אחת מעשרת אלפים

1

"שלום. הגעתי להורים של אורי הרטמן?" אמר הקול הנשי המנומס בטלפון.
"כן, זה אבא שלה ... מי מדברת?" שאל גיא בהיסוס. על הצג הופיע מספר של אזור המרכז, שלא שויך לאף אחד מאנשי הקשר שלו.
"שלום לך, אני המזכירה של פרופסור בלומנטל. היא ביקשה להודיע לכם שהגיעו תוצאות הבדיקה הגנטית של אורי ושלכם, והיא מעוניינת לקבוע איתכם פגישה אצלה בהקדם."
גיא הרגיש כיצד הדם אוזל מפניו. אם הפרופסור רוצה לפגוש אותם אין סיכוי שזה כדי לבשר להם שהכול בסדר.
אבל אולי כן? אולי זה הנוהל הרגיל אצלה שהיא פוגשת את ההורים בכל מקרה, גם כשהתוצאות תקינות?
"למה, משהו לא בסדר בתוצאות?" שאל בקול רועד מעט.
נועה, שהכינה את ארוחת הערב של אורי העיפה לעברו מבט חוקר. התגובה שלו לשיחת הטלפון נראתה לה מוזרה, והשאלה האחרונה שלו לא בישרה טובות.
"אין לי מושג. אני רק יודעת שהיא ביקשה לקבוע איתכם פגישה," ענתה המזכירה ברשמיות.
"היא ... היא נפגשת עם הורים גם כשהתוצאות תקינות?" ניסה גיא לקבל עוד קצת מידע.
נועה ניגבה את ידיה והתקרבה אליו, מבט שואל בעיניה.
"כל מה שאני יכולה לומר לך זה שהיא רוצה להיפגש איתכם. אני רק מעבירה את ההודעה שלה."
גיא הרגיש את ידה של נועה על כתפו.
"רק שנייה בבקשה," אמר לטלפון והרים את עיניו אל נועה.
"זאת המזכירה של פרופסור בלומנטל. היא רוצה להיפגש איתנו בקשר לתוצאות של האקסום."
נועה הסירה את היד מכתפו ופניה החווירו.
"תגיד לה שאתה רוצה לדבר עכשיו עם הפרופסור."
גיא היסס לרגע והחזיר את הטלפון אל אוזנו.
"אני יכול לדבר עכשיו עם פרופסור בלומנטל?" שאל, מתאמץ להכניס לשאלה שמץ מהאסרטיביות שאפיינה אותו בדרך כלל בחייו המקצועיים.
"לא, היא עם מטופל כרגע."
"אז תגידי לה בבקשה שתיצור איתנו קשר. אם זה משהו לא טוב אנחנו רוצים לדעת עליו כמה שיותר מהר, לא לחכות לפגישה איתה. בסדר?"
"זה לא מקובל ... אבל אמסור לה."
"ואני יכולה להבין אתכם," הוסיפה לאחר שנייה ושמץ אמפתיה נמסך בקולה, "להתראות."

2

שנה וארבעה חודשים לפני כן
 
רן הביט בלי חשק בנתח הסלמון הוורדרד שהיה מונח ברישול על צלחתו, וסביבו אוסף נקודות ירוקות ולא מזוהות.
הרמקול השחור והגדול שעמד במרחק מטרים ספורים מאוזנו הימנית הרעים שיר עכשווי של אגם בוחבוט, ורן כבר דמיין את הצפצוף שיתנחל באוזניו למשך היום יומיים הקרובים.
מאיה חזרה לפני רגע מרחבת הריקודים, לחייה סמוקות מעט, וניהלה שיחה ערה עם בת הדודה הרחוקה שרן שוב שכח את שמה.
למה תמיד אני היחיד במשפחה הזאת שדואג כל הזמן? חשב, תוך כדי שהוא מחפש במסך השחור של הטלפון רמז להודעה חדשה.
מסך הטלפון התעורר לחיים, וליבו של רן החסיר פעימה. רן ידע שהלב לא ממש מחסיר פעימה, אלא יש לו פעימה מוקדמת, וזו תופעה נורמלית רק שאצלו היא קורית בתדירות גבוהה יותר מאשר אצל האדם הממוצע ובעיקר כשהוא לחוץ.
ברפרוף מהיר ראה שהכותרת של ההודעה כללה את המילים 'פיגוע' ו-'פצוע קל', והוא לא טרח לקרוא אותה במלואה. זאת לא ההודעה שציפה לה, והיות ולא דיווחו על הרוגים הוא לא ראה סיבה אמיתית לקרוא את ההמשך.
שניה לאחר מכן הופיעה הודעה חדשה על המסך, ובמקביל הטלפון של מאיה השמיע צליל 'פינג' של הודעת ווטסאפ נכנסת. רן ידע מיד שזה הדבר האמיתי.
העיניים שלו ושל מאיה פגשו את מסכי הטלפונים שלהם באותו זמן, וכמה שניות אחרי כן פגשו אלו את אלו. "אנחנו באיכילוב, צירים כל כמה דקות. תבואו כשתוכלו, סעו בזהירות," אמרה ההודעה. היא הייתה מגיא, החתן שלהם.
רן לקח נשימה עמוקה ונשף את האויר באיטיות.
"טוב, הגיע הרגע ... אני בודק בוויז כמה זמן זה להגיע לאיכילוב, ואת תגידי שלום זריז להורים של הכלה ולדודים בשולחן ליד. ואז נזוז," אמר למאיה, כשהוא מלטף קלות את כתפה החשופה.
"לא נחכה לקינוח?" שאלה מאיה, ורן הספיק לעצור בשנייה האחרונה את התשובה הכעוסה שעמדה על קצה לשונו, כשהבין שהיא מתבדחת.
"שמעתי שבאיכילוב מחלקים קינוחי שף אחרי כל לידה," אמר, תוך כדי שהוא קם ממקומו ומכניס את הטלפון לכיס.

*****

"אין לנו שום מושג באיזה חדר הם, נכון?" שאל את מאיה, מביט בהשתקפות של פניה במראה השרוטה שהייתה תלויה על קיר המעלית, ולצידה פרסומת ל'בייבי ליס, גן עדן לאחר גיהינום הלידה'.
"נכון, וגיא לא ענה להודעות שלי. אבל נמצא אותם, אל תדאג," אמרה מאיה בביטחון וחייכה אליו דרך המראה.
רן תהה בפעם האלף האם הביטחון העצמי הזה של מאיה בכל נושא הוא דבר טוב או לא טוב. ובפעם האלף הגיע למסקנה שזה בכלל לא משנה, כי זה מה שיש.
דלת המעלית נפתחה בחריקה קלה מול ספסל לשניים שעליו ישבו גבר צעיר ואישה מבוגרת, עם שביס מנוקד על ראשה. רגלו הימנית של הגבר תופפה בעצבנות על ריצפת הלינולאום הירקרקה, בעוד האישה הביטה קדימה בשלווה.
"כנראה שהגענו למקום הנכון," אמרה מאיה, "מה שנשאר זה רק למצוא את חדר הלידה שלהם."
קלי קלות, חשב רן בציניות, וניסה לקבל איזשהו רמז מהדלתות האפורות הזהות שהיו ממוקמות במרחקים שווים משני צידי המסדרון הארוך.
"אני רואה שהמסדרון הזה ממשיך בקצה שלו גם ימינה וגם שמאלה ..." אמר בהיסוס, "יש לך איזשהו מושג איפה הם נמצאים?"
"די כבר עם הפסימיות שלך," אמרה מאיה בחדות, "תנסה להיות קצת אופטימי. תחשוב טוב, יהיה טוב!" חזרה בפעם המי יודע כמה על המשפט שאימצה כמוטו לחיים.
"אוקיי, אוקיי, אני מבטיח לחשוב טוב ... ובכל זאת מה עושים עכשיו?"
פס של אור התרחב כשדלת נפתחה בקצה המסדרון החשוך, ואז התכווץ ונעלם. רן ראה דמות גבוהה ומוכרת ליד הדלת.
הוא משך את משקפי הראייה שלו מצווארון החולצה, והרכיב אותם על עיניו, מנסה לזהות את הדמות שבאפלולית המסדרון.
"מאיה, זה גיא!" אמר, והצביע בהתרגשות לכיוונו.
"אמרתי לך, תחשוב טוב יהיה טוב," הספיקה מאיה להגיד לו בעודם ממהרים אל הדמות.
גיא עמד בצידו אליהם ואצבעותיו טיילו על מסך הטלפון. כשהגיעו אליו נשמע ה'פינג' המוכר מהטלפון של מאיה.
גיא הפנה את ראשו כדי לשמוע מהיכן הגיע הצליל ואז זיהה אותם.
"הגעתם! איזה יופי! בדיוק שלחתי לכם הודעה," אמר, ועל פניו חיוך גדול.
"אז מה קורה? הכול בסדר? היא ילדה כבר?" ירתה מאיה צרור שאלות.
רן הבין כבר מהחיוך של גיא שכן, נועה ילדה וכן, הכול בסדר.
"המיילדת אמרה שבכל הקריירה שלה היא לא ראתה כזאת לידה חלקה ומהירה," אמר גיא. "ועוד בלי אפידורל!" אמר וגאווה לא מוסתרת בקולו, "תותחית!".
"נשבע לכם, באנו, נכנסנו לחדר הלידה, נועה התעקשה להישאר בכריעה ולא לשכב, ועשר דקות אחרי זה התינוקת יצאה החוצה. מדהים!" סיים, ועיניו זורחות.
"איזה יופי! מה המשקל? איזה אפגר? איך נועה מרגישה? היא היניקה אותה כבר?" המשיכה מאיה עם צרור שאלות נוסף, עיניה הכחולות בורקות.
"שלוש שבע מאות, אפגר תשע, נועה סבבה ועכשיו הן עושות סקין טו סקין", הצליח גיא לזכור את כל השאלות ולענות עליהן לפי הסדר.
סקין טו סקין עאלק, חשב רן. כולה שמו עליה את התינוקת. אבל גם הוא התרגש. בכל זאת, הוא נהיה סבא בפעם הראשונה בחיים.

*****

גיא חזר לחדר הלידה, ורן ומאיה התמקמו על זוג כורסאות סמוך וחיכו שיאפשרו גם להם להיכנס לביקור.
הגבר הצעיר העצבני והאישה המבוגרת הרגועה נעלמו, וזוג היפסטרים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם החליף אותם על הספסל. האישה בבירור לא הייתה בהריון, ורן תהה מה הביא אותם למחלקת יולדות בשעה הזאת. הוא לא פסל את האפשרות שהם באו לתמוך בחברים שלהם.
"רן, אתה לא מתרגש?" שאלה מאיה, מתרגשת בעצמה, "אנחנו סבא וסבתא! ייקח לי שנים להתרגל למונח הזה, סבתא," הוסיפה, וניגבה דמעה שהתגנבה מעינה השמאלית.
"מתרגש, מתרגש בפנים, את מכירה אותי, לא?" ענה רן בקול רגוע. מבחינתו הלחץ וההתרגשות היו רק לפני הלידה, בגלל חוסר הוודאות והחששות. אם רן שנא משהו זה היה חוסר וודאות, אבל עכשיו הוא היה יכול להיות רגוע.
הוא שלח את ידו להחזיק בידה, והם ישבו בשקט מספר דקות.
דלת חדר הלידה של נועה נפתחה סוף סוף, ודמותו המעורפלת של גיא סימנה להם לבוא.
נועה שכבה על המיטה הרחבה, פניה רגועות וחיוך עייף מרוח עליהן. לצד המיטה עמדה עריסה שקופה על גלגלים, ובתוכה, על רקע המצעים הקטנטנים, ראו מאיה ורן כתם של שיער שחור.
"כמה שיער יש לה! איזה מתוקה!" אמרה מאיה ומיהרה להתבונן בתינוקת יותר מקרוב.
רן ניגש ונישק בעדינות את לחיה הקרירה של נועה, משאיר למאיה ולתינוקת את המרחב שלהן.
"איך את מרגישה?" שאל ובחן את פניה זרועות הנמשים של בתו.
"עכשיו מעולה," ענתה נועה. "האמת היא שבזמן הצירים היו כאבים נוראיים, אבל כששאלתי אם אפשר לקבל אפידורל המיילדת אמרה לי שאני עוד מעט יולדת אז כבר אי אפשר ..."
"הלידה עצמה לקחה דקות, ועכשיו באמת הכול טוב," הוסיפה והחיוך שעל פניה התרחב.
"אני נולדתי ארבע מאתיים, ככה סבתא מספרת, ואני מבין שהתינוקת נולדה כמעט במשקל שלי," התרברב רן. "ואפגר תשע, איזה יופי!"
"החלטתם כבר מה השם שלה?" שאלה מאיה, ורן גילה שבאורח פלא התינוקת הגיעה לזרועותיה. מאיה ערסלה אותה בעדינות והשמיעה לה קולות שמשמיעים לתינוקות.
"כן," ענה גיא, "אורי. במלרע, לא במלעיל," הוסיף וצחק.
"אורי ..." גלגל רן את השם על שפתיו. "אחלה שם, אהבתי," פסק בסופו של דבר.
"אפשר לחשוב שמישהו שואל אותך," צחקה מאיה בשקט כדי לא להעיר את אורי. "אבל אני מסכימה, יופי של שם. למרות שממש לא בטוח שלא יהיה איתה בגן גם אורי הבן, וזה יבלבל אותה ... אולי הייתם צריכים שם שהוא רק של בנות ... כמו ... כמו ... יסמין למשל."
"יסמין? נראה לך? מה, אנחנו בסרט של דיסני?" צחקה נועה צחוק משוחרר.
רן ידע שהכול בסדר, וימשיך להיות בסדר.