סולו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סולו
מכר
מאות
עותקים
סולו
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

השבועות עברו ואני גדלתי וגדלתי כמו עליסה, או שזה הבית שקטן וקטן.
יום אחד הגיעה שיחה ממספר חסום. טעות או פרסומת. בחיי, סולו, לא יודעת מה גרם לי לענות, אולי סתם רציתי לדבר עם מישהו. "הלו", אמרתי תוך כדי התמתחות, אבל כלום. וכמעט ניתקתי, אבל אז שמעתי רחש מעבר לקו, תזוזה. "הלו"? 
"גיל"? הקול שלך הפסיק את הפיהוק שלי באמצע, צללתי לתוך הספה כמו סלע. את הקול שלך הייתי מזהה גם באוזניים עצומות. דרך העור הייתי יודעת שזו את שקוראת לי. "גילי, זאת אני", אמרת, מהוססת, ואני לא הבנתי אם זו הבטן שלי שמתהפכת או העובר שמתהפך או שהחדר כולו פתאום זז.

החברות בין גיל וסול התחילה עוד בימי בית הספר. גיל הרצינית והנאמנה נמשכת אל סול העצמאית, הבוגרת והכריזמטית. אחרי הצבא הן טסות ביחד להודו, שם הן נפרדות לראשונה. בטיול גיל מכירה את נדב, מתאהבת בו, אך מסתירה מסול וגם מנדב את רגשותיה. השתיקה של גיל גובה מחיר כבד כשעם החזרה לארץ נדב פוגש בסול, וכמו גיל הוא נשבה בקסמיה. גם לסול יש סודות משלה. היא מתקרבת ומתרחקת מגיל עד שיום אחד נעלמת לגמרי. 

ואז, שנים אחר כך, סול חוזרת פתאום, ומבקשת מגיל בקשה בלתי אפשרית.

סולו הוא סיפור על משולש אהבה, אבל יותר מכך, הוא סיפור על חברות שהחמיצה, על מה שקשר יכול לשאת ועל מה שמפרק אותו.

זהו ספרה הראשון של מורן פרידמן.

פרק ראשון

פרולוג

היה קיץ מקולל. לא היתה לי ברירה והכיתי שורשים בספה. חוץ מאשר לשירותים ומדי פעם להתקלח, לא קמתי בכלל. וזה לא שלא רציתי, סולו, רציתי מאוד. אבל ד"ר שילר היה נחרץ: מנוחה בשכיבה מוחלטת. וחשבתי שאולי זה נכון, אולי אם אני לא אלך לשום מקום, הפעם גם העובר שלי יוכל להישאר. אז שקעתי בספה. שבועות שלמים לאכול על הספה, לקרוא על הספה, לדבר בטלפון על הספה. לקום רק למקלחת ולשירותים. אה, כן, והאזעקות. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני מדמיינת, כי זה נשמע בול כמו במלחמת המפרץ.

--- נחש צפע נחש צפע --- עקב התקפת טילים על ישראל --- המסכות המגוחכות האלה, החדר האטום. מגבות רטובות בפתח הדלת, ובפנים שמיכות ורדיו, טושים, ערמות של פאזלים. בננות מיובשות. היינו ילדות וככה אהבנו, זוכרת? בננות מיובשות ושוקולד מריר, מהעבים האלה של הבישול, שבאו בעטיפה פשוטה מנייר. את היית הרבה בחדר האטום אצלנו בבית, אפילו שאת לא מהמשפחה החלטנו שהוא יהיה גם קצת שלך. עשרים שנה אחרי הנחש־צפע, בננות ושוקולד היו אולי עוזרים לי להעביר את הקיץ המקולל עם כל האזעקות שלו, אבל ד"ר שילר לקח ברצינות לא רק את השמירה שלי, אלא גם את הסוכרת, וככה נשללו ממני בבת אחת גם חופש התנועה וגם זכויות החדר האטום.

הייתי יכולה לרמות פה ושם, להכין קפה לחברה שבאה לבקר או לשבת מדי פעם ליד מכונת התפירה, אבל ד"ר שילר, את יודעת, יותר מרופא קפדן הוא גם בעל חוש מפותח לפרטים וגם בעלי, כך שכל תזוזה מיותרת שלי נקלטה וזכתה לתגובה. בלית ברירה התמקמתי בפינה השמאלית של הספה, איפה שהרגליים יכולות להגיע אל שולחן הקפה (שבימים כתיקונם היה אסור להניח עליו רגליים), ובטווח הושטת יד שמתי כמה ספרים, קלמר, בקבוק מים, את השלט לטלוויזיה ומסרגת קרושה.

בהודו לא הצלחתי ללמוד לסרוג, זוכרת? אבל מה כבר אפשר לעשות על הספה. את בטח היית מתחרפנת מהיום הראשון, אבל לי לקח זמן. בהתחלה זאת היתה בריחה מהעבודה, מאירועים חברתיים מיותרים ומצו המילואים הפתאומי שהגיע על שמי. בהתחלה הספקתי לקרוא ספרים שכבר מזמן תכננתי עליהם, לעשות מרתון סדרות זבל, והצלחתי לישון כדי להעביר את המחשבות. אבל ככל שהזמן עבר והקפיצים הזולים של הספה שקעו, שקעתי גם אני. אז כשאמא שלי הציעה לבוא ללמד אותי קרושה, הסכמתי. שיהיה קרושה. מאז הודו לא ניסיתי, אולי זה יעבוד כשאין לי לאן לטייל.

שכבתי על הספה ולפעמים דיברתי אליו. בשפה של מבוגרים דיברתי אליו, ולא העזתי ללטף את הבטן לפני שיחזרו התשובות של הבדיקות. ודווקא יומיים אחרי שהתקשרו מהמכון הגנטי והזמינו אותנו לשיחה, התחלתי להרגיש אותו זז. תפסיק לזוז, אמרתי לו. ולעצמי אמרתי, תזכרי איך זה מרגיש, האקווריום הזה בבטן, רק אל תיקשרי מדי. את לא היית פה, ונדב הטביע את עצמו בסטטיסטיקות וניסה להישאר אופטימי. אבל בלילות שהוא לא היה תורן שמעתי אותו מדבר מתוך שינה, במשא ומתן עיקש מול מי שמנהל באמת את העניינים.

בינתיים הספה התקערה לתמונת־נגטיב של הגוף שלי. הרבה אחרי הקיץ ההוא עוד זיהיתי את טביעת הישבן בזווית מסוימת, ולפעמים, כשרציתי לחזור בזמן, הייתי מנסה להתמקם בתוכה בדיוק, כמו בנעל נוחה, מרופטת. כי כמה שהוא היה מקולל, היו בקיץ הזה גם רגעים של חסד. כמו הטלפון מנדב, שממש מפתח המעבדה אמר לי שהבדיקות נראות דווקא בסדר. או השליח שהגיע עם חבילה ענקית של לבֶד צבעוני וגליל ניילון־פצפצים.

אבל רוב הזמן היו החדשות. בניינים שבורים, ערמות של חול, אבק שוקע. מנהרות מתנחשות מתחת לרגליים, פנים ופנים ופנים. לכי תבחרי שם לילד הזה, כשבכל יום מתווספים לרשימה עוד שמות שאהבת, אבל עכשיו פתאום יש להם טעם לוואי. אז ישבתי־שכבתי ברגליים מורמות על הספה, ובין מדידת סוכר לפיפי לפרק בסדרה לטבעת עיניים בקרושה, הצצתי בכתוביות על המסך. שמות ופנים. נשבעת לך, לפעמים כמעט קמתי לעמוד דום, אבל החלק הציני שלי, זה שאת כל כך אוהבת, השאיר אותי לשבת.

בימים שנדב לא חזר לישון בבית, הייתי מאבדת תחושת זמן. דחיתי את שעת המקלחת עוד ועוד, כדי לסמן קו בין השכיבה של היום לבין השכיבה של הלילה, אבל בשלב מסוים גם הגבול הקטן הזה נמחק, והימים זלגו לי אחד לתוך השני. הלילה היה מגיע פתאום, סוגר עליי. ייללתי לנדב בטלפון, אלייך כבר לא ניסיתי להתקשר, ובבוקר, כשנדב הגיע, הוא חיבק אותי בידיים הגדולות העדינות שלו. לפעמים ניסה לעודד אותי בחישובים שהוא עושה, כמה ימים עוד נשארו לשבועות הקריטיים, אבל לא יכולתי לשאת את המבטים הבוחנים שלו. ולא יכולתי שלא לשים לב שהוא כבר לא מספר לי על הקיסרי־דחוף שהציל תאום אחד אבל לא את השני, או על זו שהתאשפזה עם גרורות מפושטות וילדה תינוקת בריאה, או ההיא שהגיעה בשבוע ארבעים ואחת עם ירידת מים ובלי דופק.

כשהמשלוח של הלבֶד הגיע, היתה קצת הקלה. את כל מה שלא יכולתי לאכול, תפרתי. מצאתי את עצמי תופרת עוגיות וביסקוויטים, פלחי תפוזים, עלעלים לתות וגרעינים לאבטיח, מקללת על קלח־תירס אובססיבי ונאנחת בסיפוק מאגס שיצא מדויק. כשנגמר לי האקרילן, פירקתי כריות מהסלון כדי למלא את העולם התפור שלי. היה לי פחות על מה להישען, ונדב קלט שמשהו קורה עם הספה ואמר שאני מגזימה, אבל השתקתי אותו שנראה אותו תקוע ככה חודשים ומי שאין לו שיגעונות קטנים יש לו שיגעונות גדולים ושאם זה כל כך מפריע לו, שילך להביא לי חומרים מנחלת בנימין או שיגיע הביתה יותר מוקדם. הוא לא ענה לי. וככה, כשכולם היו במילואים או בחו"ל, אני סידרתי גדודי ירקות ופירות מזויפים בסלסילות, ואם היית מציצה בתמונות שצילמתי באותם ימים, היית כנראה חושבת שביליתי יפה.

השבועות עברו, ואני גדלתי וגדלתי כמו עליסה, או שזה הבית שקטן וקטן.

יום אחד הגיעה שיחה ממספר לא מזוהה. טעות או פרסומת. בחיי, סולו, לא יודעת מה גרם לי לענות, אולי סתם רציתי לדבר עם מישהו. עניתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא דיבר. "הלו", אמרתי תוך כדי התמתחות, אבל כלום. וכמעט ניתקתי, אבל אז שמעתי רחש מעבר לקו, תזוזה. "הלו?"

"גיל?"

הקול שלך הפסיק את הפיהוק שלי באמצע, צללתי לתוך הספה כמו סלע. את הקול שלך הייתי מזהה גם באוזניים עצומות. דרך העור הייתי יודעת שזו את שקוראת לי. "גילי, זאת אני", אמרת, מהוססת, ואני לא הבנתי אם זו הבטן שלי שמתהפכת או העובר שמתהפך או שהחדר כולו פתאום זז.

1

אביחי. פגשת אותו במעונות כשבאת לקחת קלסר מאמרים מאיזו דפנה, חברה שלך מהתואר. היא פתחה לך את הדלת, והוא בדיוק עבר במסדרון וזיהה אותה. "מחשבים?" היא שאלה. "משהו כזה", הוא זרק, המשיך ללכת. את נכנסת אליה לחדר ושמעת ממנה שקוראים לו אביחי, ואולי לא רואים עליו, אבל מתחת ללוּק הקצת ערסי יש לו מלא שכל ובתיכון הוא אשכרה המציא משחק מחשב שכל הבנים התמכרו אליו ושילמו לו על זה מלא כסף. לא התכוונת להישאר אצלה הרבה, אבל יצא שנשארת, ופתאום שמת לב מה השעה. שיט, איך כל כך מאוחר ולא הספקת כלום.

הלכת הביתה אבל שכחת את הקלסר, ולמחרת היית צריכה לקפוץ לקחת אותו ממנה עוד פעם. ממש מיהרת לעבודה, ושוב ראית את הבחור הגבוה־הרזה ששכחת בינתיים איך קוראים לו, והרגשת קצת דז'ה־וו. חייכת אליו, הוא חייך אלייך, הנהנת ורצת, אבל התבלבלת בקומות ולא מצאת והדפנה ההיא לא ענתה לטלפון אז חזרת למדרגות וקיווית שהוא עוד שם. "היי...?" צעקת אל הגב שלו. הוא הסתובב כאילו ידע שתחזרי והתקרב עד אלייך. "אביחי", הציג את עצמו. "סול", אמרת, קצרת נשימה וקצרת סבלנות, "אתה זוכר איפה החדר של דפנה?"

הוא ליווה אותך לשם, ושמחת שיש לו צעדים גדולים ומהירים כאלה. כשיצאת עם הקלסר, התפלאת לראות אותו מחכה לך בקצה המסדרון. "ביי, אביחי", חייכת אליו וטסת למטה במדרגות. ובכל זאת הצצת לראות אם הוא עדיין מחכה למעלה, והוא היה שם, הסתכל עלייך ואפילו לא עשה כאילו הוא בדרך למקום אחר, אז אמרת, "פעם שלישית גלידה", והוא סימן לך "סבבה" עם האגודל.

כבר היית באמצע המשמרת, הקלדת הזמנה והרגשת שמישהו עומד מאחורייך. "יש גלידה?" הוא שאל, וחייכת עוד לפני שהסתובבת, וחשבת לרגע מה לענות שיהיה שנון מספיק, ולא מצאת, וכשהסתובבת אליו ראית רק את הרוכסן של הסווטשירט הכחול שלו והופתעת כמה גבוה הוא ככה מקרוב. הרמת אליו את המבט. "פנקייק הולך?" שאלת, והוא אמר, "גלידה", ושאל מתי את מסיימת את המשמרת וחזר, עם אותו סווטשירט. הגלידה כבר היתה סגורה, אבל היתה לו שקית עם שני פיינטים של בן אנד ג'ריס. "צ'אנקי מאנקי?" הוא הציע כשהתיישבתם על ספסל, אבל את כבר זיהית בשקית את הקוקי־דו, שהיה הטעם שהכי אהבת, אחרי וניל. הוא נתן לך כף ולקח אחת בעצמו, וככה, עם הטעם של העוגיות בפה, נשענת אחורה על הספסל ועצמת את העיניים לכמה שניות. פתאום נזכרת והתיישרת, "איך ידעת איפה אני עובדת? שאלת את דפנה?"

"לא", הוא ענה.

הסתכלת בו במבט שואל. "החולצה שלך", הוא אמר, "יש עליה לוגו".

ישבתם ברחוב שלא הכרת, בגינת משחקים שפתאום נראתה לך קצת מאיימת עם החושך והשקט ורק נדנדה אחת שהתחילה לזוז מעצמה. הצבעת לכיוונה. הוא שאל אם את אוהבת סרטי אימה, ואמרת שמאוד, והוא אמר שגם, וסיפרת לו איך זה התחיל במסיבת פיג'מות של ארז שלמד איתנו ביסודי ולהורים שלו היתה ספריית וידיאו. הם נתנו לנו לראות את "בית קברות לחיות", וכולם לא ישנו אחר כך שבוע, וגם את לא, אבל אחרי השבוע הזה ביקשת מארז לבוא אליו עוד פעם, וראיתם את "סיוט ברחוב אלם" ופרדי קרוגר רדף אותך וגם הקסים. אחר כך השגת עותק של "משחק ילדים" וראית אותו בהמשכים, לגמרי לבד.

"אני הייתי צריך להתפלח לקולנוע בשביל זה", אביחי אמר, ולא שאלת אם הוא רציני.

הסתכלתם על הנדנדה הריקה ושתקתם. פתאום הרגשת משהו על העורף שלך וקפצת, והוא התכופף אלייך וחשבת שהוא רוצה לנשק אותך, אבל הוא רק לחש לך באוזן, "Hello Amanda…" וצחקת וגם קצת התרגשת ממנו, שכבר פעם שנייה היום מתגנב מאחורייך. "נזוז?" אמרת. הוא ליווה אותך לדירה, שוב בצעדים מהירים כאלה. כשהגעתם לבניין, נעצרת, "זה פה", אמרת, והוא ליטף לך את הלחי והתכופף עד לגובה שלך וקירב אותך אליו כאילו אתם כבר ממש מכירים ונישק אותך בטעם צ'אנקי מאנקי. לפני שעלית הביתה, היית חייבת להחזיר לו — "Good night Freddy".

יומיים אחר כך נפגשתם שוב. כששאלת מה הוא לומד, הוא ענה שהוא לא בעניין של תואר, רק מגיע לעזור לחברים עם כל מיני עבודות. קצת ירד לך ממנו כי הוא אמר "שתיים־שלוש פרויקטים", וגם כי הוא לא באמת סטודנט, אבל הוא דיבר על העבודה שלו בכזאת התלהבות, שלרגע חשבת לעבור למחשבים מהפסיכולוגיה שלך, שגם ככה בטח לא יצא ממנה כלום. הקשבת לו ושאלת והוא דיבר מהר וככל שהוא סיפר הבנת שדפנה לא הגזימה והבחור הזה, שנראה כמו שרוך־כדורסל מאיזו שכונה, כנראה יודע משהו שאחרים לא. סיפרת לי על זה כשדיברנו, אבל אחר כך עברו כמה ימים וחשבת שהוא כבר לא יתקשר.

עוד על הספר

סולו מורן פרידמן

פרולוג

היה קיץ מקולל. לא היתה לי ברירה והכיתי שורשים בספה. חוץ מאשר לשירותים ומדי פעם להתקלח, לא קמתי בכלל. וזה לא שלא רציתי, סולו, רציתי מאוד. אבל ד"ר שילר היה נחרץ: מנוחה בשכיבה מוחלטת. וחשבתי שאולי זה נכון, אולי אם אני לא אלך לשום מקום, הפעם גם העובר שלי יוכל להישאר. אז שקעתי בספה. שבועות שלמים לאכול על הספה, לקרוא על הספה, לדבר בטלפון על הספה. לקום רק למקלחת ולשירותים. אה, כן, והאזעקות. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שאני מדמיינת, כי זה נשמע בול כמו במלחמת המפרץ.

--- נחש צפע נחש צפע --- עקב התקפת טילים על ישראל --- המסכות המגוחכות האלה, החדר האטום. מגבות רטובות בפתח הדלת, ובפנים שמיכות ורדיו, טושים, ערמות של פאזלים. בננות מיובשות. היינו ילדות וככה אהבנו, זוכרת? בננות מיובשות ושוקולד מריר, מהעבים האלה של הבישול, שבאו בעטיפה פשוטה מנייר. את היית הרבה בחדר האטום אצלנו בבית, אפילו שאת לא מהמשפחה החלטנו שהוא יהיה גם קצת שלך. עשרים שנה אחרי הנחש־צפע, בננות ושוקולד היו אולי עוזרים לי להעביר את הקיץ המקולל עם כל האזעקות שלו, אבל ד"ר שילר לקח ברצינות לא רק את השמירה שלי, אלא גם את הסוכרת, וככה נשללו ממני בבת אחת גם חופש התנועה וגם זכויות החדר האטום.

הייתי יכולה לרמות פה ושם, להכין קפה לחברה שבאה לבקר או לשבת מדי פעם ליד מכונת התפירה, אבל ד"ר שילר, את יודעת, יותר מרופא קפדן הוא גם בעל חוש מפותח לפרטים וגם בעלי, כך שכל תזוזה מיותרת שלי נקלטה וזכתה לתגובה. בלית ברירה התמקמתי בפינה השמאלית של הספה, איפה שהרגליים יכולות להגיע אל שולחן הקפה (שבימים כתיקונם היה אסור להניח עליו רגליים), ובטווח הושטת יד שמתי כמה ספרים, קלמר, בקבוק מים, את השלט לטלוויזיה ומסרגת קרושה.

בהודו לא הצלחתי ללמוד לסרוג, זוכרת? אבל מה כבר אפשר לעשות על הספה. את בטח היית מתחרפנת מהיום הראשון, אבל לי לקח זמן. בהתחלה זאת היתה בריחה מהעבודה, מאירועים חברתיים מיותרים ומצו המילואים הפתאומי שהגיע על שמי. בהתחלה הספקתי לקרוא ספרים שכבר מזמן תכננתי עליהם, לעשות מרתון סדרות זבל, והצלחתי לישון כדי להעביר את המחשבות. אבל ככל שהזמן עבר והקפיצים הזולים של הספה שקעו, שקעתי גם אני. אז כשאמא שלי הציעה לבוא ללמד אותי קרושה, הסכמתי. שיהיה קרושה. מאז הודו לא ניסיתי, אולי זה יעבוד כשאין לי לאן לטייל.

שכבתי על הספה ולפעמים דיברתי אליו. בשפה של מבוגרים דיברתי אליו, ולא העזתי ללטף את הבטן לפני שיחזרו התשובות של הבדיקות. ודווקא יומיים אחרי שהתקשרו מהמכון הגנטי והזמינו אותנו לשיחה, התחלתי להרגיש אותו זז. תפסיק לזוז, אמרתי לו. ולעצמי אמרתי, תזכרי איך זה מרגיש, האקווריום הזה בבטן, רק אל תיקשרי מדי. את לא היית פה, ונדב הטביע את עצמו בסטטיסטיקות וניסה להישאר אופטימי. אבל בלילות שהוא לא היה תורן שמעתי אותו מדבר מתוך שינה, במשא ומתן עיקש מול מי שמנהל באמת את העניינים.

בינתיים הספה התקערה לתמונת־נגטיב של הגוף שלי. הרבה אחרי הקיץ ההוא עוד זיהיתי את טביעת הישבן בזווית מסוימת, ולפעמים, כשרציתי לחזור בזמן, הייתי מנסה להתמקם בתוכה בדיוק, כמו בנעל נוחה, מרופטת. כי כמה שהוא היה מקולל, היו בקיץ הזה גם רגעים של חסד. כמו הטלפון מנדב, שממש מפתח המעבדה אמר לי שהבדיקות נראות דווקא בסדר. או השליח שהגיע עם חבילה ענקית של לבֶד צבעוני וגליל ניילון־פצפצים.

אבל רוב הזמן היו החדשות. בניינים שבורים, ערמות של חול, אבק שוקע. מנהרות מתנחשות מתחת לרגליים, פנים ופנים ופנים. לכי תבחרי שם לילד הזה, כשבכל יום מתווספים לרשימה עוד שמות שאהבת, אבל עכשיו פתאום יש להם טעם לוואי. אז ישבתי־שכבתי ברגליים מורמות על הספה, ובין מדידת סוכר לפיפי לפרק בסדרה לטבעת עיניים בקרושה, הצצתי בכתוביות על המסך. שמות ופנים. נשבעת לך, לפעמים כמעט קמתי לעמוד דום, אבל החלק הציני שלי, זה שאת כל כך אוהבת, השאיר אותי לשבת.

בימים שנדב לא חזר לישון בבית, הייתי מאבדת תחושת זמן. דחיתי את שעת המקלחת עוד ועוד, כדי לסמן קו בין השכיבה של היום לבין השכיבה של הלילה, אבל בשלב מסוים גם הגבול הקטן הזה נמחק, והימים זלגו לי אחד לתוך השני. הלילה היה מגיע פתאום, סוגר עליי. ייללתי לנדב בטלפון, אלייך כבר לא ניסיתי להתקשר, ובבוקר, כשנדב הגיע, הוא חיבק אותי בידיים הגדולות העדינות שלו. לפעמים ניסה לעודד אותי בחישובים שהוא עושה, כמה ימים עוד נשארו לשבועות הקריטיים, אבל לא יכולתי לשאת את המבטים הבוחנים שלו. ולא יכולתי שלא לשים לב שהוא כבר לא מספר לי על הקיסרי־דחוף שהציל תאום אחד אבל לא את השני, או על זו שהתאשפזה עם גרורות מפושטות וילדה תינוקת בריאה, או ההיא שהגיעה בשבוע ארבעים ואחת עם ירידת מים ובלי דופק.

כשהמשלוח של הלבֶד הגיע, היתה קצת הקלה. את כל מה שלא יכולתי לאכול, תפרתי. מצאתי את עצמי תופרת עוגיות וביסקוויטים, פלחי תפוזים, עלעלים לתות וגרעינים לאבטיח, מקללת על קלח־תירס אובססיבי ונאנחת בסיפוק מאגס שיצא מדויק. כשנגמר לי האקרילן, פירקתי כריות מהסלון כדי למלא את העולם התפור שלי. היה לי פחות על מה להישען, ונדב קלט שמשהו קורה עם הספה ואמר שאני מגזימה, אבל השתקתי אותו שנראה אותו תקוע ככה חודשים ומי שאין לו שיגעונות קטנים יש לו שיגעונות גדולים ושאם זה כל כך מפריע לו, שילך להביא לי חומרים מנחלת בנימין או שיגיע הביתה יותר מוקדם. הוא לא ענה לי. וככה, כשכולם היו במילואים או בחו"ל, אני סידרתי גדודי ירקות ופירות מזויפים בסלסילות, ואם היית מציצה בתמונות שצילמתי באותם ימים, היית כנראה חושבת שביליתי יפה.

השבועות עברו, ואני גדלתי וגדלתי כמו עליסה, או שזה הבית שקטן וקטן.

יום אחד הגיעה שיחה ממספר לא מזוהה. טעות או פרסומת. בחיי, סולו, לא יודעת מה גרם לי לענות, אולי סתם רציתי לדבר עם מישהו. עניתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא דיבר. "הלו", אמרתי תוך כדי התמתחות, אבל כלום. וכמעט ניתקתי, אבל אז שמעתי רחש מעבר לקו, תזוזה. "הלו?"

"גיל?"

הקול שלך הפסיק את הפיהוק שלי באמצע, צללתי לתוך הספה כמו סלע. את הקול שלך הייתי מזהה גם באוזניים עצומות. דרך העור הייתי יודעת שזו את שקוראת לי. "גילי, זאת אני", אמרת, מהוססת, ואני לא הבנתי אם זו הבטן שלי שמתהפכת או העובר שמתהפך או שהחדר כולו פתאום זז.

1

אביחי. פגשת אותו במעונות כשבאת לקחת קלסר מאמרים מאיזו דפנה, חברה שלך מהתואר. היא פתחה לך את הדלת, והוא בדיוק עבר במסדרון וזיהה אותה. "מחשבים?" היא שאלה. "משהו כזה", הוא זרק, המשיך ללכת. את נכנסת אליה לחדר ושמעת ממנה שקוראים לו אביחי, ואולי לא רואים עליו, אבל מתחת ללוּק הקצת ערסי יש לו מלא שכל ובתיכון הוא אשכרה המציא משחק מחשב שכל הבנים התמכרו אליו ושילמו לו על זה מלא כסף. לא התכוונת להישאר אצלה הרבה, אבל יצא שנשארת, ופתאום שמת לב מה השעה. שיט, איך כל כך מאוחר ולא הספקת כלום.

הלכת הביתה אבל שכחת את הקלסר, ולמחרת היית צריכה לקפוץ לקחת אותו ממנה עוד פעם. ממש מיהרת לעבודה, ושוב ראית את הבחור הגבוה־הרזה ששכחת בינתיים איך קוראים לו, והרגשת קצת דז'ה־וו. חייכת אליו, הוא חייך אלייך, הנהנת ורצת, אבל התבלבלת בקומות ולא מצאת והדפנה ההיא לא ענתה לטלפון אז חזרת למדרגות וקיווית שהוא עוד שם. "היי...?" צעקת אל הגב שלו. הוא הסתובב כאילו ידע שתחזרי והתקרב עד אלייך. "אביחי", הציג את עצמו. "סול", אמרת, קצרת נשימה וקצרת סבלנות, "אתה זוכר איפה החדר של דפנה?"

הוא ליווה אותך לשם, ושמחת שיש לו צעדים גדולים ומהירים כאלה. כשיצאת עם הקלסר, התפלאת לראות אותו מחכה לך בקצה המסדרון. "ביי, אביחי", חייכת אליו וטסת למטה במדרגות. ובכל זאת הצצת לראות אם הוא עדיין מחכה למעלה, והוא היה שם, הסתכל עלייך ואפילו לא עשה כאילו הוא בדרך למקום אחר, אז אמרת, "פעם שלישית גלידה", והוא סימן לך "סבבה" עם האגודל.

כבר היית באמצע המשמרת, הקלדת הזמנה והרגשת שמישהו עומד מאחורייך. "יש גלידה?" הוא שאל, וחייכת עוד לפני שהסתובבת, וחשבת לרגע מה לענות שיהיה שנון מספיק, ולא מצאת, וכשהסתובבת אליו ראית רק את הרוכסן של הסווטשירט הכחול שלו והופתעת כמה גבוה הוא ככה מקרוב. הרמת אליו את המבט. "פנקייק הולך?" שאלת, והוא אמר, "גלידה", ושאל מתי את מסיימת את המשמרת וחזר, עם אותו סווטשירט. הגלידה כבר היתה סגורה, אבל היתה לו שקית עם שני פיינטים של בן אנד ג'ריס. "צ'אנקי מאנקי?" הוא הציע כשהתיישבתם על ספסל, אבל את כבר זיהית בשקית את הקוקי־דו, שהיה הטעם שהכי אהבת, אחרי וניל. הוא נתן לך כף ולקח אחת בעצמו, וככה, עם הטעם של העוגיות בפה, נשענת אחורה על הספסל ועצמת את העיניים לכמה שניות. פתאום נזכרת והתיישרת, "איך ידעת איפה אני עובדת? שאלת את דפנה?"

"לא", הוא ענה.

הסתכלת בו במבט שואל. "החולצה שלך", הוא אמר, "יש עליה לוגו".

ישבתם ברחוב שלא הכרת, בגינת משחקים שפתאום נראתה לך קצת מאיימת עם החושך והשקט ורק נדנדה אחת שהתחילה לזוז מעצמה. הצבעת לכיוונה. הוא שאל אם את אוהבת סרטי אימה, ואמרת שמאוד, והוא אמר שגם, וסיפרת לו איך זה התחיל במסיבת פיג'מות של ארז שלמד איתנו ביסודי ולהורים שלו היתה ספריית וידיאו. הם נתנו לנו לראות את "בית קברות לחיות", וכולם לא ישנו אחר כך שבוע, וגם את לא, אבל אחרי השבוע הזה ביקשת מארז לבוא אליו עוד פעם, וראיתם את "סיוט ברחוב אלם" ופרדי קרוגר רדף אותך וגם הקסים. אחר כך השגת עותק של "משחק ילדים" וראית אותו בהמשכים, לגמרי לבד.

"אני הייתי צריך להתפלח לקולנוע בשביל זה", אביחי אמר, ולא שאלת אם הוא רציני.

הסתכלתם על הנדנדה הריקה ושתקתם. פתאום הרגשת משהו על העורף שלך וקפצת, והוא התכופף אלייך וחשבת שהוא רוצה לנשק אותך, אבל הוא רק לחש לך באוזן, "Hello Amanda…" וצחקת וגם קצת התרגשת ממנו, שכבר פעם שנייה היום מתגנב מאחורייך. "נזוז?" אמרת. הוא ליווה אותך לדירה, שוב בצעדים מהירים כאלה. כשהגעתם לבניין, נעצרת, "זה פה", אמרת, והוא ליטף לך את הלחי והתכופף עד לגובה שלך וקירב אותך אליו כאילו אתם כבר ממש מכירים ונישק אותך בטעם צ'אנקי מאנקי. לפני שעלית הביתה, היית חייבת להחזיר לו — "Good night Freddy".

יומיים אחר כך נפגשתם שוב. כששאלת מה הוא לומד, הוא ענה שהוא לא בעניין של תואר, רק מגיע לעזור לחברים עם כל מיני עבודות. קצת ירד לך ממנו כי הוא אמר "שתיים־שלוש פרויקטים", וגם כי הוא לא באמת סטודנט, אבל הוא דיבר על העבודה שלו בכזאת התלהבות, שלרגע חשבת לעבור למחשבים מהפסיכולוגיה שלך, שגם ככה בטח לא יצא ממנה כלום. הקשבת לו ושאלת והוא דיבר מהר וככל שהוא סיפר הבנת שדפנה לא הגזימה והבחור הזה, שנראה כמו שרוך־כדורסל מאיזו שכונה, כנראה יודע משהו שאחרים לא. סיפרת לי על זה כשדיברנו, אבל אחר כך עברו כמה ימים וחשבת שהוא כבר לא יתקשר.