מצללים לצלילים

1
אל תיקחי ללב,
כך אומרת הָאִמְרָה.
אל תחושי כאב,
בִּרחי מִצָּרָה,
גַיְיסִי מחשבות טובות
דַלְגִי על בורוֹת, מהמורות,
ואני, 
את הביטוי מכירה
לפניי ולפנים
ובטוחה
שלרוב אינו מדויק,
לא נכון
בהרבה מאוד מובנים.
ללב – אני מקשיבה תמיד,
חשה היטב אם מדובר
בעניין כבד, מהותי,
מתחפשׂ,
עוין או אוהֵד.
לעיתים קרובות
צריך לשים לב,
להקשיב לנגינתו
גם אם זה כואב.

2
סופגת ריחות
משכרים של פריחה,
נוסעת, נושמת
איתךָ ואותךָ.
טיול בין שדות 
ועצים עבי גזע,
אוהבת להתבונן ולחוות איתךָ
בטבע.
להתפעל מהדרכים, הצבעים, הטעמים,
שם נפגשנו לראשונה לפני שנים.
אהבנו שנינו סיפורים של מקומות,
צמחים, אבנים, עדויות של שנים.
עבר והווה כאחד.
ניווטתָ אתה ואני אחריךָ.
חושיךָ חדים, גם חושיי.
נהנים מהרבה דברים משותפים,
מללכת כך סתם, לגעת בענפים,
לראות וללמוד על צמחים ואנשים.
אוהבת איתך ללטף את הטבע,
להתמודד עם המגוון ולו לרגע.

3
לא נותרו בי מילים,
מחפשת, תועה.
אוצרות של ממש,
ביטויים של שגרה,
נזרקים לחלל,
לא יוצרים אווירה.
תוהים באוויר, נגרסות המילים,
נדרסות בדרכן,
לא עוברות לַנמען.
נותרתי כולי
תלויה באוויר,
דיברתי, נִדְמֶה,
אל הקיר.
המתח נצבר רק אצלי.
רגשות הועצמו, נאגרו
בתוכי.
לא הובהרתי עד תום -
זה שלי.

4
נכדים
אוהדים
קבוצה נבחרת.
חבורה של בנים,
מעודדים – כמו מוחאים כפיים.
אין טיפה של רוע בלב, בעיניים.
אין כל גורם שיפוטי
לכל מה שאני עושה, מהרהרת, אומרת.
הכול מצוין, גם כל מה שלא נאמר מעולם.
שתיקות אוהבות, תמימות, נאמנות.
לא עמלתי עד בלי די,
לא גידלתי בשארית כוחותיי.
ממתינה לביקורת, למילה קשה, מחמירה,
וְאַיִן.
שותפה מלאה למשחקי ילדוּת,
רדיפות ותפיסות,
הפסדים, ניצחונות.
איזה כיף להפסיד, לוותר,
האגו מת, מתייתר.
רק אהבה פשוטה, לא מוּטה,
מחזירה למקומות אחרים,
למאבקים מטופשים, מיותרים.

5
קשה, ממש בלתי אפשרי,
לפרק חיים שלמים בימים ספורים.
אוספות, מעבירות ספרים, חפצים,
כלים שבריריים, יפהפיים,
אוספים שנאגרו ונצברו בעמל רב ובלא מעט אהבה -
של אבי שהלך לעולמו זה מכבר
ולא ידע, לא ידע את אשר הותיר, 
את אשר נותר.
כלים יפהפיים אוחזת אימי בידיה החזקות
ומיד נעצרת, מניחה צלחות מיותמות
ומסרבת להינחם על הכלים שרכשה בטעם רב,
על זיכרונות שמתפרקים ונשברים לרסיסים
ועל הבית היפה והגדול שאליו לא תשוב עוד לעולם.
מבינה את ההכרח, את אי היכולת להתקיים עוד כך לבד,
את הבית המוגן בכפר שאולי ישמש תחליף
ואולי תמצא שם חברה ראויה
של בני ובנות גילה,
ואנחנו, שתי אחיות, אוהבות,
מנסות לתווך את הפרידה,
את התקווה הלא ורודה
ואת האור, אם יזרח, בבית זקנים,
את המזל שיש בנות שעוטפות את החלל המאיים בשמיכה חמה,