מחר ועוד מחר ועוד מחר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחר ועוד מחר ועוד מחר
מכר
אלפי
עותקים
מחר ועוד מחר ועוד מחר
מכר
אלפי
עותקים

מחר ועוד מחר ועוד מחר

4.4 כוכבים (120 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Tomorrow, And Tomorrow, And Tomorrow
  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 463 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 43 דק'
  • קריינות: עדן לוי
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 41 דק'

גבריאל זווין

גבריאל זווין (נולדה ב-24 באוקטובר 1977, ניו יורק) היא סופרת ותסריטאית אמריקאית. אביו של זווין הוא יהודי-רוסי-אמריקאי, ואמה קוריאנית. היא בוגרת אוניברסיטת הרווארד ומתגוררת בלוס אנג'לס.

 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בבוקר יום קריר בדצמבר, יורד סם מזור מהרכבת התחתית ורואה, בין המוני האנשים על הרציף, את סיידי גרין, חברת הילדות שלו. הוא קורא בשמה, אבל היא מעמידה פנים שלא שמעה אותו. כשהוא לא מוותר, היא מסתובבת לבסוף, והמשחק מתחיל. המשחק שישנה את חייהם, המשחק שישנה את מי שהם.

המפגש המחודש הופך לפיצוץ של יצירתיות. סיידי וסם שוקעים בעולם משלהם כדי לברוא עולמות חדשים של משחקי מחשב. ההצלחה מגיעה, ואיתה כסף ופרסום, ואהבה, אבל היא מולידה גם כאב, שמכבה את כל המסכים. עכשיו הם צריכים לחפש דרך להמשיך את המשחק הזה, שקוראים לו החיים.   
  
מחר ועוד מחר ועוד מחר הוא ספר מהפנט, על כוחה של חברות, על האתגרים שמזמנת הצלחה, על הרגש שאי אפשר לדעת לאן הוא יוביל ועל היופי והפיוט שמסתתרים במקומות הכי לא צפויים. 

גבריאל זווין, מהסופרות הבולטות והמגוונות של דורה, חוזרת עם סיפור אהבה לא שגרתי, תוך שהיא בוחנת את העידן שבו אנו חיים, מחוברים למסכים, מכורים לטכנולוגיה, ועדיין מחפשים תשובות. 

פרק ראשון

1

לפני שמֵייזר המציא את עצמו כמייזר הוא היה סמסון מייזר, ולפני שהוא היה סמסון מייזר הוא היה סמסון מזוּר — שינוי אותיות זניח שהפך אותו מחנון יהודי־לכאורה לבונה עולמות מקצועי — ורוב נעוריו הוא היה פשוט סם. ס־מ בהיכל התהילה של מכונת הדונקי קונג של סבא שלו, אבל בעיקר סם.

אחר צהריים אחד בדצמבר בשלהי המאה העשרים, ירד סם מקרון הרכבת התחתית וגילה שהעורק למדרגות הנעות חסום בגוש אנשים דומם שמסתכל בעיני עגל על איזו פרסומת. הוא כבר היה באיחור. היתה לו פגישה עם היועץ האקדמי שלו שהוא דחה זה יותר מחודש, פגישה שכולם היו משוכנעים שחיוני מאוד לקיים אותה לפני חופשת החורף. סם לא התלהב מציבורי אדם גדולים — לא מהרעיון להיות בתוכם ולא מהשטויות שהם נטו ליהנות מהן בהמוניהם. אבל מהציבור הזה לא היתה לו אפשרות לחמוק. הוא ייאלץ לפלס לעצמו דרך בתוכו אם הוא רוצה לעבור לעולם שעל פני הקרקע.

סם היה לבוש במעיל צמר כחול, גדול כמו אוהל, שירש מהשותף שלו לדירה, מרקס. מרקס קנה אותו בשנה הראשונה ללימודים בחנות העודפים של הצי בעיר, והמעיל נשאר מאז בשקית הקניות והלך והתעפש בה כל הסמסטר כמעט, עד שסם ביקש אותו בהשאלה. זה היה חורף אכזרי במיוחד, אבל רק סופה עזה באפריל (באפריל! איזה טירוף, החורפים האלה של מסצ'וסטס!) הצליחה לשבור לבסוף את גאוותו של סם, והוא ביקש ממרקס את המעיל הזנוח. סם העמיד פנים שהמעיל פשוט מוצא חן בעיניו, ומרקס אמר שאם ככה שייקח אותו לתמיד, כמו שסם ידע מראש שיקרה. המעיל, כמו כמעט כל דבר שקונים בחנות העודפים של הצי, הצחין מעובש, אבק וזיעה של גברים מתים, וסם ניסה לא לשער למה העמידו אותו למכירה. אבל הוא היה הרבה יותר חם ממעיל הרוח שהביא איתו בשנה הראשונה מקליפורניה. סם גם חשב שהמעיל הגדול עוזר להסתיר את ממדי גופו. אלא שבגודלו המגוחך הוא רק שיווה לו מראה קטן וילדי עוד יותר.

ובמילים אחרות, סם מזוּר, בגיל עשרים ואחת, לא ניחן בגוף שאִפשר לו לפלס ולדחוף, ולכן הוא ניסה להשתחל בהמון כמיטב יכולתו, והרגיש קצת כמו הצפרדע האומללה ממשחק הווידיאו פרוֹגר. התברר לו שהוא פולט סדרה של "סליחות" שהוא לא מתכוון אליהן. אחד הדברים המופלאים בתכנות של המוח האנושי, חשב סם, הוא שאפשר להגיד "סליחה" ובפועל להתכוון ל"לך תזדיין". דמויות בספרים, בסרטים ובמשחקים — אלא אם כן הן בלתי מהימנות, מטורפות במובהק או מרושעות — נמדדות לפי הרושם שהן יוצרות, לפי סך כל המעשים והאמירות שלהן. אבל אנשים — מהזן הרגיל, ההגון, הישר במהותו — לא היו יכולים לעבור את היום אלמלא פיסת הקוד החיונית שבזכותה הם יכולים להגיד דבר אחד ולהתכוון, להרגיש ואפילו לעשות את היפוכו הגמור.

"אולי תלך מסביב?" צרח על סם גבר בכובע צמר שחור־ירוק.

"סליחה," אמר סם.

"שיט, כמעט הצלחתי," רטנה אישה עם תינוק במנשא שסם עבר לפניה.

"סליחה," אמר סם.

מדי פעם מישהו הסתלק בחיפזון, ורווח נפער בהמון. הרווחים היו אמורים לספק לסם פתחי מילוט, אבל איכשהו הם התמלאו מיד באנשים חדשים, צמאים לשעשוע.

כשסם כבר כמעט הגיע למדרגות הנעות הוא הסתובב לראות על מה כולם מסתכלים. הוא דמיין לעצמו איך הוא מספר למרקס על הדוחק בתחנה ואת מרקס אומר, "לא עניין אותך בכלל לדעת מה קורה? תגלה עולם שלם של אנשים ושל אירועים, אם רק תפסיק לרגע להיות מיזנתרופ." סם לא רצה שמרקס יחשוב שהוא מיזנתרופ, גם אם בצדק, ולכן הוא הסתובב. ואז הוא קלט את חברתו משכבר הימים, סיידי גרין.

לא שהוא לא ראה אותה בכלל כל השנים. שניהם השתתפו בקביעות בירידי מדע, בליגת המשחקים האקדמיים ובשלל תחרויות אחרות (אמנות הנאום, רובוטיקה, כתיבה יוצרת, תכנות). כי בין שלומדים בתיכון ציבורי בינוני במזרח העיר (סם) ובין שלומדים בתיכון פרטי יוקרתי במערבה (סיידי), חוג הילדים החכמים בלוס אנג'לס נותר קבוע. הם היו מחליפים מבטים משני קצותיו של חדר גדוש חנונים — לפעמים היא היתה אפילו מחייכת אליו כדי לאשרר את הפסקת האש ביניהם — ומיד היא היתה נבלעת במעגל הטורפני של ילדים חכמים ויפים שתמיד הקיף אותה. בנים ובנות כמוהו, אבל עשירים יותר, לבנים יותר ובעלי שיניים ומשקפיים טובים יותר. וסם לא רצה להיות עוד חנון מכוער שמכרכר סביב סיידי גרין. לפעמים כדי לעשות ממנה מרשעת הוא היה מדמיין אירועים שבהם היא זלזלה בו: איך היא הפנתה לו את הגב; איך היא התחמקה מלהסתכל לו בעיניים. אלא שהיא לא עשתה דברים כאלה. הוא כמעט הצטער שלא.

הוא ידע שהיא התקבלה לאם־איי־טי, וכשהתקבל להרווארד השכנה שאל את עצמו אם ייתקל בה מתישהו. שנתיים וחצי הוא לא עשה כלום כדי לקדם אירוע כזה. וגם היא לא.

אבל הנה היא: סיידי גרין בכבודה ובעצמה. וכשראה אותה התחשק לו לרגע לפרוץ בבכי. כאילו היא הוכחה מתמטית שחמקה ממנו שנים רבות, ולפתע פתאום אחרי מנוחה והתרעננות, הפתרון לגמרי ברור. הנה סיידי, הוא חשב. כן.

הוא עמד לקרוא בשמה, והתחרט. הוא היה המום ממשך הזמן שחלף מאז היו רק שניהם יחד. איך יכול להיות שאדם יהיה צעיר כל כך — וברור לו שאובייקטיבית הוא צעיר מאוד — ושלמרות זאת יעבור כל כך הרבה זמן? ולמה קל לו כל כך לשכוח פתאום שהוא מתעב אותה? הזמן, חשב סם, הוא תעלומה. אבל במחשבה שנייה הוא שינה את דעתו. הזמן הגיוני מבחינה מתמטית. דווקא הלב — וליתר דיוק, החלק במוח שהלב מייצג — הוא התעלומה.

סיידי גמרה להסתכל על מה שזה לא יהיה שההמון הסתכל עליו, והתחילה ללכת אל הרציף של הקו האדום.

סם קרא בשמה, "סיידי!" התחנה סאנה לא רק מנהמת הרכבת המגיעה אלא גם מההמולה האנושית הרגילה. נערה ניגנה בצ'לו יצירות של "פינגווין קפה אורקסטרה" בתקווה לטיפים. גבר ובידו דפדפת שאל בנימוס את העוברים והשבים אם הם מוכנים לתרום לפליטים מוסלמים בסרברניצה. ליד סיידי היה דוכן של שייקים בשישה דולר. ממש ברגע שסם קרא לה התחיל הבלנדר לזמזם בקול, וריח של פירות הדר ושל תותים פעפע אל האוויר התת־קרקעי הלח. "סיידי גרין!" הוא קרא שוב. אבל גם הפעם היא לא שמעה אותו. הוא האיץ את צעדיו כמיטב יכולתו. בניגוד לכל אינטואיציה, דווקא כשהלך מהר הוא הרגיש כאילו הוא משתתף במרוץ ברגליים קשורות.

"סיידי! סיידי!" הוא הרגיש מטופש. "סיידי מירנדה גרין! מַת מדיזנטריה!"

סוף־סוף היא הסתובבה. היא סקרה את הקהל באיטיות, וכשראתה את סם הפציע חיוך על פניה, כמו סרטון בהילוך מהיר של פריחת ורד שהוא ראה פעם בשיעור פיזיקה בבית הספר. יפהפה, חשב סם, ואולי קצת מלאכותי, הוא חשש. היא ניגשה אליו, עדיין בחיוך — גומה בלחי הימנית ורווח כמעט בלתי נראה בין שתי השיניים הקדמיות העליונות — והיה נדמה לו שהקהל מתפצל בשבילה. העולם אף פעם לא נע ככה למענו.

"אחותי מתה מדיזנטריה, סם מזוּר," אמרה סיידי. "אני מתִי מתשישות אחרי הכשת נחש."

"וגם כי לא רצית לירות בביזונים," אמר סם.

"כי זה בזבוז איום!" אמרה סיידי. "רוב הבשר סתם נרקב!"

היא כרכה סביבו את זרועותיה. "סם מזוּר!" היא אמרה. "כבר מזמן קיוויתי להיתקל בך."

"אני בספר הטלפונים," אמר סם.

"טוב, כנראה קיוויתי שזה יקרה בטבעיות," אמרה סיידי. "והנה זה קרה."

"מה את עושה בכיכר הרווארד?" שאל סם.

"באתי בגלל העין המופלאה, כמובן," היא אמרה בטון משועשע. היא הצביעה קדימה, על המודעה. לראשונה, סם הסתכל על פוסטר בגודל מטר על מטר וחצי בערך, שבגללו נעשו העוברים והשבים לעדר זומבים.

גלו את העולם מחדש.

בחג המולד הזה המתנה המושלמת היא העין המופלאה.

התמונה בפוסטר היתה דוגמה פסיכדלית בצבעי החג: ירוק, אדום וזהב. מי שהסתכל עליה מספיק זמן גילה פתאום בגלל איזו תרמית של המוח תמונה נסתרת בתלת־ממד. התופעה נקראת אוטוסטֶרֶיאוגרמה, וכל מתכנת סביר יכול ליצור דבר כזה. אנשים באמת נהנים מזה? חשב סם. הוא נאנק.

"לא מוצא חן בעיניך?" שאלה סיידי.

"הדברים האלה תלויים בכל מועדון בכל המעונות בקמפוס."

"לא התמונה המסוימת הזאת, סם. התמונה הזאת ייחודית ל..."

"לכל תחנות הרכבת בבוסטון."

"אולי בארצות הברית?" סיידי צחקה. "נו, סם, אז אתה לא רוצה לראות את העולם בעיניים מופלאות?"

"אני תמיד רואה את העולם בעיניים מופלאות," הוא אמר. "כולי נוטף פליאה ילדותית."

סיידי הצביעה על ילד בן שש בערך. "תראה כמה הוא מאושר! הוא ראה אותה! כל הכבוד!"

"את הצלחת?" שאל סם.

"עוד לא," הודתה סיידי. "ועכשיו אני כבר באמת חייבת לעלות לרכבת, אחרת אני אאחר לשיעור."

"בטח יש לך חמש דקות בשביל לראות את העולם בעיניים מופלאות," אמר סם.

"אולי בפעם הבאה," אמרה סיידי.

"נו, באמת, סיידי. שיעורים יהיו תמיד. אבל כמה פעמים יוצא לך להסתכל על משהו ולדעת שכולם סביבך רואים את אותו דבר, או לפחות שהמוח והעיניים שלהם מגיבים לאותה תופעה? מתי יוצא לך לקבל הוכחה לזה שכולנו חיים בעולם אחד?"

סיידי חייכה חיוך נוגה ונתנה לסם אגרוף חלש בכתף. "נראה לי שזה המשפט הכי סמי שיכולת להגיד."

"אני הכי סמי שיש."

לשמע נהמת הרכבת שלה היוצאת מהתחנה, סיידי נאנחה. "אם אני אכשל ב'סוגיות מתקדמות בגרפיקה ממוחשבת' זאת תהיה אשמתך." היא נעמדה שוב בפניה אל הפוסטר. "תעשה את זה איתי, סם."

"כן, המפקדת." סם זקף את גבו והסתכל היישר לפנים. הוא לא עמד קרוב כל כך אל סיידי כבר שנים.

ההנחיות על הפוסטר הורו לא לאמץ את העיניים, ולהתמקד בנקודה אחת עד שהתמונה הסודית תתגלה. אם לא מצליחים, מומלץ להתקרב לפוסטר ואחר כך להתרחק ממנו באיטיות — אבל לזה לא היה מקום בתחנה. בכל מקרה, לסם לא היה אכפת מה התמונה הסודית. הוא תיאר לעצמו שזה אשוח, מלאך או כוכב (כוכב מחומש, מן הסתם, לא מגן דוד), משהו עונתי, נדוש, שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר ונועד למכור עוד מוצרים של "העין המופלאה". סם אף פעם לא הצליח לראות אוטוסטריאוגרמות. הוא העריך שזה קשור למשקפיים שלו. העדשות, שחיפו על קוצר ראייה חמור, לא אפשרו לעיניו להירגע, והמוח לא קלט את האשליה. ולכן כעבור פרק זמן מכובד (חמש־עשרה שניות) הוא הפסיק לחפש את התמונה הסודית, והתחיל להסתכל על סיידי.

התספורת שלה היתה קצרה יותר מבעבר וכנראה גם אופנתית יותר, אבל השיער נותר גלי וחום־אדמדם כרגיל. הנמשים המעטים שעל אפה לא השתנו, עורה היה עדיין שחום, אם כי הרבה פחות מאשר בילדותם בקליפורניה, ושפתיה היו סדוקות. העיניים שלה נותרו חומות ומנומרות בפתיתי זהב. לאמא של סם, אנה, היו עיניים כאלה, והיא אמרה לו שהתופעה נקראת הֶטרוכרומיה. בשעתו זה נשמע לו כמו שם של מחלה והוא חשב שאמא שלו עלולה למות ממנה. מתחת לעיניה של סיידי היו עיגולים כהים בלתי נראים כמעט. הם היו קיימים גם כשהיא היתה ילדה, ולמרות זאת הוא חשב שהיא נראית עייפה. סם הביט בסיידי וחשב, זאת המשמעות של מסע בזמן. להסתכל על מישהו ולראות אותו בהווה ובעבר בו זמנית. ואמצעי התחבורה הזה פועל רק עם אנשים שאנחנו מכירים תקופה ארוכה.

"ראיתי!" היא אמרה. עיניה נצצו ופניה לבשו הבעה שהוא זכר מהימים שהיתה בת אחת־עשרה.

סם החזיר במהירות את מבטו אל הפוסטר.

"גם אתה ראית?" היא שאלה.

"כן," הוא ענה. "ראיתי."

סיידי הסתכלה עליו. "מה ראית?" היא שאלה.

"את זה," ענה סם. "זה היה מדהים. חגיגי מאוד."

"באמת ראית?" שאלה סיידי. השפתיים שלה התעקלו קצת למעלה, והעיניים ההטרוכרומיות הסתכלו עליו במבט משועשע.

"כן, אבל אני לא רוצה לקלקל לכל מי שלא ראה." הוא הצביע על ההמון.

"בסדר, סם," ענתה סיידי. "יפה מצדך."

הוא ידע שהיא יודעת שהוא לא ראה. הוא חייך אליה והיא חייכה אליו.

"זה לא מוזר?" אמרה סיידי. "אני מרגישה כאילו לא הפסקנו להיפגש בכלל. כאילו אנחנו באים לתחנה כל יום ומסתכלים על הפוסטר הזה."

"אנחנו גרוקים,"2 אמר סם.

"אנחנו באמת גרוקים. ואני חוזרת בי ממה שאמרתי קודם. מתברר שאתה כן יכול להגיד משהו עוד יותר סמי."

"אני עוד יותר סמי ממני. את..." הבלנדר התחיל להרעיש שוב.

"מה אמרת?" היא שאלה.

"את בכיכר הלא נכונה," הוא אמר שוב.

"מה זה 'הכיכר הלא נכונה'?"

"את בכיכר הרווארד. את אמורה להיות בכיכר סנטרל או בכיכר קנדל. נדמה לי ששמעתי שאת לומדת באם־איי־טי," אמר סם.

"החבר שלי גר בסביבה," אמרה סיידי בטון שהבהיר שהיא לא רוצה להרחיב בנושא. "מעניין למה קוראים לכל המקומות האלה כיכרות. הם לא באמת כיכרות, נכון?" עוד רכבת הגיעה לתחנה. "הנה הרכבת שלי. שוב."

"ככה זה עם רכבות," אמר סם.

"צודק. רכבת מגיעה, ועוד אחת, ועוד אחת," היא אמרה.

"אז הדבר היחיד שאפשר לעשות עכשיו זה ללכת לשתות קפה," אמר סם. "או מה שאת לא שותה, אם קפה זה ממש קלישאה בעינייך. צ'אי. שייק. מאצ'ה. סנאפּל. שמפניה. מעל הראש שלנו יש עולם שלם של אפשרויות שתייה. רק נעלה במדרגות הנעות, והוא יהיה פרוש לרגלינו."

"הלוואי שיכולתי, אבל אני חייבת להגיע לשיעור. קראתי אולי חצי מהביבליוגרפיה שהייתי אמורה לקרוא. הדברים היחידים שעוד משחקים לטובתי הם הנוכחות והדייקנות שלי."

"קשה לי להאמין," אמר סם. סיידי היתה אחד האנשים החכמים ביותר שהוא הכיר.

היא חיבקה את סם עוד חיבוק מהיר. "היה כיף לראות אותך."

סיידי התחילה ללכת אל הרכבת וסם ניסה לחשוב על דרך לעצור אותה. אם זה היה משחק הוא היה יכול ללחוץ על "הפסק". הוא היה יכול לעשות ריסטרט ואחר כך להגיד דברים אחרים, את הדברים הנכונים הפעם. הוא היה יכול לחפש בציוד שלו פריט שבזכותו סיידי לא תלך.

הם אפילו לא החליפו מספרי טלפון, הוא חשב בייאוש. הוא סקר בראשו את הדרכים שבהן אפשר לאתר אדם ב-1995. בימים עברו, כשסם היה ילד, עקבות של אנשים אבדו לפעמים לנצח, אבל היום לא נעלמים בכזאת קלות. יותר ויותר, לא צריך אלא רצון להמיר אדם מהשערה דיגיטלית לבשר ודם. ולכן הוא התנחם במחשבה שאמנם דמותה של החברה הטובה שלו הולכת וקטנה בתחנת הרכבת, אבל גם העולם הולך וקטן — כן, הגלובליזציה ואוטוסטרדת המידע וכאלה. ולכן הוא ימצא את סיידי גרין בקלות. הוא יכול, למשל, לנחש את כתובת המייל שלה — לכתובות של אם־איי־טי יש תבנית מסוימת. הוא יכול לחפש אותה במדריך המקוון של האוניברסיטה. הוא יכול להתקשר לחוג למדעי המחשב — הוא תיאר לעצמו שזה מה שהיא לומדת. הוא יכול גם להתקשר להורים שלה, סטיבן גרין ושרין פרידמן־גרין, בקליפורניה.

ואף על פי כן הוא הכיר את עצמו וידע שהוא מהטיפוסים שלא מתקשרים לאף אחד אלא אם כן הם משוכנעים לחלוטין שהצעד יתקבל בברכה. המוח שלו בוגדני ושלילי. הוא ימציא שהיא התייחסה אליו בקור, שלא באמת היה לה שיעור והיא פשוט ניסתה להתחמק ממנו. המוח שלו יטען בתוקף שאם סיידי היתה רוצה להתראות איתו היא היתה אומרת לו איך ליצור איתה קשר. הוא יחליט שסם מייצג מבחינתה תקופה כואבת בחיים, ולכן ברור שהיא לא רוצה שום קשר איתו. ואולי, כמו שחשב לעתים קרובות, לא היתה לו כל משמעות בעיניה — הוא סתם היה מין מקרה סעד לילדה עשירה. הוא יחשוב בלי הפסקה על האזכור של החבר שלה בכיכר הרווארד. הוא ימצא את מספר הטלפון שלה, את כתובת המייל, את כתובת הדירה, ולא ישתמש באף אחד מהם. וכך, בכבדות פנומנולוגית, סם הבין שזאת בהחלט יכולה להיות הפעם האחרונה שהוא רואה את סיידי גרין. הוא ניסה לשנן את פרטי המראה שלה כשהתרחקה ממנו בתחנת הרכבת ביום קפוא בדצמבר. כובע, כפפות וצעיף, כולם מקשמיר בצבע בז'. מעיל צמר חום בהיר עד אמצע הירך — בהחלט לא מחנות העודפים של הצי. מכנסי ג'ינס כחולים בגזרת פעמון, משופשפים למדי, פרומים בקצוות. סניקרס שחורות עם פס לבן. תיק צד חום מעור, דחוס ורחב, תלוי באלכסון על הכתף, שרוול של סוודר בצבע שמנת מבצבץ מהצד. השיער: בוהק, לח קצת, עד מעבר לשכמות. הוא הגיע למסקנה שאין במראה הזה שום סיידיוּת מובהקת. היא נראתה כמו כל סטודנטית חכמה ומטופחת אחרת בתחנה.

על סף היעלמות, היא הסתובבה ורצה אליו בחזרה. "סם!" היא אמרה. "אתה עוד משחק?"

"כן," ענה סם בהתלהבות יתר. "ברור. כל הזמן."

"קח," היא אמרה. היא תחבה לידו דיסקט 3.25 אינץ'. "זה משחק שלי. אתה בטח עסוק בטירוף אבל תנסה אותו, אם יהיה לך זמן. אני אשמח לשמוע מה דעתך."

היא רצה שוב אל הרכבת וסם השתרך אחריה.

"רגע! סיידי! איך אני יוצר איתך קשר?"

"המייל שלי בדיסקט," אמרה סיידי. "ב'קראותי'."

הרכבת סגרה את דלתותיה ויצאה להחזיר את סיידי לכיכר הנכונה. סם הסתכל על הדיסקט. שם המשחק היה פתרון. היא כתבה אותו על התווית. הוא היה מזהה את כתב היד שלה בכל מקום.

בערב כשסם חזר לדירה הוא לא התקין את פתרון מיד, אם כי הוא הניח אותו ליד הדיסק הקשיח של המחשב שלו. סם גילה שההחלטה לא לשחק במשחק של סיידי נותנת לו הרבה מוטיבציה, והוא הצליח לעבוד על ההצעה לעבודת הגמר של שנה ג', שכבר חרגה בחודש ממועד הגשתה ושאלמלא המשחק כבר היתה מחכה עד אחרי החגים. הנושא שלו, אחרי התחבטות ממושכת, היה "גישות אלטרנטיביות לפרדוקס בנך־טרסקי בהיעדר אקסיומת הבחירה", ומאחר שהשתעמם כשכתב את ההצעה, הוא חשש מאוד מהשיממון שמצפה לו כשיכתוב את העבודה עצמה. הוא התחיל לחשוב שגם אם יש לו כישרון בולט למתמטיקה, הוא לא באמת מתלהב מהמקצוע. היועץ שלו בחוג למתמטיקה, אנדֶרס לַרסון, שהיה עתיד לזכות במדליית פילדס, אמר לו משהו דומה בפגישה שלהם אחר הצהריים. מילות הפרידה שלו היו: "אתה מוכשר בטירוף, סם. אבל כדאי שתזכור שגם אם אתה טוב במשהו, זה לא בהכרח אומר שאתה אוהב אותו."

סם אכל עם מרקס משלוח של אוכל איטלקי — מרקס הזמין כמויות עודפות כדי שבהיעדרו סם יוכל לאכול את השאריות. הוא הציע לו שוב להצטרף אליו בחופשה לסקי בטֶליוּרַייד: "אולי בכל זאת תבוא? ואם מה שמדאיג אותך זה הסקי עצמו תדע שבכל מקרה כולם רובצים רוב הזמן בלודג'." אבל רק לעתים רחוקות היה לסם כסף לנסוע אפילו הביתה בחופשות, והזמנות כאלה עלו ונדחו בפרקי זמן קבועים. אחרי הארוחה סם התחיל לקרוא את החומר לקורס "הנמקה מוסרית" (הם למדו את הפילוסופיה של ויטגנשטיין המוקדם, לפני שהחליט שהוא טעה בהכול), ומרקס התארגן לנסיעה. כשמרקס גמר לארוז, הוא כתב לסם כרטיס ברכה לחג והשאיר אותו על השולחן שלו בצירוף שובר מתנה של חמישים דולר למבשלת בירה. ואז הוא נתקל בדיסקט.

"מה זה פתרון?" שאל מרקס. הוא הרים את הדיסקט הירוק והראה אותו לסם.

"משחק של חברה שלי," ענה סם.

"איזה חברה?" שאל מרקס. הם גרו יחד כבר קרוב לשלוש שנים, ומרקס לא שמע כמעט את סם מזכיר חברים.

"מישהי מקליפורניה."

"אתה מתכוון לשחק בו?" שאל מרקס.

"מתישהו. הוא בטח יהיה גרוע. אני רק רוצה לראות איך הוא, בתור טובה." כשסם אמר את הדברים הוא הרגיש כאילו הוא בוגד בסיידי, אבל המשחק באמת יהיה גרוע כנראה.

"על מה הוא?" שאל מרקס.

"אין לי מושג."

"השם מגניב, בכל מקרה." מרקס התיישב מול המחשב של סם. "יש לי כמה דקות. רוצה להתחיל?"

"למה לא?" אמר סם. הוא התכוון לשחק לבד, אבל מרקס והוא שיחקו יחד לא מעט. הם אהבו במיוחד משחקים של אמנויות לחימה: מורטל קומבט, טקן, סטריט פייטר. היתה להם גם מערכה מתמשכת של מבוכים ודרקונים שהם חזרו אליה מדי פעם. סם היה בה שליט המבוך, והיא נמשכה זה יותר משנתיים. משחק מבוכים ודרקונים בשניים הוא חוויה משונה ואינטימית, והם הסתירו את עצם קיומה מכל מי שהכירו.

מרקס הכניס את פתרון למחשב וסם התקין אותו על הדיסק הקשיח.

כעבור שעות אחדות סם ומרקס השלימו משחק מלא.

"מה זה היה הדבר הזה?" שאל מרקס. "אני באיחור מטורף אל אַז'דָה. היא תהרוג אותי." אז'דה היתה המאהבת הנוכחית של מרקס: שחקנית סקווש בגובה מטר ושמונים מטורקיה ודוגמנית לעת מצוא — רזומה אופייני למושאי האהבה של מרקס. "חשבתי שנשחק חמש דקות וזהו."

מרקס לבש מעיל — בצבע חום בהיר, כמו של סיידי. "החברה שלך היא חתיכת מופרעת. ואולי גאונה. תזכיר לי מאיפה אתה מכיר אותה?"

גבריאל זווין

גבריאל זווין (נולדה ב-24 באוקטובר 1977, ניו יורק) היא סופרת ותסריטאית אמריקאית. אביו של זווין הוא יהודי-רוסי-אמריקאי, ואמה קוריאנית. היא בוגרת אוניברסיטת הרווארד ומתגוררת בלוס אנג'לס.

 

סקירות וביקורות

האתיקה של סופר מריו לילך קרסנטי הארץ 29/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
נקמת היורמים רן בן-נון ביקורת העורך 08/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Tomorrow, And Tomorrow, And Tomorrow
  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 463 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 43 דק'
  • קריינות: עדן לוי
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 41 דק'

סקירות וביקורות

האתיקה של סופר מריו לילך קרסנטי הארץ 29/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
נקמת היורמים רן בן-נון ביקורת העורך 08/03/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
מחר ועוד מחר ועוד מחר גבריאל זווין

1

לפני שמֵייזר המציא את עצמו כמייזר הוא היה סמסון מייזר, ולפני שהוא היה סמסון מייזר הוא היה סמסון מזוּר — שינוי אותיות זניח שהפך אותו מחנון יהודי־לכאורה לבונה עולמות מקצועי — ורוב נעוריו הוא היה פשוט סם. ס־מ בהיכל התהילה של מכונת הדונקי קונג של סבא שלו, אבל בעיקר סם.

אחר צהריים אחד בדצמבר בשלהי המאה העשרים, ירד סם מקרון הרכבת התחתית וגילה שהעורק למדרגות הנעות חסום בגוש אנשים דומם שמסתכל בעיני עגל על איזו פרסומת. הוא כבר היה באיחור. היתה לו פגישה עם היועץ האקדמי שלו שהוא דחה זה יותר מחודש, פגישה שכולם היו משוכנעים שחיוני מאוד לקיים אותה לפני חופשת החורף. סם לא התלהב מציבורי אדם גדולים — לא מהרעיון להיות בתוכם ולא מהשטויות שהם נטו ליהנות מהן בהמוניהם. אבל מהציבור הזה לא היתה לו אפשרות לחמוק. הוא ייאלץ לפלס לעצמו דרך בתוכו אם הוא רוצה לעבור לעולם שעל פני הקרקע.

סם היה לבוש במעיל צמר כחול, גדול כמו אוהל, שירש מהשותף שלו לדירה, מרקס. מרקס קנה אותו בשנה הראשונה ללימודים בחנות העודפים של הצי בעיר, והמעיל נשאר מאז בשקית הקניות והלך והתעפש בה כל הסמסטר כמעט, עד שסם ביקש אותו בהשאלה. זה היה חורף אכזרי במיוחד, אבל רק סופה עזה באפריל (באפריל! איזה טירוף, החורפים האלה של מסצ'וסטס!) הצליחה לשבור לבסוף את גאוותו של סם, והוא ביקש ממרקס את המעיל הזנוח. סם העמיד פנים שהמעיל פשוט מוצא חן בעיניו, ומרקס אמר שאם ככה שייקח אותו לתמיד, כמו שסם ידע מראש שיקרה. המעיל, כמו כמעט כל דבר שקונים בחנות העודפים של הצי, הצחין מעובש, אבק וזיעה של גברים מתים, וסם ניסה לא לשער למה העמידו אותו למכירה. אבל הוא היה הרבה יותר חם ממעיל הרוח שהביא איתו בשנה הראשונה מקליפורניה. סם גם חשב שהמעיל הגדול עוזר להסתיר את ממדי גופו. אלא שבגודלו המגוחך הוא רק שיווה לו מראה קטן וילדי עוד יותר.

ובמילים אחרות, סם מזוּר, בגיל עשרים ואחת, לא ניחן בגוף שאִפשר לו לפלס ולדחוף, ולכן הוא ניסה להשתחל בהמון כמיטב יכולתו, והרגיש קצת כמו הצפרדע האומללה ממשחק הווידיאו פרוֹגר. התברר לו שהוא פולט סדרה של "סליחות" שהוא לא מתכוון אליהן. אחד הדברים המופלאים בתכנות של המוח האנושי, חשב סם, הוא שאפשר להגיד "סליחה" ובפועל להתכוון ל"לך תזדיין". דמויות בספרים, בסרטים ובמשחקים — אלא אם כן הן בלתי מהימנות, מטורפות במובהק או מרושעות — נמדדות לפי הרושם שהן יוצרות, לפי סך כל המעשים והאמירות שלהן. אבל אנשים — מהזן הרגיל, ההגון, הישר במהותו — לא היו יכולים לעבור את היום אלמלא פיסת הקוד החיונית שבזכותה הם יכולים להגיד דבר אחד ולהתכוון, להרגיש ואפילו לעשות את היפוכו הגמור.

"אולי תלך מסביב?" צרח על סם גבר בכובע צמר שחור־ירוק.

"סליחה," אמר סם.

"שיט, כמעט הצלחתי," רטנה אישה עם תינוק במנשא שסם עבר לפניה.

"סליחה," אמר סם.

מדי פעם מישהו הסתלק בחיפזון, ורווח נפער בהמון. הרווחים היו אמורים לספק לסם פתחי מילוט, אבל איכשהו הם התמלאו מיד באנשים חדשים, צמאים לשעשוע.

כשסם כבר כמעט הגיע למדרגות הנעות הוא הסתובב לראות על מה כולם מסתכלים. הוא דמיין לעצמו איך הוא מספר למרקס על הדוחק בתחנה ואת מרקס אומר, "לא עניין אותך בכלל לדעת מה קורה? תגלה עולם שלם של אנשים ושל אירועים, אם רק תפסיק לרגע להיות מיזנתרופ." סם לא רצה שמרקס יחשוב שהוא מיזנתרופ, גם אם בצדק, ולכן הוא הסתובב. ואז הוא קלט את חברתו משכבר הימים, סיידי גרין.

לא שהוא לא ראה אותה בכלל כל השנים. שניהם השתתפו בקביעות בירידי מדע, בליגת המשחקים האקדמיים ובשלל תחרויות אחרות (אמנות הנאום, רובוטיקה, כתיבה יוצרת, תכנות). כי בין שלומדים בתיכון ציבורי בינוני במזרח העיר (סם) ובין שלומדים בתיכון פרטי יוקרתי במערבה (סיידי), חוג הילדים החכמים בלוס אנג'לס נותר קבוע. הם היו מחליפים מבטים משני קצותיו של חדר גדוש חנונים — לפעמים היא היתה אפילו מחייכת אליו כדי לאשרר את הפסקת האש ביניהם — ומיד היא היתה נבלעת במעגל הטורפני של ילדים חכמים ויפים שתמיד הקיף אותה. בנים ובנות כמוהו, אבל עשירים יותר, לבנים יותר ובעלי שיניים ומשקפיים טובים יותר. וסם לא רצה להיות עוד חנון מכוער שמכרכר סביב סיידי גרין. לפעמים כדי לעשות ממנה מרשעת הוא היה מדמיין אירועים שבהם היא זלזלה בו: איך היא הפנתה לו את הגב; איך היא התחמקה מלהסתכל לו בעיניים. אלא שהיא לא עשתה דברים כאלה. הוא כמעט הצטער שלא.

הוא ידע שהיא התקבלה לאם־איי־טי, וכשהתקבל להרווארד השכנה שאל את עצמו אם ייתקל בה מתישהו. שנתיים וחצי הוא לא עשה כלום כדי לקדם אירוע כזה. וגם היא לא.

אבל הנה היא: סיידי גרין בכבודה ובעצמה. וכשראה אותה התחשק לו לרגע לפרוץ בבכי. כאילו היא הוכחה מתמטית שחמקה ממנו שנים רבות, ולפתע פתאום אחרי מנוחה והתרעננות, הפתרון לגמרי ברור. הנה סיידי, הוא חשב. כן.

הוא עמד לקרוא בשמה, והתחרט. הוא היה המום ממשך הזמן שחלף מאז היו רק שניהם יחד. איך יכול להיות שאדם יהיה צעיר כל כך — וברור לו שאובייקטיבית הוא צעיר מאוד — ושלמרות זאת יעבור כל כך הרבה זמן? ולמה קל לו כל כך לשכוח פתאום שהוא מתעב אותה? הזמן, חשב סם, הוא תעלומה. אבל במחשבה שנייה הוא שינה את דעתו. הזמן הגיוני מבחינה מתמטית. דווקא הלב — וליתר דיוק, החלק במוח שהלב מייצג — הוא התעלומה.

סיידי גמרה להסתכל על מה שזה לא יהיה שההמון הסתכל עליו, והתחילה ללכת אל הרציף של הקו האדום.

סם קרא בשמה, "סיידי!" התחנה סאנה לא רק מנהמת הרכבת המגיעה אלא גם מההמולה האנושית הרגילה. נערה ניגנה בצ'לו יצירות של "פינגווין קפה אורקסטרה" בתקווה לטיפים. גבר ובידו דפדפת שאל בנימוס את העוברים והשבים אם הם מוכנים לתרום לפליטים מוסלמים בסרברניצה. ליד סיידי היה דוכן של שייקים בשישה דולר. ממש ברגע שסם קרא לה התחיל הבלנדר לזמזם בקול, וריח של פירות הדר ושל תותים פעפע אל האוויר התת־קרקעי הלח. "סיידי גרין!" הוא קרא שוב. אבל גם הפעם היא לא שמעה אותו. הוא האיץ את צעדיו כמיטב יכולתו. בניגוד לכל אינטואיציה, דווקא כשהלך מהר הוא הרגיש כאילו הוא משתתף במרוץ ברגליים קשורות.

"סיידי! סיידי!" הוא הרגיש מטופש. "סיידי מירנדה גרין! מַת מדיזנטריה!"

סוף־סוף היא הסתובבה. היא סקרה את הקהל באיטיות, וכשראתה את סם הפציע חיוך על פניה, כמו סרטון בהילוך מהיר של פריחת ורד שהוא ראה פעם בשיעור פיזיקה בבית הספר. יפהפה, חשב סם, ואולי קצת מלאכותי, הוא חשש. היא ניגשה אליו, עדיין בחיוך — גומה בלחי הימנית ורווח כמעט בלתי נראה בין שתי השיניים הקדמיות העליונות — והיה נדמה לו שהקהל מתפצל בשבילה. העולם אף פעם לא נע ככה למענו.

"אחותי מתה מדיזנטריה, סם מזוּר," אמרה סיידי. "אני מתִי מתשישות אחרי הכשת נחש."

"וגם כי לא רצית לירות בביזונים," אמר סם.

"כי זה בזבוז איום!" אמרה סיידי. "רוב הבשר סתם נרקב!"

היא כרכה סביבו את זרועותיה. "סם מזוּר!" היא אמרה. "כבר מזמן קיוויתי להיתקל בך."

"אני בספר הטלפונים," אמר סם.

"טוב, כנראה קיוויתי שזה יקרה בטבעיות," אמרה סיידי. "והנה זה קרה."

"מה את עושה בכיכר הרווארד?" שאל סם.

"באתי בגלל העין המופלאה, כמובן," היא אמרה בטון משועשע. היא הצביעה קדימה, על המודעה. לראשונה, סם הסתכל על פוסטר בגודל מטר על מטר וחצי בערך, שבגללו נעשו העוברים והשבים לעדר זומבים.

גלו את העולם מחדש.

בחג המולד הזה המתנה המושלמת היא העין המופלאה.

התמונה בפוסטר היתה דוגמה פסיכדלית בצבעי החג: ירוק, אדום וזהב. מי שהסתכל עליה מספיק זמן גילה פתאום בגלל איזו תרמית של המוח תמונה נסתרת בתלת־ממד. התופעה נקראת אוטוסטֶרֶיאוגרמה, וכל מתכנת סביר יכול ליצור דבר כזה. אנשים באמת נהנים מזה? חשב סם. הוא נאנק.

"לא מוצא חן בעיניך?" שאלה סיידי.

"הדברים האלה תלויים בכל מועדון בכל המעונות בקמפוס."

"לא התמונה המסוימת הזאת, סם. התמונה הזאת ייחודית ל..."

"לכל תחנות הרכבת בבוסטון."

"אולי בארצות הברית?" סיידי צחקה. "נו, סם, אז אתה לא רוצה לראות את העולם בעיניים מופלאות?"

"אני תמיד רואה את העולם בעיניים מופלאות," הוא אמר. "כולי נוטף פליאה ילדותית."

סיידי הצביעה על ילד בן שש בערך. "תראה כמה הוא מאושר! הוא ראה אותה! כל הכבוד!"

"את הצלחת?" שאל סם.

"עוד לא," הודתה סיידי. "ועכשיו אני כבר באמת חייבת לעלות לרכבת, אחרת אני אאחר לשיעור."

"בטח יש לך חמש דקות בשביל לראות את העולם בעיניים מופלאות," אמר סם.

"אולי בפעם הבאה," אמרה סיידי.

"נו, באמת, סיידי. שיעורים יהיו תמיד. אבל כמה פעמים יוצא לך להסתכל על משהו ולדעת שכולם סביבך רואים את אותו דבר, או לפחות שהמוח והעיניים שלהם מגיבים לאותה תופעה? מתי יוצא לך לקבל הוכחה לזה שכולנו חיים בעולם אחד?"

סיידי חייכה חיוך נוגה ונתנה לסם אגרוף חלש בכתף. "נראה לי שזה המשפט הכי סמי שיכולת להגיד."

"אני הכי סמי שיש."

לשמע נהמת הרכבת שלה היוצאת מהתחנה, סיידי נאנחה. "אם אני אכשל ב'סוגיות מתקדמות בגרפיקה ממוחשבת' זאת תהיה אשמתך." היא נעמדה שוב בפניה אל הפוסטר. "תעשה את זה איתי, סם."

"כן, המפקדת." סם זקף את גבו והסתכל היישר לפנים. הוא לא עמד קרוב כל כך אל סיידי כבר שנים.

ההנחיות על הפוסטר הורו לא לאמץ את העיניים, ולהתמקד בנקודה אחת עד שהתמונה הסודית תתגלה. אם לא מצליחים, מומלץ להתקרב לפוסטר ואחר כך להתרחק ממנו באיטיות — אבל לזה לא היה מקום בתחנה. בכל מקרה, לסם לא היה אכפת מה התמונה הסודית. הוא תיאר לעצמו שזה אשוח, מלאך או כוכב (כוכב מחומש, מן הסתם, לא מגן דוד), משהו עונתי, נדוש, שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר ונועד למכור עוד מוצרים של "העין המופלאה". סם אף פעם לא הצליח לראות אוטוסטריאוגרמות. הוא העריך שזה קשור למשקפיים שלו. העדשות, שחיפו על קוצר ראייה חמור, לא אפשרו לעיניו להירגע, והמוח לא קלט את האשליה. ולכן כעבור פרק זמן מכובד (חמש־עשרה שניות) הוא הפסיק לחפש את התמונה הסודית, והתחיל להסתכל על סיידי.

התספורת שלה היתה קצרה יותר מבעבר וכנראה גם אופנתית יותר, אבל השיער נותר גלי וחום־אדמדם כרגיל. הנמשים המעטים שעל אפה לא השתנו, עורה היה עדיין שחום, אם כי הרבה פחות מאשר בילדותם בקליפורניה, ושפתיה היו סדוקות. העיניים שלה נותרו חומות ומנומרות בפתיתי זהב. לאמא של סם, אנה, היו עיניים כאלה, והיא אמרה לו שהתופעה נקראת הֶטרוכרומיה. בשעתו זה נשמע לו כמו שם של מחלה והוא חשב שאמא שלו עלולה למות ממנה. מתחת לעיניה של סיידי היו עיגולים כהים בלתי נראים כמעט. הם היו קיימים גם כשהיא היתה ילדה, ולמרות זאת הוא חשב שהיא נראית עייפה. סם הביט בסיידי וחשב, זאת המשמעות של מסע בזמן. להסתכל על מישהו ולראות אותו בהווה ובעבר בו זמנית. ואמצעי התחבורה הזה פועל רק עם אנשים שאנחנו מכירים תקופה ארוכה.

"ראיתי!" היא אמרה. עיניה נצצו ופניה לבשו הבעה שהוא זכר מהימים שהיתה בת אחת־עשרה.

סם החזיר במהירות את מבטו אל הפוסטר.

"גם אתה ראית?" היא שאלה.

"כן," הוא ענה. "ראיתי."

סיידי הסתכלה עליו. "מה ראית?" היא שאלה.

"את זה," ענה סם. "זה היה מדהים. חגיגי מאוד."

"באמת ראית?" שאלה סיידי. השפתיים שלה התעקלו קצת למעלה, והעיניים ההטרוכרומיות הסתכלו עליו במבט משועשע.

"כן, אבל אני לא רוצה לקלקל לכל מי שלא ראה." הוא הצביע על ההמון.

"בסדר, סם," ענתה סיידי. "יפה מצדך."

הוא ידע שהיא יודעת שהוא לא ראה. הוא חייך אליה והיא חייכה אליו.

"זה לא מוזר?" אמרה סיידי. "אני מרגישה כאילו לא הפסקנו להיפגש בכלל. כאילו אנחנו באים לתחנה כל יום ומסתכלים על הפוסטר הזה."

"אנחנו גרוקים,"2 אמר סם.

"אנחנו באמת גרוקים. ואני חוזרת בי ממה שאמרתי קודם. מתברר שאתה כן יכול להגיד משהו עוד יותר סמי."

"אני עוד יותר סמי ממני. את..." הבלנדר התחיל להרעיש שוב.

"מה אמרת?" היא שאלה.

"את בכיכר הלא נכונה," הוא אמר שוב.

"מה זה 'הכיכר הלא נכונה'?"

"את בכיכר הרווארד. את אמורה להיות בכיכר סנטרל או בכיכר קנדל. נדמה לי ששמעתי שאת לומדת באם־איי־טי," אמר סם.

"החבר שלי גר בסביבה," אמרה סיידי בטון שהבהיר שהיא לא רוצה להרחיב בנושא. "מעניין למה קוראים לכל המקומות האלה כיכרות. הם לא באמת כיכרות, נכון?" עוד רכבת הגיעה לתחנה. "הנה הרכבת שלי. שוב."

"ככה זה עם רכבות," אמר סם.

"צודק. רכבת מגיעה, ועוד אחת, ועוד אחת," היא אמרה.

"אז הדבר היחיד שאפשר לעשות עכשיו זה ללכת לשתות קפה," אמר סם. "או מה שאת לא שותה, אם קפה זה ממש קלישאה בעינייך. צ'אי. שייק. מאצ'ה. סנאפּל. שמפניה. מעל הראש שלנו יש עולם שלם של אפשרויות שתייה. רק נעלה במדרגות הנעות, והוא יהיה פרוש לרגלינו."

"הלוואי שיכולתי, אבל אני חייבת להגיע לשיעור. קראתי אולי חצי מהביבליוגרפיה שהייתי אמורה לקרוא. הדברים היחידים שעוד משחקים לטובתי הם הנוכחות והדייקנות שלי."

"קשה לי להאמין," אמר סם. סיידי היתה אחד האנשים החכמים ביותר שהוא הכיר.

היא חיבקה את סם עוד חיבוק מהיר. "היה כיף לראות אותך."

סיידי התחילה ללכת אל הרכבת וסם ניסה לחשוב על דרך לעצור אותה. אם זה היה משחק הוא היה יכול ללחוץ על "הפסק". הוא היה יכול לעשות ריסטרט ואחר כך להגיד דברים אחרים, את הדברים הנכונים הפעם. הוא היה יכול לחפש בציוד שלו פריט שבזכותו סיידי לא תלך.

הם אפילו לא החליפו מספרי טלפון, הוא חשב בייאוש. הוא סקר בראשו את הדרכים שבהן אפשר לאתר אדם ב-1995. בימים עברו, כשסם היה ילד, עקבות של אנשים אבדו לפעמים לנצח, אבל היום לא נעלמים בכזאת קלות. יותר ויותר, לא צריך אלא רצון להמיר אדם מהשערה דיגיטלית לבשר ודם. ולכן הוא התנחם במחשבה שאמנם דמותה של החברה הטובה שלו הולכת וקטנה בתחנת הרכבת, אבל גם העולם הולך וקטן — כן, הגלובליזציה ואוטוסטרדת המידע וכאלה. ולכן הוא ימצא את סיידי גרין בקלות. הוא יכול, למשל, לנחש את כתובת המייל שלה — לכתובות של אם־איי־טי יש תבנית מסוימת. הוא יכול לחפש אותה במדריך המקוון של האוניברסיטה. הוא יכול להתקשר לחוג למדעי המחשב — הוא תיאר לעצמו שזה מה שהיא לומדת. הוא יכול גם להתקשר להורים שלה, סטיבן גרין ושרין פרידמן־גרין, בקליפורניה.

ואף על פי כן הוא הכיר את עצמו וידע שהוא מהטיפוסים שלא מתקשרים לאף אחד אלא אם כן הם משוכנעים לחלוטין שהצעד יתקבל בברכה. המוח שלו בוגדני ושלילי. הוא ימציא שהיא התייחסה אליו בקור, שלא באמת היה לה שיעור והיא פשוט ניסתה להתחמק ממנו. המוח שלו יטען בתוקף שאם סיידי היתה רוצה להתראות איתו היא היתה אומרת לו איך ליצור איתה קשר. הוא יחליט שסם מייצג מבחינתה תקופה כואבת בחיים, ולכן ברור שהיא לא רוצה שום קשר איתו. ואולי, כמו שחשב לעתים קרובות, לא היתה לו כל משמעות בעיניה — הוא סתם היה מין מקרה סעד לילדה עשירה. הוא יחשוב בלי הפסקה על האזכור של החבר שלה בכיכר הרווארד. הוא ימצא את מספר הטלפון שלה, את כתובת המייל, את כתובת הדירה, ולא ישתמש באף אחד מהם. וכך, בכבדות פנומנולוגית, סם הבין שזאת בהחלט יכולה להיות הפעם האחרונה שהוא רואה את סיידי גרין. הוא ניסה לשנן את פרטי המראה שלה כשהתרחקה ממנו בתחנת הרכבת ביום קפוא בדצמבר. כובע, כפפות וצעיף, כולם מקשמיר בצבע בז'. מעיל צמר חום בהיר עד אמצע הירך — בהחלט לא מחנות העודפים של הצי. מכנסי ג'ינס כחולים בגזרת פעמון, משופשפים למדי, פרומים בקצוות. סניקרס שחורות עם פס לבן. תיק צד חום מעור, דחוס ורחב, תלוי באלכסון על הכתף, שרוול של סוודר בצבע שמנת מבצבץ מהצד. השיער: בוהק, לח קצת, עד מעבר לשכמות. הוא הגיע למסקנה שאין במראה הזה שום סיידיוּת מובהקת. היא נראתה כמו כל סטודנטית חכמה ומטופחת אחרת בתחנה.

על סף היעלמות, היא הסתובבה ורצה אליו בחזרה. "סם!" היא אמרה. "אתה עוד משחק?"

"כן," ענה סם בהתלהבות יתר. "ברור. כל הזמן."

"קח," היא אמרה. היא תחבה לידו דיסקט 3.25 אינץ'. "זה משחק שלי. אתה בטח עסוק בטירוף אבל תנסה אותו, אם יהיה לך זמן. אני אשמח לשמוע מה דעתך."

היא רצה שוב אל הרכבת וסם השתרך אחריה.

"רגע! סיידי! איך אני יוצר איתך קשר?"

"המייל שלי בדיסקט," אמרה סיידי. "ב'קראותי'."

הרכבת סגרה את דלתותיה ויצאה להחזיר את סיידי לכיכר הנכונה. סם הסתכל על הדיסקט. שם המשחק היה פתרון. היא כתבה אותו על התווית. הוא היה מזהה את כתב היד שלה בכל מקום.

בערב כשסם חזר לדירה הוא לא התקין את פתרון מיד, אם כי הוא הניח אותו ליד הדיסק הקשיח של המחשב שלו. סם גילה שההחלטה לא לשחק במשחק של סיידי נותנת לו הרבה מוטיבציה, והוא הצליח לעבוד על ההצעה לעבודת הגמר של שנה ג', שכבר חרגה בחודש ממועד הגשתה ושאלמלא המשחק כבר היתה מחכה עד אחרי החגים. הנושא שלו, אחרי התחבטות ממושכת, היה "גישות אלטרנטיביות לפרדוקס בנך־טרסקי בהיעדר אקסיומת הבחירה", ומאחר שהשתעמם כשכתב את ההצעה, הוא חשש מאוד מהשיממון שמצפה לו כשיכתוב את העבודה עצמה. הוא התחיל לחשוב שגם אם יש לו כישרון בולט למתמטיקה, הוא לא באמת מתלהב מהמקצוע. היועץ שלו בחוג למתמטיקה, אנדֶרס לַרסון, שהיה עתיד לזכות במדליית פילדס, אמר לו משהו דומה בפגישה שלהם אחר הצהריים. מילות הפרידה שלו היו: "אתה מוכשר בטירוף, סם. אבל כדאי שתזכור שגם אם אתה טוב במשהו, זה לא בהכרח אומר שאתה אוהב אותו."

סם אכל עם מרקס משלוח של אוכל איטלקי — מרקס הזמין כמויות עודפות כדי שבהיעדרו סם יוכל לאכול את השאריות. הוא הציע לו שוב להצטרף אליו בחופשה לסקי בטֶליוּרַייד: "אולי בכל זאת תבוא? ואם מה שמדאיג אותך זה הסקי עצמו תדע שבכל מקרה כולם רובצים רוב הזמן בלודג'." אבל רק לעתים רחוקות היה לסם כסף לנסוע אפילו הביתה בחופשות, והזמנות כאלה עלו ונדחו בפרקי זמן קבועים. אחרי הארוחה סם התחיל לקרוא את החומר לקורס "הנמקה מוסרית" (הם למדו את הפילוסופיה של ויטגנשטיין המוקדם, לפני שהחליט שהוא טעה בהכול), ומרקס התארגן לנסיעה. כשמרקס גמר לארוז, הוא כתב לסם כרטיס ברכה לחג והשאיר אותו על השולחן שלו בצירוף שובר מתנה של חמישים דולר למבשלת בירה. ואז הוא נתקל בדיסקט.

"מה זה פתרון?" שאל מרקס. הוא הרים את הדיסקט הירוק והראה אותו לסם.

"משחק של חברה שלי," ענה סם.

"איזה חברה?" שאל מרקס. הם גרו יחד כבר קרוב לשלוש שנים, ומרקס לא שמע כמעט את סם מזכיר חברים.

"מישהי מקליפורניה."

"אתה מתכוון לשחק בו?" שאל מרקס.

"מתישהו. הוא בטח יהיה גרוע. אני רק רוצה לראות איך הוא, בתור טובה." כשסם אמר את הדברים הוא הרגיש כאילו הוא בוגד בסיידי, אבל המשחק באמת יהיה גרוע כנראה.

"על מה הוא?" שאל מרקס.

"אין לי מושג."

"השם מגניב, בכל מקרה." מרקס התיישב מול המחשב של סם. "יש לי כמה דקות. רוצה להתחיל?"

"למה לא?" אמר סם. הוא התכוון לשחק לבד, אבל מרקס והוא שיחקו יחד לא מעט. הם אהבו במיוחד משחקים של אמנויות לחימה: מורטל קומבט, טקן, סטריט פייטר. היתה להם גם מערכה מתמשכת של מבוכים ודרקונים שהם חזרו אליה מדי פעם. סם היה בה שליט המבוך, והיא נמשכה זה יותר משנתיים. משחק מבוכים ודרקונים בשניים הוא חוויה משונה ואינטימית, והם הסתירו את עצם קיומה מכל מי שהכירו.

מרקס הכניס את פתרון למחשב וסם התקין אותו על הדיסק הקשיח.

כעבור שעות אחדות סם ומרקס השלימו משחק מלא.

"מה זה היה הדבר הזה?" שאל מרקס. "אני באיחור מטורף אל אַז'דָה. היא תהרוג אותי." אז'דה היתה המאהבת הנוכחית של מרקס: שחקנית סקווש בגובה מטר ושמונים מטורקיה ודוגמנית לעת מצוא — רזומה אופייני למושאי האהבה של מרקס. "חשבתי שנשחק חמש דקות וזהו."

מרקס לבש מעיל — בצבע חום בהיר, כמו של סיידי. "החברה שלך היא חתיכת מופרעת. ואולי גאונה. תזכיר לי מאיפה אתה מכיר אותה?"