סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה"
האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעיתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.
סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה" — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת "פרשנות ותרבות" — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.
* * *
תת הסדרה: ספרות עברית: עבר הווה, עוסקת ביצירות ספרותיות שהתפרסמו בעבר ויצירות חדשות בנות העת הזאת. הנחת היסוד של תת סדרה זו היא שלספרות יש חשיבות מרכזית בחיינו התודעתיים: היא קול הצומח מהחיים עצמם; מתארת אותם, נאבקת בהם, שופטת אותם ומעל לכל מספרת את סיפורם של בני אדם בתשוקתם למשמעות בחייהם. הספרות היא עדות לעולמו הפנימי של האדם. האדם אינו רק יצור החי בעולם; האדם הוא יצור המתייצב מול חייו ומספר את סיפורו, או משורר את שירו. הספרות היא עדות לכישלונות ואכזבות, לתקוות ולמאוויים, והיא מבטאת את הצורך העמוק של האדם בדיאלוג עם זולתו.
במסגרת סדרה זו יראו אור ספרים המבטאים קול בעל ערך וחשיבות לעת הזאת. חלק מספרים אלה שהתפרסמו בעבר לא היו בהישג יד. אחרים הם ספרות מהעת הזאת שיש בה קול ייחודי, שמעבר להישג האמנותי.
אבידֹב ליפסקר ואבי שגיא
עורכי הסדרה
מבוא
נושא האהבה הרומנטית הוא נושא הנחקר בדיסציפלינות רבות במדעי החברה והרוח. מחקרים מתחומי הפילוסופיה, הספרות, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הבלשנות, המגדר ולאחרונה אף מדעי המוח, מנסים להאיר זוויות חדשות על אודות האהבה הרומנטית ואופני ביטויה המילוליים והרגשיים, ומהווים נדבך חשוב בחקר ההיסטוריה של נפש האדם.
אין זה קשה להבחין כי שדה השירה הוא אחד השדות המרכזיים אשר התמודדו עם נושא האהבה הרומנטית בצורה נרחבת לאורך ההיסטוריה. כמעט שאין בנמצא משורר או משוררת אשר לא כתבו, בשלב מסוים בחייהם, גם שירה שנושאה הוא אהבה.
הפסיכואנליזה, מקצוע בן למעלה ממאה שנים החותר להבין את נפש האדם ומניעיו, ענייה בתכניה בנושא האהבה הרומנטית למול עושרה הרב של שירת האהבה. פרויד היה מודע לעיסוק הנרחב של המשוררים באהבה וקיווה שהפסיכואנליזה תזוהה כדיסציפלינה אשר חוקרת את האהבה בצורה מדעית ויסודית יותר, וכך יתאפשר להגיע לתובנות מעמיקות באשר לטעמיה ולפשרה.1 פרויד אף הרחיב וכתב שבבוא היום אפשר יהיה להבין את נפש האדם ורגשותיו באמצעות הבנת היסודות האורגניים.2
והנה ב־1998, 60 שנה לאחר מותו של פרויד, כשהפסיכואנליזה כבר קנתה לה מקום של כבוד, ציין אוטו קרנברג3 כי במשך השנים שחלפו, בעוד האהבה הייתה נושא רב משקל ביצירות סופרים ומשוררים, עדיין, באופן מפתיע, דלה הספרות הפסיכואנליטית העוסקת בחקר תחום זה.4 יתר על כן, פרויד עצמו גרס שהיוצרים הכותבים על אהבה "ניחנים ברגישות להבחין באימפולסים נפשיים נסתרים אצל זולתם, ובאומץ לתת ביטוי ללא־מודע שלהם עצמם".5
בתחום המחקר הספרותי, אף שנכתבו מחקרים רבים וחשובים על אודות הייצוגים השונים של רגש האהבה בכלל, הרי שמעטים נתנו מקום מיוחד לזיהוי מגדרי המבחין בין הכתיבה הנשית על אהבה לזו הגברית.
ספר זה מבקש להתמודד עם העיסוק הביקורתי בייצוגי המגדר, שהוא חלק מהותי בדיון הפוסט מודרני רב־הפנים המתקיים בעשורים האחרונים, אשר בחלקו שולל את ההיתכנות להבדלים מגדריים שכאלו. לצד שלילה זו, שקנתה לה מקום במדעי הרוח והחברה, אפשר למצוא בשיח המדעי העדכני גם מגמה של צידוד בבחינת נושא האהבה בהקשרו המגדרי.6
בישראל, ההתעניינות בכתיבת נשים עולה וגוברת, ובעשור האחרון ראו אור בארץ כמה ספרי עיון ומחקר העוסקים בנושא, בין הבולטים שבהם אפשר למנות את: דנה אולמרט, בתנועת שפה עיקשת,7 העוסק בכתיבה ואהבה בשירת המשוררות העבריות הראשונות; בת־ציון ימיני, אדמה אדמתי, ארצי ארצי,8 הדן בהבדלים לשוניים־מגדריים בין שירת משוררים לשירת משוררות בדור שלונסקי (שאליו משתייכת לאה גולדברג); רוני הלפרן, גוף בלא נחת,9 העוסק בספרות הנשים הישראלית בשנים 2005-1985; שירה סתיו, אבא אני כובשת,10 הדן ביחסי אבות ובנות כפי שהם משתקפים בשיריהן של משוררות עבריות; יעל רוטנברג, זמני חרוט בשירי: זמן, מקום ומגדר בשירה של לאה גולדברג וחוה פנחס־כהן;11 ספרה של הילה שלומית קינל־לימוני, תלושות ומורדות: סיפורת נשים בספרות התחייה העברית12 וספרה של טובה כהן: קול משלהן: כותבות עבריות מחוץ למסורת התרבותית ובתוכה.13
בתחום הרפואה מתקיימת הבחנה חד־משמעית של גבריות ונשיות בשלושה רבדים:
● הרובד הכרומוזומלי: XX = אישה, XY = גבר.
● הגנוטיפ: הביטוי הביולוגי.
● הפנוטיפ: המראה החיצוני.
על פי שלושת המרכיבים הללו מתקבלת הכרעה ביולוגית־כימית בין המינים (זכר או נקבה).14
בתחום מדעי המוח, הבדלים סטרוקטורליים מהותיים בין גבר לאישה אינם מובחנים באופן כה מוחלט, אך עם זאת, מחקרים עדכניים מגלים שיש הבדלים, למשל בקולטנים להורמון הנשי והגברי ובפעילות ההורמונלית במוח הנשי והגברי.
לעומת אלו, בתחום מדעי הרוח ההבחנה בין גבריות לנשיות אינה כה ברורה, שכן מדעי הרוח אינם מתייחסים רק לאבחנות הביולוגיות אלא מעלים גם טענות והשגות לגבי המגדר. כך, מצדדי המתודה הפמיניסטית־רדיקלית טוענים כי עצם ההבחנה בין המין הגברי למין הנשי מלאכותית, וכי למעשה קיים רצף מגדרי בין גבריות לנשיות בקרב בני־אדם: "[קיים] פקפוק בתקפותה של החלוקה הבינארית גבר/אישה, הנתפסת כלא מקובלת. למעשה אין קשר ברור בין מגדר למין ביולוגי".15 כך למשל כותבת רוני הלפרן: "הנחת העבודה של גישה זו היא שהגוף אינו נתון ביולוגי, אה־היסטורי וקדם תרבותי. להיפך, הוא אתר פוליטי שנכתב ונחקק על ידי חוקי הסדר של חברה ותרבות בהקשרים היסטוריים ספציפיים".16
אחת מההוגים המובילים גישה זו היא הפילוסופית ג'ודית באטלר, מייסדת התיאוריה הקווירית, שבספרה צרות של מגדר17 טוענת שמגדר הוא תוצאה של הבניה חברתית וקשור בביצועיות (performativity) ולא במינו הביולוגי של הסובייקט.
מצדדי המתודה הפמיניסטית־ליברלית לעומת זאת, טוענים כי ההבחנה בין גברים לנשים אינה מלאכותית; אפשר להצביע על הבדלים בין המינים, ומטרת העל היא לחתור לשוויון זכויות מלא למרות ההבדלים הללו.
מתנגד בולט לתאוריית ההבניה החברתית הוא הפסיכולוג ומבקר התרבות ג'ורדן פיטרסון אשר טוען בספרו 12 כללים לחיים כי החלוקה שלנו לזכר ולנקבה היא חלוקה עתיקה ובסיסית, שגילה הוא כגילו של המעשה המיני עצמו: "אנחנו הגענו לעולם שאחרי החלוקה בין המינים. שני הניגודים כבר היו מובחנים הרבה לפני שהמין האנושי התחיל לפרש את העולם דרך העדשה הזו".18 הוא מצביע על סתירה משמעותית בטיעונם של מי שרואים בכל ההבדלים המגדריים תוצר של הבניה חברתית, שהרי כשניצב מולם טרנסג'נדר הם טוענים שמדובר בגבר הכלוא בגוף אישה (או להפך) — כלומר הם עוברים לדבר על "גבר" ועל "אישה" כקטגוריות שנובעות מכורח הטבע ולא מכוח ההבניה החברתית.
העובדה שהשפה עדיין משתמשת במילים "גבר" ו"אישה" מחזקת את טענתו של פיטרסון. שני המונחים הללו לא הוצאו ממילון התרבות האנושית. גישת הפמיניזם הליברלי הטוען להבדלים בין גברים ונשים נחשבת למעין כפירה, אך כאמור, עצם העובדה שהשימוש במונחים "גבר", "אישה", "זכר" ו"נקבה" הוא יום־יומי וטבוע כל כך מעלה שאלה לגבי תקפותה של התיאוריה המגדרית הנדונה.
הערות
1 פרויד 2002ב: 129.
2 קנדל 1999: 505.
3 אוטו קרנברג (נולד ב־1928). פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקאי ממוצא גרמני. כיהן כנשיא האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה בשנים 2001-1997. הגותו ממשיכה את מחקרו של פרויד ומשלבת בתוכה את תיאוריית יחסי האובייקט של מלאני קליין. נודע בתרומתו לחקר הפרעות אישיות.
4 קרנברג 1998:ix.
5 פרויד, 2002ב: 129.
6 בהקשר זה, בשנים 2014-2011 קיימה אוניברסיטת אוקספורד מדי שנה כנס רב־תחומי שכותרתו "מגדר ואהבה". בכנסים נדון גם נושא ייצוגים מגדריים של אהבה.
7 אולמרט 2012.
8 ימיני 2013.
9 הלפרן 2013.
10 סתיו 2014.
11 רוטנברג 2015.
12 קינל־לימוני 2016.
13 כהן ט' 2021.
14 מיטשל ואחרים 2006: 226-89.
15 גורביץ וערב, 2012א: 557.
16 הלפרן, 2013: 26.
17 באטלר 1990.
18 פיטרסון 2018: 65.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
