מורשת הותורן 1 - משחקי הירושה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מורשת הותורן 1 - משחקי הירושה
מכר
אלפי
עותקים
מורשת הותורן 1 - משחקי הירושה
מכר
אלפי
עותקים

מורשת הותורן 1 - משחקי הירושה

4.6 כוכבים (190 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לאייברי גרמבס יש תוכנית לעתיד טוב יותר: לצלוח את תקופת התיכון, לזכות במלגה ולנסות להסתדר בהמשך.
באופן לחלוטין לא צפוי גורלה משתנה כאשר היא מגלה יום אחד שמיליארדר מסתורי בשם טוביאס הותורן מת והשאיר לה כמעט את כל הונו. לאייברי אין מושג למה – או אפילו מיהו טוביאס הותורן.
כדי לקבל את הירושה, על אייברי לעבור לאחוזת הותורן רחבת הידיים, שבכל חדריה הטביע הזקן את חותמו – ואת אהבתו לחידות, מבוכים וצפנים. 
לרוע מזלה, באחוזה מתגוררים גם ארבעת הנכדים המבריקים והכריזמטיים של הותורן, שגדלו בציפייה לרשת מיליארדים. לכודה בעולם מסוכן של עושר, פיתויים ותככים, כשהסכנה אורבת לה בכל פינה, תצטרך אייברי להשתתף במשחק רק כדי לשרוד.

משחקי הירושה הוא הספר הראשון בטרילוגיית "מורשת הותורן", שמכרה יותר ממיליון עותקים ברחבי העולם וכיכבה במשך שבועות ארוכים ברשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס". 

פרק ראשון

פרק 1
 

כשהייתי ילדה, אמא שלי כל הזמן המציאה משחקים. משחק השקט. משחק ה"מי תצליח לשמור את העוגייה שלה הכי הרבה זמן?" משחק המרשמלו היה המשחק שבו אכלנו מרשמלו כשלבשנו מעילים מחנויות צדקה בתוך הבית, כדי להימנע מלהדליק את החימום. משחק הפנסים היה המשחק שבו שיחקנו כשהחשמל נותק. אף פעם לא הלכנו לשום מקום — עשינו תחרויות ריצה. הרצפה כמעט תמיד היתה עשויה מלבּה. כריות שימשו בראש ובראשונה לבניית מבצרים.

המשחק שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן היה יש לי סוד, כי אמא שלי אמרה שלכל אחד צריך להיות לפחות סוד אחד בכל רגע נתון. לפעמים היא ניחשה את הסוד שלי. לפעמים לא. שיחקנו כל שבוע, ממש עד שהייתי בת חמש־עשרה ואחד הסודות שלה הכניס אותה לבית החולים.

לפני שהבנתי מה קורה, היא כבר מתה.

"תורךְ, נסיכה." קול צרוד משך אותי בחזרה להווה. "אין לי את כל היום."

"אני לא נסיכה," עניתי והזזתי את אחד הפרשים שלי. "תורךָ, זקן."

הארי הזעיף אלי פנים. למען האמת, לא ידעתי בן כמה הוא ולא היה לי מושג איך הוא נהפך לחסר בית שגר בפארק שבו שיחקנו שחמט כל בוקר. אבל ידעתי שהוא יריב מר.

"את," הוא רטן בזמן שהתבונן בלוח, "בן אדם נורא."

כעבור שלושה מהלכים גברתי עליו. "מט. אתה יודע מה זה אומר, הארי."

הוא נעץ בי מבט זועם. "אני צריך להרשות לך לקנות לי ארוחת בוקר." אלה היו תנאי ההתערבות הקבועה בינינו. כשאני ניצחתי, היה אסור לו לסרב לארוחה בחינם.

לזכותי ייאמר ששמחתי לאידו רק טיפה. "כיף להיות מלכה."

הגעתי לבית הספר בזמן, אבל ממש בקושי. היה לי הרגל להגיע על הקשׂקשׂ. גם בכל הקשור לציונים הלכתי על חבל דק: כמה מעט אוכל להשקיע ועדיין לקבל ציון טוב? לא הייתי עצלנית. הייתי יעילה. היה שווה לי לקחת משמרת נוספת ולקבל 92 במקום 98.

עשיתי שיעורי בית בספרות בזמן שיעור בספרדית כשקראו לי אל משרד המנהל. בנות כמוני אמורות להיות בלתי־נראות. לא מזמינים אותנו לשיחות עם המנהל. אנחנו עושות בעיות בדיוק במידה שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו, ובמקרה שלי המידה הזאת היתה אפס.

"אייברי." הברכה של מר אלטמן לא היתה מה שאפשר לכנות חמימה. "שבי בבקשה."

התיישבתי.

הוא שילב את אצבעות ידיו על השולחן בינינו. "אני מניח שאת יודעת למה את כאן."

תיארתי לעצמי שהוא לא התכוון למשחקי הפוקר השבועיים שניהלתי במגרש החניה כדי לממן את ארוחות הבוקר של הארי — ולפעמים גם את שלי — אז לא היה לי מושג איך משכתי את תשומת לבו של המנהל. "מצטערת," אמרתי בניסיון להישמע צייתנית מספיק, "אבל אני לא יודעת."

מר אלטמן השאיר את התגובה שלי תלויה באוויר רגע, ואז הגיש לי ערימת דפים מהודקת. "זה המבחן בפיזיקה שעשית אתמול."

"טוב," אמרתי. לא לתגובה הזאת הוא ציפה, אבל לא היתה לי שום תגובה אחרת. לשם שינוי דווקא למדתי למבחן. לא נראה לי סביר שקיבלתי ציון נמוך כל כך שיש צורך בהתערבות.

"מר ייטס בדק את המבחנים, אייברי. רק המבחן שלך זכה בציון מושלם."

"יופי," אמרתי, במאמץ מכוון למנוע מעצמי להגיד שוב טוב.

"לא יופי, גברתי הצעירה. מר ייטס מקפיד לחבר מבחנים שמאתגרים את יכולות התלמידים שלו. במשך עשרים שנה הוא מעולם לא נתן ציון מושלם. את מבינה את הבעיה?"

לא ממש הצלחתי להחניק את התגובה האינסטינקטיבית שלי. "שֶׁמוֹרֶה יוצר מבחנים שרוב התלמידים שלו לא יכולים לעבור?"

מר אלטמן צימצם את עיניו. "את תלמידה טובה, אייברי. טובה למדי, בהתחשב בנסיבות החיים שלך. אבל אי־אפשר להגיד שאת נמצאת בראש עקומת הלמידה."

זה היה הוגן, אז למה הרגשתי כאילו הוא נתן לי אגרוף בבטן?

"אני לא נטול חמלה ביחס למצב שלך," המשיך מר אלטמן, "אבל את צריכה להיות כנה איתי." מבטו ננעל על עיני, "את מודעת לעובדה שמר ייטס שומר העתקים מכל הבחינות שלו בענן?" הוא חשב שהעתקתי. הוא ישב שם ונעץ בי מבט, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך בלתי־נראית. "אני רוצה לעזור לך, אייברי. הגעת להישגים מדהימים בהתחשב בקלפים שהחיים חילקו לך. לא הייתי רוצה שתיאלצי לוותר על תוכניות לעתיד שאולי היו לך."

"תוכניות שאולי היו לי?" חזרתי אחריו. אם היה לי שם משפחה אחר, אם היו לי אבא רופא שיניים ואמא עקרת בית, הוא לא היה מתנהג כאילו העתיד הוא דבר שאולי חשבתי עליו. "אני בי"א," סיננתי. "אני אסיים בעוד שנה עם נקודות זכות לקולג' בשווי שני סמסטרים לפחות. הציונים שלי אמורים לספק לי מלגה לאוניברסיטת קונטיקט, שיש בה את אחת התוכניות הכי טובות בארץ במדעי האַקטוּאַריָה."

מר אלטמן קימט את המצח. "מדעי האקטואריה?"

"ניהול סיכונים סטטיסטי." זה התואר הכי סביר שיכולתי להתקבל אליו כשאני משקיעה במידה שווה במתמטיקה ובפוקר בתיכון. וחוץ מזה, זה אחד התארים שהכי קל למצוא איתם עבודה.

"את מתעניינת בניהול סיכונים, מיז גרמבס?"

כמו העתקות? לא יכולתי לאפשר לכעס שלי להתעצם. במקום זה, דמיינתי שאני משחקת שחמט. סימנתי את המהלכים בראשי. לבנות כמוני היה אסור להתפוצץ. "לא העתקתי," אמרתי ברוגע. "למדתי."

ניצלתי כל הזדמנות שהיתה לי — בשיעורים אחרים, בין משמרות, בשעות מאוחרות שהייתי צריכה לישון בהן. הידיעה שהמבחנים של מר ייטס בלתי־אפשריים גרמה לי לרצות להגדיר מחדש את המושג אפשרי. לשם שינוי, במקום לבדוק כמה אני יכולה להתקרב אל הגבול, רציתי לדעת כמה רחוק אוכל להגיע.

וזה מה שהגיע לי לקבל על המאמץ, כי בנות כמוני לא מצליחות במבחנים בלתי־אפשריים.

"אני אבָּחן שוב," אמרתי בניסיון לא להישמע זועמת, או יותר גרוע, פגועה. "אני אקבל שוב את אותו ציון."

"ומה היית אומרת אם הייתי מודיע לך שמר ייטס הכין מבחן חדש? שאלות חדשות לגמרי, קשות בדיוק כמו במבחן הראשון."

אפילו לא היססתי. "אני אעשה אותו."

"אפשר לארגן את זה מחר בשיעור השלישי, אבל אני חייב להזהיר אותך שהכול יהיה הרבה יותר טוב אם —"

"עכשיו."

מר אלטמן בהה בי. "סליחה?"

נמאס לי להישמע צייתנית. נמאס להיות בלתי־נראית. "אני רוצה לעשות את המבחן החדש כאן, במשרד שלך, עכשיו."

 

פרק 2
 

"יום קשה?" שאלה ליבי. אחותי היתה מבוגרת ממני בשבע שנים ומלאת יכולת הזדהות, הרבה מעבר למה שטוב בשבילה — או בשבילי.

"אני בסדר," עניתי. אם הייתי מזכירה את הביקור שלי במשרד של אלטמן זה רק היה מדאיג אותה, וממילא לא היה מה לעשות עד שמר ייטס יבדוק את המבחן השני שלי. שיניתי נושא. "היו טיפים טובים הערב."

"כמה טובים?" הסטייל של ליבי היה מין עירוב בין פאנק לגותי, אבל מבחינה אישיותית היא היתה אופטימיסטית חסרת תקנה שהאמינה שתמיד יש סיכוי לקבל טיפ של מאה דולר בדיינר העלוב שבו רוב המנות עולות 6.99.

שמתי ערימת שטרות מקומטים של דולר בכף ידה. "מספיק בשביל לעזור בשכר דירה."

ליבי ניסתה להחזיר לי את הכסף, אבל מיהרתי להתרחק לפני שהיא הספיקה. "אני אזרוק עלייך את הכסף הזה," היא הזהירה בקול רציני.

משכתי בכתפַי. "אני אתחמק."

"את בלתי־אפשרית." ליבי הניחה את הכסף בחוסר רצון, שלפה תבנית מאפינס משום מקום ונעצה בי מבט. "את תקבלי את המאפין הזה כדי לפצות אותי."

"כן גברתי." ניגשתי לקחת אותו מידה המושטת, אבל אז הסתכלתי על השיש מאחוריה וקלטתי שהיא לא הכינה רק מאפינס. היו שם גם קאפקייקס. הרגשתי שהלב שלי צונח. "אוי לא, ליבּ."

"זה לא מה שאת חושבת," הבטיחה ליבי. היא בדרך כלל אפתה קאפקייקס כהתנצלות. מרוב רגשי אשמה. אפיית קאפקייקס כדרך להגיד בבקשה אל תכעסי עלי.

"זה לא מה שאני חושבת?" אמרתי בשקט. "אז הוא לא חוזר לגור כאן?"

"הפעם זה יהיה שונה," הבטיחה ליבי. "ואלה קאפקייקס שוקולד!"

הסוג האהוב עלי. "זה אף פעם לא יהיה שונה," אמרתי, אבל אם הייתי מסוגלת לגרום לה להאמין בזה, היא כבר היתה מאמינה.

בתזמון מושלם, החבר־לסירוגין של ליבי — שאהב להכניס אגרופים לקירות ולשבח את עצמו על כך שהוא לא מכניס אגרופים לליבי — נכנס הביתה. הוא לקח קאפקייק מעל השיש והעביר עלי את מבטו. "הֵיי, לוליטה."

"דרייק," אמרה ליבי.

"אני צוחק." דרייק חייך. "את יודעת שאני צוחק, ליבי שלי. לך ולאחותך פשוט אין חוש הומור."

עוד לא עברה דקה מאז שהוא הגיע וכבר הוא הפך אותנו לַבעיה. "זה לא בריא," אמרתי לליבי. הוא לא רצה שהיא תיתן לי לגור שם — והוא לא הפסיק להעניש אותה על זה.

"זאת לא הדירה שלך," זרק דרייק בחזרה.

"אייברי היא אחותי," התעקשה ליבי.

"חצי־אחות," תיקן דרייק, ואז חייך שוב. "סתם צוחק."

הוא לא צחק, אבל הוא גם לא טעה. לליבי ולי היה אותו אבא נעדר, אבל אמהות שונות. כשהיינו קטנות נפגשנו רק פעם־פעמיים בשנה. אף אחד לא ציפה ממנה לקבל את האפוטרופסות עלי שנתיים קודם לכן. היא היתה צעירה. היא בקושי הצליחה לשרוד. אבל היא היתה ליבי. לאהוב אנשים היה בטבע שלה.

"אם דרייק עובר לגור כאן," אמרתי לה בשקט, "אני לא נשארת."

ליבי לקחה קאפקייק והחזיקה אותו בידיה. "אני עושה מה שאני יכולה, אייברי." היא היתה טיפוס מְרַצה. דרייק אהב להציב אותה בינינו. הוא השתמש בי כדי לפגוע בה.

לא יכולתי לשבת ולחכות עד שהוא יפסיק להכניס אגרופים לקירות.

"אם תצטרכי אותי," אמרתי לליבי, "אני אגור במכונית שלי."

 

עוד על הספר

מורשת הותורן 1 - משחקי הירושה ג'ניפר לין ברנס

פרק 1
 

כשהייתי ילדה, אמא שלי כל הזמן המציאה משחקים. משחק השקט. משחק ה"מי תצליח לשמור את העוגייה שלה הכי הרבה זמן?" משחק המרשמלו היה המשחק שבו אכלנו מרשמלו כשלבשנו מעילים מחנויות צדקה בתוך הבית, כדי להימנע מלהדליק את החימום. משחק הפנסים היה המשחק שבו שיחקנו כשהחשמל נותק. אף פעם לא הלכנו לשום מקום — עשינו תחרויות ריצה. הרצפה כמעט תמיד היתה עשויה מלבּה. כריות שימשו בראש ובראשונה לבניית מבצרים.

המשחק שהחזיק מעמד הכי הרבה זמן היה יש לי סוד, כי אמא שלי אמרה שלכל אחד צריך להיות לפחות סוד אחד בכל רגע נתון. לפעמים היא ניחשה את הסוד שלי. לפעמים לא. שיחקנו כל שבוע, ממש עד שהייתי בת חמש־עשרה ואחד הסודות שלה הכניס אותה לבית החולים.

לפני שהבנתי מה קורה, היא כבר מתה.

"תורךְ, נסיכה." קול צרוד משך אותי בחזרה להווה. "אין לי את כל היום."

"אני לא נסיכה," עניתי והזזתי את אחד הפרשים שלי. "תורךָ, זקן."

הארי הזעיף אלי פנים. למען האמת, לא ידעתי בן כמה הוא ולא היה לי מושג איך הוא נהפך לחסר בית שגר בפארק שבו שיחקנו שחמט כל בוקר. אבל ידעתי שהוא יריב מר.

"את," הוא רטן בזמן שהתבונן בלוח, "בן אדם נורא."

כעבור שלושה מהלכים גברתי עליו. "מט. אתה יודע מה זה אומר, הארי."

הוא נעץ בי מבט זועם. "אני צריך להרשות לך לקנות לי ארוחת בוקר." אלה היו תנאי ההתערבות הקבועה בינינו. כשאני ניצחתי, היה אסור לו לסרב לארוחה בחינם.

לזכותי ייאמר ששמחתי לאידו רק טיפה. "כיף להיות מלכה."

הגעתי לבית הספר בזמן, אבל ממש בקושי. היה לי הרגל להגיע על הקשׂקשׂ. גם בכל הקשור לציונים הלכתי על חבל דק: כמה מעט אוכל להשקיע ועדיין לקבל ציון טוב? לא הייתי עצלנית. הייתי יעילה. היה שווה לי לקחת משמרת נוספת ולקבל 92 במקום 98.

עשיתי שיעורי בית בספרות בזמן שיעור בספרדית כשקראו לי אל משרד המנהל. בנות כמוני אמורות להיות בלתי־נראות. לא מזמינים אותנו לשיחות עם המנהל. אנחנו עושות בעיות בדיוק במידה שאנחנו יכולות להרשות לעצמנו, ובמקרה שלי המידה הזאת היתה אפס.

"אייברי." הברכה של מר אלטמן לא היתה מה שאפשר לכנות חמימה. "שבי בבקשה."

התיישבתי.

הוא שילב את אצבעות ידיו על השולחן בינינו. "אני מניח שאת יודעת למה את כאן."

תיארתי לעצמי שהוא לא התכוון למשחקי הפוקר השבועיים שניהלתי במגרש החניה כדי לממן את ארוחות הבוקר של הארי — ולפעמים גם את שלי — אז לא היה לי מושג איך משכתי את תשומת לבו של המנהל. "מצטערת," אמרתי בניסיון להישמע צייתנית מספיק, "אבל אני לא יודעת."

מר אלטמן השאיר את התגובה שלי תלויה באוויר רגע, ואז הגיש לי ערימת דפים מהודקת. "זה המבחן בפיזיקה שעשית אתמול."

"טוב," אמרתי. לא לתגובה הזאת הוא ציפה, אבל לא היתה לי שום תגובה אחרת. לשם שינוי דווקא למדתי למבחן. לא נראה לי סביר שקיבלתי ציון נמוך כל כך שיש צורך בהתערבות.

"מר ייטס בדק את המבחנים, אייברי. רק המבחן שלך זכה בציון מושלם."

"יופי," אמרתי, במאמץ מכוון למנוע מעצמי להגיד שוב טוב.

"לא יופי, גברתי הצעירה. מר ייטס מקפיד לחבר מבחנים שמאתגרים את יכולות התלמידים שלו. במשך עשרים שנה הוא מעולם לא נתן ציון מושלם. את מבינה את הבעיה?"

לא ממש הצלחתי להחניק את התגובה האינסטינקטיבית שלי. "שֶׁמוֹרֶה יוצר מבחנים שרוב התלמידים שלו לא יכולים לעבור?"

מר אלטמן צימצם את עיניו. "את תלמידה טובה, אייברי. טובה למדי, בהתחשב בנסיבות החיים שלך. אבל אי־אפשר להגיד שאת נמצאת בראש עקומת הלמידה."

זה היה הוגן, אז למה הרגשתי כאילו הוא נתן לי אגרוף בבטן?

"אני לא נטול חמלה ביחס למצב שלך," המשיך מר אלטמן, "אבל את צריכה להיות כנה איתי." מבטו ננעל על עיני, "את מודעת לעובדה שמר ייטס שומר העתקים מכל הבחינות שלו בענן?" הוא חשב שהעתקתי. הוא ישב שם ונעץ בי מבט, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך בלתי־נראית. "אני רוצה לעזור לך, אייברי. הגעת להישגים מדהימים בהתחשב בקלפים שהחיים חילקו לך. לא הייתי רוצה שתיאלצי לוותר על תוכניות לעתיד שאולי היו לך."

"תוכניות שאולי היו לי?" חזרתי אחריו. אם היה לי שם משפחה אחר, אם היו לי אבא רופא שיניים ואמא עקרת בית, הוא לא היה מתנהג כאילו העתיד הוא דבר שאולי חשבתי עליו. "אני בי"א," סיננתי. "אני אסיים בעוד שנה עם נקודות זכות לקולג' בשווי שני סמסטרים לפחות. הציונים שלי אמורים לספק לי מלגה לאוניברסיטת קונטיקט, שיש בה את אחת התוכניות הכי טובות בארץ במדעי האַקטוּאַריָה."

מר אלטמן קימט את המצח. "מדעי האקטואריה?"

"ניהול סיכונים סטטיסטי." זה התואר הכי סביר שיכולתי להתקבל אליו כשאני משקיעה במידה שווה במתמטיקה ובפוקר בתיכון. וחוץ מזה, זה אחד התארים שהכי קל למצוא איתם עבודה.

"את מתעניינת בניהול סיכונים, מיז גרמבס?"

כמו העתקות? לא יכולתי לאפשר לכעס שלי להתעצם. במקום זה, דמיינתי שאני משחקת שחמט. סימנתי את המהלכים בראשי. לבנות כמוני היה אסור להתפוצץ. "לא העתקתי," אמרתי ברוגע. "למדתי."

ניצלתי כל הזדמנות שהיתה לי — בשיעורים אחרים, בין משמרות, בשעות מאוחרות שהייתי צריכה לישון בהן. הידיעה שהמבחנים של מר ייטס בלתי־אפשריים גרמה לי לרצות להגדיר מחדש את המושג אפשרי. לשם שינוי, במקום לבדוק כמה אני יכולה להתקרב אל הגבול, רציתי לדעת כמה רחוק אוכל להגיע.

וזה מה שהגיע לי לקבל על המאמץ, כי בנות כמוני לא מצליחות במבחנים בלתי־אפשריים.

"אני אבָּחן שוב," אמרתי בניסיון לא להישמע זועמת, או יותר גרוע, פגועה. "אני אקבל שוב את אותו ציון."

"ומה היית אומרת אם הייתי מודיע לך שמר ייטס הכין מבחן חדש? שאלות חדשות לגמרי, קשות בדיוק כמו במבחן הראשון."

אפילו לא היססתי. "אני אעשה אותו."

"אפשר לארגן את זה מחר בשיעור השלישי, אבל אני חייב להזהיר אותך שהכול יהיה הרבה יותר טוב אם —"

"עכשיו."

מר אלטמן בהה בי. "סליחה?"

נמאס לי להישמע צייתנית. נמאס להיות בלתי־נראית. "אני רוצה לעשות את המבחן החדש כאן, במשרד שלך, עכשיו."

 

פרק 2
 

"יום קשה?" שאלה ליבי. אחותי היתה מבוגרת ממני בשבע שנים ומלאת יכולת הזדהות, הרבה מעבר למה שטוב בשבילה — או בשבילי.

"אני בסדר," עניתי. אם הייתי מזכירה את הביקור שלי במשרד של אלטמן זה רק היה מדאיג אותה, וממילא לא היה מה לעשות עד שמר ייטס יבדוק את המבחן השני שלי. שיניתי נושא. "היו טיפים טובים הערב."

"כמה טובים?" הסטייל של ליבי היה מין עירוב בין פאנק לגותי, אבל מבחינה אישיותית היא היתה אופטימיסטית חסרת תקנה שהאמינה שתמיד יש סיכוי לקבל טיפ של מאה דולר בדיינר העלוב שבו רוב המנות עולות 6.99.

שמתי ערימת שטרות מקומטים של דולר בכף ידה. "מספיק בשביל לעזור בשכר דירה."

ליבי ניסתה להחזיר לי את הכסף, אבל מיהרתי להתרחק לפני שהיא הספיקה. "אני אזרוק עלייך את הכסף הזה," היא הזהירה בקול רציני.

משכתי בכתפַי. "אני אתחמק."

"את בלתי־אפשרית." ליבי הניחה את הכסף בחוסר רצון, שלפה תבנית מאפינס משום מקום ונעצה בי מבט. "את תקבלי את המאפין הזה כדי לפצות אותי."

"כן גברתי." ניגשתי לקחת אותו מידה המושטת, אבל אז הסתכלתי על השיש מאחוריה וקלטתי שהיא לא הכינה רק מאפינס. היו שם גם קאפקייקס. הרגשתי שהלב שלי צונח. "אוי לא, ליבּ."

"זה לא מה שאת חושבת," הבטיחה ליבי. היא בדרך כלל אפתה קאפקייקס כהתנצלות. מרוב רגשי אשמה. אפיית קאפקייקס כדרך להגיד בבקשה אל תכעסי עלי.

"זה לא מה שאני חושבת?" אמרתי בשקט. "אז הוא לא חוזר לגור כאן?"

"הפעם זה יהיה שונה," הבטיחה ליבי. "ואלה קאפקייקס שוקולד!"

הסוג האהוב עלי. "זה אף פעם לא יהיה שונה," אמרתי, אבל אם הייתי מסוגלת לגרום לה להאמין בזה, היא כבר היתה מאמינה.

בתזמון מושלם, החבר־לסירוגין של ליבי — שאהב להכניס אגרופים לקירות ולשבח את עצמו על כך שהוא לא מכניס אגרופים לליבי — נכנס הביתה. הוא לקח קאפקייק מעל השיש והעביר עלי את מבטו. "הֵיי, לוליטה."

"דרייק," אמרה ליבי.

"אני צוחק." דרייק חייך. "את יודעת שאני צוחק, ליבי שלי. לך ולאחותך פשוט אין חוש הומור."

עוד לא עברה דקה מאז שהוא הגיע וכבר הוא הפך אותנו לַבעיה. "זה לא בריא," אמרתי לליבי. הוא לא רצה שהיא תיתן לי לגור שם — והוא לא הפסיק להעניש אותה על זה.

"זאת לא הדירה שלך," זרק דרייק בחזרה.

"אייברי היא אחותי," התעקשה ליבי.

"חצי־אחות," תיקן דרייק, ואז חייך שוב. "סתם צוחק."

הוא לא צחק, אבל הוא גם לא טעה. לליבי ולי היה אותו אבא נעדר, אבל אמהות שונות. כשהיינו קטנות נפגשנו רק פעם־פעמיים בשנה. אף אחד לא ציפה ממנה לקבל את האפוטרופסות עלי שנתיים קודם לכן. היא היתה צעירה. היא בקושי הצליחה לשרוד. אבל היא היתה ליבי. לאהוב אנשים היה בטבע שלה.

"אם דרייק עובר לגור כאן," אמרתי לה בשקט, "אני לא נשארת."

ליבי לקחה קאפקייק והחזיקה אותו בידיה. "אני עושה מה שאני יכולה, אייברי." היא היתה טיפוס מְרַצה. דרייק אהב להציב אותה בינינו. הוא השתמש בי כדי לפגוע בה.

לא יכולתי לשבת ולחכות עד שהוא יפסיק להכניס אגרופים לקירות.

"אם תצטרכי אותי," אמרתי לליבי, "אני אגור במכונית שלי."