שביל הקוצים הסגולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שביל הקוצים הסגולים

שביל הקוצים הסגולים

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 30 דק'

הלנה יגב מור

הלנה יָגֵב־מור נולדה למשפחה שמוצאה בפינלנד, מתגוררת בתל־אביב. פרסמה עד כה שני ספרים: ״סיפרי עץ הדעת״ (חרגול, 2000) ו״משל התאנה״ (הקיבוץ המאוחד, 2008). ״שביל הקוצים הסגולים״ הוא ספרה השלישי.

תקציר

בנה של חנה עזב את הארץ. אולי לזמן מוגבל, ואולי לתמיד, היא לא יודעת. כל מה שהיא יודעת זה שעכשיו הוא רחוק ממנה ומשבילי הנגב שבהם גדל והתעצב. מרחק גיאוגרפי שמכתיב מרחק נפשי בלתי נסבל בין אם לבנה, ואולי זה בעצם המרחק הנפשי שנפער עם השנים שאפשר את המרחק הגיאוגרפי. מדוע עשה לה את זה? כיצד הילד שרגליו חרשו את הארץ מצליח להיפרד ממנה כל־כך בקלות? השאלות מציפות את חנה והיא מתקשה לתפקד. עליה לעשות מעשה.
״שביל הקוצים הסגולים״ הוא סיפור של דור. לא הדור הצעיר שעוזב את הארץ, אלא דור ההורים שנשאר מאחור. דור שנע בין געגוע וכאב להבנה ותקווה לעתיד טוב יותר לילדיו. בקול אמיץ, חשוף וצלול נחשף ב״שביל הקוצים הסגולים״ צד שהישראליות ממאנת לגעת בו, ונראה שאין עוד דרך לברוח ממנו.
הלנה יָגֵב־מור נולדה למשפחה שמוצאה בפינלנד, גדלה בעומר ומתגוררת בתל־אביב. בוגרת בית הספר למשחק ניסן נתיב ודוקטור לאימונולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. פרסמה עד כה שני ספרים: ״סיפרי עץ הדעת״ (חרגול, 2000) ו״משל התאנה״ (הקיבוץ המאוחד, 2008).
״שביל הקוצים הסגולים״ הוא ספרה השלישי.

פרק ראשון

פרק א'
ללא פתק החלפה

"הידעתְּ", אמר אביה שנח על ספסל האבן בשַעַר הַתָאִים, שער עירוני כנעני מתקופת הברזל, ולפתע היה נראה לה זקן מתמיד, "שעומק הבאר היא שישים ותשעה מטרים?"

היא נזכרה איך בילדותה נהגה להטיל אבנים לתוך הבאר שמחוץ לחומה, ולספור את השניות עד שנשמעה החבטה בתהום אבן הגיר. תמיד הפתיע אותה בסקרנותו הבלתי נלאית ובגוו הזקוף. בשבתות, כשביקרה אותו בנגב, היה לוקח אותה לגבעת הכלניות שמול חוות השקמים, לאגם ירוחם, לצריף בן־גוריון בשדה בוקר. הפעם הם ביקרו בתל באר־שבע, העיר המקראית של ממלכת יהודה.

אביה השקיף על נחלת שבט שמעון שהתגלתה לפניו במישורים חומים ובמערבולות אבק, ונאנח, "אבל את המטיילים פה מעניינים רק שני דברים — מזבח הקרניים באתר והמנהרה התת־קרקעית לאגירת המים".

חנה נזכרה איך אז, כשהייתה בת עשר, הראה לה מנהרות דומות גם במצדה ובמגידו בזמן שהיא אוחזת באגרופו בכף יד קטנה ומזיעה, קצת חוששת. "בוא נרד לשם, היא בכל זאת מרשימה", חנה אחזה כעת בזרועו המדולדלת.

הם ירדו בגרם המדרגות הלולייניות אל מפעל המים, מבטם משוטט על פני קירות הבור העמוק השזור באבנים לבנות אפורות שהמים שחקו. אותן אבנים קישטו את חצר בית הוריה — אימה נהגה לאסוף אותן ולפזרן בין פרחי הפטוניות ששתלה בגינתה כל אביב, "אל תשכחי להשקות את הפרחים", הזהירה אותה כשהייתה נעלמת לארצות רחוקות ללוות את אביה בכנסיו.

הם הגיעו לתחתית מאגר השיטפונות, וגם למזבח המשוחזר בעל הקרניים.

"זוכרת שצילמתי אותך פעם שוכבת על המזבח כמו קורבן עולה?" אביה שאל אותה מחויך, והיא נזכרה, מתביישת מעצמה, איך יכלה באותו הרגע כילדה לחשוד באיש היקר הזה כי מאכלת אברהם בידו? עכשיו חנה רצתה רק לאחוז בקרנות המזבח כפי שרצתה נואשות להיאחז בבנה.

 

היא הגיחה אל פנים חנות הספרים הגדולה שבבאר־שבע בהינף דחיקת דלת הזכוכית הכבדה. זרם אוויר קר נשפך על זרועותיה החשופות והרותחות. היא ניערה מעליה את צריבת קרני השמש הלבנות ואת שובל עננת האבק האפור. עורה החל להצטמרר, פלט חום לחלל הקפוא. היא יכלה להרגיש פניני זיעה זעירות שהצטברו מעל גבותיה. עורפה היה לח. בהיסוס חיבקה אותה אפלולית האולם הענק עד שאישוניה התרחבו אט־אט והיא נשמה נשימת רווחה עמוקה.

אולי תקנה ספר לילד. צרור מָהוּהַּ של גזרי עיתונים המפרסמים כותרי ספרים חדשים היה דחוק תמיד באחד מהכיסים של תיקה, למקרה שתרצה לקנות ספר. רק לא את אלה הפרוסים על משטחי השולחנות הרחבים המוכרים את עצמם לדעת בחנויות הספרים, במבצעי שניים במחיר אחד או ארבעה במאה, לצד משחקי הקופסה למשפחות אלטרנטיביות טבעוניות שגם טלוויזיה אין להן או מיקרוגל מחשש לקרינה אלקטרומגנטית. נדמה שכל אלה מרוכזות בתל־אביב ודואגות לשלוח את ילדיהן דווקא לכיתה שלה.

אולי היא תקנה את הספר ההוא שסיימה לקרוא השבוע, שגרם לה גם לבכות וגם לרצות לדבר בדחיפות עם הילד, לשאול לדעתו. אבל הוא בניו־יורק, או שמא לא חזר עדיין מחופשתו הקצרה בפינלנד? שייט לאורך הארכיפלג הסמוך לטוּרקוּ, שם מצא בשנים האחרונות מולדת שנייה כבהתרסה, יעד תמוה לחופשות על חשבון חופשותיו בארץ מולדתו, נחת לסבו שלא הפסיק להתפעל ממנו, "איך למד שפה מוזרה כל־כך תוך שנה? רואים שהוא הנכד שלי", העיר לא פעם בעונג.

חנה שוטטה בעיניה על פני מרבד הכריכות הצבעוניות המונח לפניה. התרכזה דרך פס העדשה התחתון של משקפי המולטי־פוקל, וקראה את הכותרות המוצעות. לא ראתה הרבה מאלה התואמות את גזרי העיתונים שצברה מזה זמן רב. רצתה לפנות למוכר המנומנם ולתת לו את הצרור — חפש משהו מאלה! — אבל העדיפה לגשת בעצמה עם אפה מול המדפים, שורות ספרים שגילו רק טפח משִדרתם הצנועה והצטופפו נחבאים אל הכלים לפי סדר האל״ף־בי״ת. זה הזכיר לה את שורות מצבות השיש הדחוסות בבית הקברות שקבורה בו אימה, אך כאן היצורים עדיין חיים, לספרות עוד יש תקווה, תקווה שנגזלה מאימה ביום שבו סירקה את שערה וחשה לפתע בגבשושיות מבצבצות. חנה מיהרה אז לקבוע לה תור לרופא ואימה קמה וסירבה ממלמלת משהו כמו, ״מי שראתה שכבות של גופות יהודים, שבויים רוסים ומתנגדים אסטוניים נערמים יחדיו בטרם הוצתו על ידי הגרמנים במחנה קְלוֹגָה, לא צריכה רופאים!״

חנה מצאה ספר. את הרומן הזה הוא חייב לקרוא. התלהבות פתאומית סיממה אותה לרגע. הוא יקבל את הספר הזה בחבילה, לא יתאפק וכבר בערב יגמע את הפרק הראשון, סקרן לבחירתה, נזכר בחיוך בכל אותן חופשות הקיץ בילדותו שבהן היא גזרה עליו צום דיגיטלי, "מהיום, שבועיים אתה קורא ספרים בזמן הפנוי שלך. אין טלפונים, אין מחשב, אין טלוויזיה, כאילו אנחנו בהפלגה בים התיכון מנותקים מהעולם. אנחנו, הגלים, השמיים וערמת הספרים". והוא, שקרס כמעט בכל לילה למיטתו אחרי משחק מחשב, פתאום במשך שבועיים שלמים סיים ספר כל יומיים, ממובי דיק לאבא עשיר אבא עני, כל דבר. הייתה צופה בו צולל לתוך עלילות משונות, אוגר שבבי מידע שנרקמו במוחו מכוח הקסם של רצף המילים המודפסות, נפטר משגיאות כתיב ולומד מושגים מתוחכמים כמו "ברירה זוויגית" או "עיקרון ההכבדה" של פרושי דרווין שספק אם היה שומע מהמורות שלו לביולוגיה אי־פעם. נחת.

עד שאחיה הצעיר, קובי, הסקיפר החובב, העיר בתסכול אחרי יום שבת של כיף בים עם אחייניו, "כל מה שהילד עשה בהפלגה מתל־אביב לעכו היה לתקוע את האף בספר על הספה למטה. לא עלה לסיפון, לא מפרשיות, לא תחרות, שום דבר! צעקתי עליו באיזשהו שלב שיבוא לעזור לי בקשירת היאכטה למזח. קצת מגזים הילד, לא? שילמד מאחותו איך עושים חיים בים", והתכוון לכינרת שכל השייט ישבה למעלה על הסיפון, שיחקה טאקי עם בני הדודים שלה, ליקקה קרטיבים וקפצה מדי פעם לשחות. חנה התחייכה, כמה אהבה את שניהם, הוא בשערו הפרוע, שיבולי חיטה צהובים, והיא בעיניה המלוכסנות המרדניות.

ביתר השנה, לא ממש קרא ספרים. לא היה לו זמן, לילד. כבר בגיל שלוש־עשרה היה האיש הקטן טרוד ועסוק בלצבור עשרת־אלפים שעות של מקצוען משחקי מחשב. מעניין מדוע הפך לביולוג בסופו של דבר, אולי בגלל עיקרון ההכבדה — ככל שהדבר קשה יותר, כך הוא מכובד ומושך יותר. ובכל זאת, היא כן הצליחה לקבע בדמו את הרגל השבועיים־צום־דיגיטלי־קֵיצי גם בבגרותו, כאילו היה זה חוק טבע. כך היה אפילו בקיץ הקצר שהוקצב לו בין מבחן הבגרות במתמטיקה לבין הטירונות.

אבל עכשיו הוא חי בקֵיצים המעיקים של ניו־יורק. האם הוא מתגעגע לימי הצום הדיגיטלי של ילדותו בארץ? חשבה, וגיששה כבר לעבר ספר אחר. הרי הוא חייב לקרוא עברית כדי לשמר את השפה. אולי את זה? חייבים לקלוע בול. אולי את זה? חנה שלפה ספר נוסף ואז החזירה גם אותו. אין פתק החלפה כששולחים מתנות לחו"ל.

אבל זאת בדיוק הבעיה. פתאום נבהלה. היא כבר לא כל־כך יודעת לבחור לו ספרים. ספר מישראל עלול רק להיות משימת חובה עבור ארי, יישאר על שידת המיטה שנה שלמה, יעלה אבק ואחר־כך יעבור למדף הספרים הנשכחים. וכשתתעניין אם הספיק כבר לקרוא, יענה כיוצא ידי חובה, ״אימוש, אין לי זמן, את לא מבינה מה זה לעשות דוקטורט״. וכך, קצרת נשימה, אובדת עצות, עמדה חנה מול המדפים הגדושים והצבעוניים, עשרות אלפי עמודים כתובים עברית שיצאו לאור ואף אחד כבר לא טורח לדפדף בהם. פתאום נזכרה בגֵן האנוכי: מסתבר שאנחנו, האורגניזמים המורכבים, נוצרנו רק ככלי רכב שמסייעים לגנים להשתכפל יותר טוב. אנחנו העמלים, הם השולטים. האהבה היא רק תחבולה בידם שנרצה להתרבות. זה יעניין את הילד. חנה פנתה מהוססת למוכר.

"מצטער, הספר אזל", בלם המוכר את גחמתה.

היא לא ויתרה, "אולי יש לך אותו באנגלית?" מחר לא יהיה לה זמן לחפש את הספר בתל־אביב כשתחזור לביתה ושבוע העבודה יתחיל.

"הצחקת אותי", ענה, "אבל יש לי את ישראל בצילומי אוויר", חשב כנראה שמי שמתעניינת במדע, תתעניין גם בציונות לתיירים.

בינגו. חנה עמדה והחזיקה את הספר הכבד בשתי כפות ידיה, שוקלת. ספר מתנה עם צילומי אוויר מרהיבים המראה את אתריה ונופיה של ישראל. טוב, שיהיה באנגלית. מתנה זאת מתנה, העיקר הכוונה.

היא פנתה לקופה למרות המחיר המופקע, ואחרי ששילמה מייד התחרטה. איך בכלל עלה בדעתה לקנות ספר ליום ההולדת של הבן שלה, גבר שעוד רגע בן שלושים? ועוד באנגלית. מה אני עושה כאן, היא חשבה, כועסת על עצמה, צמרמורת של קור המזגן עברה בעורפה. הלוואי שיכול היה פשוט לקפוץ אליי לארוחות ליל שישי, כמו פעם, והייתי יכולה לספר לו על הספרים שקראתי לאחרונה, לדגדג את סקרנותו עד שהיה מתרצה ואומר, ״אימוש, אין לי זמן, אבל תשאילי לי, אולי אתפנה״, והיה מבקש עוד פרוסה מעוגת הגזר והקינמון ששנא בילדותו, ועכשיו כבר לא. ואם לא ספר, אז אולי הייתי ממליצה לו על סרט בסינמטק, שילך עם החברה, רק שירים אחר־כך טלפון ויספר אם גם הוא חושב ככה וככה. פוקסטרוט סרט נפלא, איך ממש רואים את פעימות הכאב אצל האב האבל, הלב המתפקע מרוב געגוע בעקבות האובדן, אבל בסרט הילד לפחות מת.

מה קורה איתי, חשבה, נשענת על דלת הזכוכית שנפערה לעבר כבשן הגיהינום שחיכה לה בחוץ, מה פתאום ספר? מה פתאום סרט? הילד בניו־יורק, אני בכלל לא יודעת אם יש לו חברה, אני אפילו לא יודעת אם יש לו שידה ליד המיטה, שלא לדבר על מדף ספרים שמונחים עליו ספרים אמיתיים מנייר, כולם שם קוראים בקינדל, לא?

אחשוב מחר, פסקה חנה והרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. אין ספק שספר־אלבום שנמכר במחיר מופקע בישראל ויוטס במטוס לאמריקה זה מגוחך.

בהולכה למכוניתה אצבעותיה מוללו את החבילה התופחת להרגיז של גזרי העיתון שבכיס תיקה בחיפוש אחר צרור המפתחות. מה פתאום ספר? כמה אני מיושנת, הייתי צריכה לשלוח לו משהו אותנטי, את זה, ומעכה את צרור גזרי העיתון באצבעותיה המיוזעות. למה אני שומרת את זה? כדי שיתעדכן? שייקח! החבילה תופחת ועולה במגירה שליד מיטתה ולשווא — כתבות, מאמרים, ראיונות מרגשים, קריקטורות מתוחכמות, אפילו חידוני "התעמלות הבוקר".

בהתחלה כשהוא נסע, זה היה מאוד אקראי. פה ושם בקוראה את עיתוני שישי־שבת הייתה קמה לחפש את המספריים — את המאמר הזה הילד ממש חייב לקרוא! אשלח לו ונדבר על זה דחוף למרות שבין כה וכה הוא עוד מעט יחזור לארץ. לא תמיד מצאה את המספריים במקום שבו היו אמורים להיות. אבל עם הזמן, כבר היו במגירת שולחנה זוג מספריים קבוע, רק הושט את היד וגזור בם, תֵּשֶר לילד, פיסות מהוהות מעולמה המיידי, רק שלא יחזור לארץ לא מעודכן. מישהו אמר, עשר שנים אתה קורא עיתונים מקומיים, ואתה מומחה למקום. והוא חייב להיות מומחה למקום, הוא הרי הבן שלה.

אבל לא פעם כשדיברו בטלפון, שכחה לשאול אותו אם בכלל הגיעו אותן חבילות גזרי העיתון. כשהיה מזכיר לה בעצמו שקיבל חבילה, היה אומר שלא הספיק לקרוא, אך מקווה שיתפנה בקרוב או שכבר קרא באינטרנט משהו דומה. והיא מצידה, כבר לא זכרה מה הִלְהיט אותה כל־כך לפני חודש, ומה רצתה לומר.

בשלב מסוים פתרה את הבעיה בכך שציינה לעצמה בכתב צפוף על גבי פתקים צהובים ודביקים רשימה מפורטת של כותרות גזרי העיתונים ששלחה לו, והדביקה אותם על דלת המראה בחדר השינה כדי שלא תשכח להתייחס אליהם. עם השנים התמלאה המראה בריבועים צהובים של פתקאות תזכורת שהסתירו את בבואתה השלמה. לעיתים הרגישה שהיא כמו מביימת את השיחות ביניהם, מלבה נושאים שהטרידו אותה לפני חודש־חודשיים אבל לא עכשיו. לאמיתו של דבר, הוא לא ידע לעולם מה עובר עליה בזמן אמת, והיא לא תדע מה עובר עליו בזמנים שלו, או בכלל. היא חששה שהמפגשים שלהם ידמו למפגשיה עם אופיר, שבכל פעם שחזר מאפריקה קפצו ראש בחזרה לנישואיהם, לפעמים לבריכה יבשה.

צפצוף פתיחת הנעילה הקפיץ אותה, עדיין לא התרגלה לקול החד שהשמיעה מכוניתה שהמתינה לה בחניה, נצלית בשמש. היא זרקה את תיקה ואת קוביית הספר המיותרת העטופה בנייר מתנה על הספסל לידה, התניעה, זינקה ובלמה בעודה בהילוך אחורי, לא לפני שהיה נדמה לה, רק נדמה לה, ששמעה חיכוך עדין בירכתיי המכונית. אגלי זיעה פרצו מבין גבותיה והיא ייחלה פתאום לחזור אחורה בזמן, שניות אחדות בלבד. אלוהים, תן רק כמה שניות רוורס, שמש בגבעון דום. לא יותר. בבהלה חסרת פשר הביטה ממוקדת על ההגה, במקום שחיפוי הפלסטיק התקלף, מפחדת להרים את ראשה, אבל מוכרחה להרים אותו. מוכרחה לצאת מהמכונית ולבדוק אם היה או לא היה, מוכרחה לקבל החלטה מוסרית כאן ועכשיו, ללא עיכובים, מישהו עוד עלול היה לראות את ההתנגשות הקטנה הזאת.

לחלחלתה ראתה שהיא אכן כבר לא לבד. יש מאין נעמדה מאחוריה מכונית שחיכתה להיכנס למקום חנייתה ובה יושב זוג עדי ראייה. היא חשבה על אופיר שדווקא היום, להרגיז, עוד שהה בחופשת מולדת, רק מחר הוא טס לאַבּוגָ'ה. אילו היום היה מחר. אילו לא הייתה לה תאונה קטנה אחרת לפני שבוע, כשהוא זעם והתווכח עם השכן על סכום הפיצוי הנאות כדי שהלה לא יפנה לביטוח, ועוד התחכם וכתב בגב הצ'ק: ללא תביעות נוספות על החתום. אילו היה זה רק חלום שיפוג והיא תתעורר וכלום לא קרה. אבל איך תבוא הביתה ותסביר תאונה שנייה תוך שבוע, איך תעמוד מול כעס בעלה, חסרת אונים, ״אין פרנסה״, הוא יגיד, ״אין מספיק פרנסה, ובנוסף גם התאונות שלך״. כאילו פרנסה הרחיקה אותו עד ניגריה.

חנה יצאה מהמכונית, רגליה עופרת. היא בלעה את רוקה ומחתה את זיעת מצחה בגב ידה. בינתיים נראה שסדרי העולם לא הופרו, מכוניתה נראתה שלמה. לרגע הקלה הציפה אותה, אשליה קטנה. לא היה ולא נברא, והיא שאפה שאיפה מהירה ושטוחה. צריך להציץ במכונית השנייה. את חיי הנצח שלה הייתה משעבדת לכך שלמכונית לא קרה כלום. אך באותו הרגע שבו מכרה את נשמתה לשדים דמיוניים בעד נזיד עדשים, הבחינה בשריטה מכוערת בצבע דם כצבע מכוניתה, טרייה להכעיס, חרוטה במכונית שכנתה בגובה המתאים לגובה מכוניתה, הוכחה ניצחת לאשמתה. אם תתבונן עוד שנייה על הזוועה הזאת, כל העולם ישים לב למה שעשתה. בחילה עלתה מתחתית בטנה, מקשה עליה ללגום את הרוק הקר. איך ייתכן להזיע זיעה קרה בחמסין הזה? אבל הינה פרצה גם זיעה רותחת מכפות ידיה, ומכנית ניגבה אותה בחצאיתה הפרחונית. בחלל ליבה פעמה מצוקתה ביתר מהירות. אין לי כסף עכשיו לפיצויים.

אין ברירה, צריך בתוך התרגשות כזאת להפנות את הראש באדישות לכיוון אחר, עליה להשתדל, לשחק משחק, לצעוד צעד מתון מתרחק, להתיישב במושב הנהג, לברוח, ומהר, מאי הנעימות הזאת. הצדק הקוסמי כבר יעשה למענה את החשבון, אין ספק שמעשיה הטובים צריכים לעלות במספרם על מעשיה הרעים ויש סיכוי שהוא יוותר לה על סמך העבר. או שלא. הלוואי שכן. הציצה במראה, תלתלי סילן פעם, יובלי אפור הפעם, איך מישהו חושב שהיא עדיין יפה?

האם לא נענשתי די? היא החלה לבכות. אלוהים אדירים, אולי זה בסדר שיש רגעים כאלה בחיים שאין לאדם הפשוט כוח לעשות את המעשה הנכון? האם יש דבר כזה, הקלוֹת בדרישות מוסריות על סמך חולשה פשוטה? הקושי שבחיים? הגוף העייף? היש דבר כזה מחיקת חובות והתחלה מחדש לצבירת נקודות טובות, מחר, למשל?

חנה הותירה לכל המושלמים חסרי הרבב, פרי דמיונה, להאשימה. לא היה בכוחה להשאיר פתק. לא בתופת הלוהטת הזאת של באר־שבע. לא כשבעלה מחכה בבית. לא כאשר הילד תקוע בחו"ל, לא כשכיתות ז' יבהו לעברה בעוינות מחר בבוקר. עוד פעם שיעור מדעים? למה את אף פעם לא חולה?

היא ידעה שמסתכל עליה זוג עדי ראייה מרושע, אבל כבר לא היה לה אכפת מרוב חולשה. שינידו בראשם בתדהמה, שירשמו את מספרה, שיתלוננו במשטרה. קל משחשבה היה להתיישב מאחורי ההגה, לא להתבלבל עם הקוד, להפעיל את ניצוץ המתנע ולברוח מזירת הפשע בחריקת צמיגים נחושה.

ובדרך חשבה, אולי הבעלים של המכונית השרוטה הוא איש בלתי נסבל, ידו קפוצה? מושחת? סתם אדם רע שמגיע לו? אולי זה בעל עסק שמעלים סכומי ענק ממס הכנסה? אולי זה סתם סטודנט מפונק שחי על חשבון הוריו? אולי דווקא אחת מהאימהות שמרימות טלפון למנהלת לפרקים ומתלוננות עליה כי היא זרקה את בנם החצוף מהכיתה? טעם חמצמץ־מריר של נחמה פורתא עלה בחכה של חנה, כנחמתו של פורץ לבית־דירות נוצץ השודד תכשיטים שמצא בחדר השינה, מצפונו נקי כי הרי מאזני הצדק התאזנו כעת.

חודש ימים חיכתה לתביעה. אבל שום תזכורת לפשעה לא הגיעה בדואר. אחרי חודש חזרה לנשום בהקלה. זוג עדי הראייה חמל או שהיה אדיש או שהיה עסוק מדי כדי להתערב בעניינה ואולי רק נאנח בינו לבין עצמו, לא להאמין, הישראלים המכוערים האלה, תת־רמה.

חנה החליטה להציע לשכנתה את מקום החניה של בעלה בזמן שהוא בחו"ל, למרות שאופיר לא היה אוהב זאת. "אל תדאגי, בעלי חוזר מאפריקה רק בעוד שלושה שבועות", אמרה בנדיבות ואז הוסיפה בגחמה רגעית, "תגידי, את יכולה בבקשה לאסוף לי מחר בבוקר את עיתון הארץ?" וארזה את תיק הנסיעות הקטן שלה: מברשת שיניים, כותונת לילה, תיק איפור בָּלֶה, מערך השיעור במדעים לכיתות ז' ושוב נסעה דרומה לבאר־שבע אל אביה, לנשום לרווחה אבק מִדבר כמו בילדותה.

 

 

הלנה יגב מור

הלנה יָגֵב־מור נולדה למשפחה שמוצאה בפינלנד, מתגוררת בתל־אביב. פרסמה עד כה שני ספרים: ״סיפרי עץ הדעת״ (חרגול, 2000) ו״משל התאנה״ (הקיבוץ המאוחד, 2008). ״שביל הקוצים הסגולים״ הוא ספרה השלישי.

עוד על הספר

  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 30 דק'
שביל הקוצים הסגולים הלנה יגב מור

פרק א'
ללא פתק החלפה

"הידעתְּ", אמר אביה שנח על ספסל האבן בשַעַר הַתָאִים, שער עירוני כנעני מתקופת הברזל, ולפתע היה נראה לה זקן מתמיד, "שעומק הבאר היא שישים ותשעה מטרים?"

היא נזכרה איך בילדותה נהגה להטיל אבנים לתוך הבאר שמחוץ לחומה, ולספור את השניות עד שנשמעה החבטה בתהום אבן הגיר. תמיד הפתיע אותה בסקרנותו הבלתי נלאית ובגוו הזקוף. בשבתות, כשביקרה אותו בנגב, היה לוקח אותה לגבעת הכלניות שמול חוות השקמים, לאגם ירוחם, לצריף בן־גוריון בשדה בוקר. הפעם הם ביקרו בתל באר־שבע, העיר המקראית של ממלכת יהודה.

אביה השקיף על נחלת שבט שמעון שהתגלתה לפניו במישורים חומים ובמערבולות אבק, ונאנח, "אבל את המטיילים פה מעניינים רק שני דברים — מזבח הקרניים באתר והמנהרה התת־קרקעית לאגירת המים".

חנה נזכרה איך אז, כשהייתה בת עשר, הראה לה מנהרות דומות גם במצדה ובמגידו בזמן שהיא אוחזת באגרופו בכף יד קטנה ומזיעה, קצת חוששת. "בוא נרד לשם, היא בכל זאת מרשימה", חנה אחזה כעת בזרועו המדולדלת.

הם ירדו בגרם המדרגות הלולייניות אל מפעל המים, מבטם משוטט על פני קירות הבור העמוק השזור באבנים לבנות אפורות שהמים שחקו. אותן אבנים קישטו את חצר בית הוריה — אימה נהגה לאסוף אותן ולפזרן בין פרחי הפטוניות ששתלה בגינתה כל אביב, "אל תשכחי להשקות את הפרחים", הזהירה אותה כשהייתה נעלמת לארצות רחוקות ללוות את אביה בכנסיו.

הם הגיעו לתחתית מאגר השיטפונות, וגם למזבח המשוחזר בעל הקרניים.

"זוכרת שצילמתי אותך פעם שוכבת על המזבח כמו קורבן עולה?" אביה שאל אותה מחויך, והיא נזכרה, מתביישת מעצמה, איך יכלה באותו הרגע כילדה לחשוד באיש היקר הזה כי מאכלת אברהם בידו? עכשיו חנה רצתה רק לאחוז בקרנות המזבח כפי שרצתה נואשות להיאחז בבנה.

 

היא הגיחה אל פנים חנות הספרים הגדולה שבבאר־שבע בהינף דחיקת דלת הזכוכית הכבדה. זרם אוויר קר נשפך על זרועותיה החשופות והרותחות. היא ניערה מעליה את צריבת קרני השמש הלבנות ואת שובל עננת האבק האפור. עורה החל להצטמרר, פלט חום לחלל הקפוא. היא יכלה להרגיש פניני זיעה זעירות שהצטברו מעל גבותיה. עורפה היה לח. בהיסוס חיבקה אותה אפלולית האולם הענק עד שאישוניה התרחבו אט־אט והיא נשמה נשימת רווחה עמוקה.

אולי תקנה ספר לילד. צרור מָהוּהַּ של גזרי עיתונים המפרסמים כותרי ספרים חדשים היה דחוק תמיד באחד מהכיסים של תיקה, למקרה שתרצה לקנות ספר. רק לא את אלה הפרוסים על משטחי השולחנות הרחבים המוכרים את עצמם לדעת בחנויות הספרים, במבצעי שניים במחיר אחד או ארבעה במאה, לצד משחקי הקופסה למשפחות אלטרנטיביות טבעוניות שגם טלוויזיה אין להן או מיקרוגל מחשש לקרינה אלקטרומגנטית. נדמה שכל אלה מרוכזות בתל־אביב ודואגות לשלוח את ילדיהן דווקא לכיתה שלה.

אולי היא תקנה את הספר ההוא שסיימה לקרוא השבוע, שגרם לה גם לבכות וגם לרצות לדבר בדחיפות עם הילד, לשאול לדעתו. אבל הוא בניו־יורק, או שמא לא חזר עדיין מחופשתו הקצרה בפינלנד? שייט לאורך הארכיפלג הסמוך לטוּרקוּ, שם מצא בשנים האחרונות מולדת שנייה כבהתרסה, יעד תמוה לחופשות על חשבון חופשותיו בארץ מולדתו, נחת לסבו שלא הפסיק להתפעל ממנו, "איך למד שפה מוזרה כל־כך תוך שנה? רואים שהוא הנכד שלי", העיר לא פעם בעונג.

חנה שוטטה בעיניה על פני מרבד הכריכות הצבעוניות המונח לפניה. התרכזה דרך פס העדשה התחתון של משקפי המולטי־פוקל, וקראה את הכותרות המוצעות. לא ראתה הרבה מאלה התואמות את גזרי העיתונים שצברה מזה זמן רב. רצתה לפנות למוכר המנומנם ולתת לו את הצרור — חפש משהו מאלה! — אבל העדיפה לגשת בעצמה עם אפה מול המדפים, שורות ספרים שגילו רק טפח משִדרתם הצנועה והצטופפו נחבאים אל הכלים לפי סדר האל״ף־בי״ת. זה הזכיר לה את שורות מצבות השיש הדחוסות בבית הקברות שקבורה בו אימה, אך כאן היצורים עדיין חיים, לספרות עוד יש תקווה, תקווה שנגזלה מאימה ביום שבו סירקה את שערה וחשה לפתע בגבשושיות מבצבצות. חנה מיהרה אז לקבוע לה תור לרופא ואימה קמה וסירבה ממלמלת משהו כמו, ״מי שראתה שכבות של גופות יהודים, שבויים רוסים ומתנגדים אסטוניים נערמים יחדיו בטרם הוצתו על ידי הגרמנים במחנה קְלוֹגָה, לא צריכה רופאים!״

חנה מצאה ספר. את הרומן הזה הוא חייב לקרוא. התלהבות פתאומית סיממה אותה לרגע. הוא יקבל את הספר הזה בחבילה, לא יתאפק וכבר בערב יגמע את הפרק הראשון, סקרן לבחירתה, נזכר בחיוך בכל אותן חופשות הקיץ בילדותו שבהן היא גזרה עליו צום דיגיטלי, "מהיום, שבועיים אתה קורא ספרים בזמן הפנוי שלך. אין טלפונים, אין מחשב, אין טלוויזיה, כאילו אנחנו בהפלגה בים התיכון מנותקים מהעולם. אנחנו, הגלים, השמיים וערמת הספרים". והוא, שקרס כמעט בכל לילה למיטתו אחרי משחק מחשב, פתאום במשך שבועיים שלמים סיים ספר כל יומיים, ממובי דיק לאבא עשיר אבא עני, כל דבר. הייתה צופה בו צולל לתוך עלילות משונות, אוגר שבבי מידע שנרקמו במוחו מכוח הקסם של רצף המילים המודפסות, נפטר משגיאות כתיב ולומד מושגים מתוחכמים כמו "ברירה זוויגית" או "עיקרון ההכבדה" של פרושי דרווין שספק אם היה שומע מהמורות שלו לביולוגיה אי־פעם. נחת.

עד שאחיה הצעיר, קובי, הסקיפר החובב, העיר בתסכול אחרי יום שבת של כיף בים עם אחייניו, "כל מה שהילד עשה בהפלגה מתל־אביב לעכו היה לתקוע את האף בספר על הספה למטה. לא עלה לסיפון, לא מפרשיות, לא תחרות, שום דבר! צעקתי עליו באיזשהו שלב שיבוא לעזור לי בקשירת היאכטה למזח. קצת מגזים הילד, לא? שילמד מאחותו איך עושים חיים בים", והתכוון לכינרת שכל השייט ישבה למעלה על הסיפון, שיחקה טאקי עם בני הדודים שלה, ליקקה קרטיבים וקפצה מדי פעם לשחות. חנה התחייכה, כמה אהבה את שניהם, הוא בשערו הפרוע, שיבולי חיטה צהובים, והיא בעיניה המלוכסנות המרדניות.

ביתר השנה, לא ממש קרא ספרים. לא היה לו זמן, לילד. כבר בגיל שלוש־עשרה היה האיש הקטן טרוד ועסוק בלצבור עשרת־אלפים שעות של מקצוען משחקי מחשב. מעניין מדוע הפך לביולוג בסופו של דבר, אולי בגלל עיקרון ההכבדה — ככל שהדבר קשה יותר, כך הוא מכובד ומושך יותר. ובכל זאת, היא כן הצליחה לקבע בדמו את הרגל השבועיים־צום־דיגיטלי־קֵיצי גם בבגרותו, כאילו היה זה חוק טבע. כך היה אפילו בקיץ הקצר שהוקצב לו בין מבחן הבגרות במתמטיקה לבין הטירונות.

אבל עכשיו הוא חי בקֵיצים המעיקים של ניו־יורק. האם הוא מתגעגע לימי הצום הדיגיטלי של ילדותו בארץ? חשבה, וגיששה כבר לעבר ספר אחר. הרי הוא חייב לקרוא עברית כדי לשמר את השפה. אולי את זה? חייבים לקלוע בול. אולי את זה? חנה שלפה ספר נוסף ואז החזירה גם אותו. אין פתק החלפה כששולחים מתנות לחו"ל.

אבל זאת בדיוק הבעיה. פתאום נבהלה. היא כבר לא כל־כך יודעת לבחור לו ספרים. ספר מישראל עלול רק להיות משימת חובה עבור ארי, יישאר על שידת המיטה שנה שלמה, יעלה אבק ואחר־כך יעבור למדף הספרים הנשכחים. וכשתתעניין אם הספיק כבר לקרוא, יענה כיוצא ידי חובה, ״אימוש, אין לי זמן, את לא מבינה מה זה לעשות דוקטורט״. וכך, קצרת נשימה, אובדת עצות, עמדה חנה מול המדפים הגדושים והצבעוניים, עשרות אלפי עמודים כתובים עברית שיצאו לאור ואף אחד כבר לא טורח לדפדף בהם. פתאום נזכרה בגֵן האנוכי: מסתבר שאנחנו, האורגניזמים המורכבים, נוצרנו רק ככלי רכב שמסייעים לגנים להשתכפל יותר טוב. אנחנו העמלים, הם השולטים. האהבה היא רק תחבולה בידם שנרצה להתרבות. זה יעניין את הילד. חנה פנתה מהוססת למוכר.

"מצטער, הספר אזל", בלם המוכר את גחמתה.

היא לא ויתרה, "אולי יש לך אותו באנגלית?" מחר לא יהיה לה זמן לחפש את הספר בתל־אביב כשתחזור לביתה ושבוע העבודה יתחיל.

"הצחקת אותי", ענה, "אבל יש לי את ישראל בצילומי אוויר", חשב כנראה שמי שמתעניינת במדע, תתעניין גם בציונות לתיירים.

בינגו. חנה עמדה והחזיקה את הספר הכבד בשתי כפות ידיה, שוקלת. ספר מתנה עם צילומי אוויר מרהיבים המראה את אתריה ונופיה של ישראל. טוב, שיהיה באנגלית. מתנה זאת מתנה, העיקר הכוונה.

היא פנתה לקופה למרות המחיר המופקע, ואחרי ששילמה מייד התחרטה. איך בכלל עלה בדעתה לקנות ספר ליום ההולדת של הבן שלה, גבר שעוד רגע בן שלושים? ועוד באנגלית. מה אני עושה כאן, היא חשבה, כועסת על עצמה, צמרמורת של קור המזגן עברה בעורפה. הלוואי שיכול היה פשוט לקפוץ אליי לארוחות ליל שישי, כמו פעם, והייתי יכולה לספר לו על הספרים שקראתי לאחרונה, לדגדג את סקרנותו עד שהיה מתרצה ואומר, ״אימוש, אין לי זמן, אבל תשאילי לי, אולי אתפנה״, והיה מבקש עוד פרוסה מעוגת הגזר והקינמון ששנא בילדותו, ועכשיו כבר לא. ואם לא ספר, אז אולי הייתי ממליצה לו על סרט בסינמטק, שילך עם החברה, רק שירים אחר־כך טלפון ויספר אם גם הוא חושב ככה וככה. פוקסטרוט סרט נפלא, איך ממש רואים את פעימות הכאב אצל האב האבל, הלב המתפקע מרוב געגוע בעקבות האובדן, אבל בסרט הילד לפחות מת.

מה קורה איתי, חשבה, נשענת על דלת הזכוכית שנפערה לעבר כבשן הגיהינום שחיכה לה בחוץ, מה פתאום ספר? מה פתאום סרט? הילד בניו־יורק, אני בכלל לא יודעת אם יש לו חברה, אני אפילו לא יודעת אם יש לו שידה ליד המיטה, שלא לדבר על מדף ספרים שמונחים עליו ספרים אמיתיים מנייר, כולם שם קוראים בקינדל, לא?

אחשוב מחר, פסקה חנה והרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. אין ספק שספר־אלבום שנמכר במחיר מופקע בישראל ויוטס במטוס לאמריקה זה מגוחך.

בהולכה למכוניתה אצבעותיה מוללו את החבילה התופחת להרגיז של גזרי העיתון שבכיס תיקה בחיפוש אחר צרור המפתחות. מה פתאום ספר? כמה אני מיושנת, הייתי צריכה לשלוח לו משהו אותנטי, את זה, ומעכה את צרור גזרי העיתון באצבעותיה המיוזעות. למה אני שומרת את זה? כדי שיתעדכן? שייקח! החבילה תופחת ועולה במגירה שליד מיטתה ולשווא — כתבות, מאמרים, ראיונות מרגשים, קריקטורות מתוחכמות, אפילו חידוני "התעמלות הבוקר".

בהתחלה כשהוא נסע, זה היה מאוד אקראי. פה ושם בקוראה את עיתוני שישי־שבת הייתה קמה לחפש את המספריים — את המאמר הזה הילד ממש חייב לקרוא! אשלח לו ונדבר על זה דחוף למרות שבין כה וכה הוא עוד מעט יחזור לארץ. לא תמיד מצאה את המספריים במקום שבו היו אמורים להיות. אבל עם הזמן, כבר היו במגירת שולחנה זוג מספריים קבוע, רק הושט את היד וגזור בם, תֵּשֶר לילד, פיסות מהוהות מעולמה המיידי, רק שלא יחזור לארץ לא מעודכן. מישהו אמר, עשר שנים אתה קורא עיתונים מקומיים, ואתה מומחה למקום. והוא חייב להיות מומחה למקום, הוא הרי הבן שלה.

אבל לא פעם כשדיברו בטלפון, שכחה לשאול אותו אם בכלל הגיעו אותן חבילות גזרי העיתון. כשהיה מזכיר לה בעצמו שקיבל חבילה, היה אומר שלא הספיק לקרוא, אך מקווה שיתפנה בקרוב או שכבר קרא באינטרנט משהו דומה. והיא מצידה, כבר לא זכרה מה הִלְהיט אותה כל־כך לפני חודש, ומה רצתה לומר.

בשלב מסוים פתרה את הבעיה בכך שציינה לעצמה בכתב צפוף על גבי פתקים צהובים ודביקים רשימה מפורטת של כותרות גזרי העיתונים ששלחה לו, והדביקה אותם על דלת המראה בחדר השינה כדי שלא תשכח להתייחס אליהם. עם השנים התמלאה המראה בריבועים צהובים של פתקאות תזכורת שהסתירו את בבואתה השלמה. לעיתים הרגישה שהיא כמו מביימת את השיחות ביניהם, מלבה נושאים שהטרידו אותה לפני חודש־חודשיים אבל לא עכשיו. לאמיתו של דבר, הוא לא ידע לעולם מה עובר עליה בזמן אמת, והיא לא תדע מה עובר עליו בזמנים שלו, או בכלל. היא חששה שהמפגשים שלהם ידמו למפגשיה עם אופיר, שבכל פעם שחזר מאפריקה קפצו ראש בחזרה לנישואיהם, לפעמים לבריכה יבשה.

צפצוף פתיחת הנעילה הקפיץ אותה, עדיין לא התרגלה לקול החד שהשמיעה מכוניתה שהמתינה לה בחניה, נצלית בשמש. היא זרקה את תיקה ואת קוביית הספר המיותרת העטופה בנייר מתנה על הספסל לידה, התניעה, זינקה ובלמה בעודה בהילוך אחורי, לא לפני שהיה נדמה לה, רק נדמה לה, ששמעה חיכוך עדין בירכתיי המכונית. אגלי זיעה פרצו מבין גבותיה והיא ייחלה פתאום לחזור אחורה בזמן, שניות אחדות בלבד. אלוהים, תן רק כמה שניות רוורס, שמש בגבעון דום. לא יותר. בבהלה חסרת פשר הביטה ממוקדת על ההגה, במקום שחיפוי הפלסטיק התקלף, מפחדת להרים את ראשה, אבל מוכרחה להרים אותו. מוכרחה לצאת מהמכונית ולבדוק אם היה או לא היה, מוכרחה לקבל החלטה מוסרית כאן ועכשיו, ללא עיכובים, מישהו עוד עלול היה לראות את ההתנגשות הקטנה הזאת.

לחלחלתה ראתה שהיא אכן כבר לא לבד. יש מאין נעמדה מאחוריה מכונית שחיכתה להיכנס למקום חנייתה ובה יושב זוג עדי ראייה. היא חשבה על אופיר שדווקא היום, להרגיז, עוד שהה בחופשת מולדת, רק מחר הוא טס לאַבּוגָ'ה. אילו היום היה מחר. אילו לא הייתה לה תאונה קטנה אחרת לפני שבוע, כשהוא זעם והתווכח עם השכן על סכום הפיצוי הנאות כדי שהלה לא יפנה לביטוח, ועוד התחכם וכתב בגב הצ'ק: ללא תביעות נוספות על החתום. אילו היה זה רק חלום שיפוג והיא תתעורר וכלום לא קרה. אבל איך תבוא הביתה ותסביר תאונה שנייה תוך שבוע, איך תעמוד מול כעס בעלה, חסרת אונים, ״אין פרנסה״, הוא יגיד, ״אין מספיק פרנסה, ובנוסף גם התאונות שלך״. כאילו פרנסה הרחיקה אותו עד ניגריה.

חנה יצאה מהמכונית, רגליה עופרת. היא בלעה את רוקה ומחתה את זיעת מצחה בגב ידה. בינתיים נראה שסדרי העולם לא הופרו, מכוניתה נראתה שלמה. לרגע הקלה הציפה אותה, אשליה קטנה. לא היה ולא נברא, והיא שאפה שאיפה מהירה ושטוחה. צריך להציץ במכונית השנייה. את חיי הנצח שלה הייתה משעבדת לכך שלמכונית לא קרה כלום. אך באותו הרגע שבו מכרה את נשמתה לשדים דמיוניים בעד נזיד עדשים, הבחינה בשריטה מכוערת בצבע דם כצבע מכוניתה, טרייה להכעיס, חרוטה במכונית שכנתה בגובה המתאים לגובה מכוניתה, הוכחה ניצחת לאשמתה. אם תתבונן עוד שנייה על הזוועה הזאת, כל העולם ישים לב למה שעשתה. בחילה עלתה מתחתית בטנה, מקשה עליה ללגום את הרוק הקר. איך ייתכן להזיע זיעה קרה בחמסין הזה? אבל הינה פרצה גם זיעה רותחת מכפות ידיה, ומכנית ניגבה אותה בחצאיתה הפרחונית. בחלל ליבה פעמה מצוקתה ביתר מהירות. אין לי כסף עכשיו לפיצויים.

אין ברירה, צריך בתוך התרגשות כזאת להפנות את הראש באדישות לכיוון אחר, עליה להשתדל, לשחק משחק, לצעוד צעד מתון מתרחק, להתיישב במושב הנהג, לברוח, ומהר, מאי הנעימות הזאת. הצדק הקוסמי כבר יעשה למענה את החשבון, אין ספק שמעשיה הטובים צריכים לעלות במספרם על מעשיה הרעים ויש סיכוי שהוא יוותר לה על סמך העבר. או שלא. הלוואי שכן. הציצה במראה, תלתלי סילן פעם, יובלי אפור הפעם, איך מישהו חושב שהיא עדיין יפה?

האם לא נענשתי די? היא החלה לבכות. אלוהים אדירים, אולי זה בסדר שיש רגעים כאלה בחיים שאין לאדם הפשוט כוח לעשות את המעשה הנכון? האם יש דבר כזה, הקלוֹת בדרישות מוסריות על סמך חולשה פשוטה? הקושי שבחיים? הגוף העייף? היש דבר כזה מחיקת חובות והתחלה מחדש לצבירת נקודות טובות, מחר, למשל?

חנה הותירה לכל המושלמים חסרי הרבב, פרי דמיונה, להאשימה. לא היה בכוחה להשאיר פתק. לא בתופת הלוהטת הזאת של באר־שבע. לא כשבעלה מחכה בבית. לא כאשר הילד תקוע בחו"ל, לא כשכיתות ז' יבהו לעברה בעוינות מחר בבוקר. עוד פעם שיעור מדעים? למה את אף פעם לא חולה?

היא ידעה שמסתכל עליה זוג עדי ראייה מרושע, אבל כבר לא היה לה אכפת מרוב חולשה. שינידו בראשם בתדהמה, שירשמו את מספרה, שיתלוננו במשטרה. קל משחשבה היה להתיישב מאחורי ההגה, לא להתבלבל עם הקוד, להפעיל את ניצוץ המתנע ולברוח מזירת הפשע בחריקת צמיגים נחושה.

ובדרך חשבה, אולי הבעלים של המכונית השרוטה הוא איש בלתי נסבל, ידו קפוצה? מושחת? סתם אדם רע שמגיע לו? אולי זה בעל עסק שמעלים סכומי ענק ממס הכנסה? אולי זה סתם סטודנט מפונק שחי על חשבון הוריו? אולי דווקא אחת מהאימהות שמרימות טלפון למנהלת לפרקים ומתלוננות עליה כי היא זרקה את בנם החצוף מהכיתה? טעם חמצמץ־מריר של נחמה פורתא עלה בחכה של חנה, כנחמתו של פורץ לבית־דירות נוצץ השודד תכשיטים שמצא בחדר השינה, מצפונו נקי כי הרי מאזני הצדק התאזנו כעת.

חודש ימים חיכתה לתביעה. אבל שום תזכורת לפשעה לא הגיעה בדואר. אחרי חודש חזרה לנשום בהקלה. זוג עדי הראייה חמל או שהיה אדיש או שהיה עסוק מדי כדי להתערב בעניינה ואולי רק נאנח בינו לבין עצמו, לא להאמין, הישראלים המכוערים האלה, תת־רמה.

חנה החליטה להציע לשכנתה את מקום החניה של בעלה בזמן שהוא בחו"ל, למרות שאופיר לא היה אוהב זאת. "אל תדאגי, בעלי חוזר מאפריקה רק בעוד שלושה שבועות", אמרה בנדיבות ואז הוסיפה בגחמה רגעית, "תגידי, את יכולה בבקשה לאסוף לי מחר בבוקר את עיתון הארץ?" וארזה את תיק הנסיעות הקטן שלה: מברשת שיניים, כותונת לילה, תיק איפור בָּלֶה, מערך השיעור במדעים לכיתות ז' ושוב נסעה דרומה לבאר־שבע אל אביה, לנשום לרווחה אבק מִדבר כמו בילדותה.