ארץ גזרה

פּרולוג

אפריקה. שבת ראשונה יוצאת.

עירום כביום היוולדו עומד פּולאק, בפישוק רגליים, מגביה את ג'ריקן הפלסטיק מעל לראשו, מרעיד תחת קילוח המים המכה בכתפיו. מבעד לחלון החושה, סגורה בקו החלון בקיר, הדמות הדקה, החיוורת, כמו נגזרה מתמונה שהועתקה ממקומה.

מניח את העט במרכז המחברת, באמצע השורה, אני מתרווח לאחור במשענת הכורסא. פולאק עושה את המקלחת הראשונה. כולם כבר עשו אותה לפניו. עכשיו, ארבעה ימים מאז שהגענו לכפר, ורק לאחר שחיכה את כל השבת, לקראת ערב, כשכבר ידענו שמי השתייה שלנו לא יגיעו ואנחנו נשארים עוד יום עם המים 'שלהם' - רק אז החליט לא לחכות יותר. והוא, כתמיד, עושה את זה לבד.

תחילה נאבק למלא את הג'ריקן במי הפומפה, משאבת היד המיושנת, הנמוכה. ברז הברזל קרוב לקרקע ופּיית הג'ריקן גבוהה וצרה. האיסטניסט הגדול. יתר האנשים בחרו לשטוף גיגית פח עמוקה ומאורכת שמצאו באחת הבקתות, להפוך אותה כלי לרחצה. זוגות-זוגות היו עומדים ויוצקים זה על זה מתוך הגיגית, חוזרים וממלאים תחת הברז, שואבים במוט הברזל המעוגל לסירוגין. המים בכפר אסורים בשתייה, אבל אין בהם פסול לשטיפת הגוף בתום שבוע ויותר. אבל פולאק לא יגע בגיגית. לא הוא. בסופו של דבר נטל לעצמו ג'ריקן שהגיע מהגדוד, וכבר הספיק להתרוקן ממי השתייה שבתוכו. אחר כך יצא לרחוץ לבדו.

ממקומי בחדר, רואה ואינו נראה, יכולתי לעקוב אחריו ממרחק, ללא כל הפרעה. קודם שהתפשט העיף מבט לאחור, לבדוק עד כמה הוא מוסתר לתצפית ממזרח. הקומנדו המצרי התחפר מעבר לתעלת המים הקטנה, המתוקה, זו העוברת במקום בו מסתיים המורד, רק כמה מאות מטרים מזרחה. כאילו בהסרת המדים הפך חשוף יותר, פגיע יותר. זה כבר לפני שקיעה וכמעט קריר. משהחל להתפשט הוא מניח דבר-דבר במקומו. את המדים והלבנים פרש על ענפי שיח נמוך בסמוך למשאבה. רק לא על החול חלילה. אחר כך הוא מסתבן בתנועות חדות, נמרצות, ולאחר שסיים כופה על עצמו שוב את קילוח המים, עד הטיפה האחרונה. את המגבת לא נטל קודם שפָּקק את פּיית הג'ריקן, מותיר אותו שעוּן אל המשאבה. רק אז החל מייבש את גופו באותן תנועות מהירות, מחושבות היטב. כשחזר ללבוש את מדיו חזרתי לעט וליומן.

עוד קודם, לפני שיצא את החדר בדרך למשאבה, עצר ליד הדלת עם המגבת לצווארו. אני רואה שאתה כותב משהו, אמר.

שום דבר רציני.

יומן?

כמו יומן.

ומה שראיתי אותך כותב אתמול?

אתמול זה היה לפי בקשת המ"פ. נדמה לי שסיפרתי לך. הוא רוצה הסבר בכתב, בשביל המג"ד, לשכנע אותו שייתן לי פטור משירזי.

חשבתי שכבר שלחת אותו, אתמול בבוקר. זה לא היה שירזי?

בכבודו ובעצמו. אבל זאת לא חוכמה גדולה לזרוק מישהו. מה שמדאיג יותר זה שהבנזונה עוד יחזור.

פולאק נשען לאחור, מביט אל מחוץ לחדר. פעם סיפרת לי שאתה רוצה לכתוב, זוכר? שאתה מתכוון לכתוב?

אני זוכר.

אמרת שאם, ומתי שתכתוב, זה יהיה על אנשים.

זה מה שאמרתי.

וכששאלתי מה מפריע לך לשבת ולכתוב, אמרת שעוד לא מצאת את האנשים המתאימים... שאתה עוד מחפש אותם?

זה נכון. אני עוד לא מצאתי.

ואתה מתכוון להגיע לזה, לכתוב...

אני אכתוב.

אולי תעשה את זה כאן.

כאן?!

חשבתי על זה, גיא. אני כבר אמרתי לך, זה לא יגמר מהר. אנחנו לא חוזרים הביתה מחר.

ואתה חושב שאפשר לכתוב פה, בחור הדפוק הזה? בזמן כזה?

זה תלוי בכמה רוצים.

ונניח לרגע שאפשר. שבאמת רוצים. איפה אני מוצא את האנשים שלי?

יש לך את המחלקה. יש לך אחד כמו שירזי, למשל. אני מתכוון לאנשים שאתה מכיר.

חשבתי על אנשים אחרים.

הבנתי אותך, אבל אתה כותב יומן.

יומן זה סיפור אחר, אמרתי. את זה אני חייב לאשתי.

הוא חייך. אני חושב שהגיע הזמן למקלחת שלי. ההזדמנות האחרונה, כמו שאומרים. אמר ויצא.

היומן, חשבתי. כמו חוב שלי לחגית. שלוש מחברות עבות שהיו יוצאות איתי, בתוך התרמיל האישי, לכל תקופת מילואים. בסיומה היו שבות למקומן בארון, נקיות וריקות כשיצאו. במוצאי יום הכיפורים, כשהחלו הודעות הגיוס ברדיו, חיפשתי אחריהן בבהילות. שאר הדברים היו כבר כולם במקומם, ארוזים ומוכנים לדרך. וחגית כואבת, מכונסת בעצמה, לא הבינה.

זאת מלחמה, גיא! למה לסחוב מחברות ריקות למלחמה?!

במלחמות יש זמן, עניתי. אפשר תמיד לכתוב יומן. במיוחד במלחמה.

אני רוצה שתכתוב לי, אמרה, אם כבר יהיה לך זמן. אחר כך הצטרפה לחיפוש. והיא גם מצאה אותן.

אני מבטיח שהפעם הן לא חוזרות ריקות, הכרזתי. במקרה הכי גרוע אני קובר אותן, אחת ולתמיד, איפה שנגמור את המלחמה הדפוקה הזו.

בבוקר באו לאסוף אותי ולמחרת כבר היה הגדוד פרוש בגִזרת הירדן, סמוך לנווה-איתן. אותו ערב ישבתי על ארגז עץ שמצאתי במטע התמרים, הנחתי על ברכיי את התרמיל, פתחתי מחברת והתחלתי לכתוב יומן. רציתי שיהיה לי משהו ביד, להראות לחגית, אם תחליט להגיע לביקור. היינו חצי שעה נסיעה מהמשק, אחרי הכל...

הדלת נפתחת ופולאק נכנס. עדיין יחף, הנעליים תלויות על שרוכים מידו. צונח לתוך הכורסא האחרת, זו שלו, מטה ראש לאחור ועוצם עיניים. בחדר פנימה האור הולך ונחלש עם השקיעה.

חשבתי, הוא פותח כמו לעצמו. אולי נוכל להגיע לאיזה הסכם, בינינו.

על מה אתה מדבר?

יש לי כמה סיפורים על אנשים... חושב שהיית מוכן לשמוע?

אתה מתכוון ברצינות.

כן, הוא אומר, עיניו עדיין עצומות. אני אזמין אותך לשמוע אותם, אצלי בעמדה, בלילה, בזמן המשמרת שלי... יהיו הרבה משמרות כאלה, שתבין.

העמדה של פולאק היתה שוחת-יחיד, הוא עמד על זה. כולנו חפרנו שוחות זוגיות.

אני לא רואה מתי אני ישן בלילה, אם אני מקבל את ההזמנה שלך.

אתה המ"מ, גיא. מפקד מחלקה לא שומר בלילה, אתה זוכר. הוא יכול לעשות את זה בהתנדבות, מפעם לפעם, אבל לא כחלק מרשימת השמירה. זה לטובת המחלקה, בכל מקרה.

היה בה משהו מפתיע, ברצינות הזו שלו.

אני רק אורח פה. האורח שלך. שנינו קצינים אבל זאת המחלקה שלך. ואני אעמוד על זה שאותי ישבצו ברשימה, בלי שום הנחות... אבל אני לא אגיד לך לא, אם תרצה לבוא ולעזור לי להעביר את הזמן.

אני מרים ידיים, עֵרי. אני מוכן לעזור לך להעביר את הזמן, אם זה מה שאתה מבקש.

ולשמוע את הסיפורים שלי.

ולשמוע את הסיפורים שלך, כן.

אם הם יחזיקו אותך ער.

רק אם הם יחזיקו אותי ער.

אולי אפילו תמצא לכמה מהם מקום, ביומן שלך. לטובים ביניהם, אני מתכוון.

אולי, אבל אני לא יודע... אלה האנשים שלך, ערי. לא שלי.

חלק מהם כבר לא שלי. חלק מהם מתים. הוא מתכופף לשרוך את נעליו.

זה עוד לא עושה אותם אנשים שלי, אני אומר.

חלק אתה מכיר, גיא. ויש ביניהם כאלה שיזכירו לך. כאלה שאתה מכיר, אני מתכוון.

וזה ההסכם שעליו דיברת קודם?

הסכם ג'נטלמני. אני לא אכריח אותך לחתום כנגד רצונך.

משהו השתנה בתשובות, באופן הדיבור. משהו שלא יכולתי להניח עליו אצבע.

הוא מסיים עם נעליו ומזדקף, מושך על גופו את החגור.

אז מתי אנחנו מתחילים, אני שואל, מבקש לשבור את השתיקה.

אפשר גם הלילה מצידי. המשמרת שלי מתחילה בשמונה. מה שמזכיר לי שצריך לגשת לעמדה, להכין כמה דברים לפני החושך. ערי תולה את העוזי על הכתף ועושה את דרכו אל הדלת. בפתח הוא עוצר ומחייך. במחשבה שנייה, גיא, אל תמהר. אני נותן לך את כל הלילה לחשוב על זה.

ישיבת הסגל נגמרת מאוחר. קרוב לעשר אני יוצא את מבנה המפקדה ומגשש את הדרך לעמדה. והפעם יצאתי בהרגשה טובה. חליבה, הרס"פ, מצא סוף-סוף את התד"ל שלי ובתוכו הפינג'אן, הגאזייה, שקיות הקפה והסוכר. וכבר התחלתי להשלים עם העובדה שאלה אבדו ואינם. עכשיו יהיה אפשר להרתיח קפה בחדר, אולי גם בעמדה, מתי שארצה... בתוך השוחה אני מושך אליי את טלפון השדה, זה שמחובר למכשיר בעמדה של פולאק. סיבוב מהיר למחולל והוא עולה על הקו.

זה אני, בחזרה מהישיבה. מה נשמע שם, בגִזרה שלך?

אני סופר כוכבים, גיא, בשביל לא להירדם.

תחזיק מעמד, ערי. נשארה לך עוד שעה... ובעניין ההזמנה שלך אני לא צריך את כל הלילה - אני מסכים. ממחר, אצלך בעמדה, בהתחלת המשמרת שלך.

נעים לשמוע חדשות טובות, הוא אומר.

אבל בתנאי אחד: בזמן שבדקתי את הכיתה שלך ניצלתי את ההזדמנות לבקר אצלך בשוחה. יש לך שוחת יחיד לדוגמא, ערי, אבל אורחים אפשר לקבל רק בשוחה זוגית, נורא מצטער.

פרק ראשון
24 באוקטובר. ארץ גושן
בצהריים נכנסנו לכפר.

אנחנו חוזרים לארץ גושן, הסביר המג"ד, נהנה להשתמש בלשון המקרא לאירועים כאלה. עדיין בוקר מוקדם בתעלות העמוקות של סאראטוֹגה, וסגל פלוגה ג' רוכן על המפה. הגדוד שלנו, ממשיך רבינא, מקבל על עצמו את מה שקוראים "הלשון". הוא מצביע על הבליטה הקטנה מזרחה בקו התעלה על המפה. התעלה הקטנה, רוצה לומר, זו המתעגלת בכיוון מצבת החייל האלמוני. קו המים הוא הגבול שלנו, אומר המג"ד. מאחוריו כבר יושב הקומנדו המצרי עם הפנים אלינו, מערבה. לא צריך להסביר כמה הבליטה הזאת חשובה להם. בדיוק כמו לנו, תאמינו לי. אם הם יחליטו לפעול בגדה הזו, המערבית, הכיס הקטן הזה, שלנו, הוא אחד היעדים הראשונים שהם ירצו לנתק! רבינא עוצר לרגע, מניח לנו שהות לעכל. כשהגענו לסאראטוגה בחרתי בכם לטפל בה. ואתם עליתם ולקחתם את המוצב! (האיש לא טורח להזכיר שעשינו את זה ללא התנגדות). עכשיו אני בוחר בכם לתפוס את קצה הבליטה, את השפיץ של הלשון. ואני סומך עליכם שתעשו את זה בדיוק באותה הצלחה. פלוגה ג' או לא?! המשפט המסיים מכוּון אל גורלי, מפקד הפלוגה. השפיץ של הלשון, כפי שיכולנו לזהות על המפה, היה כפר מצרי קטן בשם עיזבּת חמידה.

תן לי כל דבר, אומר גורלי, רק לא לשבת בכפר שלהם. אתה יודע מה זה אומר לשבת בתוך כפר.

הכפר ריק, עונה לו המג"ד. פטרול של פלוגה ב' נמצא שם מאור ראשון כאבטחה, והם לא רואים נפש חיה.

אני לא מתכוון לתושבים, מתעקש גורלי. אני מדבר על החיילים, על הפלוגה. תן לי שטח פתוח, איזו גבעה קטנה, ואני בונה לך מערך פלוגתי לדוגמא. אבל כפר זה סיפור אחר לגמרי! קשה לשמור קשר עין. קשה לשלוט באנשים. כל מה שאני מבקש זה שתחסוך לי את העונש הזה.

מצטער, נתן. האוגדה רוצה את הכפר. זאת נקודה חיונית, אתה יודע, ואתמול גם נדפק לנו טנק, בדיוק שם מתחת. טנק אחר שחטף שם, בקושי הצליחו להוציא אותו. אני סומך עליך שתדע להסתדר עם זה, ואני מוכרח לרוץ. תתחיל לזוז מה שיותר מהר, ושיהיה בהצלחה! תוחב את המקטרת הכבויה לפיו ממהר רבינא לג'יפ שלו.

אז עכשיו מחכה לנו כפר, מסנן גורלי אחרי הרכב המתרחק. פחות מרבע שעה אחר כך היינו בתנועה צפונה, בראשית המסע.

דרך המלך, ציר מסכה על מפת הקוד. חמישה-עשר ק"מ לאורך תעלת המים המתוקים שלהם. תנועה בכיוון צפון בחייץ החקלאי של פיתחת מצרים. שטח מעובד, חלקות שדה ומטע קטנות, זעירות, ותחומות להבדילן זו מזו. חלקות תירס, וחצילים, וקישואים, ומלפפונים מאורכים מאד, אפילו שיחים בודדים של עגבניות זעירות. וגם חלקות מטע של אשכוליות ותפוזים, מנגו, לימונים וקלמנטינות, עצי בננות בודדים ומספר סוכות גפן לצידי הדרך, ציוריות להכעיס. מחזירים אותנו לנווה-איתן! צועק מישהו בעורף הטור. מהפה שלך לאוזן של אלוהים! מחזיר לו אחר. וכל זה מזכיר לפתע את ימי ההמתנה שלנו, רק לפני שבוע, או פחות משבוע, ואנחנו באפריקה, בדרך לאיסמעליה, וכבר הרחקנו מאד.

הכפר נראה נטוש, ממש כדברי המג"ד. בדרך אליו, עדיין ממרחק מה, ראינו אדם אחד, זקן, מאיץ בחמור עמוס שקים. וגם הוא נעלם באחת. אנחנו נכנסים בזהירות, הנשק בהיכון. המלחמה לא פגעה במקום. תושביו עזבו כאיש אחד, כך נראה, ומזה כמה ימים. קמו והלכו. בקתות החומר, החושות, נותרו ריקות. תרנגולות מהלכות בין המבנים, ברווזים, יונים רבות, כמה תרנגולי הודו וחמורים. רהיטים מעטים נותרו בבקתות פנימה. שולחנות עץ גסים, כורסאות מגולפות, מרופדות, מגוחכות בהידורן הצעקני, ספסלי ישיבה נמוכים, חלקם עשויים מקלעת נצרים, מספר ארונות עץ צרים, רובם ככולם חסרי דלתות.

גורלי אוסף אותנו, מפקדי המחלקות, לחלוקת גזרות. אם אין ברירה, הוא אומר, נתחיל לתת פרצוף לחור הזה. לי, כהרגלו בקודש, הוא מעניק את הגִזרה המרכזית. זו הפונה מזרחה, לחזית. טנא, מ"מ 1, ממני וצפונה. ברמן, מ"מ 2, מגבול הגִזרה שלי ודרומה עד שיחבור למחלקה 1 מאחור, בכניסה לכפר. שאר המבנים מתחלקים בינינו, לפי הגזרות. מחלקה אחת חולקת עם שתיים מבנה מאורך מאד, אולי בית-ספר, בפינה הדרום-מערבית. שלי תופסת מבנה קטן יותר, זוויתי בצורתו, ששני אגפיו זהים בגודלם. הבית שבקידמת הכפר. בקצה האגף הפונה לחזית אני פותח דלת לחדר קטן, סגור ומבודד. זו מציאה. דלתו מוסתרת מעבר לגזע אקליפטוס גדול, הגבוה בעצי הכפר. החדר הזה, החלטתי, ישמר לפולאק ולי. חדר הקצינים.

אחר הצהריים התחלנו להיכנס לאדמה. שלוש הכיתות שלי נפרשות כפרסה, חולשות על שוליו המזרחיים של הכפר. את עמדת המ"מ קבעתי במרכז המחלקה עם הכיתה של אליאס לצדדיי. מאוחר יותר נקים, מעט שמאלה, את עמדת הפּריסקופּ עם הצופה המחלקתי, נקודת התצפית הנבחרת, הטובה מכולן, על המישור הגדול ממזרח. מייד מעבר לקו העמדות החל המורד גולש, תלול למדי, אל תעלת המים הקטנה, זו התוחמת את הלשון. עם השמש בגב יכולנו לראות, מעבר לפס המים, את מצבת החייל האלמוני ואת נצנוץ המים של תעלת סואץ. הגוון הצהוב, הרך, שמעבר לזה היה כבר המדבר. מדבר סיני.

הפלוגה והגדוד כולו מתחפרים אותה שעה בקצהו של טריז ארוך, צר ומוקף באויב משלושת צדדיו. היינו חיל משלוח שמכין את עצמו למצור. אם היה מגדל גבוה בלב הכפר יכולנו להשקיף מראשו מזרחה ואולי גם לראות סימן לכוחות החלוץ שלנו, אלה הדוחפים מכיוון המדבר. הפסקת אש שהוכרזה הבוקר הקפיאה את החזית במקומה. הארמייה המצרית השנייה חוצצת בינינו, מותירה בתווך כעשרה ק"מ או יותר. האנשים עומדים במקומם, שולחים מבט עורג למזרח. תחושה מעיקה של ניתוק, של בדידות. אחר כך הם שוקעים בעבודה, במלאכת החפירה. לאורך קו העמדות רוכנים זוגות-זוגות על אתי החפירה הקטנים, המתקפלים, מעמיקים בקרקע החולית. אנחנו חופרים שוחות זוגיות. זו ההוראה. שוחת-שכיבה תחילה. כשזו מוכנה עוברים לשוחת-כריעה. והחול לא מקל עלינו. קשה לחפור קירות יציבים בחול.

*המשך הפרק בספר המלא*