מרץ 2008, הלילה שבין שבת לראשון
האישה חירחרה, ואז השתתקה. גופה הרפוי קרס, ובמראה באמבטיה הוא ראה את ראשה השמוט אל חזהו. תנוחת הראש היתה מאולצת, עיניה היו עצומות ופיה פעור מעט - אפשר היה לחשוב שנרדמה באוטובוס. אולי התנוחה המאולצת תעורר בה אי־נוחות, והיא תתעורר לכמה רגעים, תירדם שוב, תתעורר, תירדם... אבל לא, הפצע הפעור בצווארה והדם שפרץ ממנו בקילוחים העיד אחרת. האישה הזאת לא תתעורר שוב לעולם.
הוא ניגב את סכין הציד על מכנס הג'ינס שלה והניח אותה על דופן האמבטיה. בהינף יד הרים את גופהּ, יד ימינו מתחת לברכיה והשמאלית מאחורי עורפה. הוא נשא את הגופה הקלה מעל מפתן חדר האמבטיה ולתוך חדר השינה, והניח אותה בעדינות ליד שני הילדים הישנים. בצעדים חרישיים, מדודים, שב על עקביו כדי לאסוף את כלי נשקו. שנתה של הילדה, ששכבה בין אמה לאחיה הגדול ממנה במעט, הופרעה על ידי התנועה במיטה, היא ייבבה חלושות והחלה לגשש עם האגודל אחר פיה. ברגע שתחבה את האגודל לפה, הוא כבר היה שם, וללא היסוס שיסף בתנועה אחת את גרונה של הילדה. היא לא השמיעה הגה, ורק נשימותיו הרוגעות של אחיה הגדול הפרו את הדממה. הוא עמד נטוע במקומו למשך כמה שניות ובחן את הדם שזרם מהגוף הקטן. הוא הקיף את המיטה בכמה צעדים זריזים, רכן מעל הילד שישן שינה עמוקה וגדע גם את חייו בתנועת חיתוך אחת.