שני אנשים

פרק 1
"הגורל הוא מה שהחיים עושים לתשוקותינו." ~ גוסטב פרקינג

יוני 1950, איווה, ארה"ב

ג'ים ישב על מדרגות העץ של הצריף הישן במורד הדרך הצדדית ובהה בנוף הפסטורלי שמולו. הצריף היה ממוקם בנקודה מבודדת וזו הסיבה שלקח אותו מיד, הוא השקיף על שדות התירס רחבי הידיים, על השטחים הפתוחים שהיו פרושים תחת כיפת השמיים הכחולים והבהירים רוב הזמן. הוא לגם מבקבוק הבירה וניקה בידיו אגל זיעה שזלג במורד מצחו, השמש קדחה מעל והוא הרגיש כי שערות ראשו בוערות, כמו מוחו הקודח. הוא נעמד על רגליו ועלה שלוש מדרגות לעבר המרפסת המקורה. ברוס, גולדן הרטריבר שלו, התרומם אף הוא ממקומו וניגש אליו, נצמד לרגליו.

-"לא עכשיו ברוס," אמר ג'ים בקול רך וליטף את שערו החום של הכלב שהביט בו במבט מתחנן ליחס —"עכשיו עליי לחזור לשדה, אשוב בעוד שעתיים." הוא הניח את בקבוק הבירה הריק על השולחן שבמרפסת ועלה על הטנדר. הכלב החל נובח ורץ אחרי הרכב שהשאיר אחריו ענן אבק סמיך. אחר כך חזר לכיוון בית העץ הקטן והמתין לאדונו מתחת לשולחן שבמרפסת המקורה. כעבור כחמש דקות של נסיעה הגיע ג'ים לשדה התירס של ג'ק ריינולדס והחל בהדברת העשבים במרץ.

לחווה של ריינולדס הוא הגיע לפני תשעה חודשים לאחר שסיים לרצות את עונשו על בגידה במולדת והפרת פקודה בנסיבות מחמירות. זה יכול היה להיגמר הרבה יותר קשה אבל הייתה התחשבות בנסיבות חייו וגם בעדויות האופי שנתנו מפקדיו לאורך השנים. כולם העידו שהיה חייל טוב ואיש פעילות מצטיין. הקו המנחה של עורך דינו היה סעיף נפשי בשל האובדן האישי שחווה ובשל הצטברות של יתר הדברים שנחשף אליהם במהלך השנים, וכך יצא בשן ועין. בסופו של דבר נגזר עליו לרצות חמש שנים בפועל אבל בגלל התנהגות טובה קוצר עונשו ל 3 שנים וחודש וכך כבר בספטמבר 1949 מצא עצמו משוחרר. ג'ק ריינולדס היה דודו של מפקד הכלא, ג'וליאן. ג'וליאן התרשם מהאיש החזק מנטלית ופיזית, הוא חיבב את ג'ים וכשזה היה עושה עבודות במסגרת ריצוי עונשו הוא נחשף להיותו אדם טוב במהותו, אחראי ועמיד. הוא ידע שג'ים רוצה שקט והמליץ לו על החווה, הוא סיפר לו שדודו כבר זקן, ללא בנים, עבודות החווה כבר קשות עליו מאוד, הוא מוכרח עזרה. בתמורה קיבל ג'ים בית באזור נידח כמו שרצה, ושקט. הרבה שקט.

השמש החלה שוקעת אבל החום עדיין ניכר, הוא ניגב פניו בשולי חולצתו ומשסיים את עבודתו ניגש לטנדר הגדול שהמתין לו בקצה השדה. ריינולדס ירד לכיוונו היישר מן הבית —"מארג' הכינה צלי וירקות. אתה נכנס?" הוא הביט בג'ים במבט חם, כאילו היה הבן שמעולם לא היה לו. לג'ק ריינולדס הייתה בת אחת, אן, ספק ילדה ספק אישה בת 30 שעדיין חיה בחווה של הוריה. היא לא נישאה מעולם, אביה תמיד אמר בסוג של דכדוך ש"היא עדיין מחכה לאביר על הסוס הלבן." אן יצאה ועמדה מאחורי אביה מנקה ידיה בסינר הקשור על מותניה ומתבוננת בג'ים בחיוך מבויש. חושיו של ג'ים היו ערים לכך שאן מאוהבת בו, לכל הפחות, אבל הוא לא עשה דבר כדי לגרום לה לחשוב או לקוות שהוא בעניין. היא הייתה אישה נאה וטובה, אך ליבו של ג'ים היה שייך לאישה אחרת, שהייתה רחוקה ממנו כעת שנות אור, אבל נצורה עמוק בליבו והוא ידע שאף אחת אחרת לא תוכל לתפוס את מקומה אף אם גרמה לו לאכזבה רבה. יש דברים לא ברורים בעולם הזה, ושרה הייתה אחד מהם. -"אני אחזור הביתה," אמר ג'ים. המילה "הביתה" ובפרט כשהוא הוגה אותה נשמעה באוזניו מוזרה כי מעולם לא באמת ידע מה זה בית, אף ששרה, היא הייתה הדבר היחיד שנתן לו להרגיש תחושה כזו, או לפחות כמיהה לדבר הזה, גם אם למשך תקופה קצרה בלבד. לפעמים הוא תוהה בינו לבין עצמו עד כמה הדבר הזה היה אמתי, כמה חודשים שגרמו לו לרצות לחיות, אבל האם היה בזה ממש? ואם כן, מדוע אינם יחד כעת? פניה של אן הרצינו והיא נכנסה פנימה אל תוך הבית הגדול. -"ארוחה והביתה, נשתה בירה במרפסת," אמר ריינולדס מנסה לשכנע את האיש העיקש. -"אני מעדיף לרחוץ את עצמי, בהזדמנות אחרת ריינולדס," אמר ג'ים, מנסה ככל יכולתו לחמוק מהאיש הזקן והחביב שהיה נחוש לגרום לו לשנות את דעתו. הוא הודה למר ריינולדס על הצעתו ועלה על הטנדר המאובק. כעבור כחמש דקות של נסיעה הגיע לצריף העץ הקטן, חנה את הטנדר, אז ראה את רכבו של לינק לצד הבית. הוא היה ישוב במרפסת הצריף הקטן מתרווח על כיסא נוח, ברוס מתפנק בעונג לרגליו.

ג'ים צעד לעברם והכלב רץ אליו מכשכש בזנבו. -"בירה?" שאל את לינקולן ונכנס אל תוך הבית. הוא לא המתין לתשובה מחברו, כעבור כדקה חזר עם שני בקבוקים צוננים והתיישב על הכיסא לצידו של לינק. אחר לגם מן הבירה תוך שהוא משמיע אנחת סיפוק.

-"האמן לי ג'ים," אמר לינקולן משסיים את בקבוק הבירה שלו —"לו ניתן בידי הדבר, הייתי מתחלף אתך, בחיי שכן."

ג'ים שתק והמשיך לבהות במרחבים הפרוסים לפניו.

-"הייתי מחליף את הבית שלי בצריף הזה כאן ועכשיו," המשיך לינק תוך שהוא נשען לאחור, לוקח שאיפה ארוכה ומתרווח על כיסאו. ג'ים המשיך לשתות מבקבוק הבירה ולא אמר דבר. עיניו התכולות בהו במרחב הפתוח שמולו. -"אתה בטח אומר לעצמך מה חסר לו למען השם, ובכן אני אגיד לך מה חסר לי. שקט."

-"שוב אתה עושה את זה," אמר ג'ים באדישות

-"עושה מה?" שאל לינקולן מבולבל.

-"שוב אתה מנהל שיחות עם עצמך," אמר ג'ים בעודו מתמתח על הכיסא. עיניו היו נשואות קדימה, אבל הוא יכול היה לחוש במבטו המבולבל של חברו נתלה עליו ולא משחרר.

-"זה מאחר ואינך משיב לי," השיב לינקולן בתוכחה. -"בכל אופן, ראה מה יש לי פה," הוא הוציא מכיס חולצתו תמונה והציג אותה בפני ג'ים —"זו דבי," אמר -"דודנית של מרתה, תראה כמה יפה היא."

ג'ים קם ממקומו וצעד לעבר מדרגות המרפסת, הוא קרא לברוס כמתעלם מדבריו של חברו וליטף אותו בחום.

-"היא בת 29, מבית טוב. לאבא שלה יש חווה גדולה. הוא אחד היצרנים הגדולים של תירס ותפוחי אדמה, בטוח שמעת עליהם, חוות סימפסון."

אבל ג'ים המשיך מדבר עם ברוס כמתעלם מדבריו של לינק —"כלב טוב," אמר בעוד היצור הפרותיי מתחכך בו בהנאה מרובה.

-"יצא לך לשמוע עליהם?" שאל לינק, מתעקש לקבל את התייחסותו של האיש המתעלם ממנו בהפגנתיות.

ג'ים נעץ בו מבט משתק ונעמד על רגליו, אחר כך הפנה אליו את גבו וצעד לכיוון מעקה המרפסת והחל מחלץ אבריו כמתעלם מחברו בהפגנתיות.

-"מרתה הזמינה אותה לשבת הקרובה, אנחנו רוצים שגם אתה תבוא. יהיה נחמד, ברביקיו, בירה, מוסיקה טובה. מי יודע אולי אפילו יצא מזה משהו טוב." לינקולן הביט בג'ים במבט מלא ציפייה, אולי משהו בו יתרכך מעט סוף סוף.

-"סיימת?" שאל ג'ים והצית סיגריה

-"מה אתה אומר?" שאל לינק בתגובה

-"שאתה מבזבז את זמנך," השיב ג'ים.

-"ואתה?" שאל לינק בתוכחה וקם לעברו. ג'ים המשיך לעמוד שעון על המעקה הלבן ועישן בשקט רועם —"מה אתך? אתה לא מבזבז את זמנך? כמה שנים תעשה את זה לעצמך? כמה שנים תמשיך לחיות ב 'מה אם' וב 'אולי בכל זאת'? זה נגמר ג'ים, אמרתי לך כבר אז במנספילד, נגמר!" לינקולן הדגיש את המילה "נגמר" כאילו מקווה שחברו יפנים את מה שהוא מנסה להסביר לו כבר תקופה ארוכה.

-"גם כאן נגמר!" אמר ג'ים, הוא סימן בידו הקמוצה לכיוון ליבו. אחר כך ירד את מדרגות העץ והתקדם לכיוון הטנדר שלו.

-"לאן עכשיו?" שאל לינקולן, פוסע אחריו חיש. ג'ים עלה על הרכב והתניע אותו. ברוס קפץ למושב שלידו. -"בסך הכל אנחנו רוצים שתפקח את עיניך לעוד אפשרויות, העולם גדול, החיים יפים. יש הרבה דגים בים ג'ים!" צעק לינקולן לעבר הרכב המתנייע, אבל ג'ים כבר לא היה שם בשביל לשמוע את זה. הוא השאיר אחריו ענן אבק והחל נוסע במהירות, כל שרצה היה שקט, כעבור דקות אחדות הגיע למקום שאליו הוא תמיד בורח בשביל למצוא שלווה, הייתה זו פינת חמד בודדה למרגלות אגם שקט בין עצים גבוהים ותמירים ששיוו למקום תחושה פסטורלית, הוא נהג להגיע לפה לפחות אחת לשבוע בוהה בהם מבקש לעשות סדר לכל הבלגן המתחולל בראשו. הוא הצית סיגריה נוספת, חלץ נעליו והתקדם לכיוון המים המפכפכים, ברוס צועד לצידו בשקט מתבונן באדונו מכניס כפות רגליו למים הצוננים ומתיישב על אחת האבנים הגדולות למורד גדות המים, מתמכר לשקט. הכלב הנאמן התיישב צמוד לרגליו, נצמד אליו בגופו החם.

-"כולם חושבים שהם יודעים מה טוב עבורך," אמר ג'ים בוהה ביצור הפרותיי שהביט בו בקשב רב -"אנשים לא מעריכים נכון את השקט הזה," נאנח בעוד הוא מלטף את כלבו וזה החל מכשכש בזנבו במרץ. ברוס החל מלקק אותו בחום, ג'ים הביט עליו במבט חם. אחר כך נחו עיניו על ורד שצמח למרגלות האגם שניות ארוכות, אז נעמד על רגליו הביט סביבו ושוב התיישב על האדמה לצד הכלב הנאמן, נשען על אותה אבן גדולה עליה ישב קודם לכן. הכלב נצמד אליו והוא המשיך מלטף את שערו החום והרך —"לו רק אפשר היה לעקור זיכרונות, לו ניתן היה לעקור אנשים מליבו של אדם, אני הייתי הראשון להתנדב להיות זה שעורכים עליו את הניסוי." הוא עצם עיניו. נזכר כיצד הבטיחה לו שתחכה. והוא ביקש ממנה - לא יותר משנתיים. הוא ידע שהוא גוזר על עצמו עונש. אולי בתוך תוכו קיווה שהיא לא תעמוד בהבטחה הארורה הזו, אבל הוא אהב אותה מדיי ולא רצה להסב לה צער בצורת ציפייה מורטת עצבים של שנים. בראשו הפליג לאותו בוקר אחרון שלהם יחד, מנסה לשחזר את המילים האחרונות. שום דבר ממה שאמרה, לא העיד על איך שהדברים התגלגלו אחר כך. הוא יכול היה להישבע לעצמו שהוא ידע בוודאות בלי שמץ של ספק שהיא הבטיחה בכוונה גדולה לחכות ולשמור לו אמונים. הוא ידע מיד מתי מישהו מהתל בו, הוא ניחן בחושים מחודדים וידע גם לקרוא שפת גוף, היה זה משהו שאומן עליו שנים על גבי שנים. היא הייתה כנה לגמרי, הוא ידע כי כוונותיה היו אמתיות, זה מה שסחף אותו עוד יותר. -"אאתר את כתובתך בעזרת לינק." הבטיח אבל משהו בתוכו כאילו ידע שלא יפגשו שוב, שזה הסוף. הוא לא סמך על הגורל, הוא נהג להתל בו. אבל לינקולן עמד שם חרד כי הטיסה הייתה מתוכננת לעוד חצי שעה והם עדיין לא החלו בנסיעה, דוחק בו להיכנס לרכב.

כעבור דקות ארוכות של הרהורים, קם בתנועה חדה, וברוס אחריו, אחר כך קילף מעצמו את בגדיו ונכנס למים הצוננים. ברוס נעמד על שפת האגם נובח לעבר אדונו המתרחק ממנו וצולל פנימה. הוא הרגיש שהמים מטהרים אותו מן המחשבות, מן הטרדות. הכלב המודאג המשיך לנבוח דקות אחדות וג'ים החל שוחה בחזרה לכיוון גדות האגם. הוא יצא מן המים וניגש לטנדר, הוציא משם מגבת וניגב עצמו. אחר כך התלבש, ליטף את ברוס, ביקש ממנו לעלות על הרכב והחל בנסיעה שקטה עם היצור הפרותיי והחום שהביט בו בהערצה כל הדרך חזרה לצריף הקטן.