בצד. כמה אפשר לדעת על בן אדם ממבט מהיר שכזה. בשביל אביגיל זה הספיק בשביל לקוות לא לפגוש אותו במדרגות אי פעם. היא הקישה על דלתה של גברת קליין.

גברת קליין פתחה לה בחיוך. "מה יהיה, מיידלע, את בסוף תעשי אותי שמנה."

"הבטחתי לך פינוק פעם בשבוע," אמרה אביגיל. "אני לא שוכחת הבטחות."

גברת קליין שלחה יד וליטפה את פניה ואז לקחה את המגש. "אח, זכיתי," אמרה. "אולי הפעם תרצי להיכנס? את כל הזמן רצה."

"לא, תודה," חייכה אליה אביגיל, "יש לי עוד משימות הערב, אני צריכה להספיק כמה דברים."

"את כל הזמן עסוקה. מתי את חיה? מה עם איזה בחור טוב?"

"זה יגיע, גברת קליין, זה יגיע."

גברת קליין נאנחה. "אתם, הצעירים, לא מבינים שאת כל הדברים החשובים מגלים מאוחר מדי."

"אני אשמח שתספרי לי מתישהו," אמרה אביגיל. "את מוזמנת לקפה כש..."

"לא, לא, אין באמת טעם לנסות להסביר או ללמד אותך, לפני שיגיע הזמן לא באמת תביני וכשיגיע הזמן כבר תביני בעצמך," נאנחה שוב קליין, מעט חזק מהנחוץ, "אבל עכשיו זמן לנוח, לא לעשות משימות. נו, טוף. אני אכין לך את העוגה שלי ליום שישי, תבטיחי לי שתאכלי אותה בנחת."

"בנחת, סגרנו," אמרה אביגיל.

קליין איזנה את המגש בזהירות וסגרה את הדלת ואביגיל חזרה לדירתה, סוגרת גם היא את הדלת ומשאירה את האוויר הקר בחוץ. שתי בעיטות העיפו את הנעליים לפינת הסלון הקטן ובכמה תנועות חלקות עפו שאר בגדי הספרנית הייצוגיים לא הרבה אחריהן, והיא השתחלה אל תוך הטרנינג האפור והמחבק שחיכה לה מהבוקר על הספה.

היא שפכה לקערה את שארית הפסטה שהייתה בסיר, הוסיפה קטשופ בנדיבות מעוררת חרטה, לקחה כף גדולה והתיישבה בסלון עם המחשב, עוברת על המיילים האחרונים שהגיעו ל"סוכנות הבילוש לורמי". היה רק מייל אחד, והוא היה מפרופסור יוני ברנד.

שש־עשרה דקות אחרי ששכנו של פרופסור יוני ברנד הרים את ראשו מהספר ותהה אם מה ששמע היה ירייה, התקשרה אביגיל כנעני לבאנקר לוודא שהוא זוכר את, ובכן, הכול.

"ערב טוב לגברת כנעני, מה שלומך?" נשמע קולו המחוספס של באנקר. תמיד כשהתחיל לדבר, חשה כאילו החספוס נובע מגרונה שלה והרגישה צורך להשתעל, בשבילו.

"הוא ביקש להיפגש מחר," אמרה אביגיל.

"מי?"

"הפיזיקאי," היא אמרה. "אתה זוכר שדיברתי איתך שלשום על פיזיקאי שביקש פגישת ייעוץ."

באנקר ינק יניקה מהירה מהסיגריה. "תזכירי לי," אמר.

"אין כאן הרבה מה להזכיר," היא נאנחה. "פיזיקאי מאוניברסיטת תל אביב שלח מייל לסוכנות וביקש פגישת ייעוץ. ניסיתי לגשש במה מדובר, אבל הוא רק אמר שזה פרטי ושהוא לא יכול לפרט במייל אז עדיף שניפגש."

"אוקיי," אמר באנקר, "אז נלך לפגישת ייעוץ."

"אתה פנוי מחר?"

"בשביל עבודת בילוש של הסוכנות אני תמיד פנוי, כנעני, את יודעת את זה. אין כמו הריגוש של תעלומה טובה."

"מה שתגיד. אני שולחת לך את הפרטים. נבקש את המחיר הרגיל."

"שירותי וחובתי כיוון נעשו, על שכרי באתי כבר!" אמר באנקר.

כמה שניות של שקט נשמעו מהצד השני. באנקר נשך את שפתו בדממה. היא תתאפק?

"מקבת," אמרה לבסוף, "אל תאחר."