נשוכה

נשיכה

דצמבר, לילה. חושך אפלה
 

אני מקלידה עכשיו לאט־לאט. לומדת מחדש. כמו שקודם לכן למדתי איך לישון. כשאני בריאה, יש לי ריטואל קבוע: על הגב, ואז לצד שמאל, ואז על הבטן, ומכאן אני ממריאה אל השינה האמיתית, הצלולה, העמוקה. עכשיו אני שוכבת על הגב ולא זזה. עוצמת עיניים ומשחזרת את מסלול השינה הנכסף. אני כותבת לאט. צריכה לעצור לנוח אחרי כל משפט.

יד שמאל שלי פצועה. גם הכתף, הגב, הירכיים והישבן, אבל יד שמאל היא הפצועה הראשית. אני מנסה לשתף אותה במלאכת הכתיבה, אבל יד ימין מהירה וזריזה ממנה, ועושה את רוב העבודה. אני מניחה ליד שמאל להקליד שתי אותיות, אבל המאמץ למעלה מכוחותיה.

זה דווקא התחיל נחמד. יום חמישי, לפני שבועיים, אסף ואני בבית. אסף אחרי שבוע של שַפַּעת קשה. שנינו מחובקים במיטה, במצעי הפלנל הוורודים־לבנים. אני מבחינה באור הרך הנוגֵהַ מהחלון, ומרגישה עטופה ובת מזל. אחר כך אנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר של לחם וביצה וירקות. אני אוכלת, ואסף מדבר. הוא מעדכן אותי מה מצב הקורונה, מה קורה בפוליטיקה וקצת על העבודה שלו. לקבוצת הביבליותרפיה שפתח הגיע רק משתתף אחד. הוא קצת מאוכזב. אבל למחרת, כשלימד באוניברסיטה, הסטודנטים גדשו את האולם. הוא מפסיק לרגע, ואני רואה איך הוא קורע בשיניו חצי פרוסה בכל נגיסה. זה לא בריא לאכול ככה, אבל אני לא מעירה לו. שנינו מזדרזים. לשנינו פגישות עבודה בזום. מהפגישה מול המסך, שארכה שלוש שעות, אני זוכרת רק את פיזור הדעת ואת קוצר הרוח, את השיעמום ואת חוסר המיקוד, את הציפייה שתסתיים כבר ואוכל לעבור לדבר הבא: לתת את המחשב החדש שקניתי לשכן שלנו, טכנאי מחשבים, שהסכים לעשות טובה ולהתקין לי את התוכנות שאני צריכה; אחר כך לקחת את המכונית לטסט ולנקות את הבית. יום של סידורים לפני שבת. ובשבת ניסע לבר המצווה של האחיין בצפון.

בתום הפגישה המקוונת אני מוסרת את המחשב וחוזרת הביתה. אחרי ימים של גשם וקור, העולם ממורק ושטוף. אני מרגישה בגופי תענוג. אני הולכת בזמן שאני מדברת בטלפון עם איהב, שעובד אצלנו בהנחיית קבוצות. איהב מגשש סחור־סחור, ולבסוף מעלה את סוגיית ההעלאה בשכר. אני מבטיחה לו שזה על הפרק, ויקרה אינשאללה לקראת השנה הבאה. אני הולכת בצעד קל, מוּפזת בשמש. מזווית העין אני מבחינה במרקוס, הכלב של השכנים, הידוע לשמצה במשפחתנו. מרקוס שונא את הכלבלב שלנו, טוני, ולכן גם את כולנו. אני מציינת לעצמי, שמרקוס לא במקומו הרגיל, בחצר ביתו, מאחורי הגדר. השיחה עם איהב נמשכת. אני כבר קרובה מאוד למרקוס. הוא לא נובח. לא משמיע קול. לא מאיים ולא מזהיר.

ברגע אחד הוא נזקף מולי. קופץ עליי. ונושך. נושך ונושך. אני לא מוכנה לכך. בכלל לא הייתי דרוכה. זה כל כך לא צפוי. אני חושבת: עוד מעט הוא ירפה. זה יהיה קצר. אני זועקת: שמישהו יעזור. שמישהו יעזור. אני מסתכלת כה וכה לראות אם יש איש. כל החלונות אטומים. איש אינו יוצא מביתו. מרקוס לא מרפֶּה וממשיך לשסע לי את הזרוע. סוגר עליה את מלתעותיו. אני זורקת את הטלפון שלי, חושבת: אולי הוא כמו טוני, רץ אחרי חפצים שזורקים לו. אבל מרקוס כלב גבר. הוא נועץ את שיניו עמוק יותר. אני אומרת לגוף: עכשיו תחזיק, אחר כך נטַפל. מרקוס לבן כולו וכבד מאוד. העיניים שלו אדומות. הוא עומד על שתי הרגליים ונשען במלוא כובדו על גופי. הוא נושך לי את הכתף. המחשבות "זה יהיה קצר" ו"אחר כך נטפל" לא רלוונטיות עוד. הן מוחלפות במחשבות "המצב מסוכן" ו"מי יודע איך זה יסתיים". הבתים בשכונה מפנים לי עורף. הגרון ממשיך לשווע: שמישהו יעזור. שמישהו יעזור. רכב מגיע. זאת חגית השכנה. "תדרסי אותו. תדרסי אותו!" אני צועקת לה, "תעזרי לי." חגית מתכווצת בכיסא הנהג ואומרת בקול קטן: "אני מפחדת." מבעד לחלון הפתוח כדי סדק היא אומרת: "תבואי את לפֹה, תיכנסי לאוטו." אבל מה אעשה שהוא לא נותן לי לבוא? אני מנצלת רגע של הפוגה. אולי הספיק לו כבר הבשר והדם? אני מסתובבת לכיוון האוטו, אבל מרקוס מזַנֵב בי ונושך וחותך בגב, בגב, בגב, בירך, בישבן, בישבן, במותניים, בכתף. דלת הרכב לא נפתחת. לעולם לא אצליח להיכנס. אני ממשיכה לנסות. בַּסוף הדלת נפתחת, ואני קורסת על המושב, מייבבת. חגית מחייגת 102. אומרת לי: "תנשמי." הבן שלה, בן אחת־עשרה, בגילו של גלעד, הבן שלי, אומר לי: "תנשמי תנשמי." אני לא נושמת, רק מייבבת, "אאאא הוא הרג אותי." מהמרפאה יוצאות בהולות הרופאה והאחות. הן המומות. האחות משכיבה אותי על הבטון, מפחדת שאתמוטט. היא מביאה מספריים, גוזרת לי את שרוול הסריג, חושפת את הבשר המרוסק שמתחתיו, ונחרדת. "זה עד העצם," אומרת הרופאה. האחות רצה פנימה וחוזרת עם תחבושות. היא קושרת לי מעל המרפק סרט גומי ומהדקת, שלא אאבד דם. מגיע הפרמדיק. הוא חושב שאמבולנס רגיל יספיק. הוא שואל אותי אם להתעכב כדי לקחת משככי כאבים או שניסע. כל הזמן הזה אני אומרת: "תקראו לאסף. תקראו לאסף." חוזרת על זה כמו מנטרה. נאחזת בזה. כאילו אם רק יופיע, אנצל.

רק במיון שלפו ממני את המכנסיים הרטובים. אני שוכבת על המיטה בלי מכנסיים, מכוסה בסדין ונאבקת ביד אחת להוריד את התחתונים, תוהה ונכלמת מה לעשות עם המגן התחתון הרטוב. האחות משגיחה במבוכתי ואומרת שאמסור לה אותו. אני מגלגלת אותו לשבלול קטן ואומרת: "סליחה," אסירת תודה שהיא לא מפגינה דחייה. רופא צעיר ומקריח עם עיניים מימיות ניגש אליי. "אני מחכה שהמשככי כאבים ישפיעו," הוא אומר ותולה את עיניו בשקית המטפטפת. "זה בסדר," אני נאנקת בשקט. שיטפל בי כבר. הוא פותח את החבישה, וקירות בית החולים רואים בפעם הראשונה את העיסה, שאני רק מדמיינת אותה, של עור ובשר אדום־סגול. הוא מצלם בנייד את מה שהוא רואה. מתייעץ עם הרופא הבכיר. עובר זמן. הוא נעלם. כשהוא חוזר, אני שואלת: "ככה זה יכאב כל הזמן?" הוא אומר: "עכשיו זה יכאב ויגיע לשיא, אחר כך ירד." אני מוכנסת לחדר הטיפולים. רופא צעיר אחר, כהה ונמרץ, מקבל את פנינו. ידיו עמוסות במכלים של מים מזוקקים, שאותם הוא מתכוון לשפוך לי על היד. "חמש־עשרה ליטר," הוא אומר בשביעות רצון. הוא מרפד את הרצפה במגבות, "שהמנקות לא יכעסו." בחור צעיר רוסי עם עיני תכלת עוזר לו. הם מבקשים מאסף לצאת, כדי שלא יתעלף, "ואז יהיה לנו עוד פציינט," הם אומרים ומצחקקים. בשלב האחרון של הטיהור שופך הרופא מי חמצן על הבשר, והשרפה הפתאומית מאכלת אותי. אני צורחת. הרופא הכהה מאבד מביטחונו. הוא ועיני התכלת הרוסיות עוטפים את היד בשכבות של פדים רטובים וסוגרים הכול במגבת לניגוב ידיים של בית החולים. היד היא גליל עבה עכשיו. "עכשיו לשאר הפצעים," הוא אומר. אסף, שכעת הורשה להיכנס, שואל: "יש אחות שתעשה את זה?" הוא בולע רוק ומהדק את שפתיו. מגבת לבנה מרחפת על פני המים והדם, ורגל במדים כחולים מזיזה אותה הלוך ושוב. כולם עסוקים מאוד, אבל הרופא הצעיר מברר, ונכנסת אחות מבוגרת. "תוכלי לחבוש לה את הפצעים בגוף?" הוא אומר לה, "יש כאן עניין של טוסיקים."

בשתים־עשרה בלילה אני נשלפת מהשינה העמוקה, שמגיעה מאוחר. אני מרגישה כאילו מבתקים אותי. אני מנסה להישאר בתוך אפלולית הגולם, אבל מעליי כבר האורות נדלקים, והאחות נועצת את צינור העירוי עם האנטיביוטיקה בחור של הברנולה, המקובעת בגב כף ידי.

אני מרגישה שבכל מקום אני נתלשת - העור נתלש, השינה נתלשת, השגרה שלי נתלשת. אני יושבת על המיטה בחושך וממררת בבכי. אני כותבת לאסף: "אתה ער?" עשרים דקות אחר כך הוא עונה: "כן. מה קורה? תתקשרי אם צריך. נכנס להתקלח..."

אני כותבת: "האחות העירה אותי בגסות ב-12 בלילה. מאז אני רק בוכה."

בסוף אני נרדמת בכל זאת.

כשאני שוקעת בשינה, אני רואה מפלצות. מפלצות כמו בציורים של ילדים. מעוותות, לא מציאותיות, עם שיניים חדות. אני נוסעת בכביש, ובצדי הדרך גוויות־גוויות מרוטשות. פעם אחר פעם המכונית שאני בתוכה יורדת לכיוון הים. אני צריכה לעשות פניית פרסה, כי עליי לנסוע לכיוון השני, אבל שוב אני מוצאת את עצמי במורד הכביש, לכיוון הים, וחוזר חלילה, וכך כל הלילה, עד שקֶרֶן אור חיוורת של בית חולים גואלת אותי מכף הקלע של החלום.

אני שותה מעט מיץ מהבקבוק שקנה לי אסף. אני שוכבת במיטה כמו גליל בעצמי, ללא משקפיים, ולכן רואה רק במטושטש את הפמליה של הצוות הרפואי, שממלאת את חלל החדר. כשאחד מהם שולף מספריים ומתקרב אליי, אני אומרת בקול ענות: "אמרו לא לגעת בחבישה עד יום ראשון." רק שלא ייגעו בי. אני שומעת מעל הראש קול, שמגחך ואומר: "הה, אני אמרתי את זה..." המספריים זוחלים ורושפים על התחבושת ומבתרים אותה לשניים.

כשהוא עומד מעל רֶסֶק הבשר והדם והעור המשוסע, מאנפף הקול לתלמידיו: "מה אתם אומרים, מה יותר גרוע - נשיכת כלב או נשיכת חתול?" הקול זגוגי. לא בטוח בעצמו. זהו קול שאינו מחוֹלֵל תהודה ואינו מזמין מענה. ואכן אין מענה. לבסוף, כֶּתֶם מהצללית הגברית אומר במבטא ערבי: "כלב?"

הקול עונה לעצמו: "חתול. חתול יותר מסוכן. נשיכה של כלב רחבה, אבל שטחית. נשיכה של חתול קטנה, אבל עמוקה ופוגעת בשרירים ובעצבים." הקול נובר בפצע. אני מסובבת בזהירות את ראשי ורואה כפות ידיים שעירות. "תראו," הן אומרות, "יש כאן פלאפ. זה - פלאפ, מִתלֶה עור." הידיים זזות, וכמה ראשים מקרבים את חוטמם ומהמהמים. "אין פגיעה בפאסיה. אין חסָרים סנסוריים, את זה כבר בדקו במיון. אני מציע שח'אלד יעשה לה ניתוח לקירוב של השוליים," אומר הקול השָׂעיר. "אַת בצום?"

"שתיתי לגימה של מיץ."

"זה לא טוב. תהיי עכשיו בצום עוד שמונה שעות ונכניס אותך לניתוח. ננסה להציל את חתיכת העור ולתפור אותה, אולי היא תחיה."

הקול מסתלק.

זוג ידיים מגוש הצלליות מגשש אליי ומכסה את ערוות היד במגבת. המגבת לחה. כמו אשנב שנשאר פתוח ורוח פרצים חודרת בעדו, אני מרגישה בקור שנושב לתוך הגוף הקרוע.

כעת היד שוב חבושה ואטומה. אני לא רוצה לראות אותה. אני מתנכרת אליה כמו הורים שנוטשים את ילדם הפגוע בבית החולים. שמישהו אחר ייקח אחריות. אני עוצמת עיניים ורואה עיסה של בשר ודם. בשר חשוף ללא עור. בשר נא בצבעי ורוד וסגול, כמו אצל הקַצב.

הניתוח מתקיים באישון לילה אחרי צום של שלושים שעות, שבמהלכו פי יבַש, גרוני ניחר ושפתיי חרבו והחלו להתקלף. המרדימה משכנעת אותי להסכים שהרופאים יבחנו את כל הגוף. היא נואמת: "אולי יהיה עוד משהו לתפור, חבל שלא יסתכלו על כל הנשיכות, את ממילא מורדמת!" שיהיה. אני חותמת. כעת יד שמאל מונחת לי על הבטן, כמו תינוק שלא זז. ביד ימין אני נוגעת באצבעות הכמו־מתות ומלטפת אותן - הצד החי את הצד המת. אני מחבקת את הזרוע, מדברת על לבה: את תצליחי. את תוכלי. את תחיי. כשהכאבים מתפשטים, הדיבורים היפים מאבדים צורה. הכול חוזר להיות גולמי יותר.

בבוקר אחד מביאים אישה זקנה ורזה לחדר. היא בת 78 וסובלת מכאבים. בִּתה לידה, מנהלת שיחות טלפון משפטיות. מדי פעם היא מציעה לה: "רוצה לצאת לעשן?" הזקנה מתביישת ולא רוצה לעשן. היא לא אוכלת כמעט. אחרי יום לוקחים אותה למיפוי עצמות. לפני הבדיקה היא לבד. לא בתה ולא בנה ולא כלתה לצדה. היא מתקשרת אליהם אחד־אחד ואומרת: "אני מרגישה חוסר ביטחון. אני מרגישה חוסר ביטחון."

אני מעריכה אותה על הכנות הזאת.

"את צריכה לספר את הסיפור," אומרת לי הפסיכולוגית השיקומית אחר צהריים אחד, "לעבד אותו." לפסיכולוגית יש שיער חום וקול חם ורך. "שהסיפור יהפוך למשהו קוהרנטי, מובן." הפסיכולוגית ממליצה לי להביט על היד הפצועה: "היא בכל זאת שלך," היא אומרת.

למחרת, כשאני שומעת מעלי את זמזום הקול האטום, אני ממהרת להרכיב את המשקפיים. בתג השם המידלדל מהמותן אני קוראת: ד"ר עידו לוינסון. "אני כבר יודע שאת לא מסתכלת," הוא אומר בקול חסר צבע. אבל הפעם אני מעזה להציץ. המראה גרוע פחות ממה שדמיינתי. חלק הזרוע הקרוב לכף היד מכוסה בעור. במעלה הזרוע שני צינורות פלסטיק דקים תחובים מתחת לעור. "ח'אלד עשה עבודה טובה," פונה ד"ר עידו לשוליות שלו. "אני רואה גם שעשית הַטְרָיה, הורדתָ את העור המת. אתם יכולים לראות אם הפלאפ ויאבּילי?" הם גוחנים מעליי, מבקשים לחטוף מבט. אני מסובבת את ראשי לקיר ומפקירה את היד לזרבוביות הלחות, למבטים החקרניים.

בתי נטע, בת השבע, באה לבקר. היא כל כך נעימה וחמודה. אני מחבקת אותה חיבוק ארוך. אני שוקעת בריח השמפו של שערה כמו באמבט. נטע קצת רהויה, נבוכה, תוהָה איך מתנהגים. היא מגיעה עם שירה, הבת הגדולה, בת השמונה־עשרה. אסף וגלעד היו מוקדם יותר, והביאו אִתם עוגיות ופירות. אני מציעה לנטע את העוגיות. "אמא, לא צריך, זה בשבילך," היא כבר יודעת לומר.

באופן מפתיע, הלילות מביאים לי הקלה. אני מרגישה כאילו הגוף מפריש חומרים מרגיעים, שמערסלים אותי כמו גלים על הים. רק כשאני ישֵנה אני לא מרגישה את הכאב.

בחצות מעירה אותי האחות לעירוי האנטיביוטיקה. כבר התרגלתי, והגוף שלי מֵקיץ מבעוד מועד כדי למנוע את הלם ההתעוררות. אחרי האנטיביוטיקה אני לא נרדמת. אני חובשת אוזניות ומפעילה מוזיקה שקטה. כשאני שומעת את המוזיקה, אני רואה את הגוף שלי גָדֵל וגדל ומתנשא עד השמים, גבוה כל כך, הרבה מעל לכלב. אני מרחפת מעל מרחבים - אני צופה בעצמי צועדת בשדות ליד הבית, רוקדת באוגנדה, ברחבת הכפר שבו שהינו בטיול המשפחתי לאפריקה לפני שנתיים. אני טומנת את הראש בעשב רענן, אני נושמת אוויר; אני שוחה בים במלטה - הייתי שם לפני שלוש שנים בכנס, זו הייתה פעם ראשונה שנסעתי לחו"ל לבד - שומטת את הגוף ומניחה לגלים להסיע אותי; אני בהודו, במקדש הזהב באמריצאר, כוהן כהה בטורבן קורא מספר עתיק. כמו זבוב מוכה יגון קולו מנסר בחדגוניות. המוזיקה נושאת אותי הלאה מכאן, מפקיעה אותי מהקיום פה ומניחה אותי במחוזות אחרים. תוך כדי מעוף מלטפת יד ימין את יד שמאל ומנחמת אותה. המוזיקה חודרת אל תוך הבשר, ואני מדמיינת את היד מתעגלת ונרקמת לצורה שלמה. פתאום יש לי חיזיון ברור מאוד של אחדות.

כף יד קמוטה, מנוקדת בהרות וכתמים, מניחה על השידה ליד מיטתי קופסת פלסטיק, ובה תמרים ממולאים באגוזים. "זה בריא, קחי לך," היד נוקשת על הקופסה ועוקרת אותי מהטורבן ומקולו המהפנט. "איך את מרגישה? יש לך כאבים?"

"אני בסדר," אני עונה במאומץ, ממרחקים.

"אין לך מושג איך כולנו היינו מזועזעים! כל מי ששמע! אני מדמיינת את מה שקרה לך. מצמרר... ואני גם ככה פוחדת מכלבים. כשהייתי ילדה נשך אותי כלב קטן, לא עמוק, בקרסול, אבל מאז אני פוחדת." שכנתי רבקה נאנחת. "תגידי, מה עם הכלב הנושך?"

"הבנתי שלקחו אותו להסגר."

"ודיברתם אִתם?" היא מדגישה את המילה האחרונה. "איך הם מסבירים את מה שקרה?" היא מרמזת לבעלי הכלב.

"הם אומרים שמרקוס ברח להם באמצע טיול. הם בקשר עם אסף."

"חוסר אחריות. תשמעי, הכלב הזה כל פעם שעברתי לידו נבח עליי. זה שור מוּעָד. את יודעת, אתם יכולים לתבוע אותם בהרבה כסף."

רבקה שולפת מתיקה קופסה עטופה נייר משי לבן ודק ומלופפת חוט זהב. "שוקולד בוטיק, עם נגיעות מלח ים, את חייבת לנסות." היא פורמת את הזהב, מערטלת את השוקולד ממחלצותיו, וניחוח כהה מתפשט בחדר. רבקה תוחבת לידי ריבוע חום חלק. אחרי דקה הוא מתחיל להימֵס ולהתרכך, ואני מעבירה אותו אל הלשון. "את יודעת, במלחמת יום כיפור הייתי מתנדבת ברמב"ם, במחלקת עור." קונפטי של קקאו שחור עז מופגז לכל פינות גופי. "היינו מחליפים לפצועים תחבושות, והם היו צורחים." אני מוצצת את הגוש הסמיך, והוא נדבק לחיכי, ללשוני ולשיניי. "חבר שלי עלה על מוקש והעקב שלו נקטע. תפרו לו את הרגל לבטן. אסור היה לו לזוז שלושה שבועות. אחרי שלושה שבועות הפרידו בחזרה את הרגל. צמחה שם רקמה." טעם מצמיא של מלח מתפשט לי בחלל הפה. איזה עינוי, אני חושבת.

חמותי בטלפון. היא מספרת לי על מכָּר, שבמהלך שיט בסירה באוקיינוס השקט, הגיח לעברו תנין מהמים ונשך את זרועו. "הוא נפצע הרבה יותר קשה ממך," היא אומרת לי. אני חושבת: למה היא מספרת לי את זה?

*המשך הפרק בספר המלא*