האופרמנים

ספר ראשון
אתמול

יותר מכול מפחד ההמון מן החוכמה. אילו היו מבינים מה באמת מפחיד, היו מפחדים מהטיפשות

גתה

כשדוקטור גוסטב אוֹפֶּרמַן התעורר ביום השישה־עשר בנובמבר, יום הולדתו החמישים, זה קרה הרבה לפני זריחת החמה. הדבר הרגיז אותו. היום אמור להיות עמוס, והיה בכוונתו לישון היטב.

הוא הצליח להבחין בכמה צמרות עצים עירומים ובפיסת שמים מול מיטתו. השמים היו גבוהים ובהירים, ללא הערפל המאפיין בדרך כלל את חודש נובמבר.

הוא התיישר, התמתח ופיהק. הסיר מעליו בהחלטיות את השמיכה, כיוון שכבר היה ער, והשליך אותה הצדה על המיטה הרחבה והנמוכה, העביר בתנופה את שתי רגליו לרצפה, הגיח מחמימות הסדינים והשמיכה אל הבוקר הקר ויצא החוצה למרפסת.

למטה השתפל הגן הקטן שלו, בשלוש טֶראסות, עד ליער; מימין ומשמאל התרוממו גבעות מיוערות, וגם משני צדי השטח המכוסה עצים השתרעו גבעות ויערות. רוח קרירה ונעימה הגיעה מן האגם הקטן, שהשתרע מחוץ לטווח הראייה בגיא משמאל, ומן האורנים של גרוּנֶוואלד. בדממת השחר הגדולה הוא שאף לקרבו, עמוק ובהנאה, את אוויר היער. מרחוק נשמעו במעומעם מהלומות גרזן; הצליל היה חביב עליו. הרעש הקצוב הדגיש את הדומייה מסביב. כמו בכל בוקר, גוסטב אופרמן שאב הנאה מביתו. מי היה מאמין, לו נישא לשם בלא אזהרה, שהוא נמצא רק חמישה קילומטרים מכנסיית הזיכרון, מרכז הרובע המערבי של ברלין? אין ספק, הוא בחר את ביתו בנקודה היפה ביותר בברלין. כאן הוא נהנה מכל שלוות הכפר שהוא רוצה, ועם זאת מכל יתרונותיה של העיר הגדולה. רק שנים ספורות חלפו מאז שבנה ועיצב לו את ביתו הקטן כאן במקס־רֶגֶר־שטראסה, אבל הוא הרגיש כאילו גדל עם הבית והאורנים, כאילו כל אורן ואורן הוא פיסה ממנו; הוא, האגם הקטן ודרך העפר שם למטה — שלמרבה המזל סגורה לתנועת מכוניות — היו לאחד.

הוא עמד זמן־מה במרפסת, שואף לתוכו את הבוקר ואת הנוף המוכר, בלי מחשבות רבות. ואז הוא התחיל לרעוד. הוא שמח שיש לפניו עוד חצי שעה לפני רכיבת הבוקר שלו. הוא הזדחל בחזרה אל חמימות מיטתו.

אלא שהוא לא הצליח להירדם. יום ההולדת הארור הזה. היה הרבה יותר נבון מצדו לו היה נוסע מברלין וחוסך מעצמו את כל המהומה.

ואם כבר נשאר פה, היה יכול לפחות לעשות לאחיו מרטין טובה ולבוא היום למשרד. העובדים ייעלבו, כיוון שזה טבעם, אם לא יבוא לקבל את איחוליהם באופן אישי. נו באמת. משעמם מדי לגרור את עצמו לשם ולהאזין לאיחוליהם הנבוכים של האנשים.

שותף בכיר אמיתי היה מתייחס לשטות כזאת בהיסח הדעת. שותף בכיר. שטויות. מרטין הוא איש העסקים המוצלח יותר, אין ספק, שלא לדבר על גיסו ז'ק לַוונדֶל, ושני הפקידים הראשיים בריגֶר והינצֶה. לא, הוא צודק בהחלט כשהוא מתרחק כמה שיותר מהמשרד.

אופרמן מפהק בקול גדול. אדם במעמדו כבר חייב להצליח במשימה הארורה להיות במצב רוח טוב יותר ביום ההולדת החמישים שלו. וכי חמישים השנים האלה לא היו שנים טובות? והנה הוא שוכב לו כאן, בעליו של הבית היפה התואם להפליא את טעמו, בעליו של חשבון בנק רציני, שותף בעסק נכבד, אוהב ספר ואספן מומחה של ספרים, בעל מדליית זהב בספורט. שני אחיו ואחותו מחבבים אותו, יש לו חבר שהוא יכול לבטוח בו, חבורה שלמה של מכרים משעשעים, נשים ככל העולה ברצונו, מאהבת מקסימה. מה מציק לו? אם יש למישהו סיבה להיות במצב רוח טוב ביום הזה, הרי הוא האיש. אז למה, לעזאזל, הוא לא במצב רוח טוב? במה נעוץ האשם?

גוסטב אופרמן פולט נחרת בוז, מתהפך בתנופה לצד השני, מגיף את שמורות עיניו הכבדות על עיניו, ומחזיק את הראש הגדול, הבשרני, הגברי בלי תנועה על הכר. עכשיו הוא יירדם. אבל ההחלטה קצרת הרוח אינה מועילה, השינה לא נעתרת לו.

הוא מחייך כילד שובב. הוא ינסה אמצעי שלא השתמש בו מאז ילדותו. מצבי טוב, יותר טוב, הכי טוב, הוא חושב. ושוב ושוב, מוכנית: מצבי טוב, יותר טוב, הכי טוב. עד שיסיים לשנן זאת לעצמו מאתיים פעם, הוא יישן שינה עמוקה. הוא משנן זאת שלוש מאות פעם ועדיין נשאר ער. והרי הוא באמת במצב מצוין. בריאותית, עסקית, נפשית. למרות חמישים שנותיו, הוא חייב לציין, הוא נראה כמו בן ארבעים. וכך הוא גם מרגיש. הוא לא עשיר מדי ולא עני מדי, לא חכם מדי ולא טיפש מדי. הישגים? הסופר גוּטוֶוטר לעולם לא היה מצליח בלעדיו. זה כבר משהו. הוא גם העמיד את דוקטור פרישלין על רגליו. אשר למה שפרסם בעצמו, אותם מאמרים בודדים על אנשים וספרים במאה השמונה־עשרה, אלה ספרים ראויים בהחלט, כתובים בידי אדם משכיל, לא יותר מזה, הוא לא משלה את עצמו. ובכל זאת, לגבי שותף בכיר בחנות רהיטים זה לא הישג מבוטל. הוא אדם ממוצע, בלי כישרונות מיוחדים. דרך האמצע היא הטובה ביותר. הוא לא שאפתן. או לפחות לא מאוד.

עוד עשר דקות והוא יוכל להתחיל להתכונן לרכיבת הבוקר. הוא חורק קצת בשיניו, עיניו עדיין עצומות, אבל הוא כבר לא חושב יותר על שינה. אם לדבר בכנות גמורה, נשארו לו כמובן כמה וכמה דברים לשאוף אליהם. משאלה מספר אחת: זיבּיל היא מאהבת שרבים מקנאים בו בגללה, ובצדק. אלן רוזנדורף היפה והחכמה מחבבת אותו יותר מהמגיע לו. ואף על פי כן, אם לא יקבל היום מכתב מסוים מאדם מסוים, זאת תהיה עבורו אכזבה מרה. משאלה מספר שתיים: הוא הרי לא יכול לצפות מהוצאת מינֶרווה שתחתום איתו חוזה על פרסום הביוגרפיה שכתב על לסינג.1 ואיזו חשיבות יש בימים אלה אם חייו ופועלו של סופר שמת לפני מאה וחמישים שנה יתוארו או לא יתוארו פעם נוספת. ואף על פי כן, אם הוצאת מינֶרווה תדחה את הספר, זו תהיה מכה בשבילו. משאלה מספר שלוש:…

הוא פקח את עיניו, חומות ושקועות בארובותיהן. הוא לא חש כה מלא שלווה או השלמה עם הגורל כפי שנדמה היה לו שחש אך לפני רגע. בתלמים אנכיים חדים מעל אפו התקיף, כשגבותיו העבות מכווצות בכוח, הוא בהה בטרוניה קודרת בתקרה. מעניין איך פניו החזקות משקפות מיד כל שינוי במצבי רוחו קצרי הרוח והמתחלפים תדיר.

אם אנשי מינרווה יקבלו את ספרו על לסינג, עדיין יצטרך להקדיש לו שנת עבודה עד להשלמתו. אם ידחו אותו, הוא יגנוז את כתב היד, כמות שהוא, במגירה. במקרה כזה, מה הוא יעשה במשך כל החורף? הוא יכול לנסוע למצרים, לפלשתינה. כבר זמן רב הוא מתכנן לנסוע לשם. חייבים לראות את מצרים ואת פלשתינה.

באמת חייבים?

שטויות. למה לקלקל את היום היפה הזה עם מחשבות כאלה? טוב שסוף־סוף הגיעה השעה לרכיבת הבוקר.

הוא יוצא דרך שער הגן הקטן למקס־רגר־שטראסה. גופו קצת מלא, אבל מאומן היטב, הוא צועד בפסיעות יציבות ומהירות, דורך על מלוא הסוליה, אבל נושא בקלות את ראשו הגדול. המשרת שלו, שליטֶר, עומד בשער, מברך אותו. גם ברטה, אשתו של שליטר, הטבחית, רצה החוצה ומברכת. גוסטב, בפנים זורחות, מודה בקול רם, בלבביות, וכולם צוחקים. רוכב לדרכו. הוא יודע, עכשיו הם עומדים, מביטים אחריו. הם רק יכולים לאשר שהוא מחזיק את עצמו במצב מצוין, לעזאזל, יחסית לבן חמישים. הוא נראה טוב במיוחד על הסוס, גבוה מכפי שהוא באמת; כי הרגליים שלו קצרות במקצת, אבל פלג הגוף העליון ארוך. "כמו גתה," כפי שמקפיד לציין ידידו מאגודת חובבי הספר — המנהל פרנסואה מגימנסיית המלכה לואיזה — מדי ארבעה שבועות לפחות.

גוסטב פוגש בדרך מכרים נוספים, מברך אותם בנפנופים עליזים, לא עוצר. הרכיבה מיטיבה עמו. הוא חוזר רענן הביתה. נפלא לקרצף את עצמך ואחר כך לטבול באמבט. הוא מהמהם לעצמו בעונג ובזיוף כמה נעימות לא קלות כלל, נושף בקול תחת המקלחת. אוכל ארוחת בוקר עשירה.

הוא הולך לחדר הספרייה שלו, מודד אותו בצעדיו היציבים והמהירים, דורך על מלוא כף הרגל. שואב הנאה מהחדר היפה ומן הריהוט הנעים. מתיישב לבסוף אל שולחן הכתיבה הכבד. החלונות הגדולים אינם מהווים חציצה בינו לבין הנוף, הוא יושב באוויר הפתוח, ולפניו, בערימה גבוהה, דואר הבוקר שלו, מכתבי יום ההולדת.

גוסטב אופרמן תמיד מביט בדואר שלו בסקרנות קלה ונעימה. מגיל צעיר שלח אנטנות רבות לעולם. איך העולם מגיב? אלה שלפניו הם מכתבי יום ההולדת, איחולים, מה עוד? ובכל זאת מקננת בו תקווה חרישית שאולי כאן, בין ארבעים או חמישים המכתבים האלה, יש משהו מרגש שייכנס לחייו. בתחילה הוא משאיר את המכתבים לא פתוחים, מחלק אותם לפי המוענים, אלה המוּכרים ואלה שהוא לא בטוח לגביהם. כאן הוא חש ריגוש קטן וחד, המכתב המקווה מאנה, המכתב שציפה לו. הוא מחזיק אותו לזמן קצר בידו. מצמוץ קל ועצבני בעינו. אז מתפשטת ארשת קורנת וצעירה על פניו, הוא מניח את המכתב בצד, רחוק מהישג יד, כילד הדוחה לסוף הארוחה את המאכל האהוב עליו, הוא ישאיר את המכתב הזה לסוף. הוא מתחיל לקרוא את המכתבים האחרים. ברכות. הם נעימים לקריאה, אבל אין בהם שום התעלות. הוא מקרב אליו שוב את מכתבה של אנה, שוקל אותו בידו, מגשש אחר סכין המכתבים. מהסס. שמח לבסוף שאורח בא להפריע לו.

האורח הוא אחיו מרטין. מרטין אופרמן ניגש אליו, צעדיו קצת כבדים כתמיד. גוסטב אוהב את אחיו ומאחל לו אך טוב. אבל, ובזאת הוא חייב להודות בינו לבינו, מרטין, הצעיר ממנו בשנתיים, נראה מבוגר ממנו. האחים אופרמן דומים זה לזה, כך אומרים כולם, ועל כן הצדק ודאי איתם. למרטין אותו ראש גדול כמו שלו, גם עיניו שקועות עמוק בחוריהן. אבל עיניו של מרטין נראות קצת קהות, מנומנמות בצורה יוצאת דופן; הכול נראה בו כבד יותר, בשרני יותר.

מרטין מושיט אליו את שתי ידיו. "מה ראוי לומר? אני יכול רק לאחל לך שהכול יישאר כמות שהוא. אני מאחל לך זאת מקרב לב." לאופרמנים יש קולות עמוקים, למעט גוסטב, הם לא נוטים להביע רגשות. הכול אצל מרטין אומר איפוק, כבוד. אבל גוסטב מרגיש בהחלט בלבביות.

מרטין אופרמן הביא איתו את מתנתו. המשרת שליטר נושא אותה פנימה. מתוך חבילה גדולה נשלפת תמונה, דיוקן. קלסתר, אליפטי. על צווארון שטוח, כזה שנהגו ללבוש בשנות התשעים, על צוואר קצר למדי יושב ראש גדול. הראש בשרני, והמצח — מעל עיניים שקועות בחוריהן, מנומנמות במקצת, עיני אופרמן — כבד וקמור. הבעת הפנים אומרת ערמומיות, התחשבות וחביבות. זהו ראשו של עמנואל אופרמן, הסבא, מייסד בית המסחר רהיטי אופרמן. כך הוא נראה כשהיה בן שישים, זמן קצר לאחר הולדת גוסטב.

מרטין הניח את התמונה על שולחן הכתיבה הגדול והחזיק בה בידיו הבשרניות המטופחות. גוסטב, בעיניו החומות המהורהרות מביט בעיניו הערמומיות של סבו עמנואל. לא, התמונה אינה מעניינת במיוחד. היא מיושנת, נטולת ערך אמנותי של ממש. ואף על פי כן, ארבעת האחים אופרמן קשורים לתמונה, משחר נעוריהם היא יקרה ללבם, יש לשער שהם רואים בה יותר ממה שיש בה. גוסטב אוהב את העובדה שכל קירות ביתו הבהירים ריקים, בכל הבית תלויה תמונה אחת בלבד, בחדר הספרייה; ואף על פי כן היתה לו משאלה אחת, והיא שהתמונה הזאת של סבו עמנואל תהיה תלויה בחדר עבודתו. מרטין, לעומת זאת, סבר שמקומה של התמונה במשרד ההנהלה הפרטי של בית המסחר. גוסטב הסתדר עם מרטין בכל דבר אחר, אבל תמיד שמר לו טינה על שסירב לתת לו את התמונה.

עכשיו, מלא שמחה וסיפוק, התבונן בתמונה. הוא ידע שלא בקלות מרטין נפרד ממנה. בשפע מילים ובפנים קורנות הוא הביע את שמחתו, את תודתו.

ברגע שמרטין הלך, הוא קרא למשרת שליטר והורה לו לתלות את התמונה. המקום לתלותה היה מוכן כבר בראשו. והנה, עוד מעט היא אכן תמצא את מקומה. גוסטב חיכה בקוצר רוח עד ששליטר יסיים את המלאכה. סוף־סוף הגיע הרגע. חדר העבודה, הספרייה והחדר השלישי בקומת הקרקע, חדר ארוחת הבוקר, הובילו זה אל זה ישירות. לאט ובכוונה מלאה הניח גוסטב אופרמן לעיניו לנדוד מדיוקן סבו, עמנואל אופרמן, העבר שלו, לתמונה האחרת, היחידה שהיתה תלויה בבית עד כה, זו שבספרייה, דיוקנה של זיביל ראוּך, המאהבת שלו, ההווה שלו.

לא, היא באמת אינה יצירה מיוחדת במינה, תמונת עמנואל אופרמן. הצייר, אלכסנדר יוֹאֶלס, שצייר אותה לפי הזמנת ידידיו של עמנואל אופרמן, זכה בשעתו לכבוד מופרך. היום איש אינו מכיר אותו. אבל מה שגוסטב אופרמן אהב בתמונה היה משהו אחר מאשר ערכה האמנותי. הוא ואחיו ראו בתמונה המוכרת הזאת את האיש עצמו ואת פועלו.

מפעל חייו של עמנואל אופרמן לא היה גדול כשלעצמו, זה היה בית עסק, הצלחה מסחרית ותו לא. אבל היתה לו משמעות לתולדות יהודי ברלין. האופרמנים ישבו בגרמניה זה עידן ועידנים. מוצאם היה מאלזס. שם הם היו בנקאים קטנים, סוחרים, צורפי זהב וכסף. הסבא־רבא של האופרמנים הנוכחיים הגיע לברלין מפירת שבבוואריה. הסב, אותו עמנואל אופרמן סיפק, בשנת 1870-1871 אספקה משמעותית כלשהי לצבאות הגרמניים שפעלו בצרפת; בתעודה ממוסגרת התלויה כעת במשרד הפרטי בבית המסחר רהיטי אופרמן מציין הפֶלדמרשל המקמץ במילים פון מולטקֶה שהאדון אופרמן סיפק לצבא הגרמני שירותים טובים.2 שנים אחדות לאחר מכן ייסד עמנואל את בית המסחר רהיטי אופרמן אשר ייצר רהיטים לבורגנים, ואשר, באמצעות סטנדרטיזציה של מוצריו, היה מסוגל לתת שירות מעולה ללקוחותיו. עמנואל אופרמן אהב את לקוחותיו, התגרה בהם, פיתה אותם וחילץ מהם את משאלותיהם הכמוסות, יצר אצלם צרכים חדשים, סיפק את אותם הצרכים. בכל הסביבה נודעו הלצותיו המבדחות, תערובת מוצלחת של שכל ברלינאי ישר עם הספקנות האישית החביבה שלו. הוא נעשה אישיות פופולרית בברלין, ועד מהרה הרבה מעבר לה. לא היה זה מתוך יהירות שהאחים אופרמן הפכו את דיוקנו לסמלו המסחרי של בית המסחר. באמצעות קשריו ההדוקים והמשורגים עם האוכלוסייה, הוא הצליח להפוך את האמנציפציה של יהודי גרמניה מפסקאות כתובות על הנייר לעובדה קיימת, להפוך את גרמניה לבית אמיתי ליהודים.

גוסטב הקטן עוד הכיר היטב את סבו. שלוש פעמים בשבוע היה מבלה בדירתו שביעקובס־שטראסה במרכז ברלין. תמונתו של האדון המוצק למדי, יושב לו בנחת בכורסת הכנפיים השחורה שלו, כיפתו על ראשו, ספר בידו או על ברכיו, בדרך כלל כוס יין לצדו, עשתה רושם רב על הנער, מילאה אותו כבוד ובה בעת גם אמון. בדירת סבו הוא חש שהוא גם ילד טוב למופת וגם נינוח. מותר היה לו לפשפש באין מפריע בספרייה הענקית; שם למד לאהוב ספרים. הסב תמיד נענה לשאלותיו והסביר לו את מה שלא הבין בספרים, מציץ בו במבט ערמומי מעיניו המנומנמות, תמיד דו־משמעי, עד שמעולם לא ידעת אם הוא רציני או מתבדח. אף פעם, מאז ועד היום, גוסטב לא תפס בבהירות כזאת שמה שכתוב בספרים האלה הוא שקר, ועם זאת אמיתי יותר מהמציאות עצמה. אם שאלת את הסב, קיבלת תשובות שלא נראו קשורות לשאלה; אבל בסופו של דבר הן הוכחו כתשובות של ממש, ולא עוד אלא כתשובות היחידות הנכונות.

עכשיו, כשגוסטב אופרמן ניצב מול התמונה, הוא לא חשב על כל אלה. אבל הוא ראה את הכול בדיוקן. בעיניים המצוירות היה כה הרבה מחוכמתו השלווה וטובת המזג של הזקן, שמולן גוסטב הרגיש את עצמו קטן ואף על פי כן מוגן.

אולי לא הוגן כלפי התמונה השנייה, זו שבחדר העבודה, דיוקנה של זיבּיל רַאוּך, שהיא נאלצת להתמודד עם שכנות כזו. אין ספק שאנדרה גרָייד, הצייר של דיוקנה, טוב פי עשרה מאלכסנדר יואלס הקשיש והטוב, הן באמנות והן בטכניקה. הוא מרח על תמונתו שכבות רבות של לבן; הוא ידע שהתמונה תתנוסס על הקיר הבהיר הזה, והניח לקיר כולו לפעול כחלק מהרקע. מן הקיר הבהיר עצמו הגיחה זיביל ראוך, עיקשת וחדה. היא ניצבה שם, דקה ונמרצת, רגלה האחת מושטת מעט לפנים. על צוואר דק התרומם הראש הארוך, תחת מצח גבוה, צר ועיקש ניבטו עיני ילדה עיקשות, קו הלחי הודגש בעוז. החלק התחתון המוארך של הפנים התכנס לסנטר ילדותי. היה זה דיוקן נטול פשרות; דיוקן מדויק בהחלט. "מדויק עד כדי קריקטורה," מחתה זיביל כשהיתה במצב רוח רע. אבל הדיוקן לא הסתיר דבר ממה שהפך את זיביל ראוך למושכת. למרות שלושים שנותיה, שלא ניתן להתכחש להן, האישה שבתמונה נראתה ילדותית, אם גם חריפה ודעתנית. מרוכזת בעצמה, חשב גוסטב אופרמן, עדיין תחת השפעת הדיוקן השני.

עברו עשר שנים מאז שגוסטב פגש את זיביל. היא היתה אז רקדנית, עם הרבה רעיונות ומעט חוש קצב, לא נטולת הצלחה. היה לה כסף, היא חיה בנוחות, מפונקת בידי אֵם סבלנית ובקיאה בהוויות העולם. קלילותה התמימה של הנערה העדינה, האופיינית כל כך לדרום גרמניה, מעורבת באופן כה מוזר עם חדות עין וחריפות שמעבר לשנותיה, היא שמשכה את גוסטב. הערצתו הגלויה של האדון המכובד והאמיד החמיאה לה, ומסירות לא שגרתית וכנה התפתחה עד מהרה בין הנערה לגבר המבוגר ממנה בעשרים שנה. הוא היה המאהב והדוד שלה בעת ובעונה אחת. הוא היה ער לכל אחד ממצבי הרוח שלה, היא יכלה לפתוח את לבה לפניו בלי כל עכבות, עצותיו היו תמיד שקולות, מלאות הבנה. באופן דיסקרטי הוא נתן לה להבין שהריקוד שלה, הנטול כישורים מוזיקליים, לא יוביל להצלחה אמיתית ומספקת. היא הבינה זאת, עשתה תפנית חדה והחלטית, ותחת הדרכתו התפתחה והפכה לסופרת. היה לה כישרון להתבטא בצורה חיה ומגוונת, והעיתונים הדפיסו ברצון את תיאורי האווירה ואת סיפוריה הקצרים. כאשר במהלך משבר הכלכלה הגרמנית הונה התפוגג, עלה בידה לפרנס את עצמה מרווחי הסיפורת שלה. גוסטב, שבעצמו היה נטול כל כישרון יצירתי, היה מבקר מוכשר והגן עליה בעצותיו המבינות; גם הקשרים האישיים שהעמיד לשירותה סייעו לה בשוק העבודה. הם חשבו לא אחת על האפשרות להתחתן, היא יותר ממנו. אבל היא הבינה שהוא מעדיף לא למסד את יחסיהם במסגרת החוק. בסך הכול, היו אלה עשר שנים טובות, לה ולו.

שנים טובות? בוא נגיד שנים נעימות, חשב גוסטב אופרמן שהתבונן בנערה הפיקחית, החמודה והעיקשת שבתמונה.

ופתאום צץ המכתב בשנית, המכתב הלא פתוח שעל שולחן הכתיבה הגדול שלו, מכתבה של אנה. עם אנה לא היו אלה עשר שנים נעימות. היו אלה שנים מלאות מריבות והתרגשויות. אבל לעומת זאת, אילו היה בחברתה של אנה, לא היה צריך לשאול את עצמו הבוקר את השאלה המכבידה איך יבלה את החורף שלו במקרה שההוצאה תדחה את הביוגרפיה של לסינג. הוא כבר היה יודע בדיוק מה ולאן. לאנה היו בשבילו, יש לשער, כל כך הרבה משימות, שוודאי היה נאנק בקול אם מישהו היה מזכיר את לסינג שלו.

לא, הוא שונא את המהומה הפרועה הזאת שהוא רואה אצל רבים מחבריו. הוא אוהב את העצלות המכובדת והמאורגנת שלו. נעים לו לשבת בביתו הנאה עם ספריו והכנסתו המובטחת, בין הגבעות עטורות האורנים של גרוּנוואלד. טוב שגמר את הפרשה עם אנה באותם ימים, אחרי שנתיים שהיה איתה.

האם הוא גמר איתה או שהיא גמרה איתו? לא קל להתמצא בסבך הפתלתול של חייך. דבר אחד בטוח, אם אנה היתה נעלמת מחייו לגמרי, הוא היה מתגעגע אליה. נכון שעדיין קיימת מרירות כלפי העבר כשהם נפגשים. אנה כל כך מהירת מדון. יש לה דרך ישירה וחריפה לקפוץ על כל מגרעת, על כל חולשה הכי קטנה שלך. בכל פעם שעמד להיפגש איתה, בכל פעם שקרא מכתב שלה אפילו, היתה לו תחושה שהוא מתייצב בפני שופט.

הוא החזיק את המכתב בידו, שלח יד לחפש את סכין המכתבים, פתח אותו באבחה אחת. גבותיו העבות התקרבו זו לזו, תלמי מתיחות נוצרו מעל אפו, על כל פניו הגדולות, והוא קרא את המכתב.

אנה שלחה לו ברכה חמה, במילים ספורות. בכתב ידה היפה והמדוד היא הודיעה לו שתכננה את חופשתה לסוף חודש אפריל ותשמח לחלוק איתו את ארבעת השבועות הללו. אם הוא רוצה לפגוש אותה, היא תשמח לקבל הצעות למקום מפגש.

פניו של גוסטב נרגעות. הוא חשש מהמכתב הזה. זה מכתב טוב. חייה של אנה אינם קלים. היא מזכירת מועצת המנהלים של תחנת הכוח בשטוטגרט, קשורה מאוד לעבודתה, חייה הפרטיים נעים סביב החופשה הזאת בת ארבעת השבועות. העובדה שהיא מציעה לו את ארבעת השבועות האלה מוכיחה שעדיין לא ויתרה עליו.

הוא קורא את המכתב בשנית. לא, אנה אינה מתייחסת אליו כאל משהו שנגמר. היא אומרת לו כן. הוא מהמהם לעצמו, בשקידה ובזיופים, את הנעימה הקשה מהבוקר. מתבונן, חציו במודע וחציו מוכנית, בתמונת עמנואל אופרמן. הוא מרוצה להפליא.

*המשך העלילה בספר המלא*