יממה

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא נֵדַע 
אֵיךְ חוֹזְרִים מִכָּאן, אֵיפֹה נִמְצָא פֶּתַח הַלֵּדָה.
הַיָּד שֶׁהָיְתָה בְּיָדֵנוּ נִשְׁמְטָה כְּבָר מִזְּמַן,
אֶצְבְּעוֹתֵינוּ תּוֹעוֹת בְּתוֹךְ גּוֹלָה.

נְבַקֵּשׁ לָדַעַת אֵיךְ קוֹרְאִים לַצִּפּוֹר הַזֹּאת שֶׁעָפָה 
לֹא נִשְׁאַל לְשֵׁם הַדָּג הַמְּפַרְפֵּר אֶצְלָהּ בַּפֶּה.
נַעֲצֹם עֵינַיִם וְנַסְכִּים: הַטֶּבַע הוּא כָּל כָּךְ יָפֶה, 
וְאָז נָסֵב פָּנֵינוּ אֶל הַחֶדֶר.
הַיָּד שֶׁהָיְתָה בְּיָדֵנוּ כְּבָר אֲחוּזָה בְּמָקוֹם אַחֵר
אֶצְבְּעוֹתֵינוּ קְרוּעוֹת אַחֲרֶיהָ בַּמְּחִלָּה

הספר יממה מבקש לשרטט את קווי המתאר של המישור החומק המכונה 'הווה'. הוא נולד מתוך תנועה קצרת רואי, חמסינית, הנעה על הציר שבין אהבה רבה ומיעוט אהבה, דחיסות וזרות, בית ובר, פראות וסדר. תנועה שאין בה מקומות מסתור או צל. זהו ספר שמבקש למצוא מלים להרף העין הזה, לרגע בו השיר נכתב, לרגע בו הוא מתהווה בתודעה. להעמיד אותו מול נצח, מול עבר ועתיד שמתוכם ואליהם הוא בא.