יאללה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יאללה
מכר
מאות
עותקים
יאללה
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ענת קלו לברון

ענת קלו לברון (נולדה ב-15 באוגוסט 1967) היא סופרת, מרצה ובעלת טור ישראלית ומנחת סדנאות לצמיחה, התפתחות ויציאה ממשברים. בוגרת תוכנית הכשרת המאמנים של מכון אדלר. בשנת 2003 בעקבות מחלת בתה בסרטן, החלה קלו לברון לעסוק בכתיבה. החל משנת 2005 ערכה את המגזין האינטרנטי קואוצ'לטר, שעסק באימון, צמיחה והתפתחות. בשנת 2009 ראה אור ספרה הראשון, "קשת בשחור לבן". במקביל לכתיבה החלה קלו לברון לעסוק בתחום הצמיחה האישית, וכיום היא מנחה סדנאות שונות וקורסים בתחום ההתפתחות האישית. בנוסף היא מובילה את תוכנית הבוגרים של עמותת גדולים מהחיים.

קלו לברון הגישה במשך מספר שנים תוכניות ברדיו מהות החיים ופינות בתוכניות שונות בטלוויזיה בתחום אושר וצמיחה. בשנת 2019, בעקבות הצלחת ספרה השלישי, החלה לכתוב טור קבוע במדור הורים ב ynet.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ywmenhtm

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

״כולנו הגענו לפה כדי להיות משמעותיים. הדרך היחידה להצליח להגשים את הייעוד הזה היא לשאול איזה ערך אני רוצה לתת. לא מה אני רוצה שיחשבו עליי, לא מה אני רוצה שיגידו עליי, לא מה אני רוצה לקבל, רק איזה ערך אני רוצה לתת. השאר יהיה היסטוריה."

מה בסך הכול ביקשנו? להשיג את המטרות שלנו, לקבל מילה טובה מהסביבה, לאהוב את עצמנו, להרגיש גאווה, לדאוג פחות ולחיות חיים מלאי משמעות. נדמה לנו שמשהו לא בסדר איתנו; שאלו רק אנחנו שכל הזמן רוצים וחושבים ומתכננים – אבל בפועל לא זזים. יאללה, הגיע הזמן להתקדם באמת.

ענת קלו לברון, מחברת רב המכר תכל'ס, מאגדת בספרה החדש יאללה 55 פרקים שיגרמו לנו ליישם, אחת ולתמיד. בעזרת סיפורים אישיים מעוררי הזדהות היא מציתה בנו מוטיבציה, וגורמת לכולנו להיזכר שהניצוץ הזה קיים בתוכנו – וזה הזמן להבעיר ממנו אש עשייה גדולה. יאללה הוא ספר שיגרום לך לקום, לעשות ולהשיג את החיים שמחכים לך. 

ענת קלו לברון מנחה בעשור האחרון את תוכניות הדגל של עמותת "גדולים מהחיים", מעבירה סדנאות לכתיבת רצף התודעה, מלווה אנשים ביציאה ממשברים ומרצה בארגונים. יאללה הוא ספרה הרביעי. קדמו לו תכל'ס (כנרת, זמורה 2019), אושר לא מה שחשבתי (זמורה־ביתן 2013) וקשת בשחור־לבן (זמורה־ביתן 2009).

פרק ראשון

יאללה מתחילים

לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את כל זה. מה היה כל כך דחוף? כבר כתבתי שלושה ספרים, בשביל מה עוד אחד? האמת היא שהתשובה פשוטה: אני מאמינה שהכי חשוב זה להתנסות בכל מה שאנחנו לומדים. אני יודעת שהפער בין מי שאנחנו ובין החיים שמחכים לנו, טמון ביכולת שלנו לנסות ולהתנסות. כשעבדתי במיקרוסופט, בין שאר התפקידים שלי, הייתי אחראית על ההדרכות של השותפים העסקיים. בכל פעם שהייתה משתחררת גרסה, היינו מזמינים את השותפים ומספרים להם מה השתנה. עד שהחלטנו שבמקום לספר להם מה השתנה, נעשה הדרכות שנקראות hands on: הדרכות שיגרמו להם להרטיב את הידיים, לנסות לשחק עם המוצר, לחפש בו באגים. לתת להם להרגיש מה השתנה במקום לדבר על מה השתנה. ובכל פעם שפתחנו הרשמה להדרכה כזו, אחרי חצי שעה היא כבר הייתה מלאה.

בגלל זה כתבתי את יאללה. כי אני רוצה שתרטיבו את התודעה שלכם. שתתנסו! לא שתדעו, לא שתקראו, לא שתשננו. שפשוט תתנסו ותיישמו את השיטות והגישות שמשנות את החיים. נמאס לי שאנשים שלמדו כל כך הרבה וקראו כל כך הרבה, עדיין רדופים על ידי אותן מחשבות טורדניות, עדיין מתחזקים את אותם הרגלים, עדיין חוזרים על אותן טעויות והכי נורא, עדיין בטוחים שמשהו לא בסדר איתם — כי איך יכול להיות שאחרי כל מה שהם יודעים, הם עדיין לא מאושרים.

אז בואו נעשה עסק: אם אתם מתכוונים לקנות את הספר הזה, לקרוא אותו, לשים אותו על המדף ולהתפלא ששום דבר לא קרה, עִזבו, בואו ניפרד מראש. חבל על הזמן שלכם ושלי. מבחינתי המטרה של יאללה היא לאפשר לך ליישם ולעשות עבודה. ולכן, בסוף כל פרק יש "יאללה" שיגרום לך להוציא יותר מעצמך, להיזכר במתנות שלך, להתאהב בך ובסובבים אותך, להשאיר חותם בעולם ולחיות חיים מלאי שמחה.

הספר מאגד 55 פרקים שיגרמו לך לעשות. לא להבין, לא לזכור — לעשות. התפקיד שלי הוא לעשות לך חשק ליישם, לגרום לך להאמין שהכלים האלה באמת עובדים (הם באמת עובדים) ולהאכיל אותך בכפית כך שהדבר היחיד שיעמוד בינך ובין היישום יהיה עט או עיפרון. התפקיד שלך הוא לדאוג שיהיה לך עט או עיפרון. יאללה, יש אינסוף ידע בעולם. יאללה, רק יישום יביא לשינוי. יאללה, דיברנו מספיק. הגיע הזמן להפסיק לאסוף ידע ולהתחיל ליישם אותו.

1.
נגמרו החיפושים

יום חמישי, תשע בערב, אני עם ארבע בנות־עשרה ברכב בדרך לראות הופעה של שלום חנוך שמארח את נינט בכפר סבא. הן פה בשביל נינט, אני בשביל המלך, ההופעה התחילה מזמן וחברה שמגיעה מהצפון מבקשת שאעבור לקחת אותה מאזור התעשייה הקרוב, כי ליד האצטדיון כבר אין חניה. כשאני אוספת אותה היא אומרת, "טוב, אל תסתכלי עליי ככה, אני יודעת מה את חושבת." ברור שהיא יודעת. כל מי שמכיר אותי יודע.

אני מאמינה שתמיד יש חניה, שבכל מקום, בכל שעה, בכל עונה, תמיד יש חניה. אולי אנחנו לא ערים לה, אולי התודעה שלנו מהפנטת אותנו שאין חניה, אבל במציאות תמיד יש חניה.

"את יודעת מה, בואי נראה אותך," היא אומרת ומכוונת אותי למחסום שהכי קרוב להופעה. כשאנחנו מתקרבות אנחנו רואות שני אנשי ביטחון עומדים ועושים תנועות מעגליות עם הידיים כדי שנסתובב ונחזור למקום שממנו הגענו. אני מתעלמת, מגיעה עד אליהם, פותחת את החלון, מחייכת את החיוך הכי כובש שאישה בת 55 יכולה לחייך ובקול מתקתק אומרת: "ערב טוב, אתם יכולים בבקשה לתת לנו להיכנס?" אנשי הביטחון, שלא מתרשמים, אומרים, "מצטערים, גיברת, אבל פה זה רק למקרים מיוחדים." אני מסתכלת עליהם: אחד גבוה, השני נמוך; אחד יושב, השני עומד; אחד מעורה בשיחה, השני משחק בטלפון. "ההופעה התחילה לפני חצי שעה, כל המקרים המיוחדים כבר הגיעו," אני אומרת ומתמתחת כדי לראות מה יש מעבר למחסום.

"גיברת תסתובבי, אין פה חניה," הם מתחילים לאבד את הסבלנות. "בבקשה, תנו לי להיכנס, אני ממש טובה בלמצוא חניה." אני הופכת את החיוך לפרצוף מתחנן ומצמידה את כפות הידיים בתנוחת נמסטה. "אין, גיברת, אין, חבל על הזמן שלנו ושלך," אומר הגבוה כשמרחוק שומעים את הקהל שר עם שלום "קח לך אישה ובנה לה בית."

"תקשיב," אני לא מרפה. "מה אכפת לך לתת לי להיכנס? אם יש חניה אני אחנה, ואם אין חניה אני אצא." עכשיו גם הקהל הביתי מתחיל לאבד את סבלנותו. "אמא, לא עדיף כבר להחנות במקום נורמלי? אנחנו עומדות לפספס את נינט בגלל החניה המושלמת שלך." ככה נשמעת נערה שנמאס לה לפספס אירועים חשובים בשם אידיאולוגיית ה"תמיד יש חניה" של אמא שלה. "ניסיון אחרון," אני מבטיחה.

"יאללה, גיברת, את מפריעה לתנועה," אנשי הביטחון מסמנים שמבחינתם האירוע הסתיים. רגע לפני הנסיגה אני מותחת עוד קצת את הצוואר, מתרוממת מעל ההגה, מסתכלת קדימה ורואה את החניה שלי. "מה זה?" אני מצביעה על החניה שמצאתי. הנמוך מסתכל על האאוטלנדר המגושמת והעתיקה שלי, עושה שני צעדים לאחור כדי להעריך אם היא נכנסת לרווח בין שתי המכוניות שהצבעתי עליו, מגחך ואומר, "את בחיים לא תצליחי."

עכשיו זה כבר עניין של כבוד, "ואם אני אצליח מה תיתן לי?" שואלת הנערה בת ה־17 שהשתלטה על האישה בת ה־55. "אני לא אתן לך כלום, כי לא תצליחי," הוא קורץ לגבוה ומסתובב לפתוח את המחסום.

מאיפה אנחנו יודעים? מאיפה אנחנו יודעים שאין חניה? שכל הטובים תפוסים? שקשה למצוא עבודה? מתחת לכל מילה, מחשבה ופעולה שלנו מסתתרת אמונה. יש לנו אמונות על כל דבר ועניין. יש לנו אמונות על עצמנו, יש לנו אמונות על אחרים, יש לנו אמונות על החיים. האמונות שלנו הן הכוח המניע והכוח המוֹנֵעַ, הן תקרת הזכוכית הפנימית, הן אלה שעל פיהן יישק דבר, הן אלה שיקבעו מה יהיה הצעד הבא.

לחשוב שגברים נוהגים יותר טוב מנשים זו אמונה, לחשוב שקשה למצוא חניה זו אמונה, לחשוב שאני חכמה או טיפשה זו אמונה, לחשוב שהעולם שטוח זו אמונה, לחשוב שאנשים לא אוהבים לעזור זו אמונה.

כשהמתבגרת הייתה באמת קטנה, היא אספה קלפי סופרגול. כשבאתי לקחת אותה מאגם, החברה שלה, הלכנו לקיוסק לקנות את הקלפים שהבטחתי לה בבוקר. כשהגענו, מצאנו את עצמנו עומדות בפני שוקת שבורה. "הרגע לקחו את שתי החבילות האחרונות," אמר יוסי מהקיוסק והקטנה פצחה ביבבות קינה. "בובה, בואי נלך לשולה," אני מזכירה לה שיש עוד חנות עם קלפים בשכונה, והיא, ילדה מתוקה בת שבע, אומרת לי, "בטח גם לשולה אין." וואו. אני נדהמת מהתשובה ושואלת אותה מאיפה היא יודעת את זה. כלומר, מאיפה היא יודעת שגם לשולה אין קלפים. וזה בדיוק העניין עם לחפש אין. כשאנחנו מחפשים אין, אנחנו לא מחפשים, אנחנו מראש מתייאשים, ואנחנו תמיד תמיד צודקים.

לאמונות יש שתי תכונות שמסבכות הכול: הראשונה, שהן שקופות למשתמש. אין לנו מושג מה האמונות שלנו, אין לנו מושג שיש לנו אמונות, אנחנו חושבים שיש לנו ידיעות צרופות, אבל הן בסך הכול אמונות. השנייה היא שאמונה לעולם לעולם לעולם תגשים את עצמה. אם אני חושבת שאנשים אוהבים לעזור, אני אגש אחרת לבקש עזרה. אם אני חושבת שיש חניה, אני אחפש יש חניה. אם אני חושבת שקשה למצוא חניה, אני אחפש אין חניה. ואם אני חושבת שלשולה אין קלפים, אני אפילו לא אלך לבדוק אם יש לה או אין לה. ואל תנסו לבלבל אותי עם עובדות, כי העובדה היחידה שאני מכירה היא שכשאנחנו מאמינים שאין — גם אם יהיה הכי יש בעולם, לא נראה אותו.

בכל פעם כשאני מדברת על אמונות אני מדברת על חניה. זו הדרך הכי קלה מבחינתי להסביר מה זו אמונה ואיך היא מגשימה את עצמה. באחת הסדנאות הייתה לי משתתפת שלא הצליחה להבין מאיפה אני כל כך בטוחה שתמיד יש חניה. "אבל מה גורם לך להאמין שיש חניה?" האמת, שאלה מעולה, כי מתחת לאמונה תמיד תהיה עוד אמונה, ובלי לחשוב יותר מדי עניתי: "אני יודעת שתמיד יהיה מישהו שיֵצא מהחניה. לא יכול להיות שכל האנשים האלה חנו בשביל להישאר פה לעד."

שלושה ימים אחרי אותה שיחה היא התקשרה ושאלה, "תגידי, מה אמרת שצריך להגיד כשנוסעים לתל אביב ורוצים למצוא חניה?" ברגע הראשון נבהלתי, לא זכרתי שאמרתי שצריך להגיד משהו כשמחפשים חניה, חשבתי שהיא מייחסת לי איזו מנטרה או תפילה. "אני? על חניה? אמרתי שמי שמאמין שיש חניה יחפש יש חניה, ומי שמאמין שאין חניה יחפש אין חניה. "לא, נו, מה הדבר הזה שאת אומרת לעצמך כשאת מחפשת חניה." "אה זה," אני מתחילה להתנצל, מכינה את הקרקע לאכזבה שהיא עומדת להתאכזב, "אין לי איזה משפט מיוחד. פשוט תמיד מישהו יֵצא מחניה."

"תמיד יש מישהו..." אני שומעת אותה חוזרת אחרי ואז היא אומרת, "מעולה, רשמתי — תמיד יש מישהו שיוצא מחניה. תמיד יש מישהו שיוצא מהחניה, כשאחפש חניה אגיד את זה לעצמי."

במפגש הבא אני שואלת אותה, "נו, זה עבד?"

"מה עבד?" היא מנסה להיזכר על מה אני מדברת.

"המשפט עם החניה."

"אה, זה, בסוף לא היה צריך, במקרה באותו יום היה מלא חניה."

מצחיק.

אין מקרה, יש מה שההיגיון הפרטי שלנו אומר לנו לחפש. אם חיפשנו אין חניה לא תהיה חניה, אם חיפשנו בטוח מישהו יוצא מהחניה, באותו יום לא תהיה בעיה.

״אין מצב שאת נכנסת,״ הנמוך ממלמל, מזיז את המחסום וממהר לרוץ אחרי הרכב שלי. כשאני נעמדת ליד הרווח בין המכוניות, שנינו מסתובבים אחד לשנייה. הוא אומר, "את לא נכנסת," והנערה בת ה־17 שלא רק מאמינה שתמיד יש חניה אלא גם שהיא מחנה מעולה, מסתכלת עליו ועונה, "לא רק שאני נכנסת, זה גם יהיה במכה."

בשלב הזה כל הנוכחות ברכב באקסטזה — צורחות, מוחאות כפיים, דופקות על המושבים ושרות שירי עידוד. שלושים שניות אחרי זה כולנו רצות מחובקות. ברמקולים שומעים את שלום חנוך מזמין את נינט לבמה, שני המאבטחים רודפים אחרינו וצועקים, "את בכלל גבר, את לא אישה. חכו, ניתן לכן כרטיסים בחינם. את מלכה!" אם היה לי זמן הייתי מסבירה שלא גבר ולא מלכה, פשוט אישה שמאמינה שתמיד תמיד תמיד יש חניה.

יאללה | יש

נכון שכשאנחנו מחפשים משהו שאנחנו בטוחים שראינו אותו בבית, לא נפסיק ולא נרפה עד שנמצא אותו? הרי לא יכול להיות שהאדמה בלעה את המלחייה. היא חייבת להיות פה, אנחנו פשוט לא רואים אותה. מהיום חפשו כל דבר כאילו הוא בטוח ישנו. בטוח יש המון דירות פנויות, בטוח יש מלא עבודה, בטוח יש המון גברים פנויים שמחפשים את האחת והיחידה, בטוח ברגע זה מישהו פינה לכם חניה.

ענת קלו לברון

ענת קלו לברון (נולדה ב-15 באוגוסט 1967) היא סופרת, מרצה ובעלת טור ישראלית ומנחת סדנאות לצמיחה, התפתחות ויציאה ממשברים. בוגרת תוכנית הכשרת המאמנים של מכון אדלר. בשנת 2003 בעקבות מחלת בתה בסרטן, החלה קלו לברון לעסוק בכתיבה. החל משנת 2005 ערכה את המגזין האינטרנטי קואוצ'לטר, שעסק באימון, צמיחה והתפתחות. בשנת 2009 ראה אור ספרה הראשון, "קשת בשחור לבן". במקביל לכתיבה החלה קלו לברון לעסוק בתחום הצמיחה האישית, וכיום היא מנחה סדנאות שונות וקורסים בתחום ההתפתחות האישית. בנוסף היא מובילה את תוכנית הבוגרים של עמותת גדולים מהחיים.

קלו לברון הגישה במשך מספר שנים תוכניות ברדיו מהות החיים ופינות בתוכניות שונות בטלוויזיה בתחום אושר וצמיחה. בשנת 2019, בעקבות הצלחת ספרה השלישי, החלה לכתוב טור קבוע במדור הורים ב ynet.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ywmenhtm

עוד על הספר

יאללה ענת קלו לברון

יאללה מתחילים

לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את כל זה. מה היה כל כך דחוף? כבר כתבתי שלושה ספרים, בשביל מה עוד אחד? האמת היא שהתשובה פשוטה: אני מאמינה שהכי חשוב זה להתנסות בכל מה שאנחנו לומדים. אני יודעת שהפער בין מי שאנחנו ובין החיים שמחכים לנו, טמון ביכולת שלנו לנסות ולהתנסות. כשעבדתי במיקרוסופט, בין שאר התפקידים שלי, הייתי אחראית על ההדרכות של השותפים העסקיים. בכל פעם שהייתה משתחררת גרסה, היינו מזמינים את השותפים ומספרים להם מה השתנה. עד שהחלטנו שבמקום לספר להם מה השתנה, נעשה הדרכות שנקראות hands on: הדרכות שיגרמו להם להרטיב את הידיים, לנסות לשחק עם המוצר, לחפש בו באגים. לתת להם להרגיש מה השתנה במקום לדבר על מה השתנה. ובכל פעם שפתחנו הרשמה להדרכה כזו, אחרי חצי שעה היא כבר הייתה מלאה.

בגלל זה כתבתי את יאללה. כי אני רוצה שתרטיבו את התודעה שלכם. שתתנסו! לא שתדעו, לא שתקראו, לא שתשננו. שפשוט תתנסו ותיישמו את השיטות והגישות שמשנות את החיים. נמאס לי שאנשים שלמדו כל כך הרבה וקראו כל כך הרבה, עדיין רדופים על ידי אותן מחשבות טורדניות, עדיין מתחזקים את אותם הרגלים, עדיין חוזרים על אותן טעויות והכי נורא, עדיין בטוחים שמשהו לא בסדר איתם — כי איך יכול להיות שאחרי כל מה שהם יודעים, הם עדיין לא מאושרים.

אז בואו נעשה עסק: אם אתם מתכוונים לקנות את הספר הזה, לקרוא אותו, לשים אותו על המדף ולהתפלא ששום דבר לא קרה, עִזבו, בואו ניפרד מראש. חבל על הזמן שלכם ושלי. מבחינתי המטרה של יאללה היא לאפשר לך ליישם ולעשות עבודה. ולכן, בסוף כל פרק יש "יאללה" שיגרום לך להוציא יותר מעצמך, להיזכר במתנות שלך, להתאהב בך ובסובבים אותך, להשאיר חותם בעולם ולחיות חיים מלאי שמחה.

הספר מאגד 55 פרקים שיגרמו לך לעשות. לא להבין, לא לזכור — לעשות. התפקיד שלי הוא לעשות לך חשק ליישם, לגרום לך להאמין שהכלים האלה באמת עובדים (הם באמת עובדים) ולהאכיל אותך בכפית כך שהדבר היחיד שיעמוד בינך ובין היישום יהיה עט או עיפרון. התפקיד שלך הוא לדאוג שיהיה לך עט או עיפרון. יאללה, יש אינסוף ידע בעולם. יאללה, רק יישום יביא לשינוי. יאללה, דיברנו מספיק. הגיע הזמן להפסיק לאסוף ידע ולהתחיל ליישם אותו.

1.
נגמרו החיפושים

יום חמישי, תשע בערב, אני עם ארבע בנות־עשרה ברכב בדרך לראות הופעה של שלום חנוך שמארח את נינט בכפר סבא. הן פה בשביל נינט, אני בשביל המלך, ההופעה התחילה מזמן וחברה שמגיעה מהצפון מבקשת שאעבור לקחת אותה מאזור התעשייה הקרוב, כי ליד האצטדיון כבר אין חניה. כשאני אוספת אותה היא אומרת, "טוב, אל תסתכלי עליי ככה, אני יודעת מה את חושבת." ברור שהיא יודעת. כל מי שמכיר אותי יודע.

אני מאמינה שתמיד יש חניה, שבכל מקום, בכל שעה, בכל עונה, תמיד יש חניה. אולי אנחנו לא ערים לה, אולי התודעה שלנו מהפנטת אותנו שאין חניה, אבל במציאות תמיד יש חניה.

"את יודעת מה, בואי נראה אותך," היא אומרת ומכוונת אותי למחסום שהכי קרוב להופעה. כשאנחנו מתקרבות אנחנו רואות שני אנשי ביטחון עומדים ועושים תנועות מעגליות עם הידיים כדי שנסתובב ונחזור למקום שממנו הגענו. אני מתעלמת, מגיעה עד אליהם, פותחת את החלון, מחייכת את החיוך הכי כובש שאישה בת 55 יכולה לחייך ובקול מתקתק אומרת: "ערב טוב, אתם יכולים בבקשה לתת לנו להיכנס?" אנשי הביטחון, שלא מתרשמים, אומרים, "מצטערים, גיברת, אבל פה זה רק למקרים מיוחדים." אני מסתכלת עליהם: אחד גבוה, השני נמוך; אחד יושב, השני עומד; אחד מעורה בשיחה, השני משחק בטלפון. "ההופעה התחילה לפני חצי שעה, כל המקרים המיוחדים כבר הגיעו," אני אומרת ומתמתחת כדי לראות מה יש מעבר למחסום.

"גיברת תסתובבי, אין פה חניה," הם מתחילים לאבד את הסבלנות. "בבקשה, תנו לי להיכנס, אני ממש טובה בלמצוא חניה." אני הופכת את החיוך לפרצוף מתחנן ומצמידה את כפות הידיים בתנוחת נמסטה. "אין, גיברת, אין, חבל על הזמן שלנו ושלך," אומר הגבוה כשמרחוק שומעים את הקהל שר עם שלום "קח לך אישה ובנה לה בית."

"תקשיב," אני לא מרפה. "מה אכפת לך לתת לי להיכנס? אם יש חניה אני אחנה, ואם אין חניה אני אצא." עכשיו גם הקהל הביתי מתחיל לאבד את סבלנותו. "אמא, לא עדיף כבר להחנות במקום נורמלי? אנחנו עומדות לפספס את נינט בגלל החניה המושלמת שלך." ככה נשמעת נערה שנמאס לה לפספס אירועים חשובים בשם אידיאולוגיית ה"תמיד יש חניה" של אמא שלה. "ניסיון אחרון," אני מבטיחה.

"יאללה, גיברת, את מפריעה לתנועה," אנשי הביטחון מסמנים שמבחינתם האירוע הסתיים. רגע לפני הנסיגה אני מותחת עוד קצת את הצוואר, מתרוממת מעל ההגה, מסתכלת קדימה ורואה את החניה שלי. "מה זה?" אני מצביעה על החניה שמצאתי. הנמוך מסתכל על האאוטלנדר המגושמת והעתיקה שלי, עושה שני צעדים לאחור כדי להעריך אם היא נכנסת לרווח בין שתי המכוניות שהצבעתי עליו, מגחך ואומר, "את בחיים לא תצליחי."

עכשיו זה כבר עניין של כבוד, "ואם אני אצליח מה תיתן לי?" שואלת הנערה בת ה־17 שהשתלטה על האישה בת ה־55. "אני לא אתן לך כלום, כי לא תצליחי," הוא קורץ לגבוה ומסתובב לפתוח את המחסום.

מאיפה אנחנו יודעים? מאיפה אנחנו יודעים שאין חניה? שכל הטובים תפוסים? שקשה למצוא עבודה? מתחת לכל מילה, מחשבה ופעולה שלנו מסתתרת אמונה. יש לנו אמונות על כל דבר ועניין. יש לנו אמונות על עצמנו, יש לנו אמונות על אחרים, יש לנו אמונות על החיים. האמונות שלנו הן הכוח המניע והכוח המוֹנֵעַ, הן תקרת הזכוכית הפנימית, הן אלה שעל פיהן יישק דבר, הן אלה שיקבעו מה יהיה הצעד הבא.

לחשוב שגברים נוהגים יותר טוב מנשים זו אמונה, לחשוב שקשה למצוא חניה זו אמונה, לחשוב שאני חכמה או טיפשה זו אמונה, לחשוב שהעולם שטוח זו אמונה, לחשוב שאנשים לא אוהבים לעזור זו אמונה.

כשהמתבגרת הייתה באמת קטנה, היא אספה קלפי סופרגול. כשבאתי לקחת אותה מאגם, החברה שלה, הלכנו לקיוסק לקנות את הקלפים שהבטחתי לה בבוקר. כשהגענו, מצאנו את עצמנו עומדות בפני שוקת שבורה. "הרגע לקחו את שתי החבילות האחרונות," אמר יוסי מהקיוסק והקטנה פצחה ביבבות קינה. "בובה, בואי נלך לשולה," אני מזכירה לה שיש עוד חנות עם קלפים בשכונה, והיא, ילדה מתוקה בת שבע, אומרת לי, "בטח גם לשולה אין." וואו. אני נדהמת מהתשובה ושואלת אותה מאיפה היא יודעת את זה. כלומר, מאיפה היא יודעת שגם לשולה אין קלפים. וזה בדיוק העניין עם לחפש אין. כשאנחנו מחפשים אין, אנחנו לא מחפשים, אנחנו מראש מתייאשים, ואנחנו תמיד תמיד צודקים.

לאמונות יש שתי תכונות שמסבכות הכול: הראשונה, שהן שקופות למשתמש. אין לנו מושג מה האמונות שלנו, אין לנו מושג שיש לנו אמונות, אנחנו חושבים שיש לנו ידיעות צרופות, אבל הן בסך הכול אמונות. השנייה היא שאמונה לעולם לעולם לעולם תגשים את עצמה. אם אני חושבת שאנשים אוהבים לעזור, אני אגש אחרת לבקש עזרה. אם אני חושבת שיש חניה, אני אחפש יש חניה. אם אני חושבת שקשה למצוא חניה, אני אחפש אין חניה. ואם אני חושבת שלשולה אין קלפים, אני אפילו לא אלך לבדוק אם יש לה או אין לה. ואל תנסו לבלבל אותי עם עובדות, כי העובדה היחידה שאני מכירה היא שכשאנחנו מאמינים שאין — גם אם יהיה הכי יש בעולם, לא נראה אותו.

בכל פעם כשאני מדברת על אמונות אני מדברת על חניה. זו הדרך הכי קלה מבחינתי להסביר מה זו אמונה ואיך היא מגשימה את עצמה. באחת הסדנאות הייתה לי משתתפת שלא הצליחה להבין מאיפה אני כל כך בטוחה שתמיד יש חניה. "אבל מה גורם לך להאמין שיש חניה?" האמת, שאלה מעולה, כי מתחת לאמונה תמיד תהיה עוד אמונה, ובלי לחשוב יותר מדי עניתי: "אני יודעת שתמיד יהיה מישהו שיֵצא מהחניה. לא יכול להיות שכל האנשים האלה חנו בשביל להישאר פה לעד."

שלושה ימים אחרי אותה שיחה היא התקשרה ושאלה, "תגידי, מה אמרת שצריך להגיד כשנוסעים לתל אביב ורוצים למצוא חניה?" ברגע הראשון נבהלתי, לא זכרתי שאמרתי שצריך להגיד משהו כשמחפשים חניה, חשבתי שהיא מייחסת לי איזו מנטרה או תפילה. "אני? על חניה? אמרתי שמי שמאמין שיש חניה יחפש יש חניה, ומי שמאמין שאין חניה יחפש אין חניה. "לא, נו, מה הדבר הזה שאת אומרת לעצמך כשאת מחפשת חניה." "אה זה," אני מתחילה להתנצל, מכינה את הקרקע לאכזבה שהיא עומדת להתאכזב, "אין לי איזה משפט מיוחד. פשוט תמיד מישהו יֵצא מחניה."

"תמיד יש מישהו..." אני שומעת אותה חוזרת אחרי ואז היא אומרת, "מעולה, רשמתי — תמיד יש מישהו שיוצא מחניה. תמיד יש מישהו שיוצא מהחניה, כשאחפש חניה אגיד את זה לעצמי."

במפגש הבא אני שואלת אותה, "נו, זה עבד?"

"מה עבד?" היא מנסה להיזכר על מה אני מדברת.

"המשפט עם החניה."

"אה, זה, בסוף לא היה צריך, במקרה באותו יום היה מלא חניה."

מצחיק.

אין מקרה, יש מה שההיגיון הפרטי שלנו אומר לנו לחפש. אם חיפשנו אין חניה לא תהיה חניה, אם חיפשנו בטוח מישהו יוצא מהחניה, באותו יום לא תהיה בעיה.

״אין מצב שאת נכנסת,״ הנמוך ממלמל, מזיז את המחסום וממהר לרוץ אחרי הרכב שלי. כשאני נעמדת ליד הרווח בין המכוניות, שנינו מסתובבים אחד לשנייה. הוא אומר, "את לא נכנסת," והנערה בת ה־17 שלא רק מאמינה שתמיד יש חניה אלא גם שהיא מחנה מעולה, מסתכלת עליו ועונה, "לא רק שאני נכנסת, זה גם יהיה במכה."

בשלב הזה כל הנוכחות ברכב באקסטזה — צורחות, מוחאות כפיים, דופקות על המושבים ושרות שירי עידוד. שלושים שניות אחרי זה כולנו רצות מחובקות. ברמקולים שומעים את שלום חנוך מזמין את נינט לבמה, שני המאבטחים רודפים אחרינו וצועקים, "את בכלל גבר, את לא אישה. חכו, ניתן לכן כרטיסים בחינם. את מלכה!" אם היה לי זמן הייתי מסבירה שלא גבר ולא מלכה, פשוט אישה שמאמינה שתמיד תמיד תמיד יש חניה.

יאללה | יש

נכון שכשאנחנו מחפשים משהו שאנחנו בטוחים שראינו אותו בבית, לא נפסיק ולא נרפה עד שנמצא אותו? הרי לא יכול להיות שהאדמה בלעה את המלחייה. היא חייבת להיות פה, אנחנו פשוט לא רואים אותה. מהיום חפשו כל דבר כאילו הוא בטוח ישנו. בטוח יש המון דירות פנויות, בטוח יש מלא עבודה, בטוח יש המון גברים פנויים שמחפשים את האחת והיחידה, בטוח ברגע זה מישהו פינה לכם חניה.