כשסבא גלש לפינלנד

הַדִּילֵמָה שֶׁל בֵּנוֹ

כשסבא שלי בֵּנוֹ היה רחב גולגולת וגובהו הגיע למאה וחמישים סנטימטר, פרצה מלחמת רוסיה־יפן, אולי המטורפת במלחמות. כיוון ששימש קצין זוטר בצבא הצאר דרשו ממנו לחסל יפנים קטנים, דייקנים וגיבורים. שר צבאו של הצאר נִיקוֹלַאי זימן אליו בעקיפין את סבא ואמר לו:

"בֵּנוֹ, מולדתנו שרויה בסכנה ודורשת שתחסל יפנים נמוכים וחייתיים."

סבא חייך לעצמו:

'זו מלחמה אימפריאליסטית. ואני איש קטן.'

הוא היה קטן עוד יותר כשהקוזאקים באו לכפר הקטן (חְלֶבְּסְק? חְלוֹבְּסְק?) ממזרח לעיר פּוֹלוֹצְק שבמחוז וִיטֶבְּסְק. הקוזאקים הגיעו, ומצאו כפר עלוב מאין כמוהו: גרו בו כמאתיים יהודים דלפונים, שלפרנסתם מכרו אלה לאלה חפצים משומשים ויין מוברח וכשר לפסח שקנו אלה מאלה. בנוסף להם נשארו בכפר מסיבה כלשהי ולגמרי במקרה כמה רוטשילדים, ובחגים החשובים ביותר עסקו הללו בגמילות חסדים ובמשחקי מזל. בזכות אותה הנשמה מלאכותית שהעניקו לכלכלת המקום נשארו קרוביהם העניים בחיים, ורעבים. כבר בגיל רך נאלצו אפילו תינוקות של בית־רבן ללמוד שם להיזון מפת קיבר בבצל. לעתים קרובות היו זוחלים על הרצפה בין רגלי הוריהם האביונים ומוצצים להנאתם סחבות טבולות ביין.

כמחצית מבני הכפר היו בלארוסים. הם עיבדו את אדמותיו של פָּאן וִיסוֹצְקִי, התגרדו מאחורי אוזניהם וירקו שוב ושוב, עתירי כוונות טובות. אחדים מהם לוו כסף מהרוטשילדים ופדו מהפָּאן הפולני חלקת אדמה קטנה. ליהודים לא הותרה הבעלות על הקרקע. מדי פעם בפעם היו הבלארוסים שוקעים בדכדוך, כי לא עלה בידיהם לפרוע את חובותיהם לרוטשילדים שהיו יהודים עשירים. כדי לשפר אז את מצב רוחם היו עורכים פוגרומצ'יקים והורגים עשרות יהודים עניים. קבוצה של יהודים צעירים הקימה פעם גדוד להגנה עצמית, והגדוד הזה נסע לפלשתינה והכניס לערבים באבי אביהם כדי לנקום בהם על הפרעות שפרעו הבלארוסים ביהודים.

כשהקוזאקים באו, היו הכפריים נועלים את דלתותיהם ומסתגרים עם ילדיהם בבתיהם. כיוון שאמו של סבי מתה, אביו נלקח לסִיבִּיר ואיזושהי דודה משוגעת לא היטיבה לטפל בו, לקחו אותו הקוזאקים אתם, אף שהוא היה אז ילד בן עשר בלבד. סבא, שוטה שכמותו, נשאר לשחק ברחוב הכפר. הקוזאקים הקיפו אותו ונשאו אותו עמם אחרי שערכו איזה הסכם בכתב עם הדודה, עם ראש הכפר ועם הרב, ולאחר ששלשלו רובלים אחדים כפיצוי, אינני זוכר עוד לכיסו של מי. באותה הזדמנות סחבו עוד ארבעה־חמישה ילדים יהודים וכן שלושה סבים שנתפסו משחקים משחקי מזל בבית־הקברות. הצאר היה זקוק לחיילים נוספים, ולא היה לו פנאי לפשפש בציציותיהם. מידותיו הקטנות של סבא בֵּנוֹ בהתחשב בגילו עוררו אומנם ספקות בלבו של האטמאן הקוזאקים, אבל הדודה המשוגעת נחפזה להסביר שזה בסך הכול עניין זמני. גם אביו המבריח של בֵּנוֹ היה נמוך להפליא בילדותו, ואף־על־פי־כן בשנות העשרה של חייו היתמר לו בחשאי לגובה של שלושה סנטימטרים מתחת לשני מטרים.

(והדודה אכן לא שיקרה: כשאבא של סבא השתחרר מן המאסר בסִיבִּיר ובא לבקר אצל בְּנוֹ בֵּנוֹ בהלסינקי, הפנו הבריות את ראשיהן ברחוב כדי להסתכל אחריו וחשבו: 'איזה יהודי, ארוך כמו שרוך ומכוער מארץ המכוערים.' כאשר חצה את מפתן ביתו של סבא היה עליו להתכופף, וכשחצי שנה לאחר מכן שבק חיים לכל חי מרוב התרגשות, לא נמצא בכל הלסינקי כולה ארון מתים שיתאים למידותיו. היה צורך להזמין ארון כזה במיוחד ולעשות זאת בחיפזון, כי היהודים אינם בוהים במתיהם במשך שבוע שלם כמנהג הנוצרים, אלא מעדיפים לקבור אותם תכף ומיד. מי שמת, שלום על ישראל. אל אבי סבי עוד אחזור בהמשך.)

מובן שסבא סבל בגלל קומתו הנמוכה, במיוחד אחרי שנשלח אל המפרץ הפיני, לפנימייה הצבאית שהיתה ממוקמת באי קְרוֹנְשְׁטַדְט. הביאו לשם ילדים מכל חור ברוסיה, יתומים ויתומים למחצה, ילדים שהוריהם נאסרו, פרחחים נלוזים ממוסדות חינוך לנוער עבריין וצאצאי אצולה כפרית נמוכה שתעו ביערות בעודם תרים אחרי גרגרי בר.

את בֵּנוֹ תקעו בצריף עם ארבעה נערים טָטָרִים מפותחים וטובי מזג (עוּמָר, גִינֵשׁ, מוּנִיר וטָהִיר), ארבעה ילדים אוקראינים שריריים מסביבות קייב, כמה קַלְמִיקים ושלושה בנים אִינְגְרִים בעלי שיער פשתן, שלעתים קרובות ישבו בצוותא ושילבו אצבעות ביחד.¹ לקינוח יצוינו שני חובשי כיפות שהצטנפו להם בפינה הצפונית של הצריף — נערים יהודים חסונים וקודרים מדָגֶסְטָן שבקווקז.

הדָגֶסְטָנִים ידעו רק כמה מילים ברוסית, ואיש לא הבין מילה וחצי מילה מהשפה שהם דיברו. אַנְטוֹן אַנְטוֹנוֹבִיץ' דֵיַטְנִיקוֹב, פרופסור לשפות אלטאיות מאוניברסיטת סַנְקְט פֵּטֶרְבּוּרְג, בא במיוחד להקשיב ללהגם של הדָגֶסְטָנִים, ובהסתמך על מה ששמע כתב מחקר מדעי, ולפיו מכילים דבריהם של השניים אוצר מילים אוֹסֵטִי, צורות אספקט קָבַּרְדִינִיּוֹת ושפע צורנים טָטָרִיִּים מהניב המדובר באַסְטְרָחָן. הנערים הללו לא למדו מימיהם רוסית כהלכה, אבל הם חוננו מבטן ומלידה בכישרון לטפל בכלי נשק. הרובה נהפך בידיהם לאיבר מאיברי גופם, לגידול אורגָני שהתפצל באופן הרמוני מגופם הגבוה והבנוי לתלפיות. השניים אהבו לירות בכל מיני סוגים של נשק, ורעם היריות אכן היה הדבר האחד והיחיד שהעלה חיוך עגמומי ורב משמעות על דל שפתיהם. בתום הירי נהגו שניהם לפצוח בשירי מלחמה צ'רקסיים.

סבא המסכן נתקל שם בדי והותר קשיים: ראשית — הוא היה הנמוך מכולם, שנית — הוא היה יהודי, ושלישית — הוא היה היהודי הנמוך מכולם. התעללו בו קשות. הקַלְמִיקים רכבו עליו, האוקראינים צלבו אותו, האִינְגְרִים איימו עליו בסכיניהם והטָטָרִים טפחו לו על הטוסיק. אפילו הדָגֶסְטָנִים נעצו בו מבטים עוינים וחשפו את שיניהם בנהמה. מצבו של סבא בֵּנוֹ היה בכי רע, והוא הרהר בעצב:

'איתרע מזלי. מה הפלא? להפנות את הלחי השנייה? הם אינם יודעים מה הם עושים.'

מדי פעם בפעם ניסה בכל זאת להתלוצץ, כי מעצם טבעו היה אופטימיסט. הילדים הרי היו מוכרחים לפרוק על מישהו את תוקפנותם. אולי בדרך הזאת ניתַן למנוע מלחמות. למרות זאת התגנב בהדרגה שמץ של כעס אל לבו, והוא חשב:

'כשאהיה גדול כמו אבא, או־אז, אם ירצה השם, ירגישו את נחת זרועי, הקַלְמִיקים ישתטחו כשיבולים קצורות, האוקראינים יחטפו בול עץ בראש וכולי וכולי וכולי...'

השנים חלפו, והוא בהחלט גדל, ועוד איך, אלא ששאר הנערים גדלו עוד יותר. כל אימת שהוא גבה בשני סנטימטרים גבהו כל היתר בשלושה. הוא גדל באופן שיטתי ומדויק בשליש פחות מזולתו. אילו שיטות לא ניסה כדי להדביק את הפער? מאחראי המטבח ביקש מנות נוספות, ומהחובש — גלולות צהובות. מדי ערב בערבו היה נתלה על המתח בידיו, ומשקולות של שלושים קילוגרם כבולות לרגליו. דבר לא עזר. הוא צמח לבלי תקנה לאט יותר מרעיו. 'לאט יותר ויותר,' חשב ברגעיו חדורי התקווה, 'שהרי גם אבי צמח לו לאטו, אבל במשך זמן רב יותר, וכך חלף ועבר על פני כל השאר. אולי גם אני...'

בשנתו הארבע־עשרה הגיע לגובה של מטר וחצי וחדל כליל לגדול. האחרים לעומת זאת הוסיפו לצמוח במרץ. סבלנותו של סבא פקעה והוא קילל את אביו. אחר כך נתקף בספק שמא אביו איננו אביו כלל וכלל, והוא אפוא ממזר. או־אז קילל את אמו, משוכנע שזו חטאה כשהלכה ושכבה עם ננס.

ככל שהלך וגבר לעגם של חבריו, הלך ונמחק חיוכו של סבא מפניו. סבא נמלא אז זעם מהול בעצב, ומרוב דכדוך התחיל ללכת בשבתות לבית־הכנסת של החיילים היהודים, בחיפוש אחרי נחמה. הוא לא מצא בבית־הכנסת ולוּ נחמה פורתא. אדונָי אלוהים נראה לו ענק מזוקן מארץ הנפילים, הנועץ ממרומיו מבטים עקומים בגופו הקטן, חמוּר סבר ומאשים.

'לכל השדים והרוחות, מה אתה מסתכל עליי מה, הרי אתה בעצמך בראת אותי ככה!' התרגז סבא. אז חשו הדָגֶסְטָנִים לעזרתו.

הם באו לבית־הכנסת בערב ראש השנה, השאירו את הפגיונות הגרוזיניים שלהם בכניסה, צעדו בארשת זועפת אל תוך המקום הקדוש, התיישבו תכף ומיד לצד כותל המזרח וצפו בטקסי החג שנבדלו בבירור ממנהגיהם הקווקזיים. סבא ניגש אליהם ותחב לידיהם שני מחזורים. הדָגֶסְטָנִים הביטו בספרים ובסבא בחשדנות, ואחר כך הצטרפו לזמירות בקול מזרה אימים. הכול נאלמו דום והסתכלו עליהם מזועזעים, פרט לסבא שהוסיף לשיר אתם. אחרי שהשלושה ייללו בגרון ניחר במשך שעה וחצי הם נהיו חברים, אבל הפסיקו ללכת לבית־הכנסת.

הדָגֶסְטָנִים לקחו את סבא תחת חסותם. הם חבטו כהוגן בשני האוקראינים שתלו את סבא על הקיר, מחובר בכתפיותיו לוו — מחזה שנועד לבדר את הכול. כמו כן איימו על הקַלְמִיקִים שהם ירצעו את אוזניהם אם יעזו עוד פעם להשתמש בסבא כסוס, ובהשבעות מחרידות הפחידו גם את שאר המציקים. אט אט עזבו כולם את סבא בשקט.

סבא, אסיר תודה, קרא לשניים מסיפורי התנ"ך. הדָגֶסְטָנִים אהבו את הסיפורים האלה, שבהם בני ישראל עשו קציצות מן העמונים, האדומים, הכנענים והאחרים. יהודי הקווקז מחאו כפיים למשמע הסיפורים וכינו את יהושע "כַּבִּיר גִ'יגִיט" שפירושו "הפָּרָשׁ הגדול". מדי פעם בפעם האזינו אף הקַלְמִיקים לסיפורים. גם הם רצו לשמוע את עלילות הסייס. סבא הפך את כל צבאו התנכי של יהושע לחיל פרשים, והניח להונים העברים להציף את ארץ כנען בשיטפון שלא היה אפשר לעצור: אותם לוחמים שרפו והחריבו כל מה שנקרה בדרכם. הטָטָרִים שהסכיתו למעלליהם נזכרו בסיפורי הוריהם על המדינה הטָטָרִית הגדולה שהטילה מסים אפילו על מוסקווה, עד שאִיוָן האיום נהיה איום ונורא.

האוקראינים גילו עניין בהרפתקות המלך דוד עם אשת יהונתן ובמזמוזיו הקדושים של המלך שלמה עם ארבע־מאות נשותיו, אבל כששמעו על ההתנסויות המסעירות של צמד האחיות אָהֳלָה ואָהֳלִיבִּידוֹ² עם גודל איבריהם של אדונֵי מצרים ואשור, נעתקה נשמתם מרוב השתאות והערצה. סבא קרא בדקדקנות והשתדל לא לתבל את הסיפורים, הוא הרי היה עדיין חסר כל ניסיון. לעומת זאת העלה אחד האִינְגְרִים מנבכי זיכרונו סיפור מופלא על חטאם של אנשי סדום. אותו אִינְגְרִי ביצע את זממו ברפת שלמה, החל בשור הבר וכלה בעכבר, ומשסיים עבר ללול, ולתדהמתו גילה בפינת האורווה לקינוח שלושה יצורים האופייניים מאוד לעולם החי של ארצו: גָּמָל, אוֹצֵלוֹט וְטָפִּיר.

הפופולריות של סבא בֵּנוֹ גדלה. הוא התברך בקול ערב והטעים את דבריו בביטחון ובדרמטיות. הנערים ביקשו ממנו שיקרא להם גם ספרים אחרים. הוא קרא להם אפוא את "ילדותי" מאת טוֹלְסְטוֹי, את "אבות ובנים" מאת טוּרְגֶנְיֶב, את "גיבור דורנו" מאת לֶרְמוֹנְטוֹב וכן מכּתביהם של גוֹנְצָ'רוֹב, זָרָתוּסְטְרָה, נִיטְשֶׁה, מַרְקְס והוֹמֵרוֹס. ואז מישהו הלשין עליו.

הטילו עליו שלושים יום בצינוק ועשרים הצלפות על קריאה בקול של ספרים מהפכניים ואתאיסטיים. אחרי שריצה את עונשו וחזר לצריף הריעו לו הנערים, נשאו אותו פנימה על כפיים וכיבדו אותו בלגימות. לאחר מכן שבו וביקשו ממנו שיקרא להם. לדבריהם היה משעמם כל החודש בלעדיו, לא היה למה להקשיב, פרט לסיפורים בדויים על נשים ולקונצרטים של נפיחוֹת. סבא הבטיח לקרוא, אבל היה עליהם לעזור לו. הוא גמר אומר להיות נורא, קטן, אומנם, אבל מסוכן.

הוא ביקש מהדָגֶסְטָנִים שילמדו אותו לנהום ולירות. הקַלְמִיקים לימדו אותו לרכוב בלי אוכף, הטָטָרִים — סיוף, האוקראינים — מחול, והפינים — כשפים.

'גבר קטן זקוק למשהו ארוך יותר מיד', חשב סבא והלך לדבר עם הרב־סמל.

"אדוני הרב־סמל, גבר קטן זקוק למשהו ארוך יותר מיד."

"אתה אמרת את זה, יהודה, ואתה באמת קטן."

"אדוני הרב־סמל, הסיפים של החיילים כולם באותו האורך."

"איזו תפיסה חריפה, שלמה הקטן, כל הסיפים באותו האורך. למה באמת? אני אגיד לך למה. כי כל החיילים בצבא הצאר שווים. אנחנו לא מבדילים בשום פנים ואופן בין הגיבורים המגינים על רוסיה הגדולה. אתה הבנת את זה, צאצא של רוצחי הצלוב?"

"אבל היות שאני נמוך כל כך..."

"אתה רוצה סיף קצר יותר? לא בא בחשבון. הצאר הרי לא זקוק לחיילי בדיל. רק הסיף הופך אותך לחייל. כאן זה בית־ספר לגברים. נַסה להחזיק מעמד, מוכרחים להחזיק מעמד. אוי ואבוי לך אם לא תחזיק מעמד, אני אראה לך מה קורה כשחייל לא מחזיק מעמד. הוא מתמוטט. רק אל תגיד לי שבמקום סיף אתה רוצה סכין... חשבת להשתחל בין רגלי האויבים ולחתוך להם את העורלה, נכון, חכם בלילה? אבל אם נילחם בתורכים, מה כבר תוכל לחתוך?"

"אבל אדוני הרב־סמל, אני לא רוצה סיף קצר יותר. אדרבה ואדרבה, אני רוצה סיף ארוך יותר לפחות בשליש, שאם לא כן איך אתקרב בכלל אל אויבי המולדת?"

"לעזאזל אתך, זרת אברהם, אתה רציני? מה כבר נשאר לי לומר? תשמע, אני קולט אותך ואתה זומם מזימות, יש לך בראש תוכניות יהודיות ערמומיות, דַּבֵּר אתי דוגרי, הודה בָּאמת!..."

"???"

"לא? אם לא, אני אחשוב על זה עוד פעם. חזור אליי מחר, יהודון מארץ היהודונים. תמיד עם רעיונות שטניים. נכון? לא נכון? בוא ואגיד לך... אני מלא כוונות טובות. תשאל את הטָטָרִים בקְרִים, תשאל את הגופות של התורכים. הוֹ הוֹ הוֹ! בבולגריה בשנת 75', וגם בנקיק שִׁיפְּקָה..."

סבא קיבל סיף ארוך יותר. הסיף שלו נגרר על האדמה כשסבא התהלך, אבל לאחר תרגול עיקש ויומיומי נעשה סבא סייף מסוכן — מסוכן ליריביו, מסוכן לעומדים לצדו ומסוכן לעצמו. הדָגֶסְטָנִים ניסו ללמד אותו איך יורים ביונה תוך כדי מעוף, אבל על אף ניסיונותיו הנועזים לא עלה בידו ללמוד לעוף. לא קל לפגוע ביונה אפילו מן הקרקע, מדובר בעוף עצבני המנתר בלי הרף מצד לצד. בֵּנוֹ למד בהדרגה גם לרכוב, בהנחיית הקַלְמִיקים, אם כי בהתחלה נתקף אימה מסוימת: הסוסים היו כה גבוהים שלא היה לו מנוס מלטפס על כיסא כדי לעלות על גבם. בקֶרב הסוסים היה סבא אהוד עד מאוד כיוון שהיה קליל כל כך. הם לא עשו לו קונצים. לכן התקדם מהר ולבסוף זכה לסוס משלו, חיה שסבא הדביק לה את השם משה מֶנְדֶלְסוֹן ואת הכינוי "סוס ההשכלה".

כדי לחשל את גופו עסק סבא גם בהתאבקות פינית, ובתחום זה הדריכו אותו האִינְגְרִים: הטלות כתף, הטלות זרוע, הטלות טאטוא מהמותן, לפיתת עורף, טלטולים, גלגולים, חניקות בריח, הטלות גשר, אחיזות חצי נלסון, נעילות פטיש אחוריות, הטלות צבתות עקרב מספריים וצביטות כשהשופט לא שם לב. סבא אכן ניצח באליפות ההיאבקות של הצבא במשקל זבוב. בתוך שנתיים הצליח לפתח שרירים נאים. למעשה נהפך חיש־קל לגבר הנאה ביותר בפלוגה, לפחות יחסית לסוגו ובהתחשב בגודלו. הוא גידל שפם ארוך וסיגל לעצמו מבט יורה גצים. בחפץ־לב אִפשר לצלם אותו בשלל תנוחות שבהן חלק גופו העליון חשוף, או בחולצה הצמודה לגופו, או במדי חייל, תמיד לבדו ועל רקע שנבחר בקפידה. בהסתמך על אותם תצלומים ניתַן לחשוב שגובהו שני מטרים.

תצלומים כאלה קבעו את גורלה של סבתי. אחדים מהם התגלגלו להלסינקי, ושם הגיעו לידי סבתא. כיוון שהאתלט הנאה מצא חן בעיניה, היא התחילה להתכתב אתו. תוך כדי התכתבות החליטו השניים להתאהב זה בזה.

סבא היה אז בן שמונה־עשרה. הוא ידע לקפוץ על גב מֶנְדֶלְסוֹן מאחור, מעל לזנבו של הסוס, ותוך כדי כך לעשות באוויר גלגול שלם. בינתיים קיבל דרגת רב־טוראי, ובמשך שלוש שנים תמימות זכה בצבא הצאר להכשרה מוזיקלית. לפיכך הוגדר רשמית פרש בחיל הפרשים הקיסרי ורב־טוראי חצוצרן, בסדר הזה.

סבא בֵּנוֹ ביקש העברה לגדוד חיל הפרשים הקיסרי שבהלסינקי, בירת הדוכסוּת הגדולה פינלנד, כי הוא היה נחוש בדעתו להתחתן עם סבתא.

בקשתו נענתה, אבל בראש ובראשונה היה עליו לסיים בהצלחה את חוק לימודיו כחצוצרן. רק המצוידים בכלי והכשירים לתקוע היו רשאים להתחתן. חלק בלתי נפרד מבחינת הגמר היה ביצוע החלק הראשון של הקונצרט לחצוצרה מאת הֶנְדֶל. בֵּנוֹ נשך את פומית הכלי, התאמן בשקדנות מופתית, וכבר באותה שנה צלח את החלק הראשון כדג במים. לפי דעתו היה מוכן למבחן הגדול.

אבל האופטימיזם המופרז שלו התנקם בו. בשעת המבחן נתקף פחד קהל והתבלבל מיד בתווים הראשונים. שלא בטובתו הפך כך את הטָאָה טִיט־טָאָה טִיט טָאָה־טִיטָאָה־טִיט־טָאָאָה מאת הֶנְדֶל לְטָאָה טִיט־טָאָה טִיט טָט טָטִיטָטִיטָאָה מתוך הסימפוניה הראשונה מאת מָאהלֶר.

"טמבל מטומבל!" צעק עליו יו"ר חבר השופטים, רס"ר הנגנים י"א גַרְבָּיֶב. "מה הבעיה שלך? אני ממש מתפלא עליך, אדם צעיר, אני מבין שהשם שלך בֵּנוֹ, תתבייש לך, ועוד יש לך החוצפה להשתייך לעם שהעניק לנו את אַנְטוֹן רוּבִּינְשְׁטֶיְן, את פֵלִיקְס מֶנְדֶלְסוֹן, את הוּגוֹ ווֹלְף?!..."

פסנתרן הליווי פוֹן שְׁפָּאלֶן הרגיש איך ננעץ לו קוץ בלב: "אדוני הסֶגֶן, עם כל הכבוד, מוצאו של המלחין ווֹלְף בגרמנים החיים על חוף הווֹלְגָה."

"גרמני או יהודי, את מי זה בכלל מעניין?" געה גַרְבָּיֶב הסְלָבוֹסוֹף. "אבי אבותיהם של ההַבְּסְבּוּרְגִים, רוּדוֹלְף, לא היה אלא רוכל יהודי מאֶלְזָס שמכר אלטע זאכן."

פוֹן שְׁפָּאלֶן הנרעש נשך את שפתיו.

"ובמה שנוגע אליך, בֵּנוֹ," המשיך גַרְבָּיֶב בלי כחל ושרק, "אתה־ אתה־אתה מצויד בכלי וכשיר לתקוע..."

כך זכה סבא לעזוב.

כשנפרד מחבריו, עמדו דמעות בעיני כולם. הדָגֶסְטָנִים קוננו בעצב ונתנו לו במתנה מזכרת — מָאוּזֶר סֶרְבִּי מוכסף (הנשק שבו ירה בֵּנוֹ בהלסינקי, בטעות, בסנטר של סבתא. הקליע יצא לה דרך הלחי הימנית ולא השאיר אפילו שריטה). בֵּנוֹ עצמו התרגש מאוד. הוא שב ושינן בעוד הצער מקנן עמוק בלבו: 'Partire é un po’ morire'.³

מעולם לא סיפרו לי מה חשבה סבתא כשראתה את בֵּנוֹ בפעם הראשונה על המזח בקָטָיָנוֹקָה.⁴ סבתי היתה אישה גדולה למדי, ומחשבותיה היו מן הסתם מסוכסכות מאוד:

'ואחרי זה עוד אומרים שהתצלומים לא משקרים... הוליכו אותי שולל... כזה פצפון... מסכן, כמה שהוא בטח סבל... זקוק להרבה חיבה... הלוואי שהיה קצת גבוה יותר... ומה עם הקטן של הקטן?... אולי גם הקטן גדֵל בשכיבה... לקחת אותו אל חיקי?'

סבא החוויר כמת, נהיה לו חושך בעיניים ורקותיו הלמו. 'איזה חמור גרם אני, איך לא לקחתי את זה בחשבון? עכשיו הכול אבוד. איבדתי אותה עוד לפני שזכיתי בה', חשב במפח־נפש.

הם הביטו זה בזה בשתיקה ובלי נוע במשך חצי שעה. ההמון הפר את צו הצאר. ילדי הרחוב התרוצצו מסביב לשניים וגידפו את השליט בקולי קולות. לֵנִין תכנן אז גדולות ונצורות בצִירִיך, ורכבת משא הרעימה בעוברה ביניהם, אבל הם לא נעו ולא זעו. מי יעשה את הצעד הראשון? ובאיזה כיוון?

סוציולוג שנקלע למקום הגה בינו לבין עצמו:

'מידע לוקה בחסר כשנרקמים הקשרים הראשוניים עלול לגרום התפתחות של סטיות ציפייה מצטברות, אולם בהתאם להשערה הדו־שלבית אין באלה כדי להכביד על היווצרותה של מסגרת הֶקְשֵׁר משותפת, אשר תאפשר את התגבשותם של הקריטריונים האובייקטיוויים החיצוניים מנקודת המבט של הדינמיקה הקבוצתית.'

הסוציולוג נעץ בבֵּנוֹ מבט זועם, טפח ברחמנות על בטנה של סבתא במקל החזרן שלו, משך בכתפיו והלך לו לדרכו.

סבא הוא שעשה את הצעד הראשון. במצב הנתון היה זה המהלך הנכון היחיד. הוא הגן על החזית בפרש ואיים על המלכה בפטיש, נעמד על קצות אצבעותיו ונישק את ידה של סבתא, החזיק אותה שעה קלה בידו ונעץ בסבתא את עיניו העצובות. במשך כל אותה העת שתק שתיקה רועמת. לפתע פתאום הִרְפָּה מידהּ, נסוג שלושה צעדים לאחור, נעמד דום והצדיע, נפנה לאחור כחפץ להסתיר את דמעותיו ופסע בהחלטיות אל מֵרִיקָסַרְמִי,⁵ מודרך בידי אינסטינקט, בעוד אדרתו מתבדרת ברוח וסיפו נגרר על פני האדמה. סבתא נשארה המומה על המזח. היא הסתכלה על דמותו המתרחקת של סבא, ונדמה היה כי הדמות גדֵלה בהדרגה, הולכת ומזדקפת אף יותר מקודם. אולי בכל זאת היתה מאוהבת בו קמעה.

במשך חודש שלם לא שידר סבא שום אות חיים. אולם הוא היה נחוש בדעתו לזכות באהבתה של סבתא, יהיה המחיר אשר יהיה. סבתא הרשימה אותו, ולא רק בגובהה. היא היתה אישה נאה. בהירה ובעלת אף סולד, בעיניה חמימוּת, ופיה מלא שיניים. סבא רקם תוכניות מסובכות ודרמטיות. הוא ישלח לסבתא גור חתולי בר שיִּדמה לאריה. על הקולר שלצווארו יהיה חרוט שמו באותיות זהב: בֵּנוֹ.

'היא אישה נבונה,' חשב בעל שמו של חתול הבר, 'היא תבין את הסמליוּת שבעניין: קטן ורך, אבל בחזהו פועם לב אריה... לא, לב חתול בר...' לא, הוא ידחף את סבתא לברֵכה של כולרות ויציל אותה. אפשרות אחרת היא לדחוף את הגור של סבתא למים ולהציל אותו. כן. וכשחתול הבר יגדַל, יציל בֵּנוֹ את סבתא מציפורני חתול הבר...

'אוף,' חשב בייאוש, 'קשה להתקרב אל האישה הזאת.' בֵּנוֹ חשש שסבתא תצחק לו, אחת היא מה יעשה או יאמר.

חודש שלם עבר ושום תוכנית יעילה לא עלתה על דעתו של סבא. אבל בלי משים הוציא לפועל את התוכנית הטובה ביותר. כי במקרה הזה ההתמהמהות הועילה יותר מכול...

התנהגותו התמוהה של סבא הפליאה את סבתא, והיא ציפתה במתח לצעד הבא שסבא ינקוט. כיוון שסבא לא עשה מאומה, היא חשבה בהתחלה בחביבוּת:

'המסכן נבהל כשראה כמה אני גבוהה ויפה. הוא כנראה לא חשב על זה קודם, ועכשיו הוא איננו מעז להתקרב אליי.'

כעבור שבועיים נוספים התגנב שמץ של ספק ללבה. אולי דווקא ההפך הגמור הוא הנכון? מה אם היא בכלל לא מצאה חן בעיני סבא? מה אם אכזבתו הנראית לעין לא נבעה כלל ועיקר מהבדל הגובה המצער בין השניים?... אולי ההבדל הזה מלכתחילה לא היה הסיבה?

עוד שלושה שבועות עברו, וסבתא היתה בטוחה שלסבא יש אישה אחרת, יפה ממנה בהרבה, ואולי גם גבוהה ממנה. סבתא נבהלה, רצה אל הראי והתבוננה בדמותה שעה ארוכה. היא הניחה לשערותיה הבהירות הנפלאות לגלוש עד לרצפה, ראתה את עיניה הכחולות, ראתה את השיניים בפיה, חייכה אליהן, פסעה שתי פסיעות מחול גנדרניות וחגה בסיבוב שובה־לב, שדיה הזקורים חתכו את האוויר, כך שבה וחגה פעמים רבות, ושמלת המשי שהתנפנפה חשפה קרסוליים דקים ושוקיים נאים. משהניעה את ירכיה שילבה בחינניות את ידיה על חזהּ, הסיטה את ראשה הצִדה ושאלה את הראי:

"זאָג מיר, זאָג מיר, שפּיגעלע,

האָסטו געזען אַ שענערע?"⁶

הראי נבוך ונעכר לרגע.

סבתא רצתה ודאות ויהי מה. היא פנתה אל אהובהּ שישב בכסנוע וקרא ב"נוֹבִי מִיר":⁷

"מִישְׁקָה, הריני פונה אליך..."

מִישְׁקָה נפנה אליה.

"האם אני... מִישְׁקָה, חוככת אני בדעתי כבדרך אגב, כאילו אין הדבר מעניין אותי כלל, אם אני יפה."

מִישְׁקָה שהוסיף לקרוא לא נשא אליה את עיניו, אלא נרכן וליטף את אוזנו של חתול הבר הקטן ששמו היה מִישְׁקָה:

"יקירתי, את האישה המקסימה ביותר בעולם. וזה עוד לא הכול."

אבן נגולה מלבה של סבתא. חתול הבר נחרד. מִישְׁקָה נשא את עיניו אל־על. סבתא נעצה בו מבט אסיר תודה, ניגשה אליו, נישקה אותו על האוזן, על שתי האוזניים, אבל לא יכלה לשכוח את סבא.

כשבוע לאחר מכן השקה סבא את מֶנְדֶלְסוֹן במפרץ טֵאֵלֶה ליד בית קָרַמְזִין, בתקווה שיזדמן לו לראות את אָאוּרוֹרָה ולו להרף עין. במוחו התרוצצו בכל זאת גם מחשבות אחרות: איך יתקרב אל האישה בהירת השיער וזקורת השדיים, האישה ששבתה את לבו? בֵּנוֹ הניח לסוסו לבוסס בגומא והתיישב לעשן על כר הדשא. בשעה שגִלגל לעצמו צינגלה חשב:

'תמיד אפשר לעשות רושם על אישה, צריך רק לדעת מהי הדרך הנכונה. האם אני אמור לרכוב סביבה בעודי עומד על הידיים, על גב הסוס? או אולי מוטב שאנגן מוזיקת מָרִיאָצִ'י מתחת לחלונה? שמא כדאי שאַרצה לה על פרשנויות הרמב"ם לתלמוד? או עדיף שאהרוג את המושל הכללי? מה היא תחשוב על זה? והאם היא בכלל חושבת? צריך קודם כול להכיר את האישה שרוצים להרשים. זאת בדיוק הבעיה. איך אתוודע אליה? אולי אין מוצא מהתסבוכת. ועכשיו אני רעב.'

סבא עקב בפיזור דעת אחרי אווז בר שמן שהידס לו וחצה את כר הדשא בדרכו אל השביל. במשך רגע התהלכו זה אחר זה כאווזים במצעד. סבא הגה בסוגיה של סבתא. אווז הבר האיץ את הקֶצב. סבא התיר את חגורת מכנסיו. הוא נזכר בחלום שחלם על האישה. אווז הבר פרח אל השביל מתחת לגדר. סבא קשר את החגורה, יצר לולאה. בחלום התיר את החזייה של אהובתו. הוא עקב אחרי אווז הבר עד לשביל. אחר כך נשך בזהירות את שתי פטמותיה. אווז הבר היה בהלם. סבא ליקק את שפתיו והצמיד תוך כדי מחשבותיו את הלולאה לצוואר אווז הבר. האווז התעצבן והלם בכנפיו בפראוּת. כשסבא עמד לתחוב את ידו בין הבטן הקטיפתית לבין תחתוני המשי הקטנים השתנק האווז וצנח למרגלות סבא. מכנסיו צנחו עד לנעליו. סבא התרגז והידק את הלולאה. הקרקור נפסק. הכנפיים הלמו עוד כמה וכמה פעמים. זרימת החמצן למוח נפסקה. העיניים יצאו מחוריהן. כל חיי אווז הבר עברו במהירות הבזק כסרט רצוף אחד לנגד עיניו של סבא. סבא הביט אל־על וראה את האישה ניגשת אליו בנשימה עצורה ודמעות בעיניה. סבתא!

סבתא נעצרה במרחק שני מטרים מסבא ומאווז הבר. הסוס בוסס בסבך. מרחוק נשמעה צעדתם הקִצבית של פועלים שובתים. חייל קטן ועצוב, מכנסיו שמוטים לרגליו, אווז בר חנוק, אישה ענוגה ויקרה, סוס במים, החוק הפלילי החל על הצבא, הדֵקַבְּרִיסְטִים...⁸ לא קל להיות יהודי.

סבא בֵּנוֹ הגיש את האווז אט אט לאישה, זו הצמידה את העוף לחזה, מתייפחת חרש חרש. סבא הרים את מכנסיו בהכרת ערך עצמו והשתמש בסיכת ביטחון לבל ייפלו שנית. הדָגֶסְטָנִים עלו על דעתו, והוא החוויר. או־אז שלף את הסיף מנדנו, התבונן בו ושקל אותו בידו. סבתא הוסיפה להתייפח. סבא העיף בה מבט. סבתא הנידה את ראשה. אז נזכר סבא בשיר האהבה האלמותי של פּוּשְׁקִין. משהשיב את סיפו לנדנו הצטלל קולו בכניעוּת רגועה:

— יָא וָס לְיוּבִּיל...

אָהַבְתִּי אוֹתָך. אוּלַי לֹא כָּלִיל

נֶעֶלְמָה אַהֲבָתִי מִן הַלֵּבָב,

אַך הַשְׁלִיכִי נָא אֶת דַּאֲגָתֵך,

בְּאַהֲבָתִי לֹא אָהִין לְהַטְרִידֵך.

בשלב הזה נשבר קולו של סבא מרוב התרגשות. זה קרה בדיוק בשעה היעודה, מפני שהזַּמָּר שכח את המשך הזֶּמֶר. סבתא ייבבה, השליכה את האווז הצִדה, כרעה על ברכיה לפני סבא ונישקה אותו. סבא הקים את כלתו ונשא אותה בזרועותיו החזקות אל החוף שבו, בדיוק באותו הרגע, הגיח הסוס מן המים. תכף לאחר מכן פרצה מלחמת רוסיה־ יפן.