מזג אוויר מקסים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מזג אוויר מקסים

מזג אוויר מקסים

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת פטל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'

אביבית משמרי

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (2013, חרגול-מודן, זכה בפרס רמת גן לספר ביכורים), "הנפש קמה באמצע הלילה" (2015, בוקסילה), "הפינה של טריסטאן" (2016, כתר), "ימי מטילדה" (2017, פטל). כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מאז 2015 היא עורכת ומוציאה לאור את סדרת האסופות "פטל". משמרי היא ילידת 1968, אם לשניים, בזוגיות, ומתגוררת בתל אביב.   

 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

אישה שצוחקת בשעת עונג נקלעת לתסבוכת רומנטית; עובדים בבית מלאכה למצבות משתתפים במופע היפנוזה; דמות משנה בפנטזיה מינית צצה ברחוב ראשי ברמת גן; רופא שיניים שעבר תאונה קשה מתמודד עם פציינטית להוטה; אם לילד דחוי נתקפת חזיונות מיסטיים; בית מגורים הופך ליצור חי; הסַַפָּר של המאפיה לומד לקח קטן; וסופרת ששמה אביבית משמרי מוכתרת בטעות כמומחית לטארוט. אלה הם רק כמה מהסיפורים המצחיקים, המבעיתים והמפתיעים שבספר זה.

"מזג אוויר מקסים" הוא ספרה השישי של אביבית משמרי, כלת פרס ראש הממשלה ופרס רמת גן לספרות. 

עורך הספר: אלי הירש.  

פרק ראשון

הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר פעמיים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום ההתמחות הנרחב שלי משיק דווקא לקלפים אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, גרגרנית מילים שבולעת ופולטת אותן במבנים מרהיבים, יצרנית של דיבור שעשויה לסייע לכתב העת הוותיק למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לריאיון זמן והעניין התפוגג.

ובינתיים הם שוב התקשרו, ושוב השאירו הודעה. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים. היו לי עיסוקים שקשה לתת להם תיאור מוגדר. בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. והנה יום אחד קרבתי לשולחן, לא היה שם איש אבל הטלפון צלצל וזה היה המראיין.

הוא התגלה כאיש סגור ויבשושי המתקרב לגיל שישים, מצומצם בדעתו למרות גופו העמוס וממדיו הגדולים, שמשתדל בלי הצלחה להסתיר את איבתו הבלתי מוסברת לכל דבר ועניין הקשורים אליי. ידעתי להסיק את כל זה על סמך קולו. הוא פתח ואמר שכתב העת מוקדש כולו לטארוט. אם הוא מוקדש כולו לטארוט, תהיתי, ודפיו מלאים ראיונות עם מומחים וידעונים, מה כבר אוכל אני לחדש? בכל זאת ביקשתי זמן להתכונן. אלא שהראיון כבר החל.

האמירות עצמן, ניחשתי, לא יהיו העיקר. הם מחפשים סידור נאה שלהן על הדף. ובעוד אני מתחילה לנסח, פצח בן שיחי בתלונות. בעיקר קבל על כך שחיפש אותי זמן רב ולא מצא, ושעמוד הפייסבוק שלי לא היה לו כלל לעזר.

"מה לא בסדר בעמוד הפייסבוק שלי?" תמהתי.

הקול מהעבר השני של הקו התאפק ארוכות ולבסוף הטיח: "את לא דומה לעצמך שם!"

"הממ. אולי תגיד לי למי אני צריכה להיות דומה ואעבוד על זה," עניתי בקלילות, רווה נחת מעצמי על המכה הניצחת הזו. בצד שלו השתררה שתיקה שהתמשכה והתמשכה, ואני פירשתי אותה כהודאה בתבוסה ומילאתי את ריאותיי באוויר. התחלתי לדבר, מעניקה את קולי כחסד של מנצחת, וניגשתי ישר לעניין. תיארתי את הטארוט כאמצעי למשש דרכו ארכיטיפים מופשטים, ככלי ששימש את האירופים "כמעט מאז ימי הביניים" (אמרתי וקיוויתי שלא טעיתי ובעיקר שלא ישסע אותי בתיקון, שכן קביעת התקופה היתה ניחוש גרידא, שכחתי לבדוק), וכמבחן איי.קיו של העולם הרוחני — ככל שמוצאים יותר משמעויות בקלף כך הוא הולך ונסגר על עצמו, מתכנס לפרשנות אחת. ולא עצרתי. המשכתי למצוא שימושים וסגולות לטארוט. הרהבתי ושיניתי וזיקקתי ניסוחים — זה לא היה מהימים הטובים ביותר שלי, אבל בהחלט הפקתי מעצמי דיבור מוצלח למדי. נתתי ראיון מעולה על נושא שאיני מבינה בו יותר מאחרון החובבנים.

הוא הודה לי וניתק. כשיתפרסם הגיליון, ניחשתי, ודאי יחזור אל דף הפייסבוק שלי, יבחר בתמונה הזעופה ביותר מתוך עשרות התמונות שבהן אני מחייכת לראווה, ויורה להדפיס דיוקן רטנוני שלי לצד הציטוטים מדבריי הרהוטים והמיומנים. וכך יראו כולם אישה שפופה, מכורכמת, בלי שפתון, לצד המרגליות שפיה הפיק. במקרה כזה, עודדתי את עצמי, אכתוב מכתב גלוי למערכת כתב העת, אדרוש לפרסם תמונה העושה עמי צדק, ובגיליונם הבא הם יהיו חייבים לפרסם תמונה שלי מחייכת חיוך קורן, גלוי — אחד מחיוכיי המפורסמים — בצד התנצלות.

חלף זמן וגיליתי שכוסס בי משהו הדומה לחמיצות, מין חוסר שביעות רצון. אלא שהטלפון הבא היה מתוכנית בוקר — בהתבסס על הדברים היפים שאמרתי למראיין מכתב העת, שהופצו כבר בקיוסקים רבים באזור המרכז, הזמינו אותי להתראיין ואולי אף לכתוב טור קבוע על הנושא באתר בעל תפוצה בינונית. "מהמ־מ־ת", הדגישה התחקירנית בשיחה שלנו. אני שונסי גארדינר של הטארוט! חשבתי. ואפילו נטיתי להסכים להצעה, למרות הצורך להשכים לתוכנית הבוקר מוקדם מהרגיל. אלא שאז התברר (הממונה עליה נזפה בה קצרות, שמעתי אותה בדיבורית) שהתכוונו למישהי אחרת.

באיזה מקום בתפוצה העברית, כנראה שלא בארץ, יש אביבית משמרי שלא עולה בחיפושי גוגל. היא עצובה ממני וזהירה ממני, ואינה מעלה דבר לרשתות החברתיות. אבל היא עשתה את התואר האקדמי שלה על הארקנה הגדולה בטארוט — המערכת הראשית המונה עשרים ושניים קלפים — ולא פרסמה מאז דבר. היא לא מופיעה במדריכי טלפון, לא ברישומים, לא בשום מקום.

"אולי נראיין אותה ונשים תמונה שלך?" גיחכה התחקירנית הצעירה בזהירות, "אין־אין־אין מומחים לזה מאז שבן־דב מת."

"את יודעת מה?" גיחכתי גם אני, קצת פחות בזהירות, כי הרעיון הגיע ממנה.

וכן, התפתיתי. הלכתי לתוכנית הבוקר הזאת, ישבתי על רקע הכיתוב "אביבית משמרי, חוקרת טארוט," וקצרתי את שבחיה של צרתי לשם. סיפקתי דימויים מקוריים, רמיזות מבודחות, אמירות רבות עומק. סנטתי פה ושם בגורמים שלישיים שלא יוכלו להתרעם, כיבדתי את רוח האכסניה אך הזכרתי שיש עולם מחוצה לה, סחטתי צחוקים מכולם עד אחרון הצלמים. "תישארו איתנו," אמרה המנחה המנוסה, משתנקת מצחוק.

שוב הצלחתי להבריק בדיבור נטול פשר, בהליכה סחור־סחור סביב בור מרוקן ממשמעות.

והלכתי משם. הטלפונים עדיין מגיעים. ערוצי רדיו נידחים מזמינים אותי להתראיין. אנשים מתקשרים, מבקשים שאפתח להם. טור בעיתון לא קיבלתי אבל אולי עוד אקבל. אני עושה את כל העבודה בשביל שתינו, גברת משמרי. רק שתינו בעולם כולו עונות לשמנו המשותף. אם כי מפעם לפעם אני מרגישה קצת מיותמת, חושבת לעצמי: הלוואי שמישהי היתה קוראת לי בקלפים.

אביבית משמרי

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (2013, חרגול-מודן, זכה בפרס רמת גן לספר ביכורים), "הנפש קמה באמצע הלילה" (2015, בוקסילה), "הפינה של טריסטאן" (2016, כתר), "ימי מטילדה" (2017, פטל). כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מאז 2015 היא עורכת ומוציאה לאור את סדרת האסופות "פטל". משמרי היא ילידת 1968, אם לשניים, בזוגיות, ומתגוררת בתל אביב.   

 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת פטל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 148 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 28 דק'
מזג אוויר מקסים אביבית משמרי

הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר פעמיים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום ההתמחות הנרחב שלי משיק דווקא לקלפים אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, גרגרנית מילים שבולעת ופולטת אותן במבנים מרהיבים, יצרנית של דיבור שעשויה לסייע לכתב העת הוותיק למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לריאיון זמן והעניין התפוגג.

ובינתיים הם שוב התקשרו, ושוב השאירו הודעה. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים. היו לי עיסוקים שקשה לתת להם תיאור מוגדר. בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. והנה יום אחד קרבתי לשולחן, לא היה שם איש אבל הטלפון צלצל וזה היה המראיין.

הוא התגלה כאיש סגור ויבשושי המתקרב לגיל שישים, מצומצם בדעתו למרות גופו העמוס וממדיו הגדולים, שמשתדל בלי הצלחה להסתיר את איבתו הבלתי מוסברת לכל דבר ועניין הקשורים אליי. ידעתי להסיק את כל זה על סמך קולו. הוא פתח ואמר שכתב העת מוקדש כולו לטארוט. אם הוא מוקדש כולו לטארוט, תהיתי, ודפיו מלאים ראיונות עם מומחים וידעונים, מה כבר אוכל אני לחדש? בכל זאת ביקשתי זמן להתכונן. אלא שהראיון כבר החל.

האמירות עצמן, ניחשתי, לא יהיו העיקר. הם מחפשים סידור נאה שלהן על הדף. ובעוד אני מתחילה לנסח, פצח בן שיחי בתלונות. בעיקר קבל על כך שחיפש אותי זמן רב ולא מצא, ושעמוד הפייסבוק שלי לא היה לו כלל לעזר.

"מה לא בסדר בעמוד הפייסבוק שלי?" תמהתי.

הקול מהעבר השני של הקו התאפק ארוכות ולבסוף הטיח: "את לא דומה לעצמך שם!"

"הממ. אולי תגיד לי למי אני צריכה להיות דומה ואעבוד על זה," עניתי בקלילות, רווה נחת מעצמי על המכה הניצחת הזו. בצד שלו השתררה שתיקה שהתמשכה והתמשכה, ואני פירשתי אותה כהודאה בתבוסה ומילאתי את ריאותיי באוויר. התחלתי לדבר, מעניקה את קולי כחסד של מנצחת, וניגשתי ישר לעניין. תיארתי את הטארוט כאמצעי למשש דרכו ארכיטיפים מופשטים, ככלי ששימש את האירופים "כמעט מאז ימי הביניים" (אמרתי וקיוויתי שלא טעיתי ובעיקר שלא ישסע אותי בתיקון, שכן קביעת התקופה היתה ניחוש גרידא, שכחתי לבדוק), וכמבחן איי.קיו של העולם הרוחני — ככל שמוצאים יותר משמעויות בקלף כך הוא הולך ונסגר על עצמו, מתכנס לפרשנות אחת. ולא עצרתי. המשכתי למצוא שימושים וסגולות לטארוט. הרהבתי ושיניתי וזיקקתי ניסוחים — זה לא היה מהימים הטובים ביותר שלי, אבל בהחלט הפקתי מעצמי דיבור מוצלח למדי. נתתי ראיון מעולה על נושא שאיני מבינה בו יותר מאחרון החובבנים.

הוא הודה לי וניתק. כשיתפרסם הגיליון, ניחשתי, ודאי יחזור אל דף הפייסבוק שלי, יבחר בתמונה הזעופה ביותר מתוך עשרות התמונות שבהן אני מחייכת לראווה, ויורה להדפיס דיוקן רטנוני שלי לצד הציטוטים מדבריי הרהוטים והמיומנים. וכך יראו כולם אישה שפופה, מכורכמת, בלי שפתון, לצד המרגליות שפיה הפיק. במקרה כזה, עודדתי את עצמי, אכתוב מכתב גלוי למערכת כתב העת, אדרוש לפרסם תמונה העושה עמי צדק, ובגיליונם הבא הם יהיו חייבים לפרסם תמונה שלי מחייכת חיוך קורן, גלוי — אחד מחיוכיי המפורסמים — בצד התנצלות.

חלף זמן וגיליתי שכוסס בי משהו הדומה לחמיצות, מין חוסר שביעות רצון. אלא שהטלפון הבא היה מתוכנית בוקר — בהתבסס על הדברים היפים שאמרתי למראיין מכתב העת, שהופצו כבר בקיוסקים רבים באזור המרכז, הזמינו אותי להתראיין ואולי אף לכתוב טור קבוע על הנושא באתר בעל תפוצה בינונית. "מהמ־מ־ת", הדגישה התחקירנית בשיחה שלנו. אני שונסי גארדינר של הטארוט! חשבתי. ואפילו נטיתי להסכים להצעה, למרות הצורך להשכים לתוכנית הבוקר מוקדם מהרגיל. אלא שאז התברר (הממונה עליה נזפה בה קצרות, שמעתי אותה בדיבורית) שהתכוונו למישהי אחרת.

באיזה מקום בתפוצה העברית, כנראה שלא בארץ, יש אביבית משמרי שלא עולה בחיפושי גוגל. היא עצובה ממני וזהירה ממני, ואינה מעלה דבר לרשתות החברתיות. אבל היא עשתה את התואר האקדמי שלה על הארקנה הגדולה בטארוט — המערכת הראשית המונה עשרים ושניים קלפים — ולא פרסמה מאז דבר. היא לא מופיעה במדריכי טלפון, לא ברישומים, לא בשום מקום.

"אולי נראיין אותה ונשים תמונה שלך?" גיחכה התחקירנית הצעירה בזהירות, "אין־אין־אין מומחים לזה מאז שבן־דב מת."

"את יודעת מה?" גיחכתי גם אני, קצת פחות בזהירות, כי הרעיון הגיע ממנה.

וכן, התפתיתי. הלכתי לתוכנית הבוקר הזאת, ישבתי על רקע הכיתוב "אביבית משמרי, חוקרת טארוט," וקצרתי את שבחיה של צרתי לשם. סיפקתי דימויים מקוריים, רמיזות מבודחות, אמירות רבות עומק. סנטתי פה ושם בגורמים שלישיים שלא יוכלו להתרעם, כיבדתי את רוח האכסניה אך הזכרתי שיש עולם מחוצה לה, סחטתי צחוקים מכולם עד אחרון הצלמים. "תישארו איתנו," אמרה המנחה המנוסה, משתנקת מצחוק.

שוב הצלחתי להבריק בדיבור נטול פשר, בהליכה סחור־סחור סביב בור מרוקן ממשמעות.

והלכתי משם. הטלפונים עדיין מגיעים. ערוצי רדיו נידחים מזמינים אותי להתראיין. אנשים מתקשרים, מבקשים שאפתח להם. טור בעיתון לא קיבלתי אבל אולי עוד אקבל. אני עושה את כל העבודה בשביל שתינו, גברת משמרי. רק שתינו בעולם כולו עונות לשמנו המשותף. אם כי מפעם לפעם אני מרגישה קצת מיותמת, חושבת לעצמי: הלוואי שמישהי היתה קוראת לי בקלפים.