נמצאת

1
היום יום ראשון, אני יודעת. אתמול היה שבת ולפני כן יום שישי. בערב שבת היו פה הילדים. ישבנו לאכול בגינה. אמנון ניגן במפוחית והקטנה התרוצצה ממקום למקום. בדקתי מה השעה, בשבע אמנון צריך לחזור. חשבתי מה עוד יש להספיק בבית. האוכל עמד כבר על הגז והכביסה הייתה תלויה במתקן. את הצמחים השקיתי בבוקר. כשחם צריך להשקות בכל יום בין שבע לשמונה, לפני שהשמש עולה. יכולתי לצאת להתעמלות. אני מתעמלת פעמיים בשבוע, בימים ראשון וחמישי. חיפשתי את הנעליים השניות. רציתי לצאת מיד.

זאת שגרה אצלי עמדה במטבח, התעסקה שם במכשירים שלה. בדקתי שהיא לא רואה וקירבתי את הנעליים. היא עקבה אחרי במבטה. חיכיתי שתפנה את הראש, הרמתי נעל אלי ופתחתי את הקשר. ראיתי שהיא מסתכלת עלי. הסתכלתי עליה בחזרה. היה לידה סיר וקערה בשני צבעים. היא הוציאה כל מיני מהקערה, שטפה אותם במים וקרעה לחתיכות קטנות. קמתי לראות מה היא מכינה.

"פוּד איז נוֹט רֵדי יֵט," אמרה והרחיקה את הצלחת. ניגשתי לסיר, הרמתי את המכסה לבדוק. הכנסתי יד פנימה אבל היא תפסה אותה וקראה, "נוֹ, איט איז טוּ הוֹט." היא רצתה שאשב על הכיסא. הסברתי שזה המקום של אמנון והיא הצביעה על הכיסא שליד. הסתכלתי מה השעה. חשבתי שאמנון יגיע הביתה בעוד חמש וחצי שעות. ניגשתי לבדוק אם הבגדים התייבשו אבל חלק היו רטובים. סידרתי אותם על החוט שלא יעלו אחד על השני. ראיתי את הנעליים חונות ליד הספה. הלכתי לקחת אותן והיא קראה בקול מה אני עושה. "אני חושבת שאני צריכה ללכת," הסברתי. היא התקרבה ורצתה לדעת לאן. הסתכלתי עליה, והיא אמרה שאי אפשר לצאת עכשיו כי אנחנו אוכלות עוד מעט, וביקשה שאחזיר את הנעליים למקום. אמרתי שאולי אצא אחר כך והשארתי אותן ליד הספה. חשבתי שהייתי צריכה להגיע לאיזה מקום.

שמעתי קולות מבחוץ. ניגשתי לחלון לבדוק מה קורה. שני אנשים יצאו מבית מעבר לכביש עם חבילות בידיים והניחו אותן בעגלה מחוברת למכונית. ליד האיש הגבוה היו שתי שקיות גדולות. הוא הוציא משהו משקית אחת והעביר אותו לחבילה. השני סימן שיוציא עוד דבר והגבוה עשה מה שאמר. הכנסתי יד לכיס של החולצה, הוצאתי שקית עם שקדים ולקחתי לי שניים לפה. אדם אחר יצא מהבית עם קישוט אדום והניח אותו בעגלה. שלושתם חזרו ביחד אל הבית. חיכיתי לראות מה יקרה, ראיתי אותם מוציאים עוד דברים.

חיפשתי בכיס השני. הייתה בו שקית אחרת ועוד איזה דבר רטוב. ראיתי שהיד שלי מלוכלכת. רציתי לנגב בנייר אבל ההיא הופיעה מאחורי ומשכה אותי מהר הצדה. היא החזיקה לי את היד, פתחה את הברז ושטפה אותה מתחת למים. בצמיד על היד היה כתוב: מלכה בן חורין, רחוב הדרור שמונה, אפס חמש ארבע שש חמש שתיים אפס שתיים שש ארבע. חשבתי, "מלכה זה השם שלי."

היא אמרה שאשב ליד השולחן וניגשה למתקן הכביסה. נשארתי לעמוד, ראיתי אותה מרימה אותו ויוצאת לגינה. פתחתי את המקרר, מצאתי בפנים קופסה עם שקדים. הוצאתי את השקית מהכיס והעברתי ארבעה שקדים לתוכה. בתוך מגירה על הדלת הייתה חפיסת שוקולד. חשבתי לאכול שתי קוביות עכשיו ואת היתר לשמור לאחר כך. ספרתי שיישארו כך שתים־עשרה קוביות. בדקתי שההיא לא רואה ואכלתי ארבע. שמרתי את היתר אצלי.

אכלנו צהריים בשתיים. שאלתי אותה למה אנחנו אוכלות כל כך מוקדם, והיא ענתה שבכל יום אנחנו אוכלות בשעה זו. אמרתי לה שלדעתי היא טועה. היא שמה לי בצלחת אורז וקציצות. בדקתי מה היא מחפשת בסיר, ראיתי שהיא מוציאה מתוכו קציצות לעצמה. שאלתי אם היא משאירה משהו גם למחר והיא ענתה שיש מספיק לכל השבוע, ושאני לא צריכה לדאוג. היא שמה לה שתי קציצות וקצת אורז ליד. אצלי בצלחת היו שלוש. שאלתי אם היא רוצה חצי משלי, אבל היא סימנה בראש שלא. הסברתי שזה יותר מדי בשבילי עם האורז, והיא אמרה שאוכל רק את הקציצות. גמרתי כל מה שהיה בצלחת.

עברנו לשבת בסלון. היא סידרה לי את הכרית מתחת והניחה את העיתון לידי. פתחתי אותו בדף של הציור. התכוונתי לגזור אותו אבל הבן שלי הופיע בדלת. שמחתי מאוד, שאלתי מה הוא עושה כאן. הוא ענה שבא לאסוף אותי, שדיבר אתי על כך הבוקר בטלפון, ושאל אם אני כבר לבושה. בדקתי את עצמי. עניתי, "כמובן."

עליתי עם ההיא במדרגות, הורדנו את הבגדים שעלי ולבשנו בגדים אחרים במקומם. הסברתי שצריך גם נעליים, והיא אמרה שהנעליים למטה. עמדנו מול המראה והיא ביקשה שאבחר שרשרת. הסתכלתי עליה, והיא שאלה אם אני רוצה את זאת עם הכדורים הלבנים. "כמובן," אמרתי, היא שמה אותה עלי. כשירדנו ראיתי את הבן שלי בכניסה. "אתה כאן?" שאלתי, והוא חייך אלי. שמחתי שהוא בא. "לא שמעתי שנכנסת," אמרתי. הוא נתן לי יד ועזר לי לרדת עוד מדרגה. "אתה יודע מי הביאה אותך לעולם הזה?" שאלתי אותו, והוא חייך אלי וענה שהוא יודע. אמרתי לו שאני חושבת שמגיעה לי נשיקה. הוא ירד לנשק אותי והשערות שלו דקרו אותי. אמרתי לו שהוא צריך להתגלח.

יצאנו שנינו מהבית וההיא נשארה שם. שאלתי אם זה בסדר להשאיר אותה ככה עם הדברים והוא ענה שאין בעיה. בחוץ היה יום יפה. לא ראיתי למעלה אפילו ענן אחד. חשבתי שנעשה ביחד הליכה אבל הבן שלי התקרב למכונית ופתח את הדלת. "אנחנו נוסעים עכשיו?" שאלתי, והוא הנהן וסימן לי להיכנס. רציתי לדעת לאן אנחנו נוסעים. הוא ענה, "לבית חולים."

"מה יש לנו בבית חולים?" שאלתי.

הוא עבר לצד השני, נכנס למכונית והחזיק את היד שלי, וענה שאבא במצב לא טוב. "אבא לא במצב טוב?" התפלאתי. הוא הנהן אלי. לא הבנתי איך זה יכול להיות. אמרתי שרק אתמול הוא היה בסדר. "אתה בטוח?" שאלתי.

"כן," ענה. "הוא כבר שבוע וחצי בבית חולים."

"אז למה אף אחד לא מספר לי?" שאלתי. והוא ענה שסיפרו לי וכבר ביקרתי אותו שם פעמיים. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות.