להיוולד מתוך מגלשה ירוקה

מילים טובות

איזו מתנה הן המילים, אני חושבת לעצמי במילים. כל עוד יש לנו סימנים, אותות, שמאפשרים לנו לספר למישהו אחר מי אנחנו, מה כואב לנו, למה אנחנו זקוקים, אנחנו לא לבד. כשאנחנו בוחרים מילים אנחנו מדייקים רעיון, מחשבה, רגש, נותנים חתיכה מעצמנו לעולם, משליכים חכה, מתפללים להבנה, לקשב, לחיבור.

איזו קללה הן המילים, אני חושבת לעצמי במילים. באיזו קלות אנחנו משתמשים בהן נגד עצמנו ונגד האהובים עלינו, כמה כאב הן גורמות, יכולות לפצוע יותר מכל חפץ חד, להותיר צלקות עמוקות, וכולנו מסתובבים עם כלי הנשק המסוכן הזה.

אם יש חכה אחת שאני רוצה לתת לילדים שלי, היא מילים טובות. אני רוצה לגדל ילדים שידעו להשתמש במילים בזהירות המתבקשת, שידעו לדייק את הסיפור שהם כותבים לעצמם, שיהפכו להיות אנשים טובים לעצמם, לאחרים.

אז יצאתי לדייק את המילים של עצמי, לכתוב מחשבות — עליי, עליהם, עלינו. הסיפורים שסיפרתי לעצמי לפני שהפכתי לאימא לקוחים מעולם אחר. המילים שנהגתי להשתמש בהן לא תמיד היו מדויקות, הן לא היו צריכות להיות, הן פשוט היו מילים. ואז הם הגיעו. הילדים. המילים הישנות נמחקו ביחד איתי ולאט לאט, במסע ארוך שעדיין נמשך, התחילו להתעורר מחשבות שהפכו למילים חדשות, שהבשילו למשפטים, שהתגבשו לסיפורים שמאחוריהם תובנות: מטרידות ומכאיבות, נעימות וסלחניות, משעשעות וצורבות, וגם קסומות.

אלו המילים שלי, מילים של אימא, והלוואי שיימצאו בהן גם המילים, הזיכרונות, המחשבות שלך.

תופרת טלאים

תופרת, רוקמת, סורגת טלאים. כל ריבוע עולם שלם, כולם ביחד יהפכו לשמיכה שתספר סיפור חיים. כזו היא מלאכת ההורות, טלאים שלא נגמרים ומתווספים זה לזה לכדי תמונה גדולה, ריבועים קטנים של צבעים, צורות, חוטים של אהבה. כל ריבוע מייצג תקופה קצרה או ארוכה, כל טלאי ראוי, גם לעקומים יש מקום בשמיכה, כי רק הורים יודעים כמה לילות וימים, כמה מחשבות רעות ואז טובות, מייסרות ומרגיעות, מקרבות ומרחיקות, הוקדשו לכל טלאי.

כבר 23 שנים אני אימא, 23 שנים רוקמת. בתחילת הדרך, בשמיכה הראשונה, נתפרו חלומות, בלילות ללא שינה נוספו ריבועים בחוטים של קשר, ולאט לאט הבנתי שהמלאכה היא ריקוד של שניים, שאימא לא רק רוקמת חלומות בשביל הילד האהוב שלה, שיש חלומות שהם רק שלי ולא שלו ואני צריכה להיפרד מהם פרידה כואבת, ויש חלומות שלו שלעולם לא יהפכו לריבועים בשמיכה ובמקומם נצטרך ביחד להבין איך ממשיכים לעוד ריבוע ולזה שאחריו. ואז נולדו עוד שמיכות ועוד ריבועים שהייתי מופקדת עליהם.

כל הורה תופר את שמיכת הטלאים שתעטוף ותספר את סיפורו של כל ילד. שמיכות צבעוניות, מחממות, שהולכות וגדלות עם הזמן, טלאי ועוד טלאי. לפעמים יהיו בהן חוטים פרומים שיזכירו ייאוש, דאגה, ויתור, לפעמים יהיו בהן חורים שיספרו סיפור של היעדרות או כאב קיומי.

מעולם לא ידעתי לתפור. זה משעשע שנכדה של תופרת מצד אימא וחייט מצד אבא לא החזיקה חוט בין שיניה, למעט במקרים של כפתור סורר פה ושם. אבל נראה שבכולנו שוכנת היד העדינה שיודעת את מלאכת ההטלאה.

לפעמים, כשאני ערה ממש מאוחר וחושבת מחשבות של אימא, אני מבינה שגם אני נרקמתי במשך שנים במלאכה אוהבת של אישה אחרת.

כמה ריבועים הייתי רוצה לפרום, לגזור, להסיר. אלוהים יודע כמה פעמים רציתי להתחיל מההתחלה, אבל ההתחלה הייתה תינוק ואימא — אנחנו. וכל טעות שהצטרפה לשמיכה שלנו הזכירה לי שתמיד יש ריבוע שמחכה, שלא זורקים ריבוע שחובר, שחבל על כל דקה של חרטה כי יש עוד כל כך הרבה ריבועים. אז אני מתקנת תוך כדי תנועה ומבינה כמה משתלם להוסיף עוד צבע, להשתפר, וכן, גם לחבק בסלחנות טעויות כי הן חלק מיצירה לא מושלמת.

הילדים שלי כבר די גדולים, השמיכות שלנו עדיין נרקמות, ריבועים ועוד ריבועים. ואני מתפללת שאולי פעם, כשהם יהפכו להורים, אחרי יום קשה או לילה של מחשבות נודדות, הם ירגישו לרגע את התפרים, את החתיכות והריבועים שהיו פעם נפרדים, ולאט התחברו ביחד לשמיכה מרהיבה. השמיכה הזו שתשכון בהם אולי תחמם אותם לרגע, ואולי תזכיר להם את מה שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין — שבכל יום אפשר להתחיל ריבוע חדש.

אולי

אולי במקום כלשהו בעולם הזה יש עכשיו אימא שבדיוק כמוני חושבת על כל האימהות כמוה, מדמיינת שאנחנו נותנות זו לזו ידיים, מחייכות חיוך אימהי, עוצמות עיניים ומרגישות זו את זו ללא מילים. אולי גם אותה זה מנחם.

אולי אי שם יש אימא שבדיוק כמוני חושבת עכשיו מחשבות של דאגה על הבן האהוב שלה, מחשבות מכאיבות של אובדן שליטה ושל חוסר ודאות, שצובעות את השמיים שלה בשחור.

אולי בבית כלשהו מישהי הולכת לישון עכשיו ושונאת את עצמה על יום שלם של חוסר סבלנות, אולי גם היא מתכווצת מהמחשבה שעוד מעט בוקר והיא תצטרך לקום עם חיוך ואנרגיות טובות רק כדי להרגיש ראויה להם.

אולי גם ביבשת אחרת יש אימא שהיום הוא היום הכי בודד שהיה לה, יום שבו אף אחד לא ראה אותה כי היא כל כך גרועה בלראות את עצמה.

אולי איפשהו יש אישה שמפנטזת על אשפוז קצר בבית חולים. לא משהו דרמטי, לא כואב או מסכן חיים, רק שלושה ימים במיטה עם אחיות שמגישות אוכל חם ותפל שמחבק מבפנים רק כי מישהו אחר הכין אותו, ולילה אחד — אחד — של שינה רצופה. מישהו אחר ידאג לתינוקות שלה כי היא חולה. או בעצם, בלי לילה. אולי גם היא שם נהיית חולה רק מהמחשבה שמישהו אחר ידאג לגורים שלה. אבל אולי גם היא נשבעת לעצמה שזה כל מה שהיא צריכה, הפסקה ממש קצרה, עם מיטה וחלון ובלי רגשות אשם.

מגבת פסים פרומה

יובל אוהב מגבות של בתי מלון בצבע שמנת, לי יש חיבה לא מוסברת למצעים של פעם: שמיכות פיקה עם צורות וצבעים שלא מתחברים, ציפית בודדת עם פרחים חומים־צהובים, סדין בלי גומי שנדחף אל המרווח האכזרי שבין המזרן למסגרת המיטה. אני יודעת, לבן זה מעוצב, אסתטי, סטים של מגבות חלקות בצבע ניטרלי זה פינוק. אבל בכל פעם שאני רואה מגבת גדולה עם פסים, פרומה בקצה, עייפה מכביסות, אני נזכרת בחדר האמבטיה של סבתא בצפת; באבא שולף אותי מן המים החמים אל האוויר הקר, אוחז בי מתחת לבית השחי ועושה לי אווירון היישר אל מגבת פסים תכלת־אדום־צהוב שנפרסה מבעוד מועד על מכונת הכביסה. אז, כשעוד לא היו מצעים ומגבות לבנים, הונחתי על אותה מגבת וחיכיתי להוראה להתקפל כמו קיפוד. "מי רוצה קיפוד קטן?" אבא צעק מייד אחרי שהתכדררתי, ואימא תמיד השיבה בצעקה מחדר אחר: "אני רוצה קיפוד קטן, אני!" הוא קיפל אותי אל תוך המגבת ובתנועות נמרצות ניגב ודגדג ומדי פעם צעק "איי, נדקרתי". אני התגלגלתי מצחוק בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה, ובכלל לא היה לי קר.

לפעמים, כשאני יוצאת מהמקלחת ביום חורפי ונזכרת שאין לי מפזר חום כי הוא בחדר הילדים, אני מושיטה יד למגבת בצבע שמנת ומתגעגעת ממש לזו עם הפסים המכוערים.