אקוורלים

1. במקום הקדמה

פקחתי את עיניי, ממצמצת בגלל האור הבוהק. החדר היה שטוף אור לבן, הקירות, המיטה, אפילו הסדין הרך שכיסה אותי בהק בלבן. נאלצתי לעצום את עיניי ולפקוח אותם שוב באיטיות. דבר לא השתנה. הלובן שלט בכל, מעכל.

ניסיתי לברר היכן אני נמצאת, אבל הקירות היו חלקים ללא סימן לחלון או לדלת, אפילו שעון השניות והדקות היה חסר, ודממה.

התבוננתי בסדין בסקרנות. אולי משהו יהיה כתוב עליו. אם אני בבית חולים יופיע שמו בשני פסים ארוכים כחלחלים לאורכו. אבל אם אני בגן עדן או להבדיל בצד השני של המתרס, האם תופיע כתובית על הסדין?

עוד אני מנסה לאתר מקומי ואותיות החלו להתרומם מתוך הסדין הלבן, אותיות שחורות וברורות, תחילה אחת מכאן ואחת משם, אחר כך התרוממו האותיות, הופכות למילים מסתחררות ונעלמות כעשן במעלה תקרה שאיני יכולה לאמוד את גובהה.

ואני מנסה להושיט ידי ולתפוס אות, או מילה, אבל אלה פוקעות ברגע שידי נוגעת בהן בקול פצפוץ עדין. גשם האותיות המתרומם הולך וגדל.

מעניין באיזה שלב תחזורנה אליי המילים? האם זה כלל אפשרי, גשם של אותיות ומילים?

ומה יקרה לכל המילים שמתפוגגות? המחשבה כבר לוותה בעצבות וקדרות שירדה אלי. רציתי לקרוא למילים ולאותיות, לבקש מהן להישאר עוד קצת, לא למות כל כך מהר.

למות? האם אני כבר מתה? ואם כן האם הספקתי?

התעוררתי מכוסת זיעה, נושמת בכבדות. קרן שמש חמימה מטיילת על פני ועיניי. אולי מכאן הגיעה הזיעה. ניסיתי להיזכר במה שחוויתי לפני רגע על האותיות המתות הקמות לתחייה, ותחושה מוזרה החלה לטפס במעלה החזה. כנראה שאין לי ברירה, אני חייבת לאסוף את האותיות, המילים והחוויות לפני שיהיה מאוחר. צריך לחבר אותן ליחידה אחת שלמה, צריך להותיר משהו אחרי. משהו משמעותי.

והנה הן כאן לפניכם.

חנה שצמן, 2014