מילים בתוך מזוודה

פרולוג

אני נסחפת ועולה ממערה חשוכה. משהו מזמזם לי בתוך הראש, מנסר, קודח. חם לי, רותח. מחשבותיי משוטטות לאי־שם... מה זה החום הזה, הרי לפני רגע היה קר ורטוב סביב. אני מנסה להיאחז בדפָנות החלקלקות הסוגרות עליי, מנסה ומחליקה, מנסה ומחליקה. קר לי, אלף פטישים דופקים לי בראש, הלחץ במצח אינו מרפה, אני מרגישה זוועה. רוצָה לצעוק ולא יכולה. מבעד לערפילים העוטפים אותי אני שומעת קולות לא מוּכרים. קולות זרים. איפה אני?

מישהו אומר, "צריך להמתין, מוקדם מדי לדעת אם יש לה פגיעה משמעותית" ומישהו אחר משיב לו, "אבל תוצאות הסי־טי והאֶם־אר־איי לא מצביעות על נזק" והמישהו הראשון עונה לו, "עד שהיא לא תתעורר לא נוכל לדעת. הכי חשוב להבין אם היא יודעת מי היא ואיך קוראים לה ואם היא זוכרת מה קרה לה" וקול רך ועדין מצטרף לשיחה, "לפי רפרופי העפעפיים אני חושבת שהיו לה שניות של יקיצה. מעניין אם במצבים מסוימים באמת חולף מול העיניים הבזק מהיר של זיכרונות."

אני פוקחת חריץ עפעף ומציצה סביב, רואה תקרה לבנה, דמויות מטושטשות מעליי ושוב אני צוללת אל תוך המערה החשוכה, שותקת ונסחפת, רוצה לעצור ולא מסוגלת, מנסה להיאחז בדפנות החלקלקות. העולם נעלם. גם אני.

אחר כך באה ההתפכחות. לא הייתי צריכה לפקוח עיניים כדי לדעת שהם עומדים משני צידי המיטה, מתחת לתקרה הלבנה, סמוכים אליי ולא זה אל זה כמו פעם, בימים אחרים ורחוקים שאולי בכלל לא היו קיימים. רציתי לצעוק להם שאני יודעת מי אני ואני יודעת גם איך קוראים לי. ואני זוכרת הכול. אבל כדרכי, לא השמעתי שום קול.

"דני?" הוא לחש את השם שלי ממש בשקט, יותר מדי בשקט, ולא יכולתי להחליט אם לעשות איזה סימן שיבינו שחזרתי לחיים.

אחרי דקה התחוור לי שהם חושבים שאני עדיין לא איתם, ולכן הרשו לעצמם לומר דברים שלא היו אומרים אילו ידעו שאני ערה. לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לשמוע את המילים שהם המשיכו והטיחו זה בזה, מילים שננעצו מושחזות ודוקרות.

הוא נהם את כאב הנטישה והיא החזירה הֶמיה מרוסקת, מקומטת, שכבר לא יהיה אפשר ליישר לעולם. זה נראה סופי, או סופני, כמו שאומרים לאחרונה.

קשה להסתיר כעס, יש עוצמה פיזית ברגש הההרסני הזה, הבלתי מתחשב שעלול לגרום לנזקים עצומים ובלתי הפיכים. אני לא מנסה לתת לעצמי הסברים אלא רק מנסה להבין את מה שהרגשתי באותם רגעים, כשדעתי הייתה צלולה לחלוטין, רק שהם לא ידעו זאת. הבנתי שההורים שלי, שהיו שם תמיד בשבילי וזה בעבור זה, וכמובן בעבור תמר אחותי וגולן אחי, מתנהלים עכשיו בשני ערוצים שונים שניזונים מעוצמה רגשית חדשה, אחרת, מרעילה, של שנאה. זה רבץ סביב ועליי כמו שמיכה כבדה חונקת, ולא היה מישהו או משהו בעולם שיכול לבוא לעזרתי. הרגשתי פתאום, לראשונה בחיים, שאני משוועת לעזרה מבלי שהוריי האהובים ירגישו בכך.

אני נזכרת במילים שפרצו בלי שליטה מפיהם, הן עברו מעליי, ולא יכולתי לברוח. המילים הקשות והמכאיבות הלמו בי, נדחקו אל מתחת לעורי וככל הנראה ישכנו שם לנצח.

"שלא תחשבי על זה אפילו. מצידי את יכולה לנסוע, אבל הילדים לא עוזבים את הארץ, הם נשארים כאן, איתי. תשכחי מהתוכניות הגרנדיוזיות שלך!"

"די, נו, באמת," היה שמץ של לגלוג בקולה, "אתה באמת חושב שאתה יכול להחליט בשביל כולנו? אתה באמת מצפה שנעשה רק את מה שבראש שלך?"

"מה שבראש שלי?" הוא ירה את המילים ובטח חשב שהן נשמעות כמו תותחים רועמים, אבל זה נשמע בסך הכול חלש ועלוב. "אז בסוף זה אני שהולך לעשות מה שבראש שלי? אַת שומעת אֶת עצמך? את מודעת בכלל למה שהבאת על כולנו? השתגעת או מה?" ואז הוא נאנח אנחה קטנה וזרק אליה מילים חדשות, מילים רעילות שאינן מוּכרות אצלנו במשפחה. "לכי תזדייני..."

היא פרצה בצחוק ואמרה לו, ממש בלחש, אבל גם הוא וגם אני שמענו היטב את התשובה המדהימה שהיא זרקה לעברו: "בכיף ובהנאה, זה ממש יכול להתאים לי."

החזה שלי התפוצץ, התאפקתי שהם לא ישמעו את הצחוק הכבוש שכלאתי בתוכי. חתיכת אימא יש לי. הם לא עשו שום סימן שהם מסוגלים לקלוט משהו מהסביבה חוץ מאת עצמם, ובטח שלא יכלו לשמוע את הצחוק שלי, שנשאר כבוש, והתחיל קצת להכאיב.

הייתה הפסקת אש, שמעתי את טפטוף טיפות האינפוזיה מתוך שקית הפלסטיק השקופה אל המחט המחוברת לזרועי, פלופּ, פלופּ, פלופּ. ניסיתי לבלוע רוק בתוך חלל פה צחיח ומיובש. אולי מישהו ירגיש שאני צמאה, שאני מתייבשת? הם לא הרגישו, הם היו עסוקים בעצמם וחזרו להשחיז כידונים לקראת התקפה חדשה.

קוראים לי דני, אבל השם שלי הוא דניאל. מעולם לא שאלתי את ההורים מדוע החליטו לקרוא לי דניאל.

האירועים שבהם פתחתי את סיפורי התרחשו כשהייתי נערה צעירה בת שבע־עשרה, בסוף כיתה י"ב. אבל אני מקדימה את המאוחר, אני חייבת לחזור כמה שנים לאחור, כשהייתי בת שתים־עשרה.

עוד מעט יהיה ערב ואני יושבת בחדר שלי ליד שולחן הכתיבה ומקשיבה לקול של הקריין בטלוויזיה ולא מבינה מה כל כך חשוב להם להקשיב כל יום לחדשות של שעה שש. אני מחכה ללילה שיבוא לחבק את הפנסים בחוץ שיידלקו ויַראו את הדרך לאנשים שהולכים על המדרכה. אבל עד אז, עד שתגיע השעה שבע בדיוק שאז אימא תקרא לי לבוא לאכול ארוחת ערב אני יושבת לי עם עצמי ועם המחברת הצהובה, שהיא החברה הכי טובה שלי, וכותבת וכותבת וכותבת. אני אפילו לא חושבת מה אני רוצה לכתוב, פשוט העט רץ קדימה, מילה רודפת מילה עד שהמילים הופכות לשורה ונולד לו סיפור קצר. אני סוגרת את המחברת ומחביאה אותה עמוק במגירה של השולחן ועד שאימא תקרא לי אני אשב לי כאן עם עצמי ואקרא את הספר החדש שלקחתי הבוקר בספריית בית הספר.

זה סוף היום, ואני כבר קצת עייפה, והכי טוב לי להיות עם עצמי בשקט של החדר הקטן שלי. אני יושבת על המיטה שלי, שמתחת לחלון, על הכרית מונחת הבובה הסמרטוטית שיש לי מאז הייתי תינוקת, ורק איתה אני מצליחה להירדם. אני מסתכלת בווילון שהרוח מדגדגת והוא מתפתל ורוקד סביב עצמו. על הקיר מעל שולחן הכתיבה שלי תלויות שלוש תמונות של החתולים שהיו לי פעם, החתול השחור עם הפס הלבן על המצח, החתול המפוספס והחתול הלבן עם המבט העצוב. אני אוהבת להיות עם עצמי בחדר שלי.

אם תראו אותי ברחוב או בבית הספר אני בטוחה שלא תַשהו עליי את מבטכם אפילו דקה נוספת, תחשבו שאני ילדה רגילה וכנראה תמשיכו הלאה. אבל אני לא ילדה רגילה, אני ילדה שלא מדברת. יש לי לוח מחיק ואני כותבת עליו, במקום לדבר.

לא נולדתי כך, זה קרה לי.

אולי אני ילדה רגילה, שהסביבה לא מבינה.

בכלל, אני חושבת שאם כל הילדים וכל האנשים בעולם היו רגילים ודומים איש לרעהו זה היה ממש משעמם וגם מאוד מסובך, איך אפשר היה לדעת מי הוא מי ומי הוא מה. דמיינו לעצמכם שכל הפרחים והחרקים בגינות בכל העולם היו נראים אותו דבר, באותם הצבעים ובאותם הריחות, תסכימו איתי שזה היה שיעמום אחד גדול, שלא לדבר על החרקים המסכנים שכל החיים שלהם היו טועמים את אותו הפרח. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת באימא שלי שאומרת לי בכל בוקר, "הנה הפרח המיוחד שלנו התעורר." האם כל אחד בעולם הוא פרח מיוחד של ההורים שלו? לא בטוחה.

קורה לי לפעמים בכיתה שאני מרגישה כמו פרח בודד בשדה של קוצים. ולפעמים מתהפך עליי העולם ואני הופכת להיות דווקא הדרדר הקוצני בגינה של פרחים. אימא שלי חוזרת ואומרת לי שאני מיוחדת, אבל לא מסבירה מה כל כך מיוחד בי. אולי זה שייך לזה שאני לא מדברת.

מעניין אם המחשבות שמסתובבות לי בראש דומות למחשבות שמסתובבות בראשיהם של ילדים אחרים. איך אפשר לדעת דברים כאלה אם אני לא חלק מחברת הילדים ורק עומדת בצד ומביטה בהם מרחוק, לפעמים קולטת מבטים או צחקוקים. על מי? עליי? בלב אני אומרת לעצמי, דני, זה לא מזיז לך, אבל זה כן, זה כן מזיז לי אפילו שאני מעמידה מולם פרצוף אדיש.

מאחורי הספסל

העיר שבה אני גרה עם המשפחה שלי היא עיר של גנים. אני אוהבת גינות, בעיקר את הפינות הנסתרות שבהן, הפינות המוצלות, שהן פינות המסתור שלי, מקום שאף אחד לא יכול למצוא אותי, סוג של עולם פרטי ששייך רק לי. משם אני יכולה להיות רואה ואינה נראית. כמה קלים היו החיים יכולים להיות אם אפשר היה לומר, אל תתערבו לי ואני לא אתערב לכם. רק שאי אפשר להיות צופה מהצד על החיים, כל החיים.

במקום המסתור שלי, בגינה הציבורית שליד הבית שלי, מאחורי הספסל, אני נמצאת במצב של צבירה. נותנת לסביבה לבוא אל תוכי, אני סופגת אותה, לא ממיינת. מציצה לפרצופים המחוברים לראשים של אנשים שחולפים על השביל, קצת קרוב וקצת רחוק ממני. אני יכולה לראות אותם, אבל הם לא מבחינים בי, כמו אותו זוג שישב יום אחד על הספסל ממול והוא כל הזמן ניסה לנשק אותה והיא לא הפסיקה לגרש את היד שלו, שנחה לה על החולצה, נוגעת לה בציצים.

ישבתי עם עצמי וחיכיתי לראות את האורות בפנסים התלויים לצידי השביל נדלקים. מאחורי הספסל שעליו ישבו שני הצעירים יש שיח סבוך, שם רובצים חתולי הגינה. מתוך השיח זרחו פתאום שתי עיניים, והן לא היו עיניים של חתול, אני מכירה עיניים של חתולים כי אני מאכילה את כל החתולים בשכונה. העיניים שבתוך השיח נצצו כמו שני נרות דולקים בחשֵכה. מה עושות שם עיניים שהן לא של חתול?

אחרי המשחק המטופש שלהם, שהוא מנסה לנשק אותה והיא מסלקת לו את היד מהחולצה שלה, הם קמו והלכו יד ביד, כשהיא צוחקת וזורקת את הראש אחורנית והקוקו שלה מתנדנד לצדדים. איך שהם הלכו העיניים הנוצצות יצאו מתוך השיח, זוהרות מתוך פרצוף של איש שנראה מרחוק ממש זקן. אבל אחרי רגע ראיתי שהוא בכלל לא זקן כמו שחשבתי, היה לו גוף דק וצעיר. הוא הניח את עצמו על הספסל וליקק בלשון ארוכה ואדומה את השפתיים העבות שלו. הפה שלו נפתח ונסגר ואני לא הצלחתי לקלוט את המילים שהתפזרו שם סביבו על הספסל. אני מכירה את התחושה הזאת, גם לי יוצאות מהפה מילים שמתפזרות סביב ואף אחד לא מצליח לשמוע אותן.

לאט־לאט, בלי שהרגשתי, נגמר היום ואפלולית הזדחלה ובאה לעטוף את הגינה. אורות בהירים נדלקו בפנסים שהיו תלויים על עמודים גבוהים, כמו בלונים צהובים מנופחים. התבוננתי באיש שיצא מתוך השיח והתיישב על הספסל ממול והבנתי שהוא לא כל כך זקן כמו שחשבתי. מה שבלבל אותי היה הזקנקן השחור הקטן שהיה דבוק לו על הפרצוף, זקנקן כמו שיש לבחורים, וגם למבוגרים שרוצים להיראות צעירים. הוא פיהק, אולי שיעמם לו. פתאום הוא הסתכל אל הספסל שמאחוריו התחבאתי. נבהלתי, מה יהיה אם הוא יגלה אותי? הוא נראה לי פתאום מפחיד. למה הוא מחייך? ושוב הוא פיהק והתחיל להתגרד, ושלח את הידיים לגרד את מעט השיער הקצוץ שנח לו על הראש כמו דשא יבש. הוא התחיל לשפשף את הגב שלו על מסעד הספסל והידיים שלו החליקו מהראש לכיוון הבטן, לשו אותה כמו בצק, ואז ירדו ונחו על המכנסיים ופתחו את הרוכסן שלהם.

הייתי המומה, רציתי לברוח אבל פחדתי שהוא יגלה אותי אז התכווצתי וניסיתי להיות הכי קטנה בעולם. האיש על הספסל הוציא משהו מתוך המכנסיים, מה זה? מה זה יכול להיות? בטח לא... אבל כן, כן. הוא החזיק ביד את הבולבול שלו והתחיל לשחק איתו ולצחוק ואל הצחוק הצטרפו קולות כמו החריקות שמשמיעה התנשמת שגרה מול החלון שלי בין הענפים של עץ האורן. רציתי להקיא, אבל פחדתי להתגלות. קפאתי ולא זזתי, שרק לא יגלה אותי. הקולות המשונים נשמעו כאילו משהו ממש כואב לו. הוא זרק את הראש שלו מצד לצד ופתאום הוא גנח גניחה אחת גדולה וכל הגוף שלו התקפל על הספסל והוא השתתק. הוא השתתק, ואני הייתי משותקת.

ברחתי. רצתי הביתה הכי מהר שאני יכולה, אבל באמצע הדרך, עוד לפני שהגעתי הביתה לא יכולתי להתאפק. אף על פי שניסיתי לגרש את הגועל שראיתי על הספסל שממול, המראה היה תקוע לי בראש ולא זז משם. ואז, כל מה שצבט לי בבטן נשפך לי מהפה, נזל והתפזר על השביל בתוך שלולית. הקאתי את כל כולי וטעם חמוץ מקולקל שרף לי בגרון.

איך ומתי נרדמתי באותו הלילה אני כבר לא זוכרת, אבל משהו העיר אותי. זה היה רעש נוראי של קולות רעמים שנשמעו רחוקים והלכו וקרבו ונדבקו לחלון וניסו להידחף פנימה. התחפרתי מתחת לשמיכה, ניסיתי לא לשמוע ואז בבת אחת ברק הבריק לתוך החדר ונהר אדום כמו אש בוערת שטף את הקירות ואת המיטה ואחריו התגלגל הרעם. החלון שהיה רק קצת סגור נפתח וכל הגשם נשפך לתוך החדר כאילו מישהו עומד בחוץ עם צינור ומשקה לי את המיטה.

התעוררתי. המיטה הייתה רטובה והיה לי ממש חם, רותח. בחוץ היה לילה, כולם חוץ ממני ישנו. מתוך השקט שמעתי את השעון מתקתק תיק, תיק, תיק, תיק. פחדתי להביט על הקירות, על השמיכה. הצצתי לכיוון החלון. החלון היה סגור.

ופתאום זה כבר לא היה חשוב. זה הרגיש כמו גוף שהתרוקן והייתה חמימות, לא הרגשתי מאושרת, רק סתם ריקה וממתינה, נותנת לעצמי לקחת את הזמן כדי להתמלא מחדש.